מדינת ישראל

תמיכה לישראל בקרב האמריקאים מאז 1978

עוד נתונים של מכון Pew מגלים העדפה ברורה לישראל בסכסוך האזורי בקרב אמריקאים. אפשר גם לראות תנועה לאורך זמן: מ-1978 עד תחילת תהליך אוסלו התמיכה בישראל ירדה בעקביות, ומאז עלתה חזרה, עד שהיום היא גבוהה משהיתה אז. אצל הפלסטינים מאז 1994 התמיכה יורדת. כמו כן, כפי שהיה אפשר לצפות, רפובליקנים מזדהים עם ישראל יותר מדמוקרטים או עצמאיים.

2014-07-17_211139

המקדש הלאומי

שמתם לב שמדברים הרבה לאחרונה על בית המקדש? אז כן, לפחות במעגלי הציונות-הדתית/דנוני-הליכוד. מגזין מוצש הקדיש את גיליונו השבוע לנושא, ומביא כמה ראיונות עם שחקנים שונים על המגרש, וכן את הסקר הבא, שמגלה לדעתי דבר משמעותי מאוד על הכמיהה מתלהטת להר הבית: מדובר בראש ובראשונה בעניין לאומי. יותר מאשר הרצון לקיים הלכה, יותר מאשר הרצון להתבשם בזיו השכינה, מדובר בסיפור שלבו האדרת המדינה והעצמת ריבונותה. יתר על כן, מדובר גם בביטוי מובהק של התמורה העוברת על הדמוקרטיה הישראלית בזמן הזה מתפיסה חילונית-רפובליקאית לתפיסה של לאומיות אתנית ודמוקרטיה קהילתית-עד-"עממית". זוהי אותה תנועה שבין שאר סיבות מעלה את כל סיפור ההכרה בישראל כ"מדינה יהודית", ואותה תנועה שקוצפת על גילויי "שמאל קיצוני" בעלי נטייה אוניברסלית וליברלית. בקיצור נמרץ, אנו רואים לפנינו מהלך בו הרצון לאחדות לאומית מוצא את ביטויו ואת כוח חיותו בסמלים דתיים, והלאומיות הציונית מוחלפת בעמיות דתית-יהודית. וכל זה מאשש דברים שכתבתי כבר לפני שלוש שנים במאמר לכבוד יום ירושלים וביתר פירוט והעמקה במאמר שאמור להתפרסם בגליון הבא של 'אקדמות'.

Scan100073

חילונים ודתיים בעלייה, מסורתיים בירידה – סקר לחג

2014-05-06_115532

וואי-נט הביאו סקר לחג, עם תוצאות מעניינות בכמה מישורים, וכאן אתייחס לחלוקה הידועה ל"מגזרים" (הגרף משמאל). אז קודם כל, החלוקה הזאת צריכה לצאת לפנסייה. היא מילאה את תפקידה בצורה סבירה בתחילת ימי המדינה, כאשר לקטגוריות האלה עדיין היה איזשהו מובן. כיום באמת שצריך לברר היטב למה בדיוק אנחנו מתכוונים ב"חילוני" או "דתי", כי זה מאוד לא מובן מאליו. ועל כך כמה דברים:

ראשית ראו השוואה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הגרף מימין, מתוך נייר עמדה של מרכז מציל"ה): המגמות ברורות מאז שנת 1990: שיעור ה"חילונים" עולה, שיעור ה"דתיים" עולה, שיעור ה"מסורתיים" יורד. הנתונים האחרונים של הלמ"ס הם משנת 2008. על פי הסקר של וואי-נט המגמה נמשכת.

כמובן, אלו הנתונים הכלליים. עד גיל 34 התמונה שונה. המגזר הדתי גדל על חשבון החילוני. האם אותם "דתיים" יהפכו ל"חילונים" עד שיגדלו? ודאי לא כולם. מעניין יהיה לראות מתי המגמה תתייצב, ואז, אולי, תתהפך.

אבל מהי בעצם המגמה כאן? ומיהם אותם "חילונים" או "דתיים"? צריך לזכור היטב שחילונים אין פירושו של דבר אתאיסטים. רוב מכריע של אותה קבוצה מאמינים באלוהים, רובם צמים ביום כיפור, חלק גדול מהם מתפלל מדי פעם (עם או בלי סידור). אני לא חושב שלא נכון לקרוא להם חילונים, משום שהם בהחלט לא חלק משום ממסד דתי ואין רב שהוא מקור הסמכות הדתית שלהם. אבל צריך לזכור שלא מדובר באנשים שלא קשורים לדת או למסורת.

