מדינת ישראל

למה לא להתייאש

המקום הכי חם בגיהנום ביקשו ממני לכתוב טקסט קצר עבור פרוייקט יום העצמאות שלהם, "הפטריוטים". תשובה לשאלה: למה להמשיך להיאבק למען ישראל טובה יותר, למה לא להתייאש כשכל כך קשה וקודר. הנה מה שכתבתי:
 
אני יכול להבין את המיואשים, כי המצב אכן מייאש. ואם להסתכל על מגמות שמתגלות בדור הצעיר, הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, נראה כרגע גם שהעתיד לא מבטיח טובות. ועם זאת, אני רוצה לתת שתי סיבות מרכזיות למאבק למען הדמוקרטיה בזמן הזה ובמקום הזה.
ראשית, הכל עובר. זה תמיד מה שקורה בסוף, אבל זה לא מספיק ספציפי. התקופה הזו תעבור גם בגלל נסיבות מאוד נקודתיות למקרה שלנו: נתניהו לא יכול למלוך לעד, האופוזיציה לא תהיה לנצח אוסף מסכן של חדלי אישים פתטיים, ובעיקר, הסטטוס קוו המדיני הוא פשוט בלתי ניתן לתחזוק. אם בהדרגתיות ואם אחרי קטסטרופה – השינוי חייב לבוא. ואנחנו חייבים כבר היום, להכין את הקרקע למה שיבוא מחר.
 
שנית, יש פרטנר. יש עם מי לעבוד ויש על מה להיאבק: החברה הישראלית היא חברה בריאה, מלאת חיים, שוקקת ומוסרית. אנחנו חיים במדינה שרק שנים בודדות הפרידו בין יום הקמתה, לבין טראומה שגורמת לחלק לא קטן מהקולוניאליזם המערבי להיראות כמו לא יותר מיום שיער רע. בשנים ספורות הקמנו מדינת רווחה דמוקרטית, שגם אחרי 68 שנים של סכסוך מתמשך, מעוניינת להמשיך להתקיים כדמוקרטיה. חיים פה אנשים שאכפת להם, שאופי החיים כאן חשוב להם, שהזולת משמעותי עבורם, ובעיקר: אנשים שרוצים להיות טובים.
 
בסקר של מכון Pew שפורסם לפני חודשיים, אמרו 47% מהיהודים הישראלים, ש"חיים מוסריים" הם מרכיב הכרחי בזהות היהודית שלהם. אז נכון שיש ויכוח על המשמעויות הדבר, אבל עצם העובדה שקיים שיעור גדול כל כך של אזרחים שקושרים את זהותם, את נימי נפשם, בחיים מוסריים, הוא לא פחות ממופלאה בעיניי.
 
מיואשים, אנחנו מחכים לכם פה, אחרי שתשובו מהמנוחה.
 
וכאן עוד קולות בפרוייקט: בנצ'יאמלק סלמסה, איריס אוחיון, חובב ינאי, ספא אבורביעה, רונן גיל, אור-לי ברלב, אמל איוב, לאביגייל ביטון, לחנה רדו, שלומית הברון.

נתונים מאינדקס מדד הפלורליזם בישראל של המכון למדיניות העם היהודי

כמה נתונים מעניינים ומעודדים מאינדקס מדד הפלורליזם בישראל של המכון למדיניות העם היהודי (Jewish People Policy Institute):

• 60.3% מהיהודים בישראל סבורים שצריך לאפשר נישואים אזרחיים בישראל
• 56.2% מהיהודים בישראל חושבים שממשלת ישראל צריכה להתחשב הרבה יותר בדעת המיעוט
• 44% מהיהודים בישראל היו רוצים שבבית הספר של ילדיהם ילמדו גם תלמידים לא יהודים

ונתון אחד מדאיג: למרות שהחילונים הם הקבוצה הגדולה ביותר בין היהודים בישראל, הם הקבוצה שהכי פחות חשה בנוח בישראל. כל הקבוצות האחרות – חרדים, חרד"לים, דתיים, מסורתיים – מרגישות יחסית יותר בנוח בחייהם כאן.

