על סרטו של שי גל 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית'

ראיתי אתמול את 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית', סרטו של שי גל. סרט מצויין ומעורר מחשבה. בעצם מעין דוקו פשע, אם כי לא ברור מה הפשע הגדול יותר שהוא חושף.

 

מחד, יש כמובן את מעשי המחתרת היהודית, שבתחילת שנות השמונים, בתגובה לפיגוע בבית הדסה (6 הרוגים, 16 פצועים), חלק מאנשיה הפכו שלושה ראשי ערים פלסטינים לנכים על ידי הטמנת מטעני חבלה במכוניותיהם; חלק אחר נכנסו לקמפוס המכללה המוסלמית בחברון, ריססו לכל עבר, הרגו שלושה סטודנטים ופצעו עוד שלושים; כמו כן הטמינו מטעני חבלה בחמישה אוטובוסים בכוונה להרוג כמאתיים פלסטינים; ולבסוף תכננו לפוצץ את כיפת הסלע על מנת לפנות מקום לבניית בית המקדש (ולעצור את נסיגת ישראל מסיני).

 

מאידך, יש את היחס שקיבלו אנשי המחתרת מאזרחי ישראל היהודים ומנבחרי הציבור, יחס סלחני עד מעריץ. שני ליטמן כתבה לא מזמן שהמחתרת היתה האלאור אזריה של שנות השמונים. מהרגע שנתפסו על ידי השב"כ נעטפו חברי המחתרת בחיבה ואהדה ציבורית, זכו ליחס חם מאנשי השב"ס ולבסוף כמובן קיבלו חנינות מסוגים שונים ויצאו מהכלא תוך שנים בודדות (למרות שחלקם סירבו להביע חרטה), כולל הרוצחים שביניהם.

 

הפשע השני, הזה, עוטף את הראשון וזועק לא פחות ממנו. אנשי השב"כ שמתראיינים (יעקב פרי, כרמי גילון ועוד), ודורית בייניש, התובעת מטעם פרקליטות המדינה, מביעים תרעומת על כך, אם כי נדמה לי שהם עצמם היו מופתעים אם לא היה ככה. הרי מדובר ב"טובי בנינו", בחלוצים ובציונים של זמננו, ואיך אפשר לכעוס על בנים מוצלחים שכאלה?

 

ולא רק עליהם. גם הרבנים שעמדו ככל הנראה מאחורי הטרור – דב ליאור, אליעזר ולדמן ומשה לווינגר – נחקרו ברכות ואפילו לא הוגש נגדם כתב אישום. נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת שמתראיינים בסרט, מעיד שהרב לווינגר ידע על תכנון הפיגועים לפני שהתרחשו. קל לדבר על לווינגר מפני שהוא מת, אבל די ברור שגם האחרים ידעו ואף עודדו. בספרו המרתק 'אחים יקרים', מספר חגי סגל שמנחם לבני (לבני וסגל היו שניהם חברי ארגון הטרור) מספר בחקירתו שהרבנים ליאור, ולדמן ולווינגר

 

הביעו חד משמעית את הדעה שיש להרתיע את האוכלוסיה המקומית לנוכח חולשתה של הממשלה […] הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולת פיגוע המוני בנפש. (עמ' 204)

 

הדברים לא יכולים להיות יותר ברורים מזה (אם כי אני משער שיהיו ציונים-דתיים שיסבירו שמדובר בפלפול הלכתי-ישיבתי-תלמודי-קבלי גרידא שמי שלא למד בישיבה פשוט לא מסוגל להבין ושממילא אנשים לא מקשיבים לרבנים וכו' וכו'), ועם זאת הרבנים יצאו מהסיפור נקיים לחלוטין, הרב ולדמן נהיה אחר כך חבר כנסת מטעם 'התחיה' והרב ליאור מתפרנס שנים מכספי ציבור כרב של קריית ארבע וראש ישיבת ההסדר שם, בלי להפסיק לרגע לשחרר דברי בלע. שניהם באים בקהל ללא כל חטוטרת על גבם, טהורים וכשרים לכל עניין.

