לאחרונה יצא הספר 'מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי', כרך מרשים מאוד שמכנס דברי הגות ופרשנות על מגילת העצמאות, בשילוב ציטוטים של הוגים מהעבר. כל כותב נדרש לדרוש את אחד מהמילים או מצירופי המילים שבמגילה, וכך אנשים טובים כא.ב. יהושע, רוחמה וייס, אמנון רובינשטיין, רחל אליאור, אניטה שפירא, אסף ענברי, יובל שרלו, רות גביזון, אורית קמיר, אבי שגיא ועוד רבים מאוד פירשו והרחיבו את המגילה – וכל זה בעריכה צמודה וקפדנית של דב אלבוים.אני כתבתי על הצירוף "דמותו הרוחנית" מתוך המשפט הראשון, "… קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית." ניסיתי לבאר למה הזדקקו מנסחי המגילה ל"רוח" שתתווסף לזוג המובן מאליו (בדין המודרני) – דת ומדינה. טענתי שהציונות החילונית, בדחייתה את הדת, היתה זקוקה לפן משלים למדיני שיספק ערך מוסף.
נעזרתי בדברים שכתב הרב פרופ' ארנולד אייזן (חוקר של היהדות המודרנית ויו"ר ה-Jewish Theological Seminary בנ"י), על פיהם במאתיים השנים האחרונות "רוחניות" היוותה עבור יהודים חילונים אפשרות החורגת מהחלוקה הבינארית שהסתמנה בראשית ימי ההשכלה, דהיינו התנערות ונטישת הדת מצד אחד או התחפרות חרדית במסורת והגבהת החומות מול פני המודרנה המאיימת מן הצד האחר.
טענתי היא ש"דמותו הרוחנית" של העם במגילה היא עבור בן גוריון וחבריו הממד האידיאולוגי והמוסרי המקשר בין יהדותם בהווה לזו של העם היהודי שקם בארץ אבותיו, כלומר "חזונם של נביאי ישראל", כפי שמצוין קצת הלאה במורד המגילה.
חזון שכזה צריך גם היום.
השאר במאמר עצמו, ועוד יותר מכך, בספר כולו.