והדתיים? חלקם אינם מתפללים, חלקם אינם מדקדקים בהלכה, חלקם אפילו אינם מאמינים. חלק לא קטן מהחרדים מתוכם אינם החרדים של לפני עשרים שנה: הם גולשים באינטרנט, יוצאים לעבוד, הם בקשר רציף עם שאר החברה הישראלית, הם הרבה יותר לאומיים/לאומנים. (ומי ששמע את עדינה בר שלום אתמול בטקס הדלקת המשואות היה יכול לראות עד כמה התואר "חרדי" אינו דומה למה שהיה לפני דור). ושוב: הם דתיים מבחינה סוציולוגית, אבל צריך לזכור שלא מדובר בגוש מונוליתי או יציב.

אז מה המגמות האלה בכל זאת מראות? הם בכל זאת מראות שפחות ופחות אנשים מזדהים כ"מסורתיים". וזה מעניין. יש כמובן תהליכי חזרה בתשובה וחילון, אבל לא בסדרי הגודל האלה. האם יש איזשהו צורך של מסורתיים "לבחור צד" ולהיות או דתיים או חילונים בהצהרתם? לא יודע, ואשמח לשמוע את דעתכם.

בנט וקץ הציונות – מאמר דעה

קיצו של המשא ומתן המדיני השאיר באוויר חשמל סטטי שמאיים להתפרק מכל גירוי. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי זרק לתוכו מילה רגישה ("אפרטהייד"!) ומיד נענה בברקים ורעמים. מנגד יש המשתדלים לשמור על שתיקה, או לפחות לדבר בקול חלש: השרה הממונה על המגעים עם הפלסטינים ושר האוצר, שהבטיחו בעבר שלא ישבו בממשלה שלא מקיימת משא ומתן, מדברים בלחש ומקווים שאיש לא ישים לב לגופת השיחות שבאמצע הסלון.

מי שקופץ על ההזדמנות להשתמש בחשמל הנאגר כדי לסמר את שערותינו הוא שר הכלכלה. בשיחה שהתקיימה ביום שלישי במועדון העסקי-אקדמי באוניברסיטת תל אביב הספיד נפתלי בנט את תהליך השלום והציע לקהל ללמוד לחיות עם זה: "התמונה הגדולה היא שעידן אוסלו תם, ואנחנו נכנסים לעידן ריאלי יותר. אין פתרון מושלם […]  צריך ללמוד לחיות עם זה, אבל לא להיכנס לאיזה דיכאון בגלל הדבר הזה, וואלה, הקמנו פה מדינה ב-120 שנות ציונות, עשינו כמה דברים יפים. בואו נמשיך לעשות".

בהחלט עשינו כמה דברים יפים במאה ועשרים שנות ציונות, אך אם נזכור שבתוכן מסתתרות ארבעים ושבע שנות שליטה צבאית על מיליוני בני אדם יתברר שעשינו גם כמה דברים מכוערים למדי. אולם לא מדובר בעניין אסתטי. שר הכלכלה מקדם בדבריו שתי תפיסות החותרות תחת עצמן. ראשית, קיימת סתירה בין אמירתו שאוסלו תם לכך שהוא מבסס את כל "תוכנית ההרגעה" שלו, שבמסגרתה תינתן אוטונומיה לפלסטינים, על הסדרים שחווים את קיומם להסכם אוסלו (למשל, הרשות הפלסטינית, או החלוקה לשטחי A, B ו-C).

אולם פגם גדול הרבה יותר נוגע להתייחסותו לציונות עצמה. מתחילתה שאפה התנועה הציונית לבנות בישראל חברת מופת. הדעות על אופיה וקשריה עם המסורת היהודית היו חלוקות, אבל הרצל, כמו ז'בוטינסקי, כמו הרב קוק וכמו רבים אחרים הציגו חזון שבו העם היהודי חוזר לארץ אבותיו לא רק על מנת לשרוד אלא כדי לממש בפועל אידיאלים שעד כה היה יכול רק לחלום עליהם.

