בימים אלה אני עמל על מאמר שאמור להתפרסם בקובץ שעוסק בחיבור בין פילוסופיה ומדיטציה. כותרת אחד המאמרים האחרים בקובץ היא (בתרגום מאנגלית) "מדיטציה וחירות תודעתית: ההגנה על התודעה מפלישות טכנולוגיות".
המחבר מנסה לטעון שמדיטציה עשויה לסייע לנו לשמור על האוטונומיה שלנו בפני סוגים חדשים של טכנולוגיה, בראשן הסמארטפון. אם בעבר, במסורות רוחניות במזרח הרחוק, תרגול מדיטציה היה אמור לשחרר את האדם ממעגל המוות והלידה מחדש, היום נסתפק בשחרור מההתמכרות לצורך לבהות במסך.
אחד החלקים המשמחים ביותר עבורי בספרו החדש של מיכה גודמן — מהפכת הקשב: העידן הדיגיטלי – השבר והתיקון (דביר) — חושף את העובדה שגודמן החל לתרגל מדיטציה. גודמן כותב שחבר אמר לו שהוא לא יצליח להבין את טבעה האמיתי של תשומת הלב מבלי לתרגל מדיטציה. בעקבות זאת החל גודמן לתרגל מדיטציית מיינדפולנס, והוא מעיד שהתרגול לא רק עזר לו להבין את נושא הספר, אלא שינה לטובה את חייו.
גודמן מבין שאנחנו כלל לא שולטים על התודעה שלנו – זו בדרך כלל התובנה הראשונה מתרגול מיינדפולנס. הוא כותב כי "מכל סוגי הבורות שאנשים משכילים סובלים מהם, הבורות ביחס לטבע תשומת הלב האנושית היא הגדולה ביותר. ומכל סוגי האשליות שאנשים שפויים סובלים מהם, האשליה שאנו שולטים בתודעה שלנו היא המשפיעה מכולן."
משפיעה לרעה כמובן. ספרו של גודמן (ג"נ: גודמן קשור למכון הרטמן, כמוני, והמלצה של גודמן מופיעה על כריכת ספרי החדש) מנסה לבאר כיצד שילוב של גורמים שקשורים כולם לטכנולוגיה החדשה ולמהפכת האינטרנט מביא לכך שחיינו מתאפיינים בקשב קטן יותר ואומללות גדולה יותר.
שלא כמו ספריו הקודמים של גודמן, הספר הזה לא עוסק ברעיונות גדולים, אלא באמצעים שמתקשרים רעיונות גדולים (וקטנים). לא במסר, אלא במדיום. זאת כמובן מתוך ההבנה שהוריש לנו מרשל מקלוהן, שהמדיום קובע את המסר. זו גם טענתו של גודמן לגבי הטכנולוגיה החדשה.
הוא מסכם שלוש "עסקאות" ששינו את חיינו: יש לנו יותר ידע, אבל פחות יכולת להקדיש תשומת לב; אנחנו יותר זמינים, אבל פחות קשובים, יש לנו יותר קשרים, אבל פחות יכולת להיקשר.
כתוצאה מהעסקאות הללו חיי הנפש שלנו שטחיים יותר, אנחנו אמפתיים פחות, ואנחנו בודדים יותר. אנחנו סובלים מחרדת סטטוס, מהפחד המתמיד שאנחנו "מפסידים" משהו, מהניסיון המייגע לבנות לעצמנו תדמית רשת נוצצת, מהקנאה באחרים שמצליחים, מהחשש המתמשך שפרטים אישיים על חיינו יפורסמו, מהמודעות העצמית המביכה שגוררת הידיעה שאנחנו מצולמים נון-סטופ באירועים. אבל בעיקר, מכיוון שהאושר שלנו תלוי ביכולת שלנו לפתח אינטימיות ותשומת לב, המהפכה האינטרנטית פוגעת ביכולת שלנו להיות מאושרים.
גודמן מתרכז בעיקר באופן שבו הטכנולוגיה החדשה משפיעה על חיי הנפש שלנו, פחות בצורה שבה היא מעוותת את המרחב הציבורי ("רשות הרבים היא בבעלות של יחידים", כדבריו > ענקי הטכנולוגיה רוצים וסוחרים בתשומת הלב שלנו > תשומת הלב שלנו נמשכת לשקר עסיסי יותר מאשר לאמת בנאלית > האלגוריתמים הנסתרים של פייסבוק ויו-טיוב מכוונים אותנו אל תיאוריות קונספירציה, ותפיסות גזעניות ואנטישמיות).
גודמן פחות מחדש ויותר מסכם, אולם כשרונו בהנהרת רעיונות, אריזתם, המתקתם והנגשתם הוא ללא תחרות. בספר קצר ובהיר הוא חושף את הבעיות העקרוניות שמציבה בפנינו המציאות הדיגיטלית החדשה ועושה זאת בצורה נהדרת.
חלקו האחרון של הספר מוקדש לניסיון להציע פתרונות למצב, והוא מצליח לעשות זאת בלי להשתמש במילה "שבת" ולו פעם אחת. גודמן מבקש להביא לשנוי תרבותי: העדפת קשב על זמינות. הורה טוב, הוא כותב, הוא הורה שמכבה את הטלפון שלו כשהוא עם ילדיו.
הוא ממליץ על מיסוד יחידות זמן ומרחב שיהיו נטולות סמארטפון ורשת – שעה ביום, חצי יום בשבוע, חדר בבית, אזורים ללא קליטה כפי שיש אזורים ללא עישון. ברגע שאנחנו מבינים איזה נזק עושה לנו הזמינות התמידית, אנחנו מבינים עד כמה זה נדרש.
אולם גודמן לא מספק בכך. הוא גורס שיש לגייס את הטכנולוגיה כדי להתמודד עם הטכנולוגיה. אפליקציות שמרסנות את השימוש שלנו באפליקציות. כמו אלה שמזהות תנועה מהירה – של רכב – ומנטרלות את היכולת לקבל ולשלוח סמסים. כמו אלגוריתם שמזמן לנו מסרים ודעות שלא מחמיאים אלא דווקא כאלה שהפוכים מהעמדות שלנו.
אני הייתי מוסיף: כדאי שתעשו גם מדיטציה.
וויליאם ג'יימס כתב ש"מה שאנחנו מכנים ה'חוויות' שלנו נקבע כמעט לחלוטין על ידי דפוסי תשומת הלב שלנו". כשדפוסי תשומת הלב שלנו תזזיתיים, אובססיבים, אגרסיבים, שטחיים ולא ממוקדים – כך גם החוויות שלנו. הספר החדש של גודמן מבהיר עד כמה זה נכון ועד כמה זה מסוכן. בהינתן שכל ספר של גודמן הוא רב מכר, גודמן עושה כאן שירות חשוב מאוד לציבור בישראלי.
מינים 