מודרנה

על חוסר הבנתנו של אלימות מאדם נורמלי

Captureהאלימות הרצחנית שפורצת מאדם הנחשב נורמלי – מבוגר, לבן, נשוי, עשיר – מכה אותנו בתדהמה. איך זה יכול להיות? והרי לא היו כל סימנים מקדימים? הפתרון הזמין ביותר למבוכה הוא לאבחן אותו כמטורף. אה, מסתבר שהוא לא נורמלי. הוא פסיכי. זה מסביר את זה (למה? הרי רוב מוחלט של המתמודדים עם אתגרים נפשיים אינם אלימים). פתרון אחר למבוכה הוא כמובן טרור אידיאולוגי. אילו היה יומיים לפני זה נשבע אמונים לדאעש היינו רגועים לגמרי. (למה? כאילו שהמסתורין לא פשוט התרחק מדרגה, כאילו שעצם שבועת האמונים לארגון רצחני-ברברי היא עניין שאנשים ממוצעים עושים מדי פעם).
 
יש כאן בעיה שאנחנו לא מצליחים להבין. כאילו שאל העולם הרגיל שלנו נכנס פתאום שד. משהו זר לגמרי, שלא פועל על פי אותם חוקים. משהו שאין אלא להשתומם מולו. מה זה??? משהו חסר פשר, חסר טעם, לא מובן.
 
הנה מחשבה: האם ייתכן שאיבדנו את היכולת להבין את האלימות הרצחנית הזאת מפני שאיבדנו את הקשר לאלימות בכלל? האם יכול להיות שאנחנו, אינדיבידואלים מודרניים שכמונו, התרחקנו כל כך לא רק ממופעים של אלימות (שחיטת בעלי חיים, קרבות רחוב, מלחמות) אלא גם מהשימוש באלימות (לחינוך, להבעה עצמית, אבל בעיקר לצורך פולחן) שאין לנו דרך להבין אלימות אלא כתקלה לא מוסברת בשגרת הנורמליות?
 
ההוגה הקנדי צ'רלס טיילור מצביע על המרחק העצום שעברה האנושות מאז הימים שאלימות, יחד עם מין, היו דרכים מרכזית של פולחן דתי (כתבתי על כך בהקשר אחר כאן, ואני מצטט את עצמי מעט). הרג ומשגל היו דרכים להגעה לאינטימיות עם האלוהות, הן על ידי הקרבת קורבנות והן תוך אורגיות מקודשות. היצרים הבסיסיים שימשו כמדרגות אל האלים.
 
גם מלחמות קודש, ובהם ההרג והאפשרות למות, היו מעשה דתי (מרטיר, שהיד, קידוש ה'). עבור אבותינו אלימות היתה אפוא אחת הדרכים העיקריות לקשור קשר עם הנשגב, או עם האמת. זה כבר מזמן לא המצב.
 
בספר Humanity מביא ג'ונתן גלובר עדויות של חיילים שמתארים את ההשתתפות במלחמה כחוויה אקסטית. מעבר לפעילות האינטנסיבית ולקשרי הדם שנרקמים בין הלוחמים, המפגש עם המוות – וההרג – מציב את הפרט פנים אל פנים אל מול התהומות הפעורים של נשמתו. הוא מצטט יוצא וייטנאם שמעיד כי
 
[המלחמה,] עבור גברים, היא באיזשהו מימד נוראי הדבר הקרוב ביותר למה שהוא לידה עבור נשים: החניכה אל תוך העוצמה של החיים והמוות. זה דומה להרמת הפינה של היקום והצצה למה שיש מתחת.
 
האם זה נשמע מטורף? ואולי שוב אנחנו מנסים לערוך פתולוגיה לתופעה שאנחנו לא מבינים? נדמה לי שצריך להודות שלא רק הרווחנו, אלא גם הפסדנו משהו במעבר למודרנה. למשל, במקרה הזה, את ההבנה האינטואיטיבית, העמוקה, של כוח האלימות. ייתכן שזה טוב, ושבהחלט עדיף ככה. אבל זו עדיין אבדה. אבדה שאנחנו מרגישים בחסרונה בכל פעם שפורצת פתאום, ללא סיבה, אלימות רצחנית.