 

הפשע הגדול יותר הזה, שהסרט עומד עליו ושנרמז גם בכותרתו, חייב להטריד אותנו למרות שכבר התרגלנו אליו. הרפיסות של מנגנוני המדינה מול טרור יהודי בפרט ומול אלימות לאומית מצד יהודים באופן כללי היא נתון יסודי שאנחנו חיים איתו מזה עשרות שנים. רק בעשרת הימים האחרונים פצעו נערי מתנחלים שוטרים בשתי הזדמנויות שונות, ואיש לא פצה פה וגינה, שום זעזוע ציבורי או פוליטי לא נרשם. שגרה.

 

המדינה בעצם מאותתת שהמונופול על האלימות, מהגדרותיה היסודיות של מדינת הלאום המודרנית, לא ממש חשוב לה, שהיא מוכנה לחלוק בו עם קבוצות פרטיזניות של אזרחים – בתנאי שהם יהודים כמובן. כך משילה מעליה מדינת ישראל סממנים של רפובליקה ומאמצת סממנים של שטעטל. אנחנו שבט יותר מאשר קהילה אזרחית.

 

יהיה מי שיאמר שמדובר בתוצאה טבעית של הגדרתה של המדינה "מדינת היהודים". אם המדינה שייכת לקבוצה אתנית מסויימת, מובן שיפלו אותה לטובה על פני קבוצות אחרות, כולל סובלנות למעשי אלימות כלפיהן (ודאי במצב של מאבק לאומי עם אותן קבוצות). יש כאן גם סממן ספציפי של היהדות, מעין דת ולאום ואתנוס שמקופלים כולם בקבוצה אחת. לך תבנה מזה מדינה.

 

יש בכל זה כמובן אמת, אבל זאת לא כל התמונה. חייבים להוסיף לכך את הנחיתות המובלעת שמרגישים יהודים חילונים, לפחות מאז שנות השבעים, אל מול יהודים שומרי מצוות. כאשר היתה זהות חילונית מוצקה ("חלוצית", "עברית", סוציאליסטית, לאומית-קולקטיביסטית) ידעו חילונים לעמוד מול קבוצות שקראו תיגר על ההגמוניה שלהם. מרגע שהזהות הזאת התפוררה, בהדרגה מאז שנות השבעים, הישראלים החילונים פיתחו יראה כלפי שומרי המצוות, היהודים האמיתיים יותר בעיניהם.

 

כשאין לגיטימציה פנימית שנשענת על ביטחון עצמי ותפיסת עולם ברורה, החוק עצמו לא מספיק כדי לעמוד מול אלימות מהצד השני – שנתפס למעשה כביטוי היותר אותנטי שלנו עצמנו. האלימים, מאידך, קולטים את המסר ורק הופכים נועזים וחצופים יותר. אפשר לראות את זה בסרט. נתן נתנזון ויהודה עציון מספרים למצלמה על התקדמות לקראת שינוי פניה של המדינה.

:

—

התמונה מתוך הסרט, באדיבות שי גל

ממדרשי גאולה אל הגאולה

לקראת יום העצמאות קראתי בספר 'מדרשי גאולה: פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי' (הוצאת כרמל). הספר מכנס חיבורים יהודיים ששייכים לז'אנר האפוקליפטי, דהיינו שמציגים חזיון אלוהי הנוגע (על פי רוב) לעתיד ומתאר את קץ הימים. ההוצאה החדשה שלו מלווה במבואות מצויינים של עודד עיר-שי והלל נוימן.

 

החיבורים בספר נכתבו כולם מהמאה הרביעית ועד המאה ה-13. אחרי הפסקה של כמה מאות שנים, כתוצאה כנראה ממרד בר כוכבא הכושל, מעיסוק בספקולציות משיחיות, חוזרים היהודים לחשב קיצין. הדבר נובע מסדרה של אירועים שמעודדים את התקוות המשיחיות: החל מרצונו של הקיסר יוליאנוס ("הכופר") להחזיר את הפגאניות לרומא ויחד איתה את המקדש ליהודים באביב 363, דרך נפילת רומא לידי הברברים (410), כיבושה הקצר של ירושלים על ידי הפרסים (614), תבוסת הפרסים על ידי הביזנטים, ואחר כך כיבושה על ידי המוסלמים (638).

