מדע

בודהיזם ומדע האושר

"הסריקות הראו גם פעילות יתר בקליפת המוח הקדמית השמאלית של ריקרד בהשוואה לנבדקים האחרים, אשר נותנות לו קיבולת חריגה בגודלה לאושר ו"נטייה מופחתת לשליליות", מאמינים החוקרים."

הנה שילוב קטלני של שני טרנדים: האחד, ניורו-קשקשת להמונים, שמציגה ממצאים "מדעיים" למושגים תרבותיים כמו אושר, אהבה, מוסר וכיוצא באלו (אז פעילות יתר בקליפת המוח הקדמית השמאלית היא מה שעושה אותנו מאושרים? וואללה!); והשני, הפיכתה של הדהרמה הבודהיסטית לתרפיה נפשית להמונים, שעניינה לא חקירה אינטרוספקטיבית נחושה ומייגעת שמביאה להפגת השנאה, החמדנות והבורות באשר לטבע ההוויה (כפי שהדהרמה משום מה מתעקשת לנסח את הדברים), אלא הפקת "אושר" ואיכות חיים.

אין ספק שמחקרים נוירולוגים זה דבר חשוב, ומדיטציה בודהיסטית עניין לא פחות חשוב, אם כי אצלי לפחות משהו לא עובד: גם אחרי שנים של מדיטציה בודהיסטית, כתבות כאלה גורמות למוח שלי להיות פחות מאושר.

קבלה בשירות המדע

2012-10-12_063502

גיליון 'עולם קטן' האחרון לומד מהאוונגליסטים הבריאתנים ומפרסם את הוכחתו המדעית-קבלית לשילובם ההרמוני של מיתוסי התורה וממצאי המדע. עד כאן הכל פשוט והכי הגיוני. בהתחלה חשבתי לעצמי להגיב בהומור וקצת ללעוג לפרוייקט האפולוגטי הזה, אבל האמת היא שאני דווקא בעדו. כאילו, אם הפלפולים הקבליים האלה הם מה שנחוץ לשומרי מצוות מסויימים על מנת לקבל את ממצאי המדע המודרני – יאללה, לבריאות. ולכן רק אבקש: האם אפשר למצוא בתורת הסוד היהודית ראיות לכך שהיא חזתה כבר לפני מאות שנים לא רק את התפתחויות המדע המודרני, אלא את התפתחויות המוסר המודרני? אני יודע שזה יותר קשה, אבל אם באמת הצלחנו להגיע לתובנה מרשימה כגון "קבלה ספונטנית וטבעית של שש יחידות זמן בסקאלה הלוגריתמית […] בדומה לששת ימי הבריאה"(!), לא נוכל לארגן גם איזו חכמה קבלית עתיקה על כך שגויים לא שווים פחות מיהודים, נשים לא שוות פחות מגברים והומוסקסואליות זה בסדר גמור? בחיי, תעשו מאמץ. זה מה זה יכול לעזור.

פרט טרוויה קטן על רופא ופסיכולוג מתחילת המאה ה-20

Charles Binet-Sanglé, רופא ופסיכולוג צרפתי שחי בתחילת המאה העשרים, פיתח תיאוריה לפיה Charles Binet-Sangléהטלפתיה היא יכולת ממשית, שאינה קשורה בנשמה (שלא קיימת על פיו) אלא פועלת בצורה חומרית, כמו גלי רדיו (היו הרבה תיאוריות רוחנו-חומריות כאלה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20). הוא הסיק שככל שהאדם "פרימיטיבי" יותר, כך הוא קרוב יותר ליכולת הזאת, שהולכת ונשחקת אצל אנשים שמפותחים תרבותית. הדוקטור הטוב רצה לקיים ניסויים לגילוי טלפתיה עם שחורים וטיבטים, אבל חשב שהצורה האופטימלית להגיע לתוצאות טלפתיות טובות יהיה לאמן קבוצה של נערות יהודיות דווקא, לפני גיל הבשלות המינית, אשר תחיינה במחנות מיוחדים, תעשנה חשיש ותישארנה בתולות. בסוף התהליך הן תוכלנה לצפות מרחוק בעולם כולו ואל תוך כל נפש, לשימושו של השולט בהן כמובן. קראתי בספר וחשבתי שתרצו לדעת.