כפי שכתב דוד בן גוריון ביומנו האישי עוד בשנת 1928: "ציונות היא לא רק בניין ארץ ישראל. אפשר לבנות את ארץ ישראל ותקוות ישראל תכזב. אפשר להקים חברה שתהא לקלון. אין קסם בארץ ישראל. גם שם אפשר להתנוון. יש גם שם סוחרי נשים. אפשר ליצור קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות. לבנות עם יהודי ולחדשו נחוץ כסף, אך לא רק כסף. נחוצה אידאה מוסרית גדולה."

הצעתו של בנט היא קיצה של הציונות. לא רק מפני שסופה מדינה דו-לאומית בה כל שלושת מיליוני הפלסטינים מאוזרחים. כבר עכשיו מדובר בעיוות מכוער של הרעיון הציוני, בסילוף חזונו האנושי ובריקון כל תוכן מוסרי, דתי ואנושי שהיו בו. על פי דבריו של בנט היהודים לא יכוננו בישראל חברת מופת, אלא בקושי רב בית לאומי רעוע ופגום, ניצב על כידוני צבא. הם הגיעו לכאן, מסתבר, כדי להיות קלגסים, כדי ליצור "קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות." כך אפוא ייגמר החלום הציוני: לא בפיצוץ, אף לא ביבבה, אלא בגדר תיל.

 

פורסם במדור הדעות ב'הארץ'

סקר בית הלל 2

אפרופו שטבון והחרד"ל שבמפד"ל, ראו להלן נתונים נוספים מאותו סקר של ארגון 'בית הלל'. הסקר הוא וולנטרי ודרך הרשת, אבל הוא יכול לספק תובנות מעניינות על ידי הצלבת תשובות הנסקרים מול הזיהוי העצמי שלהם. ראו אם כן כאן: עבור דתיים מודרניים, מסורתיים ודתיים "רגילים" ארץ ישראל ומדינת ישראל מהווים חלק משמעותי יותר מזהותם מאשר שמירה על ההלכה. רק עבור חרד"לים זה לא המצב, וההלכה לוקחת בכורה.

אלו לדעתי תוצאות מרתקות. הן מצביעות, למשל, על כך שחרדיות-לאומית קרובה יותר לחרדיות מאשר ללאומיות. הן מצביעות על כך שעבורם דאגה ל'עולם התורה' יכולה להיות עליונה על דאגה למדינת ישראל (שוב, אפרופו ח"כ שטבון). הן מצביעות גם על כך שבאופן כללי חרד"ליות אינה פשוט הקפדה ייתרה על המצוות, אלא *השקפת עולם שונה* (ראו סטטוס מדוייק של הרב חיים נבון מאתמול בנוגע לזה). והן מצביעות גם על ממצא מעניין שעולה ממחקרים על דתל"שים, והוא שעבורם ועבור סביבתם פעמים רבות (כלומר, כאשר הסביבה דתית מודרנית או רגילה, לא חרד"לית) חשוב יותר שיישארו ימנים מאשר שיישארו שומרי מצוות.

2014-03-12_110432

המערכת הפוליטית בישראל – הספר

ספר חדש, עב כרס במיוחד (שני כרכים, מעל 1300 עמודים) מאת פרופ' יצחק גל-נור, חוקר מדעי המדינה, וד"ר דנה בלאנדר, פסיכולוגית וחוקרת פילוסופיה פוליטית, יצא ממש עכשיו על "המערכת הפוליטית בישראל" (עם עובד, המכון הישראלי לדמוקרטיה). דפדפתי מיד לפרק 18, "דת ומדינה בין המצרים: הסדרים חברתיים והסדרים פוליטיים".

המחברים סוקרים את ההתפתחויות התחום כמובן, ומסקירתם מתגלה כרוניקה של חילון מתגבר והולך במרחב הציבורי. לשם דוגמא, בשנות השמונים התנהל בפתח-תקווה מאבק סוער לאחר שראש העיר ניסה להעביר חוק עזר עירוני שיאשר את המשך פתיחתו של בית קולנוע בעיר בשבת. בשנות ה-90 החלו מרכזי קניות רבים לפעול בשבת, לקול מחאות המפלגות הדתיות. כיום העניינים האלה מובנים מאליהם כמובן. אפשר לומר שבשנים האחרונות המגמה הזאת ממשיכה, בד בבד עם עניין גובר של רבים מהציבור היהודי ביסודות מהמסורת. כלומר יש כאן התגברות ההשלה של מאפיינים דתיים מהמרחב הציבורי בו זמנית עם אימוצם הגובר במישור הפרטי.