איריס פרוש על חוסר האוריינות בקרב יהודים כאמצעי לשימור המבנה המסורתי

הספר החדש הזה מפתיע בטענתו הבסיסית: בניגוד למקובל לחשוב, יהודים לפני המאה ה-20 לא ידעו לקרוא עברית. כך למשל, במפקד שנערך באימפריה הרוסית ב-1897 נמצא שרק 38.9 אחוז מהיהודים ידעו לקרוא (יכולת כתיבה לא נבדקה). מחקר אחר שפורסם ערב מלחה"ע הראשונה הראה שבקרב חייטים יהודים באירופה מעל לרבע יודעים לקרוא רק את התפילה, ולא שום טקסט אחר (כלומר, בעיקר זכרו בעלפה).
 
המחברת, איריס פרוש, פרופ' אמריטה במחלקה לספרות עברית באונ' בן גוריון, מביאה גם עדויות כתובות לכך שהבערות בקרב יהודי אירופה היתה גדולה משנטינו לחשוב. עדויות על יהודים שהיו מקריאים בפניהם מכתבים שהגיעו אל העיירה, מפני שהם לא ידעו לקרוא. או של משכילים, כמו משה ליב ליליינבלום, שכותב לי"ל גורדון ב-1869 מאודסה כי "הספרות העברית מתה פה, היא רק חלק ליחידים שרידים פה. המון העם לא יבינו מאומה בשפת-עבר".
 
פרוש גם מסבירה למה המצב היה כזה: לא רק הנשים, אלא גם רוב הגברים הודרו בכוונה מהכתוב, מהטקסטים, וידיעת הקריאה היתה נחלתה של אליטה מצומצמת. הנה:
 
השליטה בלשון, באמצעות הבערות המכוונת, שימשה בידי המנהיגות המסורתית ככלי רב עוצמה לביצור סמכותה הדתית ולשכפול הסדר החברתי הקיים. בערות זו מנעה בהצלחה מחוגים רחבים את הגישה הישירה אל מקורות הידע בדקדוק, במקרא ובלשון העברית, הקהתה את המחשבה הביקורתית והבטיחה את הציות למקורות הסמכות המסורתיים. (259)
במילים פשוטות, הבערות בעברית עבור היהודים היתה דומה לבערות בלטינית עבור הנוצרים שלפני הרפורמציה: חוסר האפשרות לקרוא את כתבי הקודש הבטיח ציות, כפיפות בפני בעלי הסמכות הדתית ושימור הקיים.
 
חלקו השני של הספר מוקדש למאמצי המשכילים ללמוד עברית, ולביאור הכתיבה עצמה כפרקטיקה אמנציפטורית, וכחלק מכינונו של הסובייקט המודרני. הכתיבה והפצת הטקסטים, שעבור הוגי הנאורות היו סמל לקידמה, עצמאות וחירות, הפכו באופן טבעי גם עבור היהודים המשכילים לדרך לקרוא תיגר על המסורת ולחדש בה.
 
לא קראתי את כל הספר (בהוצאת כרמל), וגם אינני בקיא מספיק בנושא כדי לבחון את תקפות המחקר, אולם התזה מרתקת והגילויים, כאמור, מפתיעים מאוד.
Capture

בנימין בראון על החברה החרדית

לא מעט ספרים יצאו בשלושים השנים האחרונות שביקשו לתת "מדריך לחברה החרדית", ובין הראשונים והפופולרים ביותר אפשר למנות את 'החרדים' של אמנון לוי מ-1988. הספר שלפנינו (עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה) נכתב על ידי בנימין בראון, פרופ' באונ' העברית וחוקר ותיק ומוערך של החברה החרדית (ספרו על החזון איש זכה לפופולריות גם בין חרדים), ומציג תמונה רחבה ועשירה על החברה התוססת והמעניינת הזאת.
 