(האינדקס הוא חלק מפרויקט מעמיק בנושא הפלורליזם בישראל ובעם היהודי בהובלתו של שמואל רוזנר, עמית בכיר במכון.)Capture

חילון ללא חילוניות?

benהשאלה ששואל פרופ' גיא בן פורת (אונ' בן גוריון) בספרו החדש היא פשוטה: איך ייתכן שבעוד שהציבור היהודי בישראל מגלה עניין הולך וגובר במימדים שונים של המסורת, בעוד שיעור החרדים והדתיים באוכלוסיה עולה, בעוד הציונות הדתית ותפיסת עולמה זוכה לעוצמה פוליטית ותרבותית חסרת תקדים – המרחב הציבורי הישראלי הולך ומתחלן?
 
כי אכן, כמעט בכל תחום מתחומי הסטטוס קוו – שבת, נישואים, קבורה, כשרות – מדינת ישראל נמצאת כיום במצב שונה לגמרי משהיתה לפני ארבעים שנה, בסוף שלטון תנועת העבודה החילונית. פיצוציות ומרכזי קניות פתוחים בשבת, יותר ויותר ישראלים מסרבים להתחתן ברבנות הראשית, יש תחליפי קבורה אזרחיים לחברה-קדישא (אמנם, דלים) וחוקי כשרות שפעם היו זוכים לקונצנזוס הפכו לאות מתה (חוק החזיר, חוק החמץ).
 
מה קורה כאן? כדי לענות על השאלה הזאת מבחין בן פורת בין "חילון" ל"חילוניות". חילוניות היא אידיאולוגיה הדוגלת בחירות הפרט, שוויון הזדמנויות, השכלה, קידמה, סמכות המחקר המדעי ולעתים גם פלורליזם וסובלנות. חילון, לעומת זאת, הוא תהליך חברתי כללי שלא תמיד מגיע מתוך חילוניות.
 
וזה אכן עיקר תשובתו של בן פורת: החילון בישראל קשור יותר לתהליכים כלכליים, חברתיים ותרבותיים, ופחות להצלחתה של אידיאולוגיה חילונית סדורה. כך למשל, העלייה הגדולה מברית המועצות הביאה לסופו המעשי של חוק החזיר. במקביל, הפיכתו של מסחר בשבת לבילוי פופולרי הביאה יהודים מסורתייים להחליף את ההליכה למשחק כדורגל בהליכה לקניון בשבת, וממילא לחילונו של המרחב הציבורי. ועוד דוגמאות שונות, שיחד מתגבשות לכדי תהליך חילון מקיף – ללא עליה בתפיסת העולם החילונית.
 
הספר של בן פורת מרתק ומאיר עיניים, ומלווה בנתונים מסקרים רבים שהוא ערך באופן פרטי. אנחנו בעלמא – בית לתרבות עברית נקדיש ערך מיוחד לספר ובו נדון בתיאוריה שהוא מציג ובממצאיו.
הדוברים באירוע:
חה"כ פרופ' יוסי יונה, ד"ר רות קלדרון, פרופ' גיא בן פורת, ואנוכי.
הזמן:
יום א' | 01.05.16 | 20:00 | שד"ל 6 תל-אביב
הכניסה חופשית אך כדאי להירשם מראש.

החלטה דרמטית של בג"צ מכירה בגיורים פרטיים

החלטה דרמטית של בג"צ, ולא רק מפני שהיא מחלישה שוב, בצורה מאוד משמחת, את המונופול של הרבנות הראשית. בית המשפט הכריע שגיורים שנעשו בישראל במסגרות אורתודוקסיות פרטיות (חרדיות בעיקר, אם כי משתמע שגם בית הדין של הרב ריסקין) יוכרו במדינה לצורך אזרוח. בכך היא מבטלת את המונופול של בתי הדין הממלכתיים על תחום הגיור.
 
אבל ההחלטה עושה יותר מזה, מפני שגיור אינו רק אמצעי להיכנס לדת היהודית, אלא גם להתאזרח במדינה. בג"צ בעצם הוציא מתחת ידי המדינה – שהשתמשה ברבנות הממלכתית – את שער הכניסה למדינת ישראל. מעתה כל בית דין פרטי לגיור יוכל להפוך אנשים זרים לאזרחי המדינה. כלומר הליך דתי פרטי יהפוך אדם לאזרח מדינה. המצב המוזר הזה הוא תולדה של היות ישראל מדינה של לאום שהוא גם דת.
 