 

"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח" כתוב בבראשית רבה (מב, ז), ואכן רבים צפו. האירועים הדרמטיים האלה עוררו ביהודים בעיקר פחדים רבים, ומתוך הפחדים, תקוות. החיבורים בספר, "ספר אליהו", "ספר זרובבל", "אגדת ר' ישמעאל", "נסתרות רשב"י", "חזון דניאל" ו"פרקי משיח", מתארים בשפה ציורית ומיתית את כרוניקות שונות של סוף העולם. סוף טוב, כמובן, שבו היהודים סוף סוף לא יהיו כפופים לפגאנים, נוצרים או מוסלמים, אלא להפך.

אותו היום אשר יבוא משיח בן דוד אל עם אשר נדחקו / תראינה האותות האלה בעולם ויופקו / ארקא ודק ימקו / וחמה ולבנה ילקו / ויושבי ארץ ישותקו / ומלך מערב עם מלך מזרח זה לזה ידקו […] וגוג ומגוג איש את אחיו ידפוקו / ואימה בלב הגויים ידליקו / וישראל מכל פשעיהם ינותקו / ומבית התפילה עוד לא יורחקו ('אותו היום', ר' אלעזר הקליר)

כמובן, זה לא קרה. מאות חוזים ועשרות משיחים בעיני עצמם קמו ונפלו בהיסטוריה היהודית בלי לראות בעיניהם את הגאולה שחזו בדבריהם. לא היתה ליהודים תקומה ולא נחמה כמעט אלפיים שנה.

 

עד לפני 69 שנים.

 

הריבונות היהודית של זמננו היא פלאית. היא גם משיחית, ולו במובן הבסיסי שחלק מרכזי מהתפיסה המשיחית היסודית של המסורת היהודית הוא ריבונות יהודית בארץ ישראל. דור המייסדים של המדינה אכן הגשים את חלום הדורות. זה גם המתח הפנימי הבלתי פתור של הציונות החילונית שמאיים לפרום אותה מבפנים: בניסיונה להתנתק מהדת הגלותית ולהפוך ללאום חילוני ו"בריא" בארצו, היא הגשימה את חזון המסורת. ברוך קורצוויל ידע לומר שזה מה שלא יאפשר לציונות לסגת מיהודה ושומרון, ויהווה את מנגנון ההשמדה העצמית שלה.

 

ביום העצמאות הזה השמחה שלי לא שלמה. היא מלווה בעצב ובדאגה. ועדיין, יש כל כך הרבה על מה לשמוח. לפני שני דורות כל בני משפחתי היו פליטים. היום אני גר בירושלים. החברה שהקמנו כאן טובה ויפה. המדינה עשירה וחזקה. התרבות פורחת. לפחות לעת עתה, אנחנו לא זקוקים למדרשי גאולה. יש לנו מדינה.

למה לא להתייאש

המקום הכי חם בגיהנום ביקשו ממני לכתוב טקסט קצר עבור פרוייקט יום העצמאות שלהם, "הפטריוטים". תשובה לשאלה: למה להמשיך להיאבק למען ישראל טובה יותר, למה לא להתייאש כשכל כך קשה וקודר. הנה מה שכתבתי:

 

אני יכול להבין את המיואשים, כי המצב אכן מייאש. ואם להסתכל על מגמות שמתגלות בדור הצעיר, הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, נראה כרגע גם שהעתיד לא מבטיח טובות. ועם זאת, אני רוצה לתת שתי סיבות מרכזיות למאבק למען הדמוקרטיה בזמן הזה ובמקום הזה.

ראשית, הכל עובר. זה תמיד מה שקורה בסוף, אבל זה לא מספיק ספציפי. התקופה הזו תעבור גם בגלל נסיבות מאוד נקודתיות למקרה שלנו: נתניהו לא יכול למלוך לעד, האופוזיציה לא תהיה לנצח אוסף מסכן של חדלי אישים פתטיים, ובעיקר, הסטטוס קוו המדיני הוא פשוט בלתי ניתן לתחזוק. אם בהדרגתיות ואם אחרי קטסטרופה – השינוי חייב לבוא. ואנחנו חייבים כבר היום, להכין את הקרקע למה שיבוא מחר.