עוד תהליך שהספר מתאר הוא התערבותה של המדינה, על ידי מערכת המשפט והחקיקה בכנסת, ברשויות הדת. מחד העניין מובן, משום שרשויות הדת (כלומר הרבנות הראשית וסביבותיה) הן חלק מהמנגנון הבירוקרטי של המדינה. מצד שני יש כאן מעין כפייה לאומית ו/או ליברלית על הדת. כך למשל, אנחנו רואים סדרה של פסיקות בג"צ שהשווה את זכויות ה'ידועים בציבור' כמעט לאלו של נשואים. בפסיקות לגבי השאלה "מיהו יהודי" ידוע הפסק בנוגע ל"אח דניאל" בו שלל בית המשפט העליון את יהדותו (מפני שהתנצר), אף על פי שעל פי ההלכה הוא יהודי (תיק רופאייזן, 1962). בג"ץ גם אישר את יהדותם של צאצאים לאב יהודי ואם לא יהודיה (תיק שליט, 1987). בשני המקרים התפיסה הלאומית היהודית מועדפת על הדתית.

ואפרופו העדפה של לאומיות, הידעתם שהדת המוסלמית מופלית לרעה בצורה חריפה במדינת ישראל? המשרד לשירותי דת אמור לכאורה לדאוג לשירותי דת, אך למעשה דואג לשירותי יהדות (אורתודוקסית), ומנהל 132 מועצות דתיות ו-600 חברות קדישא. לאוכלוסיה המוסלמית אין מועצות דתיות או בתי ספר מוסלמיים המקבלים תקציבים מהמדינה. האחריות ל-436 מסגדים ולכשלוש מאות אימאמים ומואזינים נתונה בכלל בידי משרד הפנים. דווקא בחלק מהקהילות הנוצריות המדינה כן תומכת תקציבית. ככה זה.

Politiacal_System

משהו קטן על "שלטון הרב", סדרת הכתבות של אבישי בן חיים

לאחרונה אוהבים בארה"ב לראות סרטי זומבים. תמיד אהבו שם סרטי אפוקליפסה. לנו אין צורך לא באלה ולא באלה, כי יש לנו את החרדים, ב"ה. אבישי בן חיים הכין סדרת כתבות על "היום שאחרי", כלומר היום שאחרי שהחרדים יהפכו לרוב. הכל בהתבסס על סטטיסטיקה על פיה עד 2030 יהיה רוב חרדי במדינת ישראל. הכתבות היו חביבות, אבל הנחת המוצא שלהן לדעתי רעועה מאוד. הנה למה.

חשבתי בהתחלה להביא כמה נתונים סטטיסטיים שסותרים עובדתית את הנתונים שהביא בן חיים (על פי חלק מהסקרים לא רק החרדים, אלא גם מספר החילונים עולה מאז שנות התשעים. מי שמצטמצם הם המסורתיים), אבל אין בזה בעצם טעם. זאת מהסיבה הפשוטה שלתחזיות דמוגרפיות יש מנהג מגונה אבל עקבי לא להתגשם. שאלו את מלתוס. מצד שני, תחזיות דמוגרפיות כנראה ילוו אותנו ואף ישמשו ככותרו עיתונים עוד זמן רב. בני אדם מאוהבים בעצמם ובתחזיות לגבי צמיחת אוכלוסייתם (ויהודים כנראה יותר מכולם), לכן הנה כמה נקודות שכדאי לזכור:

א. עצם המחשבה שהאדם, שלא לדבר על אוכלוסייה אנושית, שלא לדבר על תרבות, הם דברים שמתפתחים באיזושהי צורה שדומה למשהו ליניארי היא אחד הדברים המופרכים שתוכלו להעלות על דעתכם.

ב. ככל שקבוצה גדלה, כך היא מתגוונת. כבר היום אין דבר כזה "חרדים", ואפילו לא "דתיים", לפחות לא במובן שייתן משמעות למשפט "החרדים יהיו רוב". למה? כי הם רבים מדי, ולכן מגוונים מדי. בדיוק כפי שכדי שקבוצה דתית תהיה מה שנקרא "כת" היא חייבת להיות קטנה, שכן מעבר למספר מסויים אי אפשר למשטר אחידות. ככל שמספר האנשים בקבוצה גדל, יכולת המשטור קטנה. ככה זה. ככל שיהיו יותר חרדים, יהיו פחות "חרדים". לשמחתי השר אורי אורבך מצביע על כך בפרק האחרון של הסדרה.