עוד צד דרמטי בהחלטה הוא האפשרות שקבוצות חרדיות (ואף חרד"ליות) שונות יחרימו את בתי הדין הפרטיים ולא יכירו בגיוריהם. במקרה כזה סוף סוף אולי נראה את אותן רשימות יוחסין שמאיימים איתן עלינו כבר עשורים שלמים, וייווצר מצב שבו אזרחי המדינה היהודים לא מוכנים להתחתן זה עם זה. נכון, זה לא שקבוצות אלה מתחתנות יותר מדי עם מי שלא מהם, אבל זה ישמוט את הקרקע תחת הטענות שאי אפשר לקיים נישואים אזרחיים מאותה סיבה.
 
לבסוף, ההחלטה פותחת פתח להכרה עתידית של המדינה בגיורים שנעשו בבתי דין לא-אורתודקוסים, דהיינו קונסרבטיבים ורפורמים. בתי דין שכאלה בחו"ל כבר מוכרים לצורך עלייה, אבל הכרה גם באלה שבארץ כמובן תהיה שלב נוסף בדרך ללגיטימציה מוחלטת לכל הזרמים היהודיים. וזה טוב.

בין דמוקרטית ליהודית – מדד הדמוקרטיה 2015

מדד הדמוקרטיה שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-ynet (קישור בתגובות) מגלה (אם כי לא בפעם הראשונה) כמה אמיתות קשות על המחוייבות של הציבור הישראלי לערכים ליברלים, למסגרת הדמוקרטית ולסובלנות.

דווקא בשאלת המתח בין מדינה "יהודית" ל"דמוקרטית" (שנשאלו רק אזרחים יהודים) יש התפתחות מעניינת. כפי שניתן לראות, בסקר הנוכחי אמרו 36.5% שיותר חשובה להם הגדרת המדינה כיהודית, 35.5% שההגדרה של ישראל כדמוקרטית חשובה יותר, ו-27% אמרו ששתי ההגדרות חשובות באותה מידה.

מה שמעניין הוא שלפני שנה הנתונים היו 38.9%, 33.5% ו-24.5%, וזאת אחרי מגמה ברורה, מאז 2010, של התחזקות ה"יהודית" והחלשות ה"דמוקרטית". כלומר יש כאן לראשונה עליה במספר היהודים שחשוב להם יותר שהמדינה תהיה "דמוקרטית" מאשר "יהודית" (המרכאות מפני שקשה בדיוק לדעת מה זה אומר למשיבים).

מה שאותי מאוד מעציב הוא שנמשכת מגמת הירידה באלה שמבקשים לאחד בין השתיים. ב-2010 לא פחות מ-48.1% אמרו שחשובה להיות יהדותה של המדינה והדמוקרטיות שלה באותה מידה. נדמה לי שעבור יותר ויותר ישראלים השתי ההגדרות האלה נתפסות כסותרות, והם נאלצים לבחור ביניהן.

הטרגדיה כאן לדעתי היא כשלונה של החברה הישראלית ליצור יהדות שהיא באופן מהותי דמוקרטית, שמובן מאליו שהיא לא סותרת – אלא אדרבה, מבצרת – את הדמוקרטיה. במקום זה יש לנו את "הדמוקרטים" שתופסים את היהדות כאיום, ומולם "היהודים" שעבורם הדמוקרטיה היא איום. הראשונים נעים לכיוון חברה אזרחית ליברלית ואוניברסלית, והאחרונים לכיוון לאומיות אתנית מסורתית ואטביסטית.

אלה גם אלה לא מציעים לדעתי מתכון בר קיימא למען חברה ישראלית משגשגת.

מיכה גודמן קורא לשינויים במבנה ההלכה

מיכה גודמן פתח לפני שבוע בפרסום סדרה של שלושה מאמרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. במאמר הראשון הוא הזהיר מפני גבהות הלב של היהודים בישיבתם כעם ריבוני בארצו.