 

שנית, יש פרטנר. יש עם מי לעבוד ויש על מה להיאבק: החברה הישראלית היא חברה בריאה, מלאת חיים, שוקקת ומוסרית. אנחנו חיים במדינה שרק שנים בודדות הפרידו בין יום הקמתה, לבין טראומה שגורמת לחלק לא קטן מהקולוניאליזם המערבי להיראות כמו לא יותר מיום שיער רע. בשנים ספורות הקמנו מדינת רווחה דמוקרטית, שגם אחרי 68 שנים של סכסוך מתמשך, מעוניינת להמשיך להתקיים כדמוקרטיה. חיים פה אנשים שאכפת להם, שאופי החיים כאן חשוב להם, שהזולת משמעותי עבורם, ובעיקר: אנשים שרוצים להיות טובים.

 

בסקר של מכון Pew שפורסם לפני חודשיים, אמרו 47% מהיהודים הישראלים, ש"חיים מוסריים" הם מרכיב הכרחי בזהות היהודית שלהם. אז נכון שיש ויכוח על המשמעויות הדבר, אבל עצם העובדה שקיים שיעור גדול כל כך של אזרחים שקושרים את זהותם, את נימי נפשם, בחיים מוסריים, הוא לא פחות ממופלאה בעיניי.

 

מיואשים, אנחנו מחכים לכם פה, אחרי שתשובו מהמנוחה.

 

וכאן עוד קולות בפרוייקט: בנצ'יאמלק סלמסה, איריס אוחיון, חובב ינאי, ספא אבורביעה, רונן גיל, אור-לי ברלב, אמל איוב, לאביגייל ביטון, לחנה רדו, שלומית הברון.

נתונים מאינדקס מדד הפלורליזם בישראל של המכון למדיניות העם היהודי

כמה נתונים מעניינים ומעודדים מאינדקס מדד הפלורליזם בישראל של המכון למדיניות העם היהודי (Jewish People Policy Institute):

• 60.3% מהיהודים בישראל סבורים שצריך לאפשר נישואים אזרחיים בישראל
• 56.2% מהיהודים בישראל חושבים שממשלת ישראל צריכה להתחשב הרבה יותר בדעת המיעוט
• 44% מהיהודים בישראל היו רוצים שבבית הספר של ילדיהם ילמדו גם תלמידים לא יהודים

ונתון אחד מדאיג: למרות שהחילונים הם הקבוצה הגדולה ביותר בין היהודים בישראל, הם הקבוצה שהכי פחות חשה בנוח בישראל. כל הקבוצות האחרות – חרדים, חרד"לים, דתיים, מסורתיים – מרגישות יחסית יותר בנוח בחייהם כאן.

(האינדקס הוא חלק מפרויקט מעמיק בנושא הפלורליזם בישראל ובעם היהודי בהובלתו של שמואל רוזנר, עמית בכיר במכון.)

חילון ללא חילוניות?

השאלה ששואל פרופ' גיא בן פורת (אונ' בן גוריון) בספרו החדש היא פשוטה: איך ייתכן שבעוד שהציבור היהודי בישראל מגלה עניין הולך וגובר במימדים שונים של המסורת, בעוד שיעור החרדים והדתיים באוכלוסיה עולה, בעוד הציונות הדתית ותפיסת עולמה זוכה לעוצמה פוליטית ותרבותית חסרת תקדים – המרחב הציבורי הישראלי הולך ומתחלן?

 

כי אכן, כמעט בכל תחום מתחומי הסטטוס קוו – שבת, נישואים, קבורה, כשרות – מדינת ישראל נמצאת כיום במצב שונה לגמרי משהיתה לפני ארבעים שנה, בסוף שלטון תנועת העבודה החילונית. פיצוציות ומרכזי קניות פתוחים בשבת, יותר ויותר ישראלים מסרבים להתחתן ברבנות הראשית, יש תחליפי קבורה אזרחיים לחברה-קדישא (אמנם, דלים) וחוקי כשרות שפעם היו זוכים לקונצנזוס הפכו לאות מתה (חוק החזיר, חוק החמץ).