ג. כל זה בלי לדבר על אירועים מקומיים לא צפויים. למשל, הציבור החרדי רק התחיל לעכל את השפעות האינטרנט והסמארטפונים. הרבנים שניסו לאסור את התופעה נחלו בקרב הזה תבוסה מוחצת. עכשיו, תנו לחברה מסוגרת שער לכל התקשורת והידע והפורנו שבעולם – מה אתם אומרים, היא תשתנה בעקבות כך?

ד. וכל זה בלי לדבר על כך אירועים גלובליים לא צפויים. איך אפשר בכלל לדעת איך תיראה מדינת ישראל בעוד עשר שנים, שלא לדבר על שלושים? כפי שאמר אחד המרואיינים של בן חיים, עד אז בטח המשיח יגיע.

ה. ושוב ספציפית לגבי החברה החרדית בארץ, הרי שהיא נמצאת במשבר הנהגה חמור. ריבים פנימיים, חוסר יכולת לקחת אחריות, אחיזה הולכת ונחלשת עם השטח. בנוסף, הגדויילים הולכים ומסתלקים מהעולם, ואין אישים באותו סדר גודל שיחליפו אותם. בקיצור, אם החברה החרדית של עוד עשרים שנה תהיה דומה לזו של היום זו תהיה הפתעה גדולה.

לכתבות:
פרק א': http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1015537
פרק ב': http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1015791
פרק ג': http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1016034

על חשיבותו של הרישום "יהודי" בתעודת הזהות

Scan100243"מדוע לא לבטל את רישום הלאום בתעודת הזהות" שואלת ליאת נטוביץ קושיצקי במוסף 'צדק' (המצוין) של מקור ראשון, והרב יעקב מדן משיב, עיניכם הרואות, ש"מדובר בחלק חשוב מזהותו של האדם" וש"הרישום הוא גורם משמעותי בתודעה ובהוויה שלנו" וש"ביטול הרישום יכול להוביל לטשטוש הזהות".

הנה כי כן, מסתבר שהפטישיזם של חלק מהציונות הדתית לא מוגבל לאדמה, אלא כולל גם תעודות ממשלתיות. הדברים עד כדי כך מגוחכים שקשה לי להאמין שהרב מדן אכן אמר אותם, אבל כנראה שבשבילו העובדה שהעם היהודי שרד 3000 שנה כשבניו לא נשאו תעודות רשמיות שעליהן כתוב שהם יהודים היא מיסתורין לא נורמלי. הרב מדן, אגלה לך סוד: זהות שתלויה ברישום במסמך בירוקרטי אינה שווה הרבה.

האנקדוטה הקטנה הזאת אולי מלמדת למה כל כך חשש בית המשפט העליון לקבל את עתירתם של 21 חברי קבוצת "אני ישראלי" (ביניהם יוסף אגסי, יהושע סובול, שולמית אלוני ואלון אולארצ'יק) ולקבוע שבסעיף הלאום של תעודת הזהות שלהם יהיה כתוב "ישראלי" ולא "יהודי". לאחר שנים של דיונים בית המשפט קבע ש"לא הוכח שמשפטית קיים לאום ישראלי". כן, כאילו שהוכח משפטית שקיים לאום יהודי.

כמובן, מניעים את הפסיקה הזאת כוחות גדולים, בראש ובראשונה חשיבות סעיף הלאום היהודי על מנת להבדיל בין חבריו ובין הפלסטינים תושבי א"י, אבל יש כאן גם חשש מהתפוררות ה"יהדות" שלנו, מהתגוונותה, וגם מכך שיהיו כמה, והם כנראה מתרבים, שפשוט לא בא להם עליה. והם רוצים לצאת בחוץ.

רק שהפסיקה של בג"צ, כמו דבריו של הרב מדן (כמו גם הזעזוע המסורתי שמגיע עם שמיעת שיעור המתחתנים עם לא-יהודים בארה"ב) אינם יותר מצעקותיהם של אנשים שאיחרו את הרכבת. רבותי: יש אנשים שנולדו יהודים ולא רוצים להמשיך עם זה. וזה בסדר גמור. ולהכריח אותם זה אידיוטי. כפייה לא תשיג דבר, מלבד עוד כמה אנשים שהם יהודים ככותרת חסרת תוכן. זה באמת מה שיגרום לכם להרגיש יותר טוב?

