מודרנה

טבח החתולים הגדול ויצירתה של החרדיות

catsהספר הזה הוא יצירת מופת של מחקר היסטורי. בשישה פרקים עוקבים הוא חושף את הקורא לעולמם של ששה רבדים של החברה צרפתית של המאה ה-18, החל מהכפריים על סיפורי העם שלהם, דרך הפועלים בבתי המלאכה בערים, דרך הבורגנים, דרך קציני המשטרה, דרך האינטלקטואלים והסופרים מהדרג הבינוני ועד לפילוסופים הגדולים ומעריציהם (רוסו, במקרה זה).רוברט דרנטון מתמקד בסיפורים פרטניים שחושפים את אורחות החיים הבסיסיות, ומעניקים לקורא חוויה עשירה ועסיסית.
 
התמונה שמתקבלת לא תמיד יפה. רוב האנשים חיוב עוני מחפיר, בתת-תזונה, וחלומותיהם הגדולים היו להיות שבעים, עדיף מארוחה שיש בה גם בשר וגם יין. החיים היו קצרים יותר, קשים ובדרך כלל כמעט חסרי תקווה. הרגישות לכאב של הזולת היתה נמוכה מאוד (כותרת הספר מתייחסת לאירוע קרנבליסטי שעורר צחוק בקרב פעיליו גם זמן רב אחריו, כלומר אחרי התעללות וטבח אכזרי של חתולי רחוב), והחברה אלימה הרבה יותר. חופש הביטוי היה מוגבל מאוד, ואנשים נכלאו על פרסום דברי כפירה באמונה או חתרנות כלפי המלך.
 
אפשר לראות מתוך שגרת החיים שמתאר דרנטון את התפתחותה האיטית של תודעה קפיטליסטית (סוחרים ובורגנים רבים היו עובדים רק עד שהיו מרוויחים מספיק לקיום ברווחה מינימלית, ואז חיים על הרנטה – כלומר, אין כאן קפיטליזם של עודף, ודאי לא שפע, כפי שאנחנו מכירים כיום), ואיך החברה המסורתית מפנה את מקומה לחברה המודרנית.
 
עניין אחרון זה מעניין אותי במיוחד, והנה התייחסות אחת מהספר אליו. דרנטון מביא דברים מתוך מכתביו של סוחר מלה רושל בשם ז/אן רנסון. רנסון מעריץ את רוסו וקורא כל מה שהוא יכול מכתביו. אבל זה עניין אחר. כשרנסון מגלה שהוא עתיד להיות אבא, הוא כותב אל מוציא לאור שוויצרי בשם אוסטרולד:
 
אנא השג עבורי, אם אפשר, את עבודת המחקר המצויינת על חינוכם הפיסי של ילדים שנדפסה בידי מ. בלסר מז'נבה. אני עומד להיעשות לאב, ומחשבותיי נתונות לדרך שבה אוכל למלא את חובותיי על הצד הטוב ביותר.
על כך כותב דרנטון:
עברנו מהעולם המסורתי, שבו מגדלים ילדים על פי חכמת הדורות העוברת בירושה, אל עולמו של ד"ר ספוק, שבו הם גדלים על פי המילה הכתובה. (עמ' 225 בספר).
 
השנה היא 1777. החת"ם סופר בן 15. הרוח הזאת תתפוס גם אותו בהונגריה ותשפיע על יצירתה של החרדיות, כלומר של יהדות שמתבססת על המילה הכתובה ועל הוראות מומחים (רבנים, במקרה זה) הרבה יותר מאשר על מסורת וידע המועבר בעל פה, דור לדור.
(הוצאת כרמל, בתרגום מצויין של עודד פלד)

על הפופולריות של האותנטיות ועיוותייה

Capture

כתבה בכלכליסט של אמיר זיו על נושא חשוב לדעתי, והוא הפופולריות המופגנת בזמן הזה לשיח גס רוח, פופוליסטי וירוד, רק מפני שהוא "אותנטי" ו"דוגרי" ו"לא פוליטיקלי קורקט". אני מצוטט במאמר בפסקה הבאה:

"אחת הקללות הנוראיות בזמן האחרון היא 'אתה צבוע', אחד שחושב משהו בפנים אבל אומר משהו אחר בחוץ", אומר ד"ר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן, המנהל האקדמי של מדרשת עלמא ואחד המתבוננים החדים בשיח הציבורי הישראלי. "היום להיות צבוע זה יותר גרוע מלהתגזען, לשנוא נשים או להיות אלים. זה קורה כי אנחנו חיים בחברה שבה כביכול כולם שווים, ואז מה שמגדיר את הערך שלנו הוא מה שבפנים. לכן אנחנו מעריכים את מי שמחצין את מה שבא כביכול מהלב. 'תנו לו צ'אנס, הוא שר מהלב'. הוא שר גרוע אבל מהלב".