זהו מעין טקסט-בוק, וככזה מאוד שיטתי ומסודר: הוא פותח בהגדרת החרדים, ממשיך בחלק על החסידים, אז הליטאים מקבלים את שלהם, אחר כך החרדים הספרדים, אז פרק על החוגים היותר קיצוניים (נטורי קרתא וכו'), פרק על היחס לציונות, פרק על היחס לדמוקרטיה, ופרק על הגיוס לצה"ל. ללא ספק, הקורא יקבל מבוא ממצא על הנושא והספר מומלץ לכל מי שמעוניין לדעת יותר על החברה החרדית.
 
לי באופן אישי היה חסר פרק שלם על המשבר בחברה החרדית. נדמה לי שאי אפשר לספר את סיפורה של החרדיות בזמן הזה ללא התייחסות להתפרקותה, כלומר להתפרקות הרעיונית והחברתית של החברה החרדית כפי שהיתה, נאמר, עד לפני כעשור. בראון כמובן מתייחס לכל מני היבטים של העניין – "החרדים החדשים", הרצון והצורך ללמוד באקדמיה, הישראליזציה של החרדים (שכוללת גם אימוץ של הלאומיות), השפעת האינטרנט והעיתונות החרדית ברשת – אולם פרק שלם היה יכול לרדת לשורש העניין ולנתח את המשותף בין כל אלה.
 
הנה למשל דוגמא קטנה. בתחילת החודש (4.8.17) ראיין רותם שטרקמן בדה-מארקר את שיינדי באב"ד, מנכ"לית עמותת תמך, על קידום תעסוקה של נשים חרדיות. שטרקמן שואל את באב"ד על העומס הרב שמוטל על האישה, שנאלצת לפרנס בעל שיושב ולומד, ולא עובד. בתגובה באב"ד קובעת:
 
מי מטיל את זה עלי? בחרתי בזה. מי שהולך לאולימפיאדה עובד קשה, אף אחד לא הכריח אותו. […] בקהילה החרדית מוכנים להקריב את השמנת בשביל עקרונות […] כל משפחה בוחרת את הדרך הנכונה בשבילה.
שימו לב עד כמה מתעקשת באב"ד שהבחירה בידה. היא בוחרת, היא ספורטאית אולימפית, היא מוכנה להקריב, כל משפחה בוחרת. האין כאן דגש מודרני לגמרי על אוטונומיה? על חירות אינדיבידואלית? על רצונו של הפרט (או המשפחה)? האם חרדים בדורות קודמים היו מתעקשים ש"הם בחרו", או אומרים דווקא, ואולי בלא פחות גאווה, שבחרו בשבילם, שהם פיונים של הרבי, שהם עושים מה שאומרים להם ובזה שכרם?
 
משהו קרה כאן. לאו דווקא מהפכה, מפני שהחרדיות, בניגוד לתפיסתה העצמית, היא תופעה מודרנית, כלל לא מסורתית, ובכך ברור שמימדים מסויימים של אוטונומיה ואינדיבידואליות תמיד אפיינו אותה. ובכל זאת, יש כאן משהו שדורש ניתוח, ושאני בטוח שבראון היה יכול לנתח טוב ממני.
Capture

אלחנן ניר על צדיק (טנטרי) ממקומות מטונפים

Capture.JPGר' נחמן הוא הרבה דברים, ובין השאר מלא בסתירות. הוא מלמד שמחה אבל דכאוני בעצמו, מדגיש יראה מחטאים מיניים אבל מלמד דרכים קלות לכפרתם, ורואה את הגוף כמכשול לרוח, ומצד שני מגלה פה ושם מאפיינים טנטריים מובהקים. הטנטרה גם היא הרבה דברים, וביניהם הדגש על השימוש בחטא ובמין (לא תמיד שני אלה הם אותו הדבר כמובן) על מנת להתפתח מבחינה רוחנית (ולא פחות מכך, לרכוש כוח, אנרגיה, עוצמה).
 
