מודרנה

אלחנן ניר על צדיק (טנטרי) ממקומות מטונפים

Capture.JPGר' נחמן הוא הרבה דברים, ובין השאר מלא בסתירות. הוא מלמד שמחה אבל דכאוני בעצמו, מדגיש יראה מחטאים מיניים אבל מלמד דרכים קלות לכפרתם, ורואה את הגוף כמכשול לרוח, ומצד שני מגלה פה ושם מאפיינים טנטריים מובהקים. הטנטרה גם היא הרבה דברים, וביניהם הדגש על השימוש בחטא ובמין (לא תמיד שני אלה הם אותו הדבר כמובן) על מנת להתפתח מבחינה רוחנית (ולא פחות מכך, לרכוש כוח, אנרגיה, עוצמה).
 
ובכן לר' נחמן יש צד טנטרי, שאפשר למצוא למשל בציטוט הבא:
 
והוא מעלה גדולה, כשיש יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם יצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. – ליקוטי מוהר"ן תנינא, מט
 
ההתלהבות העולה מתוך היצר הרע מגוייסת כאן לצורך עבודת ה', עד כדי כך שבלעדיה "אין עבודתו שלמה כלל".
 
לאחרונה יצא הספר 'יהודי בלילה: מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן' (ידיעות ספרים) של ידידי היקר אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת 'שיח יצחק' וגם עורך מוסף 'שבת' במקור ראשון. בספר הזה מטפל ניר בחלק מעניין במיוחד מתורת ר' נחמן: החלומות שלו. ניר מפרש שמונה חלומות של ר' נחמן, ופרשנויותיו מעמיקות וידעניות, מפליגות לשדות רבים ושונים, לאורך ולרוחב המסורת היהודית וכן לשדות כפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד.
 
תוך קריאת פרשנותו לחלום של רבי נחמן על 'צדיק ממקומות מטונפים' מעלה ניר, בלי לקרוא לזה כך, את הצד הטנטרי של הצדיק מברסלב. החלום הוא על צדיק גדול, שגופו כולו טינופת, ובאופן מובן עולה שאלת העבודה הרוחנית עם מקומות "רעים". ניר מביא תוך פרשנותו את הציטוט הבא של ר' נחמן:
 
עוד שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה "פסל לך הפסלת יהיה שלך", הינו שבכל מקום שתראה איזה פסלת יהיה הפסלת שלך, שתתלה הפסלת בך. "משם נתעשר משה", הינו על ידי זה זכה לחכמה. – חיי מוהר"ן, עבודת השם תקעח
 
כאן קבלת הפסולת שלנו כלשנו מזכה אותנו בחכה – ושמא הפסולת עצמה מזכה אותנו בחכמה. כך או כך, אין לדחות את הפסולת, אלא לאמצה אלינו.
 
ניר מקשר את העניין לא רק לקבלת הרע, אלא לגבול בין התודעה למעשה, למתח בין פתיחות לשמרנות, וגם למצוות חגירת האבנט בשעת התפילה, על מנת לחצוץ בין הלב והראש לערווה. "למעשה אומר ר' נחמן, ואולי נימה אירונית בדבריו – אין כל אבנט שבכוחו לחצוץ בין הלב לערווה, בין המקום הנקי לזה המטונף, בין מקום התבונה המשמרת למקום המיניות המערערת והפורצת." (עמ' 58)
 
אכן כך. והנה ניסיונות החציצה, כפי ניר מטיב לאבחן, לא פסקו אלא אף התרבו בעידן המודרני, בו כל מני "טינופות" כזבל, צואה, עוני, וחולי ממודרים ומורחקים מאיתנו באופן יעיל ביותר. לצד התועלת אנחנו מאבדים בתוך החציצות האלה כוחות רוחניים ומפגשים קדושים.

החברה החרדית כמהפכה שקפאה

הרב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור החרדי הליטאי, כבר בן 103, ובימים האחרונים הוא מאושפז במצב קשה בבית חולים. החברה החרדית מתכוננת לחילופי הנהגה, אולם קשה להאמין שאלו יביאו בשורה של ממש. בדורות האחרונים, מאז מותו של הרב שך, אין מנהיג חרדי בעל חזון ברור ומשנה סדורה, אין מנהיג חרדי בעל סמכות עליונה כשהיתה, ובמקביל הועצם כוחן של חצרות המנהיגים, המלאות בעסקנים ופוליטרוקים שהאינטרס הציבורי לאו דווקא לנגד עיניהן.
 