במאמר השני, שהתפרסם ביום שישי האחרון ונמצא שבקישור להלן, הוא בוחן את תפקיד ההלכה במדינת העם היהודי הריבונית. גודמן טוען שבעוד שבגולה ההלכה "התעוותה" והרבתה בסייגים וגבולות שמטרתם לשמור את הקיימות היהודית כעם אחד, הרי שעם החזרה לריבונות החשש המתמיד מפני "התבוללות" אינו קיים, ועל כן יש להשיל מעל המבנה ההלכתי את אותם עיוותים. בגדול, גודמן קורא לשים שוב (כלומר כמו אצל הנביאים) את המצוות המוסריות, בין אדם לאדם, לפני המצוות הטקסיות. "הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת", הוא טוען, ומזמין את הציונות הדתית להיות זו שעושה כן.

ראשית, זו כמובן קריאה מעניינת ונועזת. מעניינת לא פחות היא העובדה שהיא מצטרפת לקריאה דומה מצד יואב שורק, שכתב ספר שלם על הצורך לרענן את ההלכה מתוך ההכרה בכך שעם החזרה לקיום ריבוני הצרכים שונים וממילא גם האפשרויות נפתחות. יש גם הבדלים לא קטנים בין השניים: שורק שם דגש יותר על הפן הלאומי שהוא מבקש לחזק. גודמן על הפן המוסרי כאמור. אבל יש כאן תנועה מעניינת של אינטלקטואלים ציונים-דתיים צעירים שכדאי לשים אליה לב.

ספרו החדש של ישי שריד וחורבן בית שלישי

saaaaaבאווירה האפוקליקפטית הנוכחית ("איום קיומי על ישראל"!) הרשו לי להמליץ לכם, מאוד, על הספר החדש של ישי שריד. לא אספיילר יותר מדי אם אגלה ש"השלישי" (עם עובד) מדבר על חורבן בית שלישי, ובמובן המילולי ביותר.

אחרי ששתי פצצות אטום קטנות השמידו את חיפה ותל אביב קם מנהיג כריזמטי ומנהיג את ישראל במלחמה שבמסגרתה מתבצע טיהור אתני בין הירדן לים. ממלכת יהודה קמה והוא הופך למלך.

אבל לא רק ממלכה, אלא גם מקדש. הר הבית "מטוהר", ואפילו ארון הברית נמצא (בעזרת טכנולוגיית מכ"מ) קבור במעמקי ההר. עבודת הקורבנות מתחדשת, והיא מתוארת בשפה חיה ועסיסית. יש מלך, וכהן גדול, ויש גם חרם בינלאומי ומצב של מלחמה עם האומות הערביות ("עמלקים") סביב. בקיצור, החלום הפונדמנטליסטי במלוא הדרו – וזוועתו.

ומה ששבה את לבי בספר היה ששריד לא מחייה רק את המקדש, אלא גם את אלוהי ישראל. כן, אלוהים, כלומר יהו-ה, הוא דמות בספר. האל המקראי שב אל ההיסטוריה ושוכן בדביר. מדובר באל פרסונלי לגמרי, בישות חיה, נושמת, משתוקקת ומאוד רגישה. כמו במקרא, הדבר שאלוהים עושה הכי הרבה לבד מלדבר הוא לכעוס. מדובר באל קנא ונקם, שמוכן לגזור על עמו סבל ואף שמד אם לא יציית בדיוק לציווייו. נחשו אם הם מצייתים בדיוק.

הספר כתוב בשפה פשוטה, מוצקה ובשרנית. כפי שאפשר לצפות מנושא כל כך דרמטי, המחבר לא מצליח להימנע מכמה קלישאות. אבל מדובר בקריאה מרתקת, ולו משום שהיא משחקת כל הזמן על הגבול בין מה שדמיוני לגמרי לבין מה שייתכן כבר בעוד שנים מעטות. בדם ואש יהודה קמה ובדם ואש יהודה תיפול, והספר הוא במהותו משל לפונדמנטליזם, שהוא כולו קרבן אדם.

מאוד מומלץ, ואיכשהו הכי אשמח אם יקראו אותו שוחרי הר הבית העכשוויים.