ובכן לר' נחמן יש צד טנטרי, שאפשר למצוא למשל בציטוט הבא:
 
והוא מעלה גדולה, כשיש יצר הרע להאדם, כי אז יכול לעבוד אותו יתברך עם יצר הרע דיקא, דהינו לקח כל ההתלהבות והחמימות ולהכניסו בתוך עבודת השם, דהינו להתפלל ולהתחנן בחמימות והתלהבות הלב וכיוצא. ואם אין יצר הרע לאדם, אין עבודתו שלמה כלל. – ליקוטי מוהר"ן תנינא, מט
 
ההתלהבות העולה מתוך היצר הרע מגוייסת כאן לצורך עבודת ה', עד כדי כך שבלעדיה "אין עבודתו שלמה כלל".
 
לאחרונה יצא הספר 'יהודי בלילה: מסע בעקבות חלומותיו של ר' נחמן' (ידיעות ספרים) של ידידי היקר אלחנן ניר, שהוא גם רב בישיבת 'שיח יצחק' וגם עורך מוסף 'שבת' במקור ראשון. בספר הזה מטפל ניר בחלק מעניין במיוחד מתורת ר' נחמן: החלומות שלו. ניר מפרש שמונה חלומות של ר' נחמן, ופרשנויותיו מעמיקות וידעניות, מפליגות לשדות רבים ושונים, לאורך ולרוחב המסורת היהודית וכן לשדות כפסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד.
 
תוך קריאת פרשנותו לחלום של רבי נחמן על 'צדיק ממקומות מטונפים' מעלה ניר, בלי לקרוא לזה כך, את הצד הטנטרי של הצדיק מברסלב. החלום הוא על צדיק גדול, שגופו כולו טינופת, ובאופן מובן עולה שאלת העבודה הרוחנית עם מקומות "רעים". ניר מביא תוך פרשנותו את הציטוט הבא של ר' נחמן:
 
עוד שמעתי שאמר רבנו זכרונו לברכה "פסל לך הפסלת יהיה שלך", הינו שבכל מקום שתראה איזה פסלת יהיה הפסלת שלך, שתתלה הפסלת בך. "משם נתעשר משה", הינו על ידי זה זכה לחכמה. – חיי מוהר"ן, עבודת השם תקעח
 
כאן קבלת הפסולת שלנו כלשנו מזכה אותנו בחכה – ושמא הפסולת עצמה מזכה אותנו בחכמה. כך או כך, אין לדחות את הפסולת, אלא לאמצה אלינו.
 
ניר מקשר את העניין לא רק לקבלת הרע, אלא לגבול בין התודעה למעשה, למתח בין פתיחות לשמרנות, וגם למצוות חגירת האבנט בשעת התפילה, על מנת לחצוץ בין הלב והראש לערווה. "למעשה אומר ר' נחמן, ואולי נימה אירונית בדבריו – אין כל אבנט שבכוחו לחצוץ בין הלב לערווה, בין המקום הנקי לזה המטונף, בין מקום התבונה המשמרת למקום המיניות המערערת והפורצת." (עמ' 58)
 
אכן כך. והנה ניסיונות החציצה, כפי ניר מטיב לאבחן, לא פסקו אלא אף התרבו בעידן המודרני, בו כל מני "טינופות" כזבל, צואה, עוני, וחולי ממודרים ומורחקים מאיתנו באופן יעיל ביותר. לצד התועלת אנחנו מאבדים בתוך החציצות האלה כוחות רוחניים ומפגשים קדושים.

החברה החרדית כמהפכה שקפאה

הרב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור החרדי הליטאי, כבר בן 103, ובימים האחרונים הוא מאושפז במצב קשה בבית חולים. החברה החרדית מתכוננת לחילופי הנהגה, אולם קשה להאמין שאלו יביאו בשורה של ממש. בדורות האחרונים, מאז מותו של הרב שך, אין מנהיג חרדי בעל חזון ברור ומשנה סדורה, אין מנהיג חרדי בעל סמכות עליונה כשהיתה, ובמקביל הועצם כוחן של חצרות המנהיגים, המלאות בעסקנים ופוליטרוקים שהאינטרס הציבורי לאו דווקא לנגד עיניהן.
 
בגיליון השילוח השני התפרסם מאמר טוב מאוד לדעתי של הרב יהושע פפר, חרדי בעצמו ומנהל המחלקה החרדית בקרן תקווה (שגם מממנת את כתב העת). פפר כותב על המשבר הרעיוני-חברתי בחברה החרדית, משבר שמאיים להביא לקריסתה.
 