בגיליון השילוח השני התפרסם מאמר טוב מאוד לדעתי של הרב יהושע פפר, חרדי בעצמו ומנהל המחלקה החרדית בקרן תקווה (שגם מממנת את כתב העת). פפר כותב על המשבר הרעיוני-חברתי בחברה החרדית, משבר שמאיים להביא לקריסתה.
 
פפר מצביע על כך שהחברה החרדית, שהוקמה מתוך תנועה מהפכנית, התאבנה בתוך אותו אתוס מהפכני רדיקלי ואינה מסוגלת להרפות ממנו ולאפשר לעצמה לערוך שינויים הכרחיים. מנגד שיעורי עוני גבוהים, החשיפה הגוברת לעולם החיצוני (שמאפשרת, למשל, האינטרנט) ותחושת תסכול עולה גורמים לקבוצות חרדיות שונות להתנתק מהזרם המרכזי, אם לתוך החילוניות ואם לתוך סוגות חדשות של חרדיות.
 
פפר מציין נכונה שלאתוס המרכזי של הציבור החרדי, על פיו כל הגברים מכוונים לחיים של תלמוד תורה והנשים להיות המפרנסות העיקריות של הבית, אין תקדים היסטורי. הוא תוצאה מהצורך בראשית ימי המדינה לשקם את עולם התורה האירופאי שנחרב בשואה. יש להוסיף כאן שאותו אתוס רכב על התפיסה החרדית שבמסגרתה 'מידת חסידות' (הקפדה מדוקדקת על ההלכה, הנהגות סגפניות שונות, חיפוש חומרות ולא קולות הלכתיות), שהיתה שמורה למעטים בחברה היהודית המסורתית, הפכה לנורמה המחייבת את הכלל, דבר שאף הוא כמובן חריגה מההיסטוריה היהודית (ומתאפשר, יש לומר, דווקא מתוך היווצרותו של הסובייקט המודרני (הרפלקסיבי, האוטונומי), למרבה האירוניה).
 
כל זה הוא מהפכני. דהיינו: הוא אינו שמרני. זאת האבחנה המרכזית של פפר, והיא נאה. החברה החרדית, כותב פפר, מקדמת "נראטיב, תפיסה עצמית ודימוי ציבורי אולטרה-שמרניים […] והתנהלות אוטופיסטית, א-היסטורית, המתאימה לחברה מהפכנית המנהלת את חייה תוך חריגה מן התקדים ההסיטורי של היהדות המסורתית."
 
פפר מביא כמה דוגמאות למצב הזה, ומבקש להביא את החרדיות להיות שמרנית, ולא מהפכנית, דהיינו חברה הנאחזת, ואף מוקירה ומקדשת, את העבר, אבל מסוגלת להשתנות, עקב בצד אגודל, בשום שכל, בהתאם לדרישות הזמן. "לא ניתן לקיים לאורך דורות את המודל המהפכני שנולד בבני ברק", כותב פפר. ממילא, הנסיגה מהחברה גם הופכת את החרדיות לתא לכאורה-אטום שאינו משפיע על העולם (אבל לא מצליח לא להיות מושפע ממנו). "אחרי שנים של להט-נעורים, עם נטייה חזקה (ונצרכת) אל הרדיקלי והדיכוטומי, שמא ניתן לנוע לקראת חרדיות מורכבת יותר, איתנה יותר, ובמובן של מאמר זה – שמרנית יותר."
 
שאלה יפה, אבל אם לחזור לראשית דבריי, נראה שכל עוד החברה החרדית תונהג על ידי הדגם הנוכחי של הרבנים והחצרות, התשובה שלילית. השינוי יגיע מלמטה, במקרה הטוב מתוך התפתחות אורגנית (כפי שכבר קורה), ובמקרה הרע מתוך קריסה ובנייה מחדש.
capture

הנשמה בקבלה – מעט על ספרו החדש של יהונתן גארב

9780226295800ספרו החדש של פרופ' יהונתן גארב (האונ' העברית) עוסק בגלגולי הנשמה. לא בין גוף לגוף אלא בין תקופה לתקופה, בין הקבלה הלוריאנית לקבלת המאה העשרים (הרבנים קוק, אשלג, גינזבורג, מורגנשטרן), עם נתיבים נלווים למיסטיקה נוצרית ולאסלאם הסופי, לזן היפני וגם לדתיות הניו-אייג'ית האמריקאית, כאשר כל זה מנותח, בין השאר, דרך הפריזמה של הפיסכולוגיה המודרנית.
 