 

מה קורה כאן? כדי לענות על השאלה הזאת מבחין בן פורת בין "חילון" ל"חילוניות". חילוניות היא אידיאולוגיה הדוגלת בחירות הפרט, שוויון הזדמנויות, השכלה, קידמה, סמכות המחקר המדעי ולעתים גם פלורליזם וסובלנות. חילון, לעומת זאת, הוא תהליך חברתי כללי שלא תמיד מגיע מתוך חילוניות.

 

וזה אכן עיקר תשובתו של בן פורת: החילון בישראל קשור יותר לתהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, ופחות להצלחתה של אידיאולוגיה חילונית סדורה. כך למשל, העלייה הגדולה מברית המועצות הביאה לסופו המעשי של חוק החזיר. במקביל, הפיכתו של מסחר בשבת לבילוי פופולרי הביאה יהודים מסורתייים להחליף את ההליכה למשחק כדורגל בהליכה לקניון בשבת, וממילא לחילונו של המרחב הציבורי. ועוד דוגמאות שונות, שיחד מתגבשות לכדי תהליך חילון מקיף – ללא עליה בתפיסת העולם החילונית.

 

הספר של בן פורת מרתק ומאיר עיניים, ומלווה בנתונים מסקרים רבים שהוא ערך באופן פרטי. אנחנו בעלמא – בית לתרבות עברית נקדיש ערך מיוחד לספר ובו נדון בתיאוריה שהוא מציג ובממצאיו.

הדוברים באירוע:

חה"כ פרופ' יוסי יונה, ד"ר רות קלדרון, פרופ' גיא בן פורת, ואנוכי.

הזמן:

יום א' | 01.05.16 | 20:00 | שד"ל 6 תל-אביב

הכניסה חופשית אך כדאי להירשם מראש.

החלטה דרמטית של בג"צ מכירה בגיורים פרטיים

החלטה דרמטית של בג"צ, ולא רק מפני שהיא מחלישה שוב, בצורה מאוד משמחת, את המונופול של הרבנות הראשית. בית המשפט הכריע שגיורים שנעשו בישראל במסגרות אורתודוקסיות פרטיות (חרדיות בעיקר, אם כי משתמע שגם בית הדין של הרב ריסקין) יוכרו במדינה לצורך אזרוח. בכך היא מבטלת את המונופול של בתי הדין הממלכתיים על תחום הגיור.

 

אבל ההחלטה עושה יותר מזה, מפני שגיור אינו רק אמצעי להיכנס לדת היהודית, אלא גם להתאזרח במדינה. בג"צ בעצם הוציא מתחת ידי המדינה – שהשתמשה ברבנות הממלכתית – את שער הכניסה למדינת ישראל. מעתה כל בית דין פרטי לגיור יוכל להפוך אנשים זרים לאזרחי המדינה. כלומר הליך דתי פרטי יהפוך אדם לאזרח מדינה. המצב המוזר הזה הוא תולדה של היות ישראל מדינה של לאום שהוא גם דת.

 

עוד צד דרמטי בהחלטה הוא האפשרות שקבוצות חרדיות (ואף חרד"ליות) שונות יחרימו את בתי הדין הפרטיים ולא יכירו בגיוריהם. במקרה כזה סוף סוף אולי נראה את אותן רשימות יוחסין שמאיימים איתן עלינו כבר עשורים שלמים, וייווצר מצב שבו אזרחי המדינה היהודים לא מוכנים להתחתן זה עם זה. נכון, זה לא שקבוצות אלה מתחתנות יותר מדי עם מי שלא מהם, אבל זה ישמוט את הקרקע תחת הטענות שאי אפשר לקיים נישואים אזרחיים מאותה סיבה.

 

לבסוף, ההחלטה פותחת פתח להכרה עתידית של המדינה בגיורים שנעשו בבתי דין לא-אורתודקוסים, דהיינו קונסרבטיבים ורפורמים. בתי דין שכאלה בחו"ל כבר מוכרים לצורך עלייה, אבל הכרה גם באלה שבארץ כמובן תהיה שלב נוסף בדרך ללגיטימציה מוחלטת לכל הזרמים היהודיים. וזה טוב.

בין דמוקרטית ליהודית – מדד הדמוקרטיה 2015

מדד הדמוקרטיה שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-ynet (קישור בתגובות) מגלה (אם כי לא בפעם הראשונה) כמה אמיתות קשות על המחוייבות של הציבור הישראלי לערכים ליברלים, למסגרת הדמוקרטית ולסובלנות.