רוצים מדע ניו-אייג'י

יקי מנשנפרוינד כותב בעין-השביעית על כתבות המדע-המגניב של כלכליסט. לבד מאי דיוקים שהן מכילות, מצביע מנשנפרוינד על הכיוון הסוציולוגי שהן מובילות. בניגוד למדע שהזהיר מפניו מקס ובר, טוען מנשנפרוינד,

המדע המתואר בכתבות כאלו עוסק דווקא בהשבתו של הקסם לעולם, ומציג את הטבע במלוא הודו המסתורי. המסתורין הזה אינו חסר פשר או כאוטי: לפי נארטיבים אלה, יש בכוחו של המדע (בעיקר הגנטיקה, מחקר המוח ומדעי האבולוציה) להתוות לאדם את מקומו הראוי בטבע, ואף להראות כי לטבע יש תבונה נסתרת ומשמעות מוסרית שהבנתן תוביל, בסופו של דבר, אל גן העדן האבוד – בין אם מדובר באלמוות או בעונג נצחי.

מעניין מאוד. יש כאן אכן ז'אנר של התייחסות אופטימית-משיחית-ניו-אייג'ית למדע, שהיה עניין שבשגרה במאה ה-19 אבל קרס אחרי זוועות מלחמת העולם השנייה. אולי אפשר לומר שהוא התחיל שוב בארה"ב עם כל מני תוכניות על אסטרופיזיקה בכיכובו של קארל סייגן. סרטי טבע שונים הם גם חלק מזה.

מצד שני, שימו לב שיש גם נטייה ברורה של התקשורת להביא כתבות של "המדענים שוב משנים את דעתם ומודים שהם טעו", דהיינו להגחיך את המדע ש"מגלה" כל פעם שמשהו אחר בריא או לא, מסרטן או לא, "טבעי" או לא, וכו'. משני הכיוונים השונים האלה של עיתונות מדעית אפשר להסיק שהציבור רוצה מדע קסום ומקסים, ובז למדע היומיומי שפשוט עושה את מה שהוא עושה.

מדעי המוח והמדיטציה

השפעותיה של המדיטציה על המוח האנושי נחקרות בצורה מדעית החל משנות השישים, אבל רק בשנות התשעים נכנסו לפעולה טכניקות הדמיה שמסוגלות ליצור ייצוג תל-מימדי של המוח, ולמדוד את איזורי הפעילות שלו על ידי יצירת שדה אלקטרו-מגנטי. היום תרמתי את זמני למדע ונבדקתי ב-MEG של מחלקת מחקר המוח המפוארת של אונ' בר-אילן, וכן ב-MRI של מכון ויצמן, כדי לנסות לראות איך שנים של מדיטציה משפיעות על המוח והיכולות הקוגניטיביות.

לדעתי יש חשיבות רבה למחקר המוח על כגון דא, שכן ניתוח הקורלציה הנוירולוגית של חוויות דתיות יכולה לעזור (גם אם מעט) להבנת מקומן ותפקידן מבחינה ביולוגית-אבולוציונית, תרומתן לחיי האדם ולמימוש הפוטנציאל האנושי, וגם אולי לסייע להכריע בויכוח הגדול שניטש כבר שנים בשדה חקר המיסטיקה: האם יש בסיס מהותי זהה לחוויות מיסטיות בדתות ותרבויות שונות, או שמא החוויה המיסטית תמיד ולחלוטין מובנית על ידי הדת והתרבות המסויימת. כמו שאומר חוקר המוח ג'רי פודור (בהגזמה מסויימת כמובן): "בהיסטוריה האינטלקטואלית הכל קורה פעמיים: ראשית כפילוסופיה ואחר כן כמדע קוגניטיבי."