גארב הוא המומחה הבכיר לקבלת העולם החרדי , הליטאי והחסידי,בזמננו, והוא משתמש במחקריו על המקובלים בו (ישראל אליהו וינטרוב, יצחק משה ארלנגר, יצחק מאיר מורגנשטרן ואחרים) כדי לשפוך אור על הדרכים שבהן הדיבור על הנשמה בקבלה התפתח והשתנה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת.
 
הספר, Yearnings of the Soul: Psychological Thought in Modern Kabbalah יצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו. הוא לא פשוט לקריאה, משום שהסגנון דחוס בפרטים ובהפניות, אולם שכרו בצידו. גארב כותב למשל על הפנמתן של תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות אל תוך הקבלה בת זמננו, מה שהופך אותה עצמה לקבלה מודרנית, המנותקת במובנים חשובים מהקבלה המסורתית.
 
גם תובנותיו על הפוליטיזציה של הקבלה, בין אם היפר-ציונית או אנטי-ציונית, מעניינות מאוד. כך למשל, גארב מביא את דבריו של הרב ישראל אליהו וינטרוב החרדי, הרואה בציונות את כפירת הערב-רב, וטוען שיש פער בלתי ניתן לגישור בין החברה החרדית ליהודים שאינם חרדים – כלומר אין יותר "כלל ישראל". וינטרוב מבקר את הקבלה של הראי"ה קוק כלוקה בבלבול עקרוני, כתוצאה מ"טשטוש המוחין". אלא שעצם הכחשתו של וינטרוב את "עם ישראל" כישות קיימת אינה רק שבירה חריפה מהמסורת היהודית, אלא גם הודאה מניה וביה שאנחנו בתקופה חדשה. שמשהו מהותי השתנה. שיש מודרנה, על כל המשתמע מכך.

'מי הזיז את היהדות שלי' – מאת סמדר שרלו

Capture
ספר חדש של ד"ר סמדר שרלו (ג"נ: קרובת משפחה) בהוצאה לאור – רסלינג עוסק בטרנספורמציות שעוברות על היהדות במפגשה עם תרבות הניו-אייג'. שרלו מטפלת בנושאים מגוונים כלימוד תורה בעידן החדש, הגותו של הרב שג"ר, תמורות בעולם התפילה, אינדיבידואליזם וחברה בניו-אייג', המתח בין הרב קוק לר' נחמן ועוד.
 
כאן הייתי רוצה להתייחס לכותרת של הספר, או יותר נכון למילה "פוסטמודרניזם" בו. קיים ויכוח ישן הנוגע לאפיון הניו-אייג' כפוסטמודרני. אם ניתן לעצמנו לרגע לחטוא ולדבר על המונחים האלה כישויות יציבות, הרי שישנם חוקרים שעבורם זה מובן מאליו שהניו-אייג' הוא פוסטמודרני, ואחרים שוללים זאת. אני בין האחרונים. כמובן, יש מאפיינים פוסטמודרניים בניו-אייג' (פרגמנטציה, קיטש, פסטיש וכו'), אלא שבעיקרו של דבר מדובר בתופעה שלדעתי היא מודרנית בהחלט. הניו-אייג' הוא אופטימי מאוד, משיחי, משוכנע שלא רק שיש אמת אחד אלא שאפשר לגלות אותה, הומניסטי עד כדי האלהתו של האדם וחד משמעי באשר לנתיב הליניארי שלאורכו כולנו צועדים אל האור, הן אישית והן קולקטיבית.
 
אוהבים לדבר על הניו-אייג' כחיפוש רוחני שהוא ריקאציה למודרנה המטריאליסטית, אבל נדמה לי שאם זו אכן ריאקציה למשהו, מדובר בריאקציה לרלטיביזם ולחוסר המשמעות של המצב הפוסטמודרני. זו חזרה למודרנה באמצעים אחרים.
 
