ליברליזם

על חיות וזכויות אדם

בשבוע שעבר פסק בית משפט במדינת ניו יורק, בהרכב של חמישה שופטים, שלטומי – שימפנזה בן 26 שמוחזק בחווה פרטית – אין זכויות, שהוא רכוש ולא person, ולכן אי אפשר לכפות על הבעלים שלו לשחררו. זו פסיקה חשובה שמסיגה המאבק של התנועה המבקשת להעניק זכויות אדם לבעלי חיים לאחור.

העותר, Steven Wise שעומד בראש ה-Nonhuman Rights Project, ביקש מבית המשפט להכיר בקוף כאדם לצורך הבאתו לבית המשפט תחת צו habeas corpus, דבר שהיה מחייב את בעליו של טומי להסביר למה מותר לו להחזיקו בשבי. ווייז טען שטומי הוא "ישות אוטונומית", ושהוא "דומה לנו מאוד, וסובל כמונו."

בית במשפט קבע שקביעות אלה אינן נכונות. "על פי הבנתנו חוסר היכולת [של טומי] לשאת אחריות חוקית וחובות חברתיות מביאה לכך שלא נכון יהיה להעניק לו זכויות על פי חוק, כגון הזכות לחירות והזכות להיות מובא לפני שופט, כפי שאנו מעניקים לבני אדם."

אני חושב שבית המשפט נגע בדיוק בנקודה. שיח הזכויות לא יכול להתנתק מההנחות שעומדות בבסיסו, והן שזכויות ניתנות לסובייקטים אוטונומיים שמסוגלים לבחור בין טוב ורע ולכן גם להבין שיש להם חובות (למשל, לכבד את זכויותיהם של אחרים). טומי אינו מסוגל להבין זאת. היכולת לבחור, והעובדה שהבחירות שלנו מבטאות את הזהות הפרטית והחברתית שלנו, הן שהופכות את הבחירות שלנו למשמעותיות בעינינו, ולראויות להגנה. הזהות של טומי ענייה ורדודה הרבה יותר, והבחירות המעטות שהוא מסוגל לערוך מבטאות זאת.

זאת ועוד: נאמר שנקבע שלטומי יש זכות לחירות, ונאמר שאנחנו משחררים אותו בטבע. נאמר שאנחנו מתבוננים איך שטומי חובר ללהקת שימפנזים והופך לחבר בה. נאמר שאחרי כמה ימים טומי ניגש לשימפנזה נקבה וכופה עליה יחסי מין. אם לטומי יש זכויות, ודאי שהבחירה שלו לאנוס את השימפנזה ההיא מגיעה מתוך הבחירה האוטונומית שלו, ולכן היא מרושעת ופלילית. ועוד: אם לטומי יש זכויות, ודאי שגם לשימפנזה ההיא יש זכויות, כמו הזכות לבחור לקיים יחסי מין ולבחור לא לקיימם. מכאן שעלינו כעת להתערב בנעשה, לעצור את טומי, ולהגיש נגדו תלונה בגין אונס. כלומר עלינו לאסור את טומי כמה ימים בלבד אחרי ששחררנו אותו, בעוד הוא עצמו לא מבין כלל על מה ולמה.

אפשר אולי להשתמש באמצעים אחרים כדי לשחרר את טומי (חוק צער בעלי חיים, ענייני תברואה וכו'), אבל טוב עשה בית המשפט בנ"י שקבע ששיח הזכויות לא מתאים לבעלי חיים.

על דת וחילון ביהדות זמננו – ביקורות ספרים

בגיליון האחרון של תיאוריה וביקורת, אביב 2014, מתפרסמות שלוש סקירות מעניינות של ספרים העוסקים בתהליכי הדתה וחילון ביהדות זמננו.

הסקירה הראשונה, מאת ריבי גיליס, מתייחסת לספרים הדתל"שים מאת פוריה גל גץ, המסורתיים בישראל: מודרניות ללא חילון מאת יעקב ידגר, חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית מאת ניסים ליאון ומעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית מאת יאיר שלג.