בראיון אמרתי קצת יותר מזה. העניין הוא שבשונה מהזמן עד לפני מאתיים שנה (מה שמכונה ה-Ancien Régime), בו החברה היתה מחולקת למעמדות ברורים, כיום יש שוויון מוצהר (גם אם לא בפועל), והמחוות הישנות שנועדו לסמן כבוד וסמכות (קידות, תארים, ישיבה כשאחרים עומדים וכו') נעלמו. כשהמחוות האלה היו קיימות העולם הפנימי של האדם נחשב הרבה פחות, ומספיק היה לבצע אותם כדי "לתת כבוד". לא משנה היה מה הרגשת, העיקר ש"נתת כבוד" על ידי קידה וכו'. כיום המעמדות המובנים מאליהם נעלמו, המחוות האלה נעלמו איתם, ויחד עם זה התגבר מאוד מעמדו של העולם הפנימי שלנו. אנחנו צריכים *להתכוון* לכבד את הזולת. לא מספיק לעשות כאילו.

עולה כאן אפוא אפשרות לסתירה בין פנים לחוץ, כלומר לצביעות. בעוד שבעבר צביעות במרחב הציבורי היתה מובנת מאליה ולא נחשבה בעיה בכלל (בעיקר שתתן כבוד, על ידי המחווה, לא משנה מה אתה מרגיש), כיום, כשהמימד הפנימי חשוב יותר מהחיצוני/ציבורי, אנחנו מבקשים לראות אותו, לתת לו ביטוי. לכן אנחנו מכבדים יצירתיות, מקוריות, אוטונומיה, עצמאות מחשבתית וכו'. ולכן גם מעריכים רגש טהור שעולה על גדותיו. תנו לו צ'אנס הוא שר מהלב. אנשים שמחצינים ללא סייג את פנימיותם מקסימים אותנו, גם אם הפנימיות שלהם מכוערת. כך אצל טראמפ ושי חי. אין להם לכאורה חציצה בין פנים לחוץ, הם אותנטים וספונטנים, וזה עובד עלינו.

על רבנים המתנגדים לקיום מצוות החג להשתכר

כמו בכל שנה לקראת פורים, גם השנה יוצאים רבני הציונות הדתית בקריאה נואשת לא להשתכר בפורים. הנה למשל הרב אילעאי עופרן הופך את ציווי חז"ל הברור להשתכר בפורים ל"פרדוקס", הכל כדי להניא את שומרי המצוות מלשמור את המצווה הספציפית הזאת.
 
ההתנגדות למצוות השכרות בפורים התחילה במאה ה-12 והתגברה ככל שההגיון המודרני השתלט על התרבות המערבית (ועל רבני הציונות הדתית). בעצם מדובר בביטולו של ה"קרנבל", מוסד תרבותי פרה-מודרני ותיק וחוצה-תרבויות, שבו ניתן ליום אחד לפרוק עוד ולשבור את החוקים (פעמים רבות, בעיקר המיניים). לפני שנתיים כתבתי על המעבר מתפיסה מסורתית לתפיסה מודרנית שמגולם.
 
באופן אישי אני סבור שכדאי לחזור מדי פעם לפרה-מודרנה. אני בהחלט מתכוון להשתכר.

יהודים וקפה – ספר

הספר הזה של רוברט ליברלס (כרמל) , פרופסור להיסטוריה מאונ' בן גוריון שנפטר לפני ארבע שנים, עוסק בחדירתו של משקה חדש ומר ליבשת אירופה, ולתגובות היהודיות אליו. דרך ההתבוננות בתגובות לקפה, שהגיע לאירופה רק בשלהי המאה ה-16, מבקש ליברלס להשליך על תגובות מקיפות יותר של היהודים למודרנה.
 