לא ששרלו טוענת שהניו-אייג' הוא לגמרי פוסטמודרני. היא זהירה מספיק לא לעשות זאת. והספר מגוון ומעלה כמה נקודות מעניינות.

טבח החתולים הגדול ויצירתה של החרדיות

catsהספר הזה הוא יצירת מופת של מחקר היסטורי. בשישה פרקים עוקבים הוא חושף את הקורא לעולמם של ששה רבדים של החברה צרפתית של המאה ה-18, החל מהכפריים על סיפורי העם שלהם, דרך הפועלים בבתי המלאכה בערים, דרך הבורגנים, דרך קציני המשטרה, דרך האינטלקטואלים והסופרים מהדרג הבינוני ועד לפילוסופים הגדולים ומעריציהם (רוסו, במקרה זה).רוברט דרנטון מתמקד בסיפורים פרטניים שחושפים את אורחות החיים הבסיסיות, ומעניקים לקורא חוויה עשירה ועסיסית.
 
התמונה שמתקבלת לא תמיד יפה. רוב האנשים חיוב עוני מחפיר, בתת-תזונה, וחלומותיהם הגדולים היו להיות שבעים, עדיף מארוחה שיש בה גם בשר וגם יין. החיים היו קצרים יותר, קשים ובדרך כלל כמעט חסרי תקווה. הרגישות לכאב של הזולת היתה נמוכה מאוד (כותרת הספר מתייחסת לאירוע קרנבליסטי שעורר צחוק בקרב פעיליו גם זמן רב אחריו, כלומר אחרי התעללות וטבח אכזרי של חתולי רחוב), והחברה אלימה הרבה יותר. חופש הביטוי היה מוגבל מאוד, ואנשים נכלאו על פרסום דברי כפירה באמונה או חתרנות כלפי המלך.
 
אפשר לראות מתוך שגרת החיים שמתאר דרנטון את התפתחותה האיטית של תודעה קפיטליסטית (סוחרים ובורגנים רבים היו עובדים רק עד שהיו מרוויחים מספיק לקיום ברווחה מינימלית, ואז חיים על הרנטה – כלומר, אין כאן קפיטליזם של עודף, ודאי לא שפע, כפי שאנחנו מכירים כיום), ואיך החברה המסורתית מפנה את מקומה לחברה המודרנית.
 
עניין אחרון זה מעניין אותי במיוחד, והנה התייחסות אחת מהספר אליו. דרנטון מביא דברים מתוך מכתביו של סוחר מלה רושל בשם ז/אן רנסון. רנסון מעריץ את רוסו וקורא כל מה שהוא יכול מכתביו. אבל זה עניין אחר. כשרנסון מגלה שהוא עתיד להיות אבא, הוא כותב אל מוציא לאור שוויצרי בשם אוסטרולד:
 
אנא השג עבורי, אם אפשר, את עבודת המחקר המצויינת על חינוכם הפיסי של ילדים שנדפסה בידי מ. בלסר מז'נבה. אני עומד להיעשות לאב, ומחשבותיי נתונות לדרך שבה אוכל למלא את חובותיי על הצד הטוב ביותר.
על כך כותב דרנטון:
עברנו מהעולם המסורתי, שבו מגדלים ילדים על פי חכמת הדורות העוברת בירושה, אל עולמו של ד"ר ספוק, שבו הם גדלים על פי המילה הכתובה. (עמ' 225 בספר).
 
השנה היא 1777. החת"ם סופר בן 15. הרוח הזאת תתפוס גם אותו בהונגריה ותשפיע על יצירתה של החרדיות, כלומר של יהדות שמתבססת על המילה הכתובה ועל הוראות מומחים (רבנים, במקרה זה) הרבה יותר מאשר על מסורת וידע המועבר בעל פה, דור לדור.
(הוצאת כרמל, בתרגום מצויין של עודד פלד)

על הפופולריות של האותנטיות ועיוותייה

Capture

כתבה בכלכליסט של אמיר זיו על נושא חשוב לדעתי, והוא הפופולריות המופגנת בזמן הזה לשיח גס רוח, פופוליסטי וירוד, רק מפני שהוא "אותנטי" ו"דוגרי" ו"לא פוליטיקלי קורקט". אני מצוטט במאמר בפסקה הבאה:

"אחת הקללות הנוראיות בזמן האחרון היא 'אתה צבוע', אחד שחושב משהו בפנים אבל אומר משהו אחר בחוץ", אומר ד"ר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן, המנהל האקדמי של מדרשת עלמא ואחד המתבוננים החדים בשיח הציבורי הישראלי. "היום להיות צבוע זה יותר גרוע מלהתגזען, לשנוא נשים או להיות אלים. זה קורה כי אנחנו חיים בחברה שבה כביכול כולם שווים, ואז מה שמגדיר את הערך שלנו הוא מה שבפנים. לכן אנחנו מעריכים את מי שמחצין את מה שבא כביכול מהלב. 'תנו לו צ'אנס, הוא שר מהלב'. הוא שר גרוע אבל מהלב".

בראיון אמרתי קצת יותר מזה. העניין הוא שבשונה מהזמן עד לפני מאתיים שנה (מה שמכונה ה-Ancien Régime), בו החברה היתה מחולקת למעמדות ברורים, כיום יש שוויון מוצהר (גם אם לא בפועל), והמחוות הישנות שנועדו לסמן כבוד וסמכות (קידות, תארים, ישיבה כשאחרים עומדים וכו') נעלמו. כשהמחוות האלה היו קיימות העולם הפנימי של האדם נחשב הרבה פחות, ומספיק היה לבצע אותם כדי "לתת כבוד". לא משנה היה מה הרגשת, העיקר ש"נתת כבוד" על ידי קידה וכו'. כיום המעמדות המובנים מאליהם נעלמו, המחוות האלה נעלמו איתם, ויחד עם זה התגבר מאוד מעמדו של העולם הפנימי שלנו. אנחנו צריכים *להתכוון* לכבד את הזולת. לא מספיק לעשות כאילו.

עולה כאן אפוא אפשרות לסתירה בין פנים לחוץ, כלומר לצביעות. בעוד שבעבר צביעות במרחב הציבורי היתה מובנת מאליה ולא נחשבה בעיה בכלל (בעיקר שתתן כבוד, על ידי המחווה, לא משנה מה אתה מרגיש), כיום, כשהמימד הפנימי חשוב יותר מהחיצוני/ציבורי, אנחנו מבקשים לראות אותו, לתת לו ביטוי. לכן אנחנו מכבדים יצירתיות, מקוריות, אוטונומיה, עצמאות מחשבתית וכו'. ולכן גם מעריכים רגש טהור שעולה על גדותיו. תנו לו צ'אנס הוא שר מהלב. אנשים שמחצינים ללא סייג את פנימיותם מקסימים אותנו, גם אם הפנימיות שלהם מכוערת. כך אצל טראמפ ושי חי. אין להם לכאורה חציצה בין פנים לחוץ, הם אותנטים וספונטנים, וזה עובד עלינו.

על רבנים המתנגדים לקיום מצוות החג להשתכר

כמו בכל שנה לקראת פורים, גם השנה יוצאים רבני הציונות הדתית בקריאה נואשת לא להשתכר בפורים. הנה למשל הרב אילעאי עופרן הופך את ציווי חז"ל הברור להשתכר בפורים ל"פרדוקס", הכל כדי להניא את שומרי המצוות מלשמור את המצווה הספציפית הזאת.
 
ההתנגדות למצוות השכרות בפורים התחילה במאה ה-12 והתגברה ככל שההגיון המודרני השתלט על התרבות המערבית (ועל רבני הציונות הדתית). בעצם מדובר בביטולו של ה"קרנבל", מוסד תרבותי פרה-מודרני ותיק וחוצה-תרבויות, שבו ניתן ליום אחד לפרוק עוד ולשבור את החוקים (פעמים רבות, בעיקר המיניים). לפני שנתיים כתבתי על המעבר מתפיסה מסורתית לתפיסה מודרנית שמגולם.
 
באופן אישי אני סבור שכדאי לחזור מדי פעם לפרה-מודרנה. אני בהחלט מתכוון להשתכר.