גיליס עומדת על האתגר שבאבחון מה שלמעשה מתגבש כמגזרים חדשים בחברה הישראלית, ששוברים במידה רבה את החלוקה הישנה ל"חילוניים" מול "דתיים". היא כותבת שמהספרים עולה ש"תזת החילון איבדה את מעמדה כתזה השלטת בחקר הזהות היהודית הדתית/חילונית בישראל", דהיינו כבר אין ציפיה שהמודרנה תביא איתה את העלמותה של הדת כתופעה חברתית או נפשית משמעותית. על פי גיליס

ניתן למצוא בספרים שני מודלים של זהות דתית–יהודית. האחד של יהדות–נוצרית והשני של יהדות–מוסלמית. מודל אחד נשען על שאלות של אמונה והשני נשען על שאלות של פרקטיקה דתית, של הלכה. לפי מודל הנוצרי, דתי הוא מי שמאמין באל ואילו לפי המודל המוסלמי, קיום מצוות הוא שמעיד על דתיותו ואמונתו של דם. הקריאה בספרים מצביעה על כך ששני המודלים הללו הם בעלי צבע אתני מובהק כך שהמודל הנוצרי מזוהה עם אשכנזיות והמודל המוסלמי מזוהה עם מזרחיות. (עמ' 288)

המסורתיים מן הסתם שייכים למודל המוסלמי. הדתל"שים, למודל הנוצרי. על כן "אין דבר כזה דתל"שים מזרחיים" (כפי שטוען מרואיין בספרה של גל גץ), שכן מה שמעסיק את הדתל"ש הוא האם הוא מאמין או לא, ומה שמעסיק את המסורתי הוא מה עליו לקיים על מנת להיחשב "באמת יהודי" (כדבריו של לאון), גם מתוך ספרו של יאיר שלג אפשר להבין שקיימים מודלים שונים של התקרבות ליהדות: המחפשים יהדות (כזהות) והמחפשים אלוהות (כרוחניות). גיליס מסכמת שאפשר להסיק מתוך הספרים שבין השאר מתקיים תהליך של "מזרחיזציה של הדת".

הסקירה השניה היא של דוד סורוצקין, על הספרים כינון החילוניות של טלאל אסד; שורשי החילון של שמואל פיינר (שכתבתי עליו כאןכאן) ו-Early Modern Jewry: A New Cultural History של דיויד רודרמן. סורוצקין כותב על תפיסות החילון שמשתקפות מתוך הספרים הללו, אף שחלקם כלל לא מנסחים תפיסה כזאת באופן רשמי. הוא מנצל את ההזדמנות כדי להבהיר שוב את הניתוח שלו, המבריק לדעתי, של תהליך החילון ביהדות (כתבתי עליו קצת כאן), על פיה עלייתו של הסובייקט המודרני מונחת בבסיסה של החרדיות, כמו גם של החילוניות היהודית (כלומר, החרדיות אינה "תגובה" למודרנה, אלא חלק אינטגרלי ממנה). במילותיו של סורוצקין:

המוכיחים הדתיים במאות השבע–עשרה והשמונה–עשרה לא תיארו בפשטות תמורה היסטורית אובייקטיבית, אלא לקחו חלק פעיל בעיצוב משמעותה ובסרטוט גבולותיה. במילים אחרות: הפנייה אל הגוף ואל שפת הגוף יצרה מיקוד באופני התנהגות, לבוש ופנאי, ועוררה את התביעה לסילוקם של גורמים שונים המגדירים תחומים אלה. הוויכוח על הגבולות הלגיטימיים של החולין בפרק הזמן האמור אינו מייצג אפוא התרחשות ממשית של "חילון" במובן של "ערעור חומות הדת", כפי שהבינו זאת שוחט ופיינר בעקבותיו, אלא, מבחינות מסוימות, דווקא את ההפך הגמור: את השינוי והטרנספורמציה של הדת, שהחלה לבחון את החברה היהודית מבעד לזכוכית מגדלת ולהקיא מתוכה צורות התנהגות שאליהן הייתה אדישה יותר קודם לכן. בהקשר זה, טענתי היא שה"חילון" מוגדר דווקא באמצעות הטקסטים הדתיים. טקסטים אלה הם נשאיו העיקריים של תהליך החילון, ולא הגורמים ההדוניסטיים, הסוטים או הכופרים המסומנים על ידם. (עמ' 309)