הפתרון לא יכול להיות עניין של הכרח (כפייה חוקית, איום חיצוני). הוא חייב להיות יצירה של יהדות רלוונטית, כתרבות וכדת. העובדה שלא רק שאין כזאת אלא שהיהדות הקיימת, לפחות בישראל, דוחה חלקים לא קטנים מהאוכלוסייה, היא הבעיה. עתירתם של חברי "אני ישראלי" היא רק הסימפטום.

יהודית ואולי דמוקרטית

רבע מהאוכלוסייה סבורים שנכון להשתמש באלימות לצרכים פוליטיים.
52.4% מהנשאלים תמכו בהטלת איסור על נואמים לבטא בפומבי ביקורת נגד המדינה.
57.7% מגילאי 18–24 יתמכו במהלכים שתנקוט הממשלה לעידוד הגירת ערבים מהארץ.
48.9%, מחצית מהאוכלוסייה, מסכימים עם הקביעה שליהודים צריכות להיות יותר זכויות מאשר לא־יהודים.
64% חושבים שהיהודים הם העם הנבחר.
דווקא נראה לי עם סטנדרטי למדי על פי העמדות האלה.

הכל על פי סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה. ורק עוד נתון משמעותי אחד: ב-2010 ענו 32.4% שה"יהודית" חשובה להם יותר מה"דמוקרטית" בהגדרה הידועה למדינה. כעת ענו כך 32.3%. אין שינוי. לעומת זאת, ב-2010 ענו 17% שיותר חשובה להם ה"דמוקרטית", וכעת קבעו כך 29.2%, עלייה דרמטית. זה אומר שהפער בין ליברלים בהשקפת עולמם (רובם חילונים, מן הסתם) לבין לאומנים/אתנוצנטרים בהשקפת עולמם (כנראה יותר שומרי-מצוות/מסורתיים) הולך ומעמיק. אני מנחש שחלק לא קטן מהציבור החילוני הולך ומתרחק מהזדהות עם "היהדות", משום שכפי שהיא נתפסת בישראל היא דוחה אותו. אם אכן כך, זהו נתון משמעותי ביותר. בנוסף, הקרע בין הציבורים הללו עלול להתדרדר לכדי תהום, וזה יכול להיות אסון. ראו הנתון הראשון המובא לעיל.

מקום שלישי בעולם במדד השחיתות של מוסדות דת

מה משותף לישראל, יפן, סודן ודרום סודן?

סקר בינלאומי של Transparency International שבחן את עמדות הציבור על שחיתות וגופים מושחתים במדינותיהם פרסם את ממצאיו השבוע. הסקר אסף ושקלל את דעותיהם של יותר ממאה אלף אזרחים מיותר ממאה מדינות. בעוד שממוצע דעת הציבור העולמי נותן למוסדות דת רמת שחיתות של 2.6 מתוך 5, הנמוכה ביותר מבין כל המוסדות האחרים (חינוך, צבא, בריאות, משפט, משטרה, מדיה וכו' – במקום הראשון העולמי נמצאים הפוליטיקאים עם ניקוד של 3.8), רק בישראל, ביפן, בסודן ובדרום סודן קיבלו מוסדות הדת מעל 4 במדד השחיתות. ובאחוזים: בדרום סודן 70% מהאזרחים סבורים שמוסדות הדת שלהם מושחתים. בישראל: 73%. ביפן: 74%. בסודן, השיאנית: 79%.

כלומר ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם במדד השחיתות שהאזרחים מייחסים למוסדות הדת שלה. ויש מי שחושב שלא צריך לשנות את תפקוד הרבנות. בצד החיובי: כנראה מצב מוסדות הדת שלנו ממש מציק לנו (אם כי, יש להניח שזה גם משום שאנחנו חייבים להיפגש איתם).

אגב, מבין כל המוסדות הממלכתיים בישראל, כולל התקשורת והמשטרה, רק המפלגות הפוליטיות עקפו את מוסדות הדת במדד השחיתות: 79%. יש 6% יותר אזרחים שחושבים שהפוליטיקאים שלנו מושחתים יותר מהרבנים שלנו.

פרטים כאן. (ותודה לרותי סיני שכתבה על זה ב'סופהשבוע', וממנה הגעתי אל האתר.)