אותי תפסו שני עניינים:
 
1. הרב יעקב עמדן (1776-1697), מהדמויות הרבניות החשובות באירופה, מגיע מאלטונה ללונדון ב-1721. בלונדון כבר היו בתי קפה (הראשון באנגליה נוסד ב-1650, כנראה על ידי יהודי), והוא מתיישב ושותה. רואה אותו יהודי, ומזהיר אותו ששתייה בבית קפה מנוגדת לרוח הרבנים באזור. עמדן ממשיך לשתות כדי לא להעליב את בעל המקום, שאינו יהודי. הסיפור הזה שימש מאוחר יותר להשחרת פניו.
 
שני דברים ניתן ללמוד מכאן: שיהודים, אפילו רבנים גדולים, נהגו לצרוך מזון, בכ"א משקה לא מוכר, מבתי עסק של גויים, וממילא ללא "תעודת כשרות"; ושיהודים, אפילו רבנים גדולים, ידעו שכבוד הבריות חשוב יותר מ"מראית עין" ועמדת רבנים.
 
2. המחבר מצטט מאמר של אליוט הורוביץ שטוען שחדירת הקפה לאירופה מילאה תפקיד בהפצת מנהג 'תיקון חצות' הקבלי בגרסת קבלת האר"י. כמובן שאין הטענה כאן שלולא הקפה לא היה המנהג נפוץ, אבל הורוביץ טוען שהקפה בכל זאת עזר, ובכל מקרה הרי מדובר ממש באותה תקופה. כך, הורוביץ מביא ציטוט מפורש (מפי גדליה מסמיאטיץ) שמזכיר את הקפה כחלק מהריטואל:
 
"ובחצי הלילה כבו כל הנרות שבמערה וישבו בחושך ועשו את התיקון חצות לילה בקול בכי. ואחר שגמרו את התיקון חצות למדו זוהר מעט ואח"כ הביאו את המשקה שקורין קאפי חמה ונתנו לכל אחד … ואח"כ מזמרים זמירות ופזמונים … ושמחים עד הבוקר."
20160221_213218

מאמר ביקורתי על האתאיזם החדש

מאמר ארוך ומעניין מאוד על מה שמכונה "האתאיזם החדש" (דוקינס, היצ'נס ושות'). הכותב, אחד דיויד הולשר, סוקר שני ספרים חדשים שמבקרים את הגל האנטי-תאיסטי והוגיו.
 
הספר הראשון, The New Atheist Threat: The Dangerous Rise of Secular Extremists, נכתב על ידי עיתונאי אוסטרלי ורואה באנשי האתאיזם החדש (להלן: א"ח) "פונדמנטליסטים חילוניים" שמפגינים הערצה כיתתית למדע, תפיסה שטחית של התופעה הדתית ושרואים בדת את המכשול האחרון לפני יצירתה של אוטופיה מערבית נאורה. הספר מתרכז בעיקר במה שהוא רואה כאובססיה של הקבוצה עם האסלאם, הדת שזוכה לגינויים הרבים ביותר אולם שהטיפול בה נגוע בדעות קדומות וניתוחים שטחיים.
 
הספר השני, The Evolution of Atheism: The Politics of a Modern Movement, יצא בהוצאת אוקספורד, נכתב על ידי אקדמאי ומציג סקירה וניתוח שיטתיים יותר של התופעה. לבד מהאשמתו של הא"ח בשטחיות הכותב מנסה להראות שהא"ח אינו אלא "הגנה של העמדה של הזכר הלבן מהמעמד הבינוני, ולמעשה של המודרנה עצמה". כאן כבר יש לנו אמירה מורכבת ומעניינת יותר.
 
מחבר הספר, סטפן לדרו, מפרק על פי כותב המאמר את התפיסה הפשטנית על פיה אתאיזם הוא בפשטות חוסר אמונה באלים. למעשה, טוען לדרו, חוסר אמונה לעולם לא מגיע לבדו, אלא תמיד מתלווה לתפיסה חיובית של ליברליזם, רציונליות, המתודה המדעית, ולמעשה מהווה בעצמו מערכת אידיאולוגית. האתאיזם אפוא (ואת זה כתבתי פה ושם) הוא עמדה אתית מסויימת. הוא לא מצב ניטרלי של חוסר אמונה, אלא מצב פוזיטיבי של תפיסה ערכית מסויימת, כזו שצמחה מתוך הנאורות האירופאית.
 