דווקא בשאלת המתח בין מדינה "יהודית" ל"דמוקרטית" (שנשאלו רק אזרחים יהודים) יש התפתחות מעניינת. כפי שניתן לראות, בסקר הנוכחי אמרו 36.5% שיותר חשובה להם הגדרת המדינה כיהודית, 35.5% שההגדרה של ישראל כדמוקרטית חשובה יותר, ו-27% אמרו ששתי ההגדרות חשובות באותה מידה.

מה שמעניין הוא שלפני שנה הנתונים היו 38.9%, 33.5% ו-24.5%, וזאת אחרי מגמה ברורה, מאז 2010, של התחזקות ה"יהודית" והחלשות ה"דמוקרטית". כלומר יש כאן לראשונה עליה במספר היהודים שחשוב להם יותר שהמדינה תהיה "דמוקרטית" מאשר "יהודית" (המרכאות מפני שקשה בדיוק לדעת מה זה אומר למשיבים).

מה שאותי מאוד מעציב הוא שנמשכת מגמת הירידה באלה שמבקשים לאחד בין השתיים. ב-2010 לא פחות מ-48.1% אמרו שחשובה להיות יהדותה של המדינה והדמוקרטיות שלה באותה מידה. נדמה לי שעבור יותר ויותר ישראלים השתי ההגדרות האלה נתפסות כסותרות, והם נאלצים לבחור ביניהן.

הטרגדיה כאן לדעתי היא כשלונה של החברה הישראלית ליצור יהדות שהיא באופן מהותי דמוקרטית, שמובן מאליו שהיא לא סותרת – אלא אדרבה, מבצרת – את הדמוקרטיה. במקום זה יש לנו את "הדמוקרטים" שתופסים את היהדות כאיום, ומולם "היהודים" שעבורם הדמוקרטיה היא איום. הראשונים נעים לכיוון חברה אזרחית ליברלית ואוניברסלית, והאחרונים לכיוון לאומיות אתנית מסורתית ואטביסטית.

אלה גם אלה לא מציעים לדעתי מתכון בר קיימא למען חברה ישראלית משגשגת.

מיכה גודמן קורא לשינויים במבנה ההלכה

מיכה גודמן פתח לפני שבוע בפרסום סדרה של שלושה מאמרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. במאמר הראשון הוא הזהיר מפני גבהות הלב של היהודים בישיבתם כעם ריבוני בארצו.

במאמר השני, שהתפרסם ביום שישי האחרון ונמצא שבקישור להלן, הוא בוחן את תפקיד ההלכה במדינת העם היהודי הריבונית. גודמן טוען שבעוד שבגולה ההלכה "התעוותה" והרבתה בסייגים וגבולות שמטרתם לשמור את הקיימות היהודית כעם אחד, הרי שעם החזרה לריבונות החשש המתמיד מפני "התבוללות" אינו קיים, ועל כן יש להשיל מעל המבנה ההלכתי את אותם עיוותים. בגדול, גודמן קורא לשים שוב (כלומר כמו אצל הנביאים) את המצוות המוסריות, בין אדם לאדם, לפני המצוות הטקסיות. "הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת", הוא טוען, ומזמין את הציונות הדתית להיות זו שעושה כן.

ראשית, זו כמובן קריאה מעניינת ונועזת. מעניינת לא פחות היא העובדה שהיא מצטרפת לקריאה דומה מצד יואב שורק, שכתב ספר שלם על הצורך לרענן את ההלכה מתוך ההכרה בכך שעם החזרה לקיום ריבוני הצרכים שונים וממילא גם האפשרויות נפתחות. יש גם הבדלים לא קטנים בין השניים: שורק שם דגש יותר על הפן הלאומי שהוא מבקש לחזק. גודמן על הפן המוסרי כאמור. אבל יש כאן תנועה מעניינת של אינטלקטואלים ציונים-דתיים צעירים שכדאי לשים אליה לב.