הסקירה השלישית היא של עופר שיף, שסוקר שלושה ספרים שמנסים להתמודד עם המשבר ההולך ומתהווה בין יהדות ארה"ב ליהדות ישראל, וזאת סביב שאלות של ערכי הדמוקרטיה בישראל ובשטחים.  הספרים הם Peter Beinart, The Crisis of Zionism; Judith Butler, Parting Ways: Jewishness and the Critique of Zionism; Norman G. Finkelstein, Knowing Too Much: Why the American Jewish Romance with Israel is Coming to an End . על פי שיף אצל כל השלושה מתגלה דפוס על פיו "יחסם הביקורתי כלפי ישראל ומדיניותה משקף את אופן התמודדותם עם דיסוננס פנימי בתפיסת הזהות העצמית שלהם כיהודים אמריקנים וכליברלים."

את הגורם הבעייתי מבטא ביינרט, כשהוא מדבר על "הקונפליקט הגובר שבין הערכים הליברליים המאפיינים לטענתו את מרבית יהודי ארצות הברית, לבין המדיניות הישראלית שהולכת ונעשית מזוהה עם ערכים של שמרנות וכוחנות." על פי שיף הכותבים מנסים בין השאר להציל לא רק את מערכת היחסים עם ישראל, אלא את הליברליזם של קהילותיהם, כאשר החשש הוא שיתרחב מצב, שעל פי ביינרט כבר התחיל, בו

מרביתם של תומכי ישראל בקרב יהדות ארצות הברית פחות ופחות חרדים לערכים הדמוקרטיים והליברליים, ואילו בעלי דעות ליברליות ודמוקרטיות פחות ופחות תומכים בישראל. (עמ' 317)

בעוד שביינרט מבקש לאחות, באטלר מבקשת להפריד, ולזנוח את הציונות לטובת יהדות ליברלית "באמת". על פי באטלר

אף שבוודאי אפשר לגזור באופן רחב עקרונות מסוימים של שוויון, צדק ודו–קיום ממקורות יהודיים, כיצד אפשר לעשות זאת מבלי להופכם לגורם שמפחית מערכן של מסגרות ערכיות השייכות לדתות ולמסורות תרבותיות אחרות?(עמ' 320)

כלומר, בפשטות, לאומיות או תרבות ייחודית פירושה – בהכרח! – אפלייה. על פי שיף "באטלר קובעת כי כדי שערך של צדק יהיה תקף, חייבת להיות דרך שמאפשרת לו להתנתק מהמסורת הפרטיקולרית שבה צמח." באמת, קראתי מספריה וממאמריה של באטלר בשקיקה, אבל כאן היא לדעתי פשוט מדברת שטויות. עם זאת, זו עמדה שחייבים כיום, ויותר ויותר, להתמודד איתה.

"הבשורה" של הרב סתיו

2013-06-03_055612אחת הסכנות שבקמפיין האכזרי מצד הרבנים טאו, ליאור, אבינר ושאר מחורד"לים כלפי סתיו היא שהאחרון יראה פתאום כמתון. נראה שיהודה שלזינגר מ'ישראל היום' (ושמא העורך שלו) נפל בפח הזה, ובידיעה על החלטת הבית היהודי לתמוך בסתיו (איזה אומץ! אחרי שכלו כל הברירות האחרות!) הוא כותב שסתיו "נחשב בעל דעות ליברליות".