מחבר המאמר מקשר זאת לאופיו ה"אשכנזי" של הא"ח. מבחינה דמוגרפית קל לראות שרוב חברי אותן קבוצות אנטי-תאיסטיות הם לבנים. הסיבה לכך נעוצה הן במעמדם הכלכלי, אולם אף יותר מזה לדעתי בתפיסתם הכלכלית, דהיינו הנאו-ליברליות הכל-כך מערבית. בסופו של דבר האתאיזם החדש נובע במהותו מתוך הליברליזם שהתפתח באירופה, ושמהווה חלק מהתרבות האירופאית.
 
מחבר המאמר ממשיך וכותב הרבה מאוד על מה שמבחינתו הוא הכשל הגדול ביותר של הא"ח, והוא ההתעלמות מהתנאים הכלכליים להתפתחותה ולשימורה של אמונה דתית. הוא מציג קו מרקסיסטי משהו, שמקשר בין אמונה ומסורת לחוסר ביטחון כלכלי. דווקא משום כך התקווה של הא"ח להעלמותה של הדת תוך כדי התעלמות מהגורמים הכלכליים לאמונה ואף אחיזה בתפיסות נאו-ליברליות היא "שיא של חוסר רציונליות".

וולבק על היהדות כנוגדת ניו-אייג'

הוצאת בבל תרגמה והוציאה לאור את חליפת המכתבים בין מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי שיצאה לאור בצרפת לפני כשבע שנים, וטוב עשתה. יש בדבריהם של השניים כמה נקודות מעניינות, והייתי רוצה להביא כאן אחת מאלה.
 
וולבק מדבר (כהרגלו) על עונייה וריקנותה של התרבות המערבית הנוכחית, אשר זנחה את הדת ואף את המאבק ההירואי בדת. בפסקה להלן (עמ' 157) הוא מתייחס לפילוסופיה שהוא היה רוצה שתצמח. אם לוי יצמיח אותה, היא תתייצב כנגד "תנועה רוחנית [..] היחידה המתפתחת באירופה," שכוללת "פונדמנטליזם אקולוגי", אנטי-גלובליזציה "והבלי ניו-אייג'". לדעת וולבק תנועות אלה אינן קושרות בני אדם זה לזה, כלומר הן לוקות מבחינה חברתית. בסופה של הפסקה הוא כותב ש"יש נחמה בידיעה שהיהודים יהיו כאן כדי להתנגד לכך". (תרגום: רמה איילון)
 
והשאלה היא: מה הקשר? איך היהודים בדיוק מתנגדים לכל מעגלי האקולוגיה והניו-אייג'? הרי הם ממלאים חלק פעיל, מעל לשיעורם באוכלוסייה, בתנועות האלה.
 
אלא שנדמה לי שוולבק מתכוון לא ליהודים, אלא ליהדות, או לפחות לקווים מרכזיים מהמסורת היהודית, שנמצאים בקוטב המנוגד לכמה מאפיינים בסיסיים של התנועות האלה. קודם כל כמובן הדגש על הקהילה, אבל גם העניין במעשה יותר מאשר בחוויה, הדרישה למחוייבות דורשנית למדי, וגם העמדה המקדמת היררכיה ברורה, ולא שוויון אוניברסלי.
 
אלה לא מאפיינים מקריים, והם קשורים ביניהם. הם יוצרים יחד קהילה דתית מסורתית ופרה-מודרנית במובהק, ואיתה אינדיבידואלים שנמצאים במודרנה במצב "דו-לשוני" (שהוא כתמיד יתרון, ובמקרה הזה אף מעלה לדעתי). וולבק, אנטי-מודרניסט שכמוהו, מזהה בחושיו החדים שחלקים מהמסורת היהודית הם שותפים פנים-מערביים לתפיסותיו.
2016-02-09_132848

'כתבי הגות' של טולסטוי

KitveyHagut-4sהוצאת ספרים כרמל​, שבאמת צריך להחמיא לה על הוצאתם של ספרי איכות נהדרים, הוציאה לאחרונה קובץ של 'כתבי הגות' של טולסטוי. רובנו מכירים אותו כסופר אולם אחרי שהיה כבר סופר בעל שם עולמי התחיל טולסטוי "לחפש משמעות", ובסופו של דבר פיתח לעצמו סוג מעניין של נצרות תבונית ופציפיסטית.
 