פפר מצביע על כך שהחברה החרדית, שהוקמה מתוך תנועה מהפכנית, התאבנה בתוך אותו אתוס מהפכני רדיקלי ואינה מסוגלת להרפות ממנו ולאפשר לעצמה לערוך שינויים הכרחיים. מנגד שיעורי עוני גבוהים, החשיפה הגוברת לעולם החיצוני (שמאפשרת, למשל, האינטרנט) ותחושת תסכול עולה גורמים לקבוצות חרדיות שונות להתנתק מהזרם המרכזי, אם לתוך החילוניות ואם לתוך סוגות חדשות של חרדיות.
 
פפר מציין נכונה שלאתוס המרכזי של הציבור החרדי, על פיו כל הגברים מכוונים לחיים של תלמוד תורה והנשים להיות המפרנסות העיקריות של הבית, אין תקדים היסטורי. הוא תוצאה מהצורך בראשית ימי המדינה לשקם את עולם התורה האירופאי שנחרב בשואה. יש להוסיף כאן שאותו אתוס רכב על התפיסה החרדית שבמסגרתה 'מידת חסידות' (הקפדה מדוקדקת על ההלכה, הנהגות סגפניות שונות, חיפוש חומרות ולא קולות הלכתיות), שהיתה שמורה למעטים בחברה היהודית המסורתית, הפכה לנורמה המחייבת את הכלל, דבר שאף הוא כמובן חריגה מההיסטוריה היהודית (ומתאפשר, יש לומר, דווקא מתוך היווצרותו של הסובייקט המודרני (הרפלקסיבי, האוטונומי), למרבה האירוניה).
 
כל זה הוא מהפכני. דהיינו: הוא אינו שמרני. זאת האבחנה המרכזית של פפר, והיא נאה. החברה החרדית, כותב פפר, מקדמת "נראטיב, תפיסה עצמית ודימוי ציבורי אולטרה-שמרניים […] והתנהלות אוטופיסטית, א-היסטורית, המתאימה לחברה מהפכנית המנהלת את חייה תוך חריגה מן התקדים ההסיטורי של היהדות המסורתית."
 
פפר מביא כמה דוגמאות למצב הזה, ומבקש להביא את החרדיות להיות שמרנית, ולא מהפכנית, דהיינו חברה הנאחזת, ואף מוקירה ומקדשת, את העבר, אבל מסוגלת להשתנות, עקב בצד אגודל, בשום שכל, בהתאם לדרישות הזמן. "לא ניתן לקיים לאורך דורות את המודל המהפכני שנולד בבני ברק", כותב פפר. ממילא, הנסיגה מהחברה גם הופכת את החרדיות לתא לכאורה-אטום שאינו משפיע על העולם (אבל לא מצליח לא להיות מושפע ממנו). "אחרי שנים של להט-נעורים, עם נטייה חזקה (ונצרכת) אל הרדיקלי והדיכוטומי, שמא ניתן לנוע לקראת חרדיות מורכבת יותר, איתנה יותר, ובמובן של מאמר זה – שמרנית יותר."
 
שאלה יפה, אבל אם לחזור לראשית דבריי, נראה שכל עוד החברה החרדית תונהג על ידי הדגם הנוכחי של הרבנים והחצרות, התשובה שלילית. השינוי יגיע מלמטה, במקרה הטוב מתוך התפתחות אורגנית (כפי שכבר קורה), ובמקרה הרע מתוך קריסה ובנייה מחדש.
capture

הנשמה בקבלה – מעט על ספרו החדש של יהונתן גארב

9780226295800ספרו החדש של פרופ' יהונתן גארב (האונ' העברית) עוסק בגלגולי הנשמה. לא בין גוף לגוף אלא בין תקופה לתקופה, בין הקבלה הלוריאנית לקבלת המאה העשרים (הרבנים קוק, אשלג, גינזבורג, מורגנשטרן), עם נתיבים נלווים למיסטיקה נוצרית ולאסלאם הסופי, לזן היפני וגם לדתיות הניו-אייג'ית האמריקאית, כאשר כל זה מנותח, בין השאר, דרך הפריזמה של הפיסכולוגיה המודרנית.
 