משהו על השמאל המזרחי האנטי-ציוני

כבר כמה זמן אני כמעט אומר מה שיש לי מה לומר על השמאל המזרחי האנטי-ציוני, אבל עוצר את עצמי כמובן. הבוקר כנראה שתיתי יותר מדי קפה, אז הנה פליטת מקלדת קטנה. זה לא קשור ישורות לענייני דת, אז אני מתנצל בפני המנויים על הבלוג אם הפרתי את הבטחתי הלא כתובה.

לילך בן דוד כותבת באתר 'שיחה מקומית' שכל כניסה של מזרחי למפלגה ציונית כרוכה בויתור על המזרחיות שלו: "תנאי הסף הנוקשים לכניסה לברית הציונית היו מאז ומעולם ויתור על הזהות האתנית הפרטיקולרית של כל מי שנכנס בשעריה". כור ההיתוך הידוע, נכון. לאור זאת בן דוד רואה בכל הצבעה למפלגה ציונית "יאוש אנטי-פוליטי" הנובע מ"הלך רוח ניהיליסטי", לא פחות. גם יוסי יונה לדעתה, רב זכויות ככל שהינו, הופך למשת"פ מאכזב.

2015-01-23_102216

ומה מציעה בן דוד? "שותפות מדוכאים אמיצה". עם מי? טוב, קודם כל צריך לדעת בן דוד לצאת "החוצה מגבולות הקולקטיב היהודי המדומיין". יצאתם? יופי, אז הנה עצתה של בן דוד: "אני מוצאת את השותפות", היא כותבת, "בברית הלאומית הדמוקרטית, בבל"ד". לדעתה רק שם תבנה ותכונן "ברית אופוזיציה אמיתית של כלל הקבוצות האתניות והלאומיות המדוכאות תחת הציונות".

מה אפשר לומר? אפשר כמובן לדבר על סוג של עמדה דו-פרצופית שרואה בלאומיות הפלסטינית זכות והכרח ובזו היהודית תועבה. אפשר גם לדבר על נאיביות תמימה שבמסגרתה בל"ד יכולה להציע משהו שייראה איכשהו כמו שיקום כלשהו של המזרחיות היהודית המסורתית. אבל אני רוצה לדבר על משהו אחר. אני רוצה לדבר על סתירות קשות בהגיון הפנימי של הטיעון עצמו.

שהרי בן דוד נושאת על נס את "הזהות האתנית הפרטיקולרית" המזרחית, שנמחקה (וזה נכון) על ידי הציונות. לצורך חזרה אליה או הגנה על מה שנשאר ממנה היא מתעלמת מהדברים הבאים:

  1. שחזור או שימור זהות מסורתית משלבים באופן בלתי נמנע א) מלאכת פיברוק מיוזעת של יסודות שבמבט לאחור נחשבים "אותנטיים", ושבהווה אינם אלה פולקלור על סטרואידים; ב) נאמנות מאולצת למערך אנכרוניסטי של ערכים (כגון סולידריות קהילתית), ומצד שני התכחשות בוטה לערכים אחרים שאפיינו את אותה מסורת עצמה (כגון פטריארכאליות); ו-ג) הפעלת כוח באופן תמידי על מנת לתחזק את המסגרת המשוחזרת שמונשמת מלאכותית נון-סטופ על ידי המאמצים אותה, באופן שדוחה מראש ומדכא את כל מי שחורג ולו במעט ממנה (שהרי הוא או היא הופכים מיד למכשילים ומכבידים על המאמץ) ושמגביל מראש את מספרם לקהילה קטנה, או פשוט כת של נלהבים לעניין.
  2. גם כשהיא התקיימה באופן טבעי אותה זהות אתנית פרטיקולרית לא היתה מעולם "טבעית" או "אותנטית" יותר מהזהות הציונית (או כל זהות אחרת), אלא היתה מאז ומעולם לא יותר מאשר "קהילה מדומיינת" הנענית לתנאים החברתיים והתרבותיים שבזמנה ובמקומה. ההתרפקות על העבר וההנגדה שלו ל"קולקטיב היהודי המדומיין" היא חסרת תוקף ובסופו של דבר אוריינטליסטית.
  3. אם כבר ב"קולקטיב היהודי המדומיין" עסקינן, בן דוד מתעלמת מכך שעם כל הכבוד לזהות המזרחית הפרטיקולרית ומה שנשאר או לא נשאר ממנה, הניסיון להעצים אותה על ידי דיכויה או ריסוקה של זהות אחרת הוא עניין אלים ומגונה למדי. כי הנה החדשות: רוב היהודים במדינת ישראל הם ציונים. רובם, אגב, גם בעלי זהות יהודית מאוד פרטיקולרית, עד כדי כך שהיא לא ממש מאפשרת להם להזדהות עם אנשי בל"ד. אפשר להצטער על זה ואפשר לשמוח מזה, אבל צריך קודם כל להכיר בזה. הרצון להכחיד את הזהות הציונית, כמו גם הרצון לעמעם את הזהות היהודית, הוא לא פחות מאשר חזרה אירונית (או צינית, אם זה נעשה במודעות מלאה) על האלימות הסימבולית שהפעילה הציונות על כל אותן זהויות שנגרסו בתוכה. אני מבין למה בל"ד ישמחו לעשות כן, אבל לא ברור לי למה פעילי שמאל מעוניינים לשתף עם אלימות שכזאת פעולה.