ברוח הנאורות הוא הוא דחה על טענה להתגלות דתית או נס, וגרס שרק התבונה מסוגלת לגלות לנו את אמונת האמת. הוא החשיב את ציוויו של ישו לאמת, אולם גרס שזו אמת אוניברסלית שניתן למצוא במסורות רבות. הוא ביטל את חשיבותם של טקסים ופולחן ממוסד, וכמובן לא החשיב את הכנסייה הרשמית כסמכות דתית. האל שלו היה מופשט מאוד וא-פרסונלי. ציוויי הדת שלו: לאהוב את כל בני האדם, לא להתנגד לרוע בכוח, לא להעניש איש, כמה שפחות לקיים יחסי מין, לא לאכול בשר ולחיות חיי נווד עני.
 
חשיבתו של טולסטוי השפיעה על רבים בתקופתו, ואולי המפורסם בתלמידיו היה גנדהי. בספר מובאים כמה מאמרים שלו, כולל 'וידוי' שבו הוא מספר על תהליך חיפוש המשמעות שלו, ושני מאמרים בהם הוא מתייחס ליהדות. המאמרים מעניינים, והוא גם כותב לא רע. הספר יצא במשותף עם המפעל לתרגום ספרות מופת והוא אכן ראוי לייחוס שכזה.

מלחמת הכוכבים כמיתוס בן זמננו

אתמול הופעתי בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' ודיברתי על סרטי 'מלחמת הכוכבים' כמיתוס בן זמננו. בשל נפילת רקטה ליד עזה היינו צריכים לקצר, וכך לא עמדתי בצורה מלאה על עניין מרכזי לדעתי, והוא תפיסת הרוע הפרה-מודרנית של הסרטים. כפי שאני מנסה לומר (אני גם קצת חולה, כפי שאפשר לשים לב) הרוע בסרטי מלחמת הכוכבים הוא חלק אינטגרלי מהמציאות. הוא הצד השני של הטוב. בעידננו המודרני אנחנו מורגלים לחשוב שהרוע הוא תקלה, שאפשר ליצור (על ידי התבונה או האהבה) עולם שאין בו רע. התפיסה הזו היא לדעתי אשליה, ובכל מקרה התפיסה הפרה-מודרנית של הסרטים הללו נוגעת בזכרון התרבותי הפרה-מודרני שלנו, ולכן הם משמעותיים לאנשים רבים כל כך.

יונתן הירשפלד נגד פאולוס

* טריגר הגותי, תיאולוגי, קצרני-פשטני, אנטי-פאוליני *
 
יונתן הירשפלד כתב מאמר יפה על השפעתו, השלילית לדעתו, של פאולוס על התרבות שלנו. "שורש הרע הוא פאולוס" אמר לו מרצה ב-NYU (שגם מבין לא מעט בוויסקי אמריקאי, אם אני מזהה נכון את האיש), ומכאן יוצא הירשפלד אל הקרב. כמה הערות על מכות חרבו.
 
אני חייב ראשית להסכים איתו באשר היקף ההשפעה של פאולוס. כשאני מלמד עליו אני תמיד אומר שכל רשימה של שלושת האנשים המשפיעים בהיסטוריה חייבת לכלול את פאולוס, וסביר שגם במקום הראשון. היהודי ההלניסטי הזה מטרסוס פשוט שינה את ההיסטוריה בצורה דרמטית, ולמעשה הניח רבים מהיסודות לעולם שאנחנו חיים בו היום.
 
הירשפלד מדבר על שיח האהבה שיוצא מפאולוס, האהבה כמנצחת כל, כעקרון היסוד, כעדיפה על פני החוק ואף על האמת. קו ישר מחבר בין פאולוס לפוסטמודרניזם טוען הירשפלד, לצבעוניות, לשטחיות, למסיבות ללא הפסקה, לאוניברסליות של תשוקה ללא מושא ורגש ללא עומק. אני חושב שיש בזה אמת, אם כי כמובן בדרך עברנו דרך כמה וכמה תחנות.
 
אולם מה שמבין מכך הירשפלד הוא ש"בפוסטמודרניזם תמיד ידבק אבק אנטישמיות", וזו כבר תובנה חשובה יותר. אני חושב שזה מאוד נכון. מי שמעלה על נס את האהבה, את פריצת הגבולות, את החתרנות תחת מוסדות חברתיים ותחת יומרה לאמת, את ההתנגדות לכל היררכיה – חייב להתנגד לפרוייקט היהודי המהותי, שהוא במהותו מסגרת, מוסד, חוק, חברה, היררכיה. מו"ר פרופ' אילן גור זאב ז"ל קרא לזה האנטישמיות החדשה, אותה אנטישמיות שמתנגדת ליהדות (וגם לישראל) בשם השוויון והאוניברסליות, ועמוק מכך למען פירוק היומרה לאמת, למען החתירה תחת "החוק", למען ההתנגדות להתנגדות לנורמלי, למען השטחת כל ארוס אנכי, למען דיכוי הניסיון (כפי שהיה מכנה זאת גור זאב) לחריגה מהקונטיניואום.
 