כדאי לרענן אם כן את הזיכרון: בראיון לח"מ אמר סתיו כי הוא לא יאפשר נישואים אזרחיים מפני ש"מניעת התבוללות מצדיקה רמיסת זכויות אזרח מסויימות". בראיון לאיילת שני ב'הארץ' הוא דיבר על ה"כאב" שלו מכך שחד-מיניים לא יכולים להתחתן, אבל אין לו שום כוונה לעשות משהו בנוגע לזה. בראיון לארנון סגל ב'עולם קטן' הוא אמר ש"טוענים שאף פעם לא דיברתי נגד החילונים, אבל זה פשוט לא נכון.", וש"אני מאוד לא אוהב את הסיפור של עירוב נשים בתהליך קבלת ההחלטות. אני מתנגד לכך, לא מכיוון שזה איננו כשר על פי ההלכה, אלא כי זו לא העת לדבר הזה."

השר בנט מדבר על "הבשורה" שהם מביאים בתמיכתם בסתיו "לחילונים". הרב סתיו אכן מביא בשורה לחילונים רבים שמעוניינים מסיבות שונות להתחתן דרך הרבנות. אלה אולי יהיו יכולים להירשם גם לא במקום מגוריהם, אולי יעברו בירוקרטיה פחות מעצבנת, אולי לא יחוייבו להביא פתק מהמקווה. גם הגיור תחת סתיו יהיה כנראה ידידותי יותר. אני לא מזלזל בכל אלה. אבל צריך לזכור שזו לא בשורה שונה מאותה בשורה אורתודוקסית-מרכזניקית ישנה: אנחנו נגיד לכם עד איזה גובה, אתם תקפצו. לא יהיה דיאלוג, לא יינתן כבוד לעמדות דתיות אחרות. דקה אחרי שייבחר יתייחס הרב סתיו לרבנים מזרמים דתיים אחרים, או גם כלפי רבנים אורתודוקסים בעלי דעות שהוא לא מחשיב כהלכתיות, בדיוק כפי שמתייחסים אליו היום רבני החרד"ל.

אני עדיין חושב שסתיו הוא הרע במיעוטו, ושהשינויים שיעשה בכל זאת ברבנות יהיו לחיוב, אבל ליברל הוא ודאי לא, והמאבק לחופש דת במדינת ישראל יימשך גם כנגדו וכנגד דעותיו.

המוסר מעל לדת

במאמר קצר על יחס האוונגליסטים למורמוניות של רומני מביא המחבר טענות שהם יתגברו על סלידתם הראשונית, וזאת מפני שעולם הערכים (אנטי-הפלות, הומופוביה) דומה. בהמשך מועלית הטענה שממילא הם לא יותר מדי אוהבים גם פרוטסטנטים מהמיינסטרים (כמו אובמה), מפני שהם לא נחשבים בעיניהם נוצרים אמיתיים – וניתן להבין שזה משום שהם מנוים על עולם ערכי ליברלי. כלומר: מצד אחד טוענים האוונגליסטים שהפרוטסטנטים הליברלים אינם נוצרים "אמיתיים" משום שהם מעדיפים את העולם המוסרי (הליברלי) על מה שעבור האוונגליסטים הוא עקרונות הדת הנוצרית. מצד שני הם עצמם מעדיפים את העולם המוסרי של רומני על פני עקרונות הדת שלו, שאינם ממש נוצריים-אוונגליסטיים. יוצא שהן אצל האוונגליסטים והן אצל הליברלים מה שחשוב הוא המוסר, ולא דוגמא הדתית.
נותר רק לחשוב מהן ההקבלות שניתן למשוך אל המתח בין החרד"לים למיינסטרים הסרוג ולחברה היהודית הכללית.
והנה ג'ון סטיוארט שמטפל בעניין.