ספרו החדש של ישי שריד וחורבן בית שלישי

באווירה האפוקליקפטית הנוכחית ("איום קיומי על ישראל"!) הרשו לי להמליץ לכם, מאוד, על הספר החדש של ישי שריד. לא אספיילר יותר מדי אם אגלה ש"השלישי" (עם עובד) מדבר על חורבן בית שלישי, ובמובן המילולי ביותר.

אחרי ששתי פצצות אטום קטנות השמידו את חיפה ותל אביב קם מנהיג כריזמטי ומנהיג את ישראל במלחמה שבמסגרתה מתבצע טיהור אתני בין הירדן לים. ממלכת יהודה קמה והוא הופך למלך.

אבל לא רק ממלכה, אלא גם מקדש. הר הבית "מטוהר", ואפילו ארון הברית נמצא (בעזרת טכנולוגיית מכ"מ) קבור במעמקי ההר. עבודת הקורבנות מתחדשת, והיא מתוארת בשפה חיה ועסיסית. יש מלך, וכהן גדול, ויש גם חרם בינלאומי ומצב של מלחמה עם האומות הערביות ("עמלקים") סביב. בקיצור, החלום הפונדמנטליסטי במלוא הדרו – וזוועתו.

ומה ששבה את לבי בספר היה ששריד לא מחייה רק את המקדש, אלא גם את אלוהי ישראל. כן, אלוהים, כלומר יהו-ה, הוא דמות בספר. האל המקראי שב אל ההיסטוריה ושוכן בדביר. מדובר באל פרסונלי לגמרי, בישות חיה, נושמת, משתוקקת ומאוד רגישה. כמו במקרא, הדבר שאלוהים עושה הכי הרבה לבד מלדבר הוא לכעוס. מדובר באל קנא ונקם, שמוכן לגזור על עמו סבל ואף שמד אם לא יציית בדיוק לציווייו. נחשו אם הם מצייתים בדיוק.

הספר כתוב בשפה פשוטה, מוצקה ובשרנית. כפי שאפשר לצפות מנושא כל כך דרמטי, המחבר לא מצליח להימנע מכמה קלישאות. אבל מדובר בקריאה מרתקת, ולו משום שהיא משחקת כל הזמן על הגבול בין מה שדמיוני לגמרי לבין מה שייתכן כבר בעוד שנים מעטות. בדם ואש יהודה קמה ובדם ואש יהודה תיפול, והספר הוא במהותו משל לפונדמנטליזם, שהוא כולו קרבן אדם.

מאוד מומלץ, ואיכשהו הכי אשמח אם יקראו אותו שוחרי הר הבית העכשוויים.

משהו על השמאל המזרחי האנטי-ציוני

כבר כמה זמן אני כמעט אומר מה שיש לי מה לומר על השמאל המזרחי האנטי-ציוני, אבל עוצר את עצמי כמובן. הבוקר כנראה שתיתי יותר מדי קפה, אז הנה פליטת מקלדת קטנה. זה לא קשור ישורות לענייני דת, אז אני מתנצל בפני המנויים על הבלוג אם הפרתי את הבטחתי הלא כתובה.

לילך בן דוד כותבת באתר 'שיחה מקומית' שכל כניסה של מזרחי למפלגה ציונית כרוכה בויתור על המזרחיות שלו: "תנאי הסף הנוקשים לכניסה לברית הציונית היו מאז ומעולם ויתור על הזהות האתנית הפרטיקולרית של כל מי שנכנס בשעריה". כור ההיתוך הידוע, נכון. לאור זאת בן דוד רואה בכל הצבעה למפלגה ציונית "יאוש אנטי-פוליטי" הנובע מ"הלך רוח ניהיליסטי", לא פחות. גם יוסי יונה לדעתה, רב זכויות ככל שהינו, הופך למשת"פ מאכזב.

ומה מציעה בן דוד? "שותפות מדוכאים אמיצה". עם מי? טוב, קודם כל צריך לדעת בן דוד לצאת "החוצה מגבולות הקולקטיב היהודי המדומיין". יצאתם? יופי, אז הנה עצתה של בן דוד: "אני מוצאת את השותפות", היא כותבת, "בברית הלאומית הדמוקרטית, בבל"ד". לדעתה רק שם תבנה ותכונן "ברית אופוזיציה אמיתית של כלל הקבוצות האתניות והלאומיות המדוכאות תחת הציונות".