גארב הוא המומחה הבכיר לקבלת העולם החרדי , הליטאי והחסידי,בזמננו, והוא משתמש במחקריו על המקובלים בו (ישראל אליהו וינטרוב, יצחק משה ארלנגר, יצחק מאיר מורגנשטרן ואחרים) כדי לשפוך אור על הדרכים שבהן הדיבור על הנשמה בקבלה התפתח והשתנה במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת.
 
הספר, Yearnings of the Soul: Psychological Thought in Modern Kabbalah יצא בהוצאת אוניברסיטת שיקגו. הוא לא פשוט לקריאה, משום שהסגנון דחוס בפרטים ובהפניות, אולם שכרו בצידו. גארב כותב למשל על הפנמתן של תיאוריות פסיכולוגיות מודרניות אל תוך הקבלה בת זמננו, מה שהופך אותה עצמה לקבלה מודרנית, המנותקת במובנים חשובים מהקבלה המסורתית.
 
גם תובנותיו על הפוליטיזציה של הקבלה, בין אם היפר-ציונית או אנטי-ציונית, מעניינות מאוד. כך למשל, גארב מביא את דבריו של הרב ישראל אליהו וינטרוב החרדי, הרואה בציונות את כפירת הערב-רב, וטוען שיש פער בלתי ניתן לגישור בין החברה החרדית ליהודים שאינם חרדים – כלומר אין יותר "כלל ישראל". וינטרוב מבקר את הקבלה של הראי"ה קוק כלוקה בבלבול עקרוני, כתוצאה מ"טשטוש המוחין". אלא שעצם הכחשתו של וינטרוב את "עם ישראל" כישות קיימת אינה רק שבירה חריפה מהמסורת היהודית, אלא גם הודאה מניה וביה שאנחנו בתקופה חדשה. שמשהו מהותי השתנה. שיש מודרנה, על כל המשתמע מכך.

'מי הזיז את היהדות שלי' – מאת סמדר שרלו

Capture
ספר חדש של ד"ר סמדר שרלו (ג"נ: קרובת משפחה) בהוצאה לאור – רסלינג עוסק בטרנספורמציות שעוברות על היהדות במפגשה עם תרבות הניו-אייג'. שרלו מטפלת בנושאים מגוונים כלימוד תורה בעידן החדש, הגותו של הרב שג"ר, תמורות בעולם התפילה, אינדיבידואליזם וחברה בניו-אייג', המתח בין הרב קוק לר' נחמן ועוד.
 
כאן הייתי רוצה להתייחס לכותרת של הספר, או יותר נכון למילה "פוסטמודרניזם" בו. קיים ויכוח ישן הנוגע לאפיון הניו-אייג' כפוסטמודרני. אם ניתן לעצמנו לרגע לחטוא ולדבר על המונחים האלה כישויות יציבות, הרי שישנם חוקרים שעבורם זה מובן מאליו שהניו-אייג' הוא פוסטמודרני, ואחרים שוללים זאת. אני בין האחרונים. כמובן, יש מאפיינים פוסטמודרניים בניו-אייג' (פרגמנטציה, קיטש, פסטיש וכו'), אלא שבעיקרו של דבר מדובר בתופעה שלדעתי היא מודרנית בהחלט. הניו-אייג' הוא אופטימי מאוד, משיחי, משוכנע שלא רק שיש אמת אחד אלא שאפשר לגלות אותה, הומניסטי עד כדי האלהתו של האדם וחד משמעי באשר לנתיב הליניארי שלאורכו כולנו צועדים אל האור, הן אישית והן קולקטיבית.
 
אוהבים לדבר על הניו-אייג' כחיפוש רוחני שהוא ריקאציה למודרנה המטריאליסטית, אבל נדמה לי שאם זו אכן ריאקציה למשהו, מדובר בריאקציה לרלטיביזם ולחוסר המשמעות של המצב הפוסטמודרני. זו חזרה למודרנה באמצעים אחרים.
 