יהודים וקפה – ספר

הספר הזה של רוברט ליברלס (כרמל) , פרופסור להיסטוריה מאונ' בן גוריון שנפטר לפני ארבע שנים, עוסק בחדירתו של משקה חדש ומר ליבשת אירופה, ולתגובות היהודיות אליו. דרך ההתבוננות בתגובות לקפה, שהגיע לאירופה רק בשלהי המאה ה-16, מבקש ליברלס להשליך על תגובות מקיפות יותר של היהודים למודרנה.
 
אותי תפסו שני עניינים:
 
1. הרב יעקב עמדן (1776-1697), מהדמויות הרבניות החשובות באירופה, מגיע מאלטונה ללונדון ב-1721. בלונדון כבר היו בתי קפה (הראשון באנגליה נוסד ב-1650, כנראה על ידי יהודי), והוא מתיישב ושותה. רואה אותו יהודי, ומזהיר אותו ששתייה בבית קפה מנוגדת לרוח הרבנים באזור. עמדן ממשיך לשתות כדי לא להעליב את בעל המקום, שאינו יהודי. הסיפור הזה שימש מאוחר יותר להשחרת פניו.
 
שני דברים ניתן ללמוד מכאן: שיהודים, אפילו רבנים גדולים, נהגו לצרוך מזון, בכ"א משקה לא מוכר, מבתי עסק של גויים, וממילא ללא "תעודת כשרות"; ושיהודים, אפילו רבנים גדולים, ידעו שכבוד הבריות חשוב יותר מ"מראית עין" ועמדת רבנים.
 
2. המחבר מצטט מאמר של אליוט הורוביץ שטוען שחדירת הקפה לאירופה מילאה תפקיד בהפצת מנהג 'תיקון חצות' הקבלי בגרסת קבלת האר"י. כמובן שאין הטענה כאן שלולא הקפה לא היה המנהג נפוץ, אבל הורוביץ טוען שהקפה בכל זאת עזר, ובכל מקרה הרי מדובר ממש באותה תקופה. כך, הורוביץ מביא ציטוט מפורש (מפי גדליה מסמיאטיץ) שמזכיר את הקפה כחלק מהריטואל:
 
"ובחצי הלילה כבו כל הנרות שבמערה וישבו בחושך ועשו את התיקון חצות לילה בקול בכי. ואחר שגמרו את התיקון חצות למדו זוהר מעט ואח"כ הביאו את המשקה שקורין קאפי חמה ונתנו לכל אחד … ואח"כ מזמרים זמירות ופזמונים … ושמחים עד הבוקר."
20160221_213218

מאמר ביקורתי על האתאיזם החדש

מאמר ארוך ומעניין מאוד על מה שמכונה "האתאיזם החדש" (דוקינס, היצ'נס ושות'). הכותב, אחד דיויד הולשר, סוקר שני ספרים חדשים שמבקרים את הגל האנטי-תאיסטי והוגיו.
 
הספר הראשון, The New Atheist Threat: The Dangerous Rise of Secular Extremists, נכתב על ידי עיתונאי אוסטרלי ורואה באנשי האתאיזם החדש (להלן: א"ח) "פונדמנטליסטים חילוניים" שמפגינים הערצה כיתתית למדע, תפיסה שטחית של התופעה הדתית ושרואים בדת את המכשול האחרון לפני יצירתה של אוטופיה מערבית נאורה. הספר מתרכז בעיקר במה שהוא רואה כאובססיה של הקבוצה עם האסלאם, הדת שזוכה לגינויים הרבים ביותר אולם שהטיפול בה נגוע בדעות קדומות וניתוחים שטחיים.
 
הספר השני, The Evolution of Atheism: The Politics of a Modern Movement, יצא בהוצאת אוקספורד, נכתב על ידי אקדמאי ומציג סקירה וניתוח שיטתיים יותר של התופעה. לבד מהאשמתו של הא"ח בשטחיות הכותב מנסה להראות שהא"ח אינו אלא "הגנה של העמדה של הזכר הלבן מהמעמד הבינוני, ולמעשה של המודרנה עצמה". כאן כבר יש לנו אמירה מורכבת ומעניינת יותר.
 