מה אפשר לומר? אפשר כמובן לדבר על סוג של עמדה דו-פרצופית שרואה בלאומיות הפלסטינית זכות והכרח ובזו היהודית תועבה. אפשר גם לדבר על נאיביות תמימה שבמסגרתה בל"ד יכולה להציע משהו שייראה איכשהו כמו שיקום כלשהו של המזרחיות היהודית המסורתית. אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. אני רוצה לדבר על סתירות קשות בהגיון הפנימי של הטיעון עצמו.

שהרי בן דוד נושאת על נס את "הזהות האתנית הפרטיקולרית" המזרחית, שנמחקה (וזה נכון) על ידי הציונות. לצורך חזרה אליה או הגנה על מה שנשאר ממנה היא מתעלמת מהדברים הבאים:

1. שחזור או שימור זהות מסורתית משלבים באופן בלתי נמנע א) מלאכת פיברוק מיוזעת של יסודות שבמבט לאחור נחשבים "אותנטיים", ושבהווה אינם אלה פולקלור על סטרואידים; ב) נאמנות מאולצת למערך אנכרוניסטי של ערכים (כגון סולידריות קהילתית), ומצד שני התכחשות בוטה לערכים אחרים שאפיינו את אותה מסורת עצמה (כגון פטריארכאליות); ו-ג) הפעלת כוח באופן תמידי על מנת לתחזק את המסגרת המשוחזרת שמונשמת מלאכותית נון-סטופ על ידי המאמצים אותה, באופן שדוחה מראש ומדכא את כל מי שחורג ולו במעט ממנה (שהרי הוא או היא הופכים מיד למכשילים ומכבידים על המאמץ) ושמגביל מראש את מספרם לקהילה קטנה, או פשוט כת של נלהבים לעניין.
2. גם כשהיא התקיימה באופן טבעי אותה זהות אתנית פרטיקולרית לא היתה מעולם "טבעית" או "אותנטית" יותר מהזהות הציונית (או כל זהות אחרת), אלא היתה מאז ומעולם לא יותר מאשר "קהילה מדומיינת" הנענית לתנאים החברתיים והתרבותיים שבזמנה ובמקומה. ההתרפקות על העבר וההנגדה שלו ל"קולקטיב היהודי המדומיין" היא חסרת תוקף ובסופו של דבר אוריינטליסטית.
3. אם כבר ב"קולקטיב היהודי המדומיין" עסקינן, בן דוד מתעלמת מכך שעם כל הכבוד לזהות המזרחית הפרטיקולרית ומה שנשאר או לא נשאר ממנה, הניסיון להעצים אותה על ידי דיכויה או ריסוקה של זהות אחרת הוא עניין אלים ומגונה למדי. כי הנה החדשות: רוב היהודים במדינת ישראל הם ציונים. רובם, אגב, גם בעלי זהות יהודית מאוד פרטיקולרית, עד כדי כך שהיא לא ממש מאפשרת להם להזדהות עם אנשי בל"ד. אפשר להצטער על זה ואפשר לשמוח מזה, אבל צריך קודם כל להכיר בזה. הרצון להכחיד את הזהות הציונית, כמו גם הרצון לעמעם את הזהות היהודית, הוא לא פחות מאשר חזרה אירונית (או צינית, אם זה נעשה במודעות מלאה) על האלימות הסימבולית שהפעילה הציונות על כל אותן זהויות שנגרסו בתוכה. אני מבין למה בל"ד ישמחו לעשות כן, אבל לא ברור לי למה פעילי שמאל מעוניינים לשתף עם אלימות שכזאת פעולה.

השמאל המזרחי האנטי-ציוני מעולם לא היה כוח משמעותי בחברה הישראלית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאפילו יוצאי ארצות האסלאם (דהיינו, "מזרחים") הפנו לו גב. גם עבורם תמיד היה מדובר באליטיזם אינטלקטואלי מנותק מהמציאות. למעשה, יש יותר מזרחים שמזדהים עם האליטיזם של מרצ מאשר איתו. הייתי מציע שהגיע הזמן לחשבון נפש, אבל ברור לי שאין סיכוי שהצעה כזאת תתקבל. שהרי אני בסך הכל גבר אשכנזי.