השמאל המזרחי האנטי-ציוני מעולם לא היה כוח משמעותי בחברה הישראלית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאפילו יוצאי ארצות האסלאם (דהיינו, "מזרחים") הפנו לו גב. גם עבורם תמיד היה מדובר באליטיזם אינטלקטואלי מנותק מהמציאות. למעשה, יש יותר מזרחים שמזדהים עם האליטיזם של מרצ מאשר איתו. הייתי מציע שהגיע הזמן לחשבון נפש, אבל ברור לי שאין סיכוי שהצעה כזאת תתקבל. שהרי אני בסך הכל גבר אשכנזי.

תמיכה לישראל בקרב האמריקאים מאז 1978

עוד נתונים של מכון Pew מגלים העדפה ברורה לישראל בסכסוך האזורי בקרב אמריקאים. אפשר גם לראות תנועה לאורך זמן: מ-1978 עד תחילת תהליך אוסלו התמיכה בישראל ירדה בעקביות, ומאז עלתה חזרה, עד שהיום היא גבוהה משהיתה אז. אצל הפלסטינים מאז 1994 התמיכה יורדת. כמו כן, כפי שהיה אפשר לצפות, רפובליקנים מזדהים עם ישראל יותר מדמוקרטים או עצמאיים.

2014-07-17_211139

המקדש הלאומי

שמתם לב שמדברים הרבה לאחרונה על בית המקדש? אז כן, לפחות במעגלי הציונות-הדתית/דנוני-הליכוד. מגזין מוצש הקדיש את גיליונו השבוע לנושא, ומביא כמה ראיונות עם שחקנים שונים על המגרש, וכן את הסקר הבא, שמגלה לדעתי דבר משמעותי מאוד על הכמיהה מתלהטת להר הבית: מדובר בראש ובראשונה בעניין לאומי. יותר מאשר הרצון לקיים הלכה, יותר מאשר הרצון להתבשם בזיו השכינה, מדובר בסיפור שלבו האדרת המדינה והעצמת ריבונותה. יתר על כן, מדובר גם בביטוי מובהק של התמורה העוברת על הדמוקרטיה הישראלית בזמן הזה מתפיסה חילונית-רפובליקאית לתפיסה של לאומיות אתנית ודמוקרטיה קהילתית-עד-"עממית". זוהי אותה תנועה שבין שאר סיבות מעלה את כל סיפור ההכרה בישראל כ"מדינה יהודית", ואותה תנועה שקוצפת על גילויי "שמאל קיצוני" בעלי נטייה אוניברסלית וליברלית. בקיצור נמרץ, אנו רואים לפנינו מהלך בו הרצון לאחדות לאומית מוצא את ביטויו ואת כוח חיותו בסמלים דתיים, והלאומיות הציונית מוחלפת בעמיות דתית-יהודית. וכל זה מאשש דברים שכתבתי כבר לפני שלוש שנים במאמר לכבוד יום ירושלים וביתר פירוט והעמקה במאמר שאמור להתפרסם בגליון הבא של 'אקדמות'.

Scan100073