האמת היא שהיה די מפרך. שוכבים יותר משעה בכל פעם על הגב, אסור לזוז, ומקבלים הוראות כמו "עכשיו תעשה מדיטציה", "עכשיו תחשוב על שאלת הרצון החופשי", "עכשיו רוקן את הראש ממחשבות", "עכשיו היה בהווה", "עכשיו היה בעבר", וכו'. החוקרת הראשית היא ד"ר אביבה ברקוביץ', ואיתה היה גם יאיר זיידרמן. הנה התמונות, ותיאוריהן בהזזת הסמן מעליהן:

מתכונן ל-MEG, לידי יאיר זיידרמן

מתכונן ל-MEG, לידי יאיר זיידרמן

מתכונן ל-MEG, לידי יאיר זיידרמן

במתוך ה-MEG

גלי מוח שלי

עוד גלי מוח שלי

נכנס ל-MRI

נכנס ל-MRI

יוצא מה-MI

הדמיית תלת-מימד של המוח שלי

 

אלוהים כבעיה נוירולוגית

מוסף כלכליסט הביא בסופ"ש שעבר כתבה מעניינת על המימד הנוירולוגי של האמונה, שדה מחקר שפורח בשנים האחרונות (כתבתי עליו לפני כחמש שנים כאן). מה שמנסים להראות כאן היא קורלצה מסויימת בין אמונה לבין תנאים נוירולוגים מסויימים, כך שיהיה ניתן לקשור בין דתיות לבין מצב מוחי, זמני או קבוע, הנוכח אצל מעטים או משותף לכל. הכתבה מעניינת (יש שם בכלכליסט, כבר מתחילת דרכו, דגש מרנין על כתבות יפות בנושאי מדע פופולרי) ואני ממליץ לקרוא אותה. היא מעלה כמה שאלות חשובות. כאן אני רוצה להביא שתי פסקאות מתחילתה, קצת פרובוקטיביות:

מחקר שערך ב־2008 בקרב אמריקאים לבנים בארצות הברית העלה שככל שאדם דתי פחות, כך הוא אינטליגנטי יותר. לפי נתוניו של נייבורג, לאנשים שמגדירים עצמם אתאיסטים מוחלטים יש מנת משכל שגבוהה ב־1.95 נקודות אייקיו בממוצע מזו של אגנוסטיקנים – אנשים שאינם דתיים אך גם אינם שוללים את אפשרות קיומו של אל כל־יכול, ב־3.82 נקודות אייקיו בממוצע מזו של מאמינים ליברליים – נוצרים, יהודים ומוסלמים שטוענים כי הם מאמינים בדתם אך לא מקבלים על עצמם את עולה, ו־5.89 נקודות אייקיו יותר ממנת המשכל של דתיים אדוקים. אתאיסטים, בהפשטה, חכמים בכמעט 6 נקודות אייקיו מדתיים מאמינים. זהו פער יחסית קטן, אך עצם קיומו מעיד על הבדלים מורגשים בביצועי שתי האוכלוסיות.

"זה לא אומר שאמונה באלוהים הופכת אותך לטיפש יותר", אומר נייבורג [פרופ' הלמוט נייבורג (74) מאוניברסיטת ארהוס בדנמרק, שגם מביא מחקרים שמנסים להראות שמנת המשכל של גברים גבוהה משל נשים, ושל לבנים משל שחורים – ת.פ.] בשיחת טלפון עם "מוסף כלכליסט" מביתו בעיר ארהוס. "ההשערה שלי היא שבעלי מנת משכל נמוכה ייטו להימשך ביתר קלות למי שמציע להם תשובות בטוחות לשאלת הקיום, בעוד שבעלי מנת משכל גבוהה נוטים יותר לספקנות"

האמת? נראה לי שיש בזה משהו. אם כי מהכיוון האמוני ניתן לומר שמנת משכל גבוהה מחבלת באמונה התמימה מפני שהיא מכניסה את האדם ללולאות ספקניות שאין מהן מוצא, ולכן לאדם שלו מנת משכל פחותה יש נגישות טבעית וישירה יותר לאמת האמונית. טענה שר' נחמן מביא דומות לה בחלק משיחותיו.