מחבר הספר, סטפן לדרו, מפרק על פי כותב המאמר את התפיסה הפשטנית על פיה אתאיזם הוא בפשטות חוסר אמונה באלים. למעשה, טוען לדרו, חוסר אמונה לעולם לא מגיע לבדו, אלא תמיד מתלווה לתפיסה חיובית של ליברליזם, רציונליות, המתודה המדעית, ולמעשה מהווה בעצמו מערכת אידיאולוגית. האתאיזם אפוא (ואת זה כתבתי פה ושם) הוא עמדה אתית מסויימת. הוא לא מצב ניטרלי של חוסר אמונה, אלא מצב פוזיטיבי של תפיסה ערכית מסויימת, כזו שצמחה מתוך הנאורות האירופאית.
 
מחבר המאמר מקשר זאת לאופיו ה"אשכנזי" של הא"ח. מבחינה דמוגרפית קל לראות שרוב חברי אותן קבוצות אנטי-תאיסטיות הם לבנים. הסיבה לכך נעוצה הן במעמדם הכלכלי, אולם אף יותר מזה לדעתי בתפיסתם הכלכלית, דהיינו הנאו-ליברליות הכל-כך מערבית. בסופו של דבר האתאיזם החדש נובע במהותו מתוך הליברליזם שהתפתח באירופה, ושמהווה חלק מהתרבות האירופאית.
 
מחבר המאמר ממשיך וכותב הרבה מאוד על מה שמבחינתו הוא הכשל הגדול ביותר של הא"ח, והוא ההתעלמות מהתנאים הכלכליים להתפתחותה ולשימורה של אמונה דתית. הוא מציג קו מרקסיסטי משהו, שמקשר בין אמונה ומסורת לחוסר ביטחון כלכלי. דווקא משום כך התקווה של הא"ח להעלמותה של הדת תוך כדי התעלמות מהגורמים הכלכליים לאמונה ואף אחיזה בתפיסות נאו-ליברליות היא "שיא של חוסר רציונליות".

וולבק על היהדות כנוגדת ניו-אייג'

הוצאת בבל תרגמה והוציאה לאור את חליפת המכתבים בין מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי שיצאה לאור בצרפת לפני כשבע שנים, וטוב עשתה. יש בדבריהם של השניים כמה נקודות מעניינות, והייתי רוצה להביא כאן אחת מאלה.
 
וולבק מדבר (כהרגלו) על עונייה וריקנותה של התרבות המערבית הנוכחית, אשר זנחה את הדת ואף את המאבק ההירואי בדת. בפסקה להלן (עמ' 157) הוא מתייחס לפילוסופיה שהוא היה רוצה שתצמח. אם לוי יצמיח אותה, היא תתייצב כנגד "תנועה רוחנית [..] היחידה המתפתחת באירופה," שכוללת "פונדמנטליזם אקולוגי", אנטי-גלובליזציה "והבלי ניו-אייג'". לדעת וולבק תנועות אלה אינן קושרות בני אדם זה לזה, כלומר הן לוקות מבחינה חברתית. בסופה של הפסקה הוא כותב ש"יש נחמה בידיעה שהיהודים יהיו כאן כדי להתנגד לכך". (תרגום: רמה איילון)
 
והשאלה היא: מה הקשר? איך היהודים בדיוק מתנגדים לכל מעגלי האקולוגיה והניו-אייג'? הרי הם ממלאים חלק פעיל, מעל לשיעורם באוכלוסייה, בתנועות האלה.
 
אלא שנדמה לי שוולבק מתכוון לא ליהודים, אלא ליהדות, או לפחות לקווים מרכזיים מהמסורת היהודית, שנמצאים בקוטב המנוגד לכמה מאפיינים בסיסיים של התנועות האלה. קודם כל כמובן הדגש על הקהילה, אבל גם העניין במעשה יותר מאשר בחוויה, הדרישה למחוייבות דורשנית למדי, וגם העמדה המקדמת היררכיה ברורה, ולא שוויון אוניברסלי.
 
אלה לא מאפיינים מקריים, והם קשורים ביניהם. הם יוצרים יחד קהילה דתית מסורתית ופרה-מודרנית במובהק, ואיתה אינדיבידואלים שנמצאים במודרנה במצב "דו-לשוני" (שהוא כתמיד יתרון, ובמקרה הזה אף מעלה לדעתי). וולבק, אנטי-מודרניסט שכמוהו, מזהה בחושיו החדים שחלקים מהמסורת היהודית הם שותפים פנים-מערביים לתפיסותיו.
2016-02-09_132848