ליברליזם

יוכי פישר על משבר החילוניות – שאינו משבר החילון

יחד עם משבר הליברליזם נוהגים לדבר כיום על משבר החילוניות או החילון. מזה זמן, למעשה מאז שנות השבעים, נפרדנו מתזת הנאורות הבטוחה-בעצמה, זו שחזתה את קיצה המבוייש של הדת, מדלדלת והולכת אל מול אור התבונה והידע. ברור כיום שהמסורות הדתיות למיניהן כאן כדי להישאר. השאלה היא באיזו מידה ועד כמה העולם המערבי החילוני צריך להילחץ מזה.

בגליון שפורסם היום של הזמן הזה (עורך אסף שטול-טראוריג) נמצא מאמר מצויין של ד"ר יוכי פישר על הנושא. כדי להנהיר את אופי המשבר ועומקו, פישר מבדילה בין חילון לחילוניות (אבחנה שערך גם פרופ' גיא בן פורת בספרו 'הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל').

החילון הוא תהליך מקיף וכולל כל, שבמסגרתו פולחן האל הופך מעיקרון מארגן של כלל התרבות האנושית לעוד "עניין" שאפשר לעסוק בו, ואפשר לא. הדת הממוסדת משונמכת מהיותה סמכות עליונה לכל דבר – מהיסטוריה, דרך בריאות ועד מוסר – לכדי ארגון משמעותי אבל, עבור הרוב, מיותר.

החילוניות, מנגד, היא תפיסה אידיאולוגית שעל פיה חיי האדם חייבים להיות מבוססי-תבונה וחופשיים מהשפעת המסורות הדתיות.

פישר מנתחת את המצב כיום בהתאם לתזה של צ'רלס טיילור, שתופס את העולם המודרני כשרוי בתוך "מסגרת אימננטית". הכוונה היא שהמימד הטרנסצנדנטי של הקיום אינו מקבל הכרה (או מוכחש תמידית), וכולנו חיים בתוך הוויה שאינה פונה החוצה מתוך עצמה: אין משהו "מעבר" לחיים או לעולם המטריאלי הנוכחי. מתוך כך נגזרות התפיסות שלנו לגבי חיינו, החל מאופן ניהולם ועד למטרתם. זוהי התוצאה של תהליך החילון.

פישר מצביעה על כך שבעוד שבמקומות כמו ישראל החילוניות נמצאת בנסיגה, החילון עצמו חזק כתמיד. כלומר, ללא ספק יש בישראל פחות ופחות יהודים שאוחזים בתפיסה אידיאולוגית חילונית (זכרו אישים כברדיצ'בסקי וברנר, זכרו שמקימי המדינה היו אידיאולוגית חילונים סוציאליסטים), ויותר אנשים שמתעניינים במסורת. מאידך, גם תהליכי ההדתה שישראל חווה פועלים בתוך המסגרת האימננטית, ולמעשה לעיתים אף מציגים חילון של המסורת הדתית.

דוגמא פשוטה היא העליה להר הבית. ללא ספק, יותר ויותר יהודים ישראלים עולים להר. מאידך, רובם הגדול, כולל שומרי מצוות שביניהם, עושים זאת מתוך מטרה מוצהרת לחזק את הלאומיות היהודית, את ריבונות המדינה, ולא על מנת לעבוד את האל. אין כאן פולחן הפונה אל האל, כלומר אל מה שמעבר, אלא לאומיות, המדגישה את העולם הזה על הישגיו והטובין שהוא מספק.

עוד דוגמא (פישר מביאה את שתיהן) היא הפניה הסובייקטיבית שנחזית בקרב הציונות הדתית. העניין בנאו-חסידות, ההקשבה ל"קול הפנימי", הדגש על אותנטיות בפולחן, על החוויה דתית, אינו אלא ההפנמה (תרתי משמע) של ההגיון של תהליך החילון: האינדיבידואל הופך למקור הסמכות בכל הנוגע לקשר עם האל, לא המסורת או מפרשיה.