הירשפלד מצטט את לקאן שקובע: "הדת עושה לאלוהים מה שהנישואין עושים לאהבה". לקאן כאן ממשיך את ג'ורג' פוקס, שממשיך את פיליפ ספנר, שממשיך את מרטין לותר, שממשיך את "הרוחניים" הפרנסיסקנים, שממשיכים את ההרמיטים בראשית ימי הנצרות, שממשיכים את פאולוס באותו דפוס חוזר של התנגדות לדת בשם הרוחניות. ואנחנו מכירים את הדפוס הזה היטב מהרוחניות העכשווית והניו-אייג' בזמננו. מדובר במהלך הפאוליני שחוזר ונשנה שדברי ימי הנצרות, והוא כמובן עומד במתח ישיר עם הדגש היהודי על מסגרת פולחנית ומוסרית הטרונומית.
 
הירשפלד מוצא את סופו של ההגיון הזה בכל מני רעות חולות בעולמנו, בראש ובראשונה באידיאולוגיה שבאה לידי ביטוי בסיסמה "all you need is love". הדגש עם האהבה, על הרגש, על הפנימיות, על החוויה, על הסובייקטיבי – כל אלה אכן מגיעים (לא רק, אבל בהחלט במידה גדולה) מהמהלך הפאוליני הקדום, שזכה להצלחה מסחררת בעולם המערבי. בין אותן רעות חולות אפשר למצוא לא רק גישה שטחית לאהבה, זלזול באובייקטיבי או התנגדות אוטומטית לחוק (הירשפלד כותב על אלה), אלא גם פרגמנטציה חברתית, ואפשר גם להגיע עד לאותו גל מגוחך של תקינות פוליטית שלא מאפשר כיום להוציא באוניברסיטאות אמריקאיות מהפה כל משפט ש"פוגע", גם אם הוא עובדתית נכון (ובוודאי אם הוא מבטא אידיאולוגיה שאינה חלק מהשיח ההגמוני(-פאוליני)).
 
בסופו של דבר, הירשפלד שם את האצבע (כמובן, רק באופן מאוד ראשוני, הסיפור הזה עצום) על ההטייה המובנית של התרבות שבה אנחנו חיים, הטיה כנגד החיצוני ובעד הפנימי, כנגד ההטרונומיה ובעד האוטונומיה, כנגד הקולקטיב ובעד הפרט, כנגד החוק ובעד הרגש. וכשאתה מבין את ההטיה הזאת, אתה מיד נעשה קצת יותר שמרן.
 
אבל אחרי כל זה, אני חייב לומר שהיה חסרות לי במאמר של הירשפלד כמה מילים מהצד החיובי. הרי בסופו של דבר הפאוליניות נתנה לנו דברים טובים רבים: מהשאיפה לשוויון הזדמנויות, דרך פמיניזם, עבור בביטול העבדות, כנס לדמוקרטיה אזרחית, ותגיע אפילו עד להרחבת המרחב הנפשי שלנו. הרי לא היינו באמת מבטלים כל השפעה פאולינית על התרבות שלנו, גם אם היינו יכולים. (ומי שמנסה לעשות זאת כיום, בגמלוניות חסרת כישרון כמובן, הם למשל דאעש). אי אפשר להתלונן על הרעות החולות שהביא פאולוס מבלי לתת לו קרדיט על התרומות החשובות שלנו לתרבות המערבית ולעולם בו אנו חיים. לא ביטול ההשפעה הפאולינית אנחנו צריכים (כאילו שזה אפשרי, בהיותנו כיום כל אחד מאיתנו פאולוס קטן), אלא איזונה. וזה כבר סיפור אחר ורציני.
 
ודבר אחרון. הירשפלד כותב "אין אהבה אלוהית". על כך אנחנו חלוקים.

יואב שורק ומלחמתו במודרנה

יואב שורק​ כתב מאמר, או יותר נכון פקודת קרב, לפני שבועיים ב מוסף 'שבת' – מקור ראשון​. תחת הכותרת "להתייצב למלחמת בתרבות" הוא קרא לציונות הדתית לתת תשובה יהודית הולמת ל"מתקפה של ערכים ותפיסות עולם שאכנה אותם כאן 'ליברליים'". השבוע התפרסמה תגובתי למאמרו באותו מוסף. בקצרה, אני חושב ששורק יוצא למלחמה כנגד המודרנה עצמה, ולכן מאבקו לא רק אבוד, אלא שהוא עצמו אינו באמת מעוניין בנצחונו. להלן.

מאמרו של יואב שורק כתוב היטב ומלומד כהרגלו, אולם נדמה לי ששורק טועה הן באבחנת המצב הנוכחי והן בדרך להטבתו. בעוד שאני מסכים לחלוטין עם שורק שהשיח הליברלי שוטף את החברה בזמננו באופן שקשה מאוד להתייצב כנגדו, איננו מסכים איתו ש"בבסיס הזרמים הללו מונחים הערעור הפוסט מודרני" (או כל תפיסה אידיאולוגית אחרת). למעשה, השיח הליברלי עוצמתי ומקיף בדיוק מפני שהוא נישא על גבי תמורה חברתית עמוקה ויסודית הרבה יותר, שבעצמה מולידה תפיסות עולם שונות ומגוונות.

תמורה זו עלייתו של האינדיבידואל המודרני, דהיינו העצמת הפרט כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, וראיית האוטונומיה שלו והשמירה עליה כערכים עליונים. מתוך התפיסה הזאת נגזרים יחסים חדשים לערכים מסורתיים (ביחס למדינה, למשפחה, לאהבה וכו'), כמו גם ערכים חדשים (כגון חשיבותו של הכבוד הסגולי, חירות הפרט, האושר, האותנטיות, העונג הגופני). שורק מזהה נכון את השינויים שהיא מביאה, אולם תולה אותם בטעות ב"רוחות החדשות" וב"עגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן–פרנסיסקו ומאמסטרדם".

זיהוי שגוי זה מוביל אותו לחשוב שאם רק תציב היהדות האמונית מערך אידיאולוגי אלטרנטיבי נחוש דיו, תוכל היא להתנגד לאותו ליברליזם, ולהתוות נתיב חדש-ישן במציאות הנוכחית. מכיוון שלא ירד לשורש השינויים בהווה, פתרונו של שורק לא יוכל אלא להציב תמונת מראה "יהודית" לשיח הליברלי. במילים אחרות, כל "תפיסה אמיצה ומקיפה" שתגובש תושתת ממילא על אותו אינדיבידואליזם שממנו יונק הליברליזם. יכול להיות שהיא תדרוש נאמנות הלכתית ו/או הוקעה פומבית של הומוסקסואליות, אבל את הדקדוק ההלכתי היא תקיים מתוך עמדה אינדיבידואליסטית (ולא מסורתית-קהילתית), ועדיין יהיו בה הומואים.

מה שהיה מציב אלטרנטיבה אמיתית לאינדיבידואליזם המודרני היה חזרה לקהילתיות הפרה-מודרנית, אותה תפיסה בה הפרט אינו אלא איבר פחות-ערך של המשפחה והקהילה, ואשר מתוכה מובן מדוע האבות (או הסבים, או דמות פטריארכלית כלשהי) מחליטים באיזה מקצוע יעבדו ילדיהם, עם מי הם יתחתנו, מה הם ילמדו (ומה הן לא תלמדנה) ואיפה הם יגורו. אלא שחזרה למצב כזה אינה אפשרית, וממילא אינה רצויה. האם ילדיו של שורק מוכנים להתחתן על פי הוראותיו? האם שורק עצמו מוכן לוותר על אותן חירויות מודרניות (חופש ביטוי, חופש דת וכו') שנובעות מכיבוד זכויותיו האינדיבידואליות?

הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אפנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב. העובדה ששורק עצמו לא היה מוכן שירמסו את זכויותיו מלמדת שגם הוא עצמו הפנים את ההיגיון הליברלי. ומעבר לכך, השיח הליברלי לא נולד יש מאין, אלא התפתח מתוך התרבות הנוצרית, שהיא עצמה יצאה כמובן מתוך היהדות. שורשיו הקדומים של הליברליזם ואף האינדיבידואליזם במקרא. מתוך התובנות הבסיסיות האלה יש להמשיך.