לא ששרלו טוענת שהניו-אייג' הוא לגמרי פוסטמודרני. היא זהירה מספיק לא לעשות זאת. והספר מגוון ומעלה כמה נקודות מעניינות.

טבח החתולים הגדול ויצירתה של החרדיות

catsהספר הזה הוא יצירת מופת של מחקר היסטורי. בשישה פרקים עוקבים הוא חושף את הקורא לעולמם של ששה רבדים של החברה צרפתית של המאה ה-18, החל מהכפריים על סיפורי העם שלהם, דרך הפועלים בבתי המלאכה בערים, דרך הבורגנים, דרך קציני המשטרה, דרך האינטלקטואלים והסופרים מהדרג הבינוני ועד לפילוסופים הגדולים ומעריציהם (רוסו, במקרה זה).רוברט דרנטון מתמקד בסיפורים פרטניים שחושפים את אורחות החיים הבסיסיות, ומעניקים לקורא חוויה עשירה ועסיסית.
 
התמונה שמתקבלת לא תמיד יפה. רוב האנשים חיוב עוני מחפיר, בתת-תזונה, וחלומותיהם הגדולים היו להיות שבעים, עדיף מארוחה שיש בה גם בשר וגם יין. החיים היו קצרים יותר, קשים ובדרך כלל כמעט חסרי תקווה. הרגישות לכאב של הזולת היתה נמוכה מאוד (כותרת הספר מתייחסת לאירוע קרנבליסטי שעורר צחוק בקרב פעיליו גם זמן רב אחריו, כלומר אחרי התעללות וטבח אכזרי של חתולי רחוב), והחברה אלימה הרבה יותר. חופש הביטוי היה מוגבל מאוד, ואנשים נכלאו על פרסום דברי כפירה באמונה או חתרנות כלפי המלך.
 
אפשר לראות מתוך שגרת החיים שמתאר דרנטון את התפתחותה האיטית של תודעה קפיטליסטית (סוחרים ובורגנים רבים היו עובדים רק עד שהיו מרוויחים מספיק לקיום ברווחה מינימלית, ואז חיים על הרנטה – כלומר, אין כאן קפיטליזם של עודף, ודאי לא שפע, כפי שאנחנו מכירים כיום), ואיך החברה המסורתית מפנה את מקומה לחברה המודרנית.
 
עניין אחרון זה מעניין אותי במיוחד, והנה התייחסות אחת מהספר אליו. דרנטון מביא דברים מתוך מכתביו של סוחר מלה רושל בשם ז/אן רנסון. רנסון מעריץ את רוסו וקורא כל מה שהוא יכול מכתביו. אבל זה עניין אחר. כשרנסון מגלה שהוא עתיד להיות אבא, הוא כותב אל מוציא לאור שוויצרי בשם אוסטרולד:
 
אנא השג עבורי, אם אפשר, את עבודת המחקר המצויינת על חינוכם הפיסי של ילדים שנדפסה בידי מ. בלסר מז'נבה. אני עומד להיעשות לאב, ומחשבותיי נתונות לדרך שבה אוכל למלא את חובותיי על הצד הטוב ביותר.
על כך כותב דרנטון:
עברנו מהעולם המסורתי, שבו מגדלים ילדים על פי חכמת הדורות העוברת בירושה, אל עולמו של ד"ר ספוק, שבו הם גדלים על פי המילה הכתובה. (עמ' 225 בספר).
 
השנה היא 1777. החת"ם סופר בן 15. הרוח הזאת תתפוס גם אותו בהונגריה ותשפיע על יצירתה של החרדיות, כלומר של יהדות שמתבססת על המילה הכתובה ועל הוראות מומחים (רבנים, במקרה זה) הרבה יותר מאשר על מסורת וידע המועבר בעל פה, דור לדור.
(הוצאת כרמל, בתרגום מצויין של עודד פלד)

על הפופולריות של האותנטיות ועיוותייה

Capture

כתבה בכלכליסט של אמיר זיו על נושא חשוב לדעתי, והוא הפופולריות המופגנת בזמן הזה לשיח גס רוח, פופוליסטי וירוד, רק מפני שהוא "אותנטי" ו"דוגרי" ו"לא פוליטיקלי קורקט". אני מצוטט במאמר בפסקה הבאה:

"אחת הקללות הנוראיות בזמן האחרון היא 'אתה צבוע', אחד שחושב משהו בפנים אבל אומר משהו אחר בחוץ", אומר ד"ר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן, המנהל האקדמי של מדרשת עלמא ואחד המתבוננים החדים בשיח הציבורי הישראלי. "היום להיות צבוע זה יותר גרוע מלהתגזען, לשנוא נשים או להיות אלים. זה קורה כי אנחנו חיים בחברה שבה כביכול כולם שווים, ואז מה שמגדיר את הערך שלנו הוא מה שבפנים. לכן אנחנו מעריכים את מי שמחצין את מה שבא כביכול מהלב. 'תנו לו צ'אנס, הוא שר מהלב'. הוא שר גרוע אבל מהלב".

בראיון אמרתי קצת יותר מזה. העניין הוא שבשונה מהזמן עד לפני מאתיים שנה (מה שמכונה ה-Ancien Régime), בו החברה היתה מחולקת למעמדות ברורים, כיום יש שוויון מוצהר (גם אם לא בפועל), והמחוות הישנות שנועדו לסמן כבוד וסמכות (קידות, תארים, ישיבה כשאחרים עומדים וכו') נעלמו. כשהמחוות האלה היו קיימות העולם הפנימי של האדם נחשב הרבה פחות, ומספיק היה לבצע אותם כדי "לתת כבוד". לא משנה היה מה הרגשת, העיקר ש"נתת כבוד" על ידי קידה וכו'. כיום המעמדות המובנים מאליהם נעלמו, המחוות האלה נעלמו איתם, ויחד עם זה התגבר מאוד מעמדו של העולם הפנימי שלנו. אנחנו צריכים *להתכוון* לכבד את הזולת. לא מספיק לעשות כאילו.

עולה כאן אפוא אפשרות לסתירה בין פנים לחוץ, כלומר לצביעות. בעוד שבעבר צביעות במרחב הציבורי היתה מובנת מאליה ולא נחשבה בעיה בכלל (בעיקר שתתן כבוד, על ידי המחווה, לא משנה מה אתה מרגיש), כיום, כשהמימד הפנימי חשוב יותר מהחיצוני/ציבורי, אנחנו מבקשים לראות אותו, לתת לו ביטוי. לכן אנחנו מכבדים יצירתיות, מקוריות, אוטונומיה, עצמאות מחשבתית וכו'. ולכן גם מעריכים רגש טהור שעולה על גדותיו. תנו לו צ'אנס הוא שר מהלב. אנשים שמחצינים ללא סייג את פנימיותם מקסימים אותנו, גם אם הפנימיות שלהם מכוערת. כך אצל טראמפ ושי חי. אין להם לכאורה חציצה בין פנים לחוץ, הם אותנטים וספונטנים, וזה עובד עלינו.

על רבנים המתנגדים לקיום מצוות החג להשתכר

כמו בכל שנה לקראת פורים, גם השנה יוצאים רבני הציונות הדתית בקריאה נואשת לא להשתכר בפורים. הנה למשל הרב אילעאי עופרן הופך את ציווי חז"ל הברור להשתכר בפורים ל"פרדוקס", הכל כדי להניא את שומרי המצוות מלשמור את המצווה הספציפית הזאת.
 
ההתנגדות למצוות השכרות בפורים התחילה במאה ה-12 והתגברה ככל שההגיון המודרני השתלט על התרבות המערבית (ועל רבני הציונות הדתית). בעצם מדובר בביטולו של ה"קרנבל", מוסד תרבותי פרה-מודרני ותיק וחוצה-תרבויות, שבו ניתן ליום אחד לפרוק עוד ולשבור את החוקים (פעמים רבות, בעיקר המיניים). לפני שנתיים כתבתי על המעבר מתפיסה מסורתית לתפיסה מודרנית שמגולם.
 
באופן אישי אני סבור שכדאי לחזור מדי פעם לפרה-מודרנה. אני בהחלט מתכוון להשתכר.