וכאן אני מגיע לפסקה המצוטטת בצילום לעיל: יש בישראל חילון הולך וגובר, אבל פחות חילוניות. אין כמעט חילוניות אידיאולוגית, ונדמה לי שפישר מדייקת מאוד כשהיא תולה את העניין בדלות התפיסה החילונית כיום.

אם בעבר האידיאולוגיות החילוניות הציעו סיפור אטרקטיבי ומלהיב – המרקסיזם והמשיחיות המטריאליסטית שלו, הפאשיזם וקהילת הלאום על עתידה המזהיר – כיום האידיאולוגיות הללו קרסו, והחילוניות חוסה תחת כנפי הליבליזם, ובכך נסוגה לכדי תפיסה שלילית ("אני לא אפריע לך, אתה אל תפריע לי"), לא חיובית ("נתאחד ונאבק, פנינו אל השמש העולה").

מאידך, עלינו לזכור שגם נסיגת החילוניות ומופעי ההדתה שאנחנו עדים להם מתקיימים כולם בתוך המסגרת הגדולה של החילון. הדת איבדה את בכורתה. בישראל היא הופכת תכופות לעניין אישי, או משועבדת לאינטרס הלאומי. במקומות שהיא מתעקשת להנכיח את עצמה ולהפוך שוב לעיקרון המארגן (איראן, סעודיה, אפגניסטן) היא נאלצת להשתמש באלימות והופכת לגרוטסקה.

אנחנו בעידן חילוני, וזה לא הולך להשתנות. זאת משום שהאדם תופס את עצמו ואת זולתו באופן שונה לגמרי מכפי שהיה עד לפני כמה מאות שנים. משהו משמעותי מאוד קרה עם הכניסה למודרנה. אגב, בדיוק כתבתי על זה ספר.

גיליון ‘אלפיים ועוד’ החדש ומשבר הליברליזם

'אלפיים ועוד' הוא הגלגול החדש של כתב העת 'אלפיים', שעוסק בתרבות הישראלית במובן הרחב ביותר של המילה. ניצה דרורי-פרמן עורכת, וכפי שאפשר לראות מדף התוכן, הגליון השלישי שיצא כעת מלא כל טוב. באמת כותבים נהדרים.

אותי עניין במיוחד המאמר של אדם סליגמן. סליגמן הוא חוקר והוגה מבריק לדעתי, פרופסור למדעי הדתות באונ' בוסטון. מאמרו של סליגמן – שעוסק, בעצם, במשבר הליברליזם – הוא חלק מיוזמה רחבה שלו, שכוללת ספר שכתב על הנושא וארגון (CEDAR – Communities Engaging in Difference and Religion), שמטרתו לתרום לאפשרות לחיות עם שוני.

במאמר הוא מבקר את תהליך ההומוגניזציה שהמסגרת הליברלית מעבירה את האוכלוסיה, לרוב באמצעות מדינת הלאום, שיש לה אינטרס ברור ליצור אוכלוסיה הומוגנית, או במילים אחרות, עם. זה כמובן קרה פעמים רבות בהיסטוריה.

כך, פרוסים, ווסטפלים ובווארים הפכו לגרמנים; סיציאלינים, לומברדים ורומיים הפכו לאיטלקים; וולשים, אנגלו-סקסים ונורמנים הפכו לאנגלים, וכיוצא באלה. לפעמים זה עובד יותר ולפעמים פחות, כמו במקרה הבסקים והקטלנים בספרד, שמסרבים להפוך לספרדים. אצלנו זה נקרא "כור ההיתוך", וכלל כידוע את מחיקת התרבויות השונות שהביאו איתם יהודים מרחבי העולם.

סליגמן סבור שזו לא הדרך. הוא לא מעוניין למחוק את ההבדלים, אלא ללמוד לחיות איתם. על פיו ההבדלים חשובים, ואילו "כל אותם ניסיונות כלל־עולמיים לחפש “מכנה משותף“ או את “האנושות שמֵעֵבר להבדלים בינינו“, המאמצים הבלתי פוסקים לטעון שכולנו “ילדי אלוהים“, להמעיט בערכם של ההבדלים ולהדגיש כי בעיקרו של דבר כולנו “אותו דבר“" – הם בעייתיים.

סליגמן מצביע על כך שההבדלים עושים אותנו למי שאנחנו, שהרי איננו "בני אדם", אלא תומר, או יעל וכו'. רצוננו הוא שנקבל הכרה דווקא בזכות מי שאנחנו, ולא בזכות מה שאנחנו.

למעשה, טוען סליגמן, "עצם מבנה הקטגוריות שבאמצעותו מתקדמת הקוגניציה תלוי בתהליך של דיפרנציאציה ובקיומו של שוני. יתר על כן, זוהי גם הסיבה האמיתית לכך שכל הניסיונות להקטין ולשלול את השוני, להקל בו ראש, להתעלם ממנו או להפריטו — כלומר, במידה רבה הצורה הליברלית של התמודדות עם התופעה — נידונו לכישלון."

האתגר, טוען על כן סליגמן, הוא לחיות עם השוני. אחת הדרכים לעשות זאת ברוב הדמוקרטיות הליברליות, לדידו, הוא "האסתטיזציה של השוני", דהיינו להפוך את ההבדלים לעניין של טעם, לא של ערכים. "וכפי שאי אפשר להצדיק טעם, אין בעצם צורך להיות סובלני כלפי השוני, אלא רק להכיר ב“זכותו“ של כל פרט לדֵעָה משלו."

האסתטיזציה של ההבדלים מאפשר להימנע מהתמודדות איתם, ובעצם להתעלם מהם. סליגמן אינו מעוניין בכך. כאמור, לדידו ללא הכרה בשוני – שמחייבת את הערכתו – אנחנו לא באמת מכירים באחר, ולהפך. על פיו "גישות ליברליות שונות אלה, הנתפסות בעין בלתי ביקורתית כסובלניות מטבען ומקבלות את השוני ואפילו מאמצות אותו אל לִבָּן, הן למען האמת פחות מסובלניות, שכן למעשה הן מנתקות מגע מהשוני במקום ללמוד להתקיים לצדו."

סליגמן מעוניין בדרך אחרת, שבמרכזה לא החיפוש אחר מכנה משותף (שמוליד טריוואליזציה של השונות) אלא "להדגיש את החוויה המשותפת ואת ההתבוננות באותה חוויה כדרך מרכזית ליצירת גישות חדשות ולפיתוח יכולות חדשות לחיות עם השוֹנוּת".

הוא מבחין בין ידע *על* הזולת לידע *לצורך* פעולה מסויימת עם הזולת, וסבור עלינו להתמקד באחרון על חשבון הראשון. בהתאם לכך, התוכניות שמקדם הארגון שהוא ייסד "מבקשת אפוא לבנות מערכת של חוויות שמצד אחד משתפת אך מצד שני נותנת מקום לכל השוֹנוּיוֹת: איסורי אכילה של חברי קהילה דתית שונה; זמן למלא מחויבויות של תפילה, וכדומה. […] התקווה היא שבאמצעות שיתוף החוויה נוכל למצוא דרך ליצור אמון תוך כדי שמירה על נאמנות לקהילות ההשתייכות, האמוּן והידע המסוימות שמהן באנו."

אי אפשר להתנגד להכרות עם שוני ולא לראיית האחר כפי שהוא. כולנו זקוקים להכרה ומוטל עלינו להכיר בזולת. עם זאת, כשמגיעים להנחות המוצא של סליגמן מתברר משהו מוזר. הנה:

"במפגש עם האחר קיים הפוטנציאל לפתיחת אפשרויות חדשות להבנה, להתבוננות עצמית ובסופו של דבר לפעולה. אבל כדי לממש את הפוטנציאל הזה עלינו להיות מוכנים לפגוש את האחֵר כשווה לנו."

וכאן עולה השאלה: באיזו בחינה האחר "שווה לנו"? ודאי לא בדתו, בשיוכו האתני, לא במבנה גופו ולא באופן דיבורו. האחר שווה לנו רק ביותו אדם כמונו, כלומר אדם שאינו כולל את כל ההבדלים – האתניים, הפיזיולוגיים, המגדריים, האינלטקטואלים, הרוחניים וכו' וכו' – שבדיוק אותם סליגמן מבקש להדגיש.

כלומר סליגמן חוזר בסופו של דבר להנחה הליברלית בדבר השוויון הבסיסי בין כל בני האדם. למעשה, הוא עצמו אומר שללא הנחה זו פוטנציאל הלימוד ממפגש עם האחר אינו קיים. לפני שאנחנו רואים את השוני, עלינו להכיר בזהות העמוקה בינינו.

והרי פשוט הדבר שאם לא נניח שהזולת שווה לנו לא תהיה לנו מוטיבציה מיוחדת לחיות איתו תוך כיבוד ההבדלים בינינו. נוכל באותה מידה לבקש לשלוט בו, לשעבד אותו, להלחם בו או לברוח ממנו. למעשה חברה שאין בה את הנחה היסוד של השוויון בין כל בני האדם לא יכולה להיות דמוקרטית וממילא הצורך לחיות עם הבדלים מתבטל.

וסליגמן מחזיר אפוא את הליברליזם אחרי שחשב שהוא נפתר ממנו. יש במאמרו הצעות חכמות רבות ליצירת מפגשים בעלי משמעות בין בני אדם שונים, אבל מהנחות היסוד של הליברליזם הוא לא נפטר. הצעותיו יכולות אולי לתקן אותי את האסתטיזציה של ההבדלים, דבר חשוב בפני עצמו, אבל כל זה עדיין במגרש המשחקים הליברלי.

לליברליזם יש חסרונות, וסליגמן מצביע על כמה מהם. אבל ספק אם יש לו תחליף. נדמה לי שגם המאמר של יפעת ביטון בגליון הזה, שמנסה להציע כיוון אחר, משפטי, לתיקון הפגמים במסגרת הליברלית, גם הוא לא באמת מציע מסגרת שונה.

אנחנו נמצאים היום במצב בו אנחנו מבינים את הבעיות שבמסגרת הליברלית, רואים מול עינינו את החולשות שלה ואת תולדותיהן, אבל לא ממש מסוגלים להציע פרוגרמה אחרת (אלה אם כן, כמובן, אנחנו סמוטריץ', הטליבן, איראן, אוונגליסטים קיצוניים, אנשי עליונות לבנה וכו').

לדעתי זה קו השבר המרכזי של הזמן הזה. אין לי מושג מה הוא יוליד. מה שכן, אפשר לקרוא עליו מאמרים מעניינים.

נתונים מעניינים על אפלייה כלפי להטב”ק

מאמר חשוב של פרופ' נטע ברק-קורן מהאונ' העברית על הזכות לסרב לתת שרות משום אמונה דתית. ברק-קורן בדקה את הנכונות של בעלי קונדיטוריות לאפות עוגת חתונה לזוגות להטב"ק לפני ואחרי הפסיקה בעניין Masterpiece Cakeshop, בה בית המשפט איפשר לבעלים לסרב.

על פי הבדיקה הפסיקה של בית המשפט העליון הביאה לצמצום הנכונות של בעלי קונדיטוריות לשרת לקוחות להטב"ק, מ-64% הענות חיובית (גם סטרייטים לא תמיד זוכים לשירות ממגוון סיבות), ל-49% הענות בלבד. אם הממצאים נכונים, ברק-קורן קובעת שמשמעותם עליה ממשית באפליה כלפי הקהילה הגאה.

מכיוון שאחד מהטיעונים של המצדדים בהיתר לבעלי עסקים לסרב לשרת לקוחות שונים על בסיס חופש הדת שלהם הוא שממילא מדובר במיעוט קטן והלקוחות ימצאו פתרון אחר במהירות, יש כאן הכבדה על הגישה הזאת, מפני שמתגלה שהיתר לאפלייה גורר שינוי גישה אצל מי שבעבר לא גילה התנגדות.

אני סבור שבמקרים מסויימים (ראו רשימה) יש להתיר לבעלי עסקים לסרב לשרת לקוחות על בסיס חופש דת ומצפון. המחקר לעיל הופך את העמדה הזאת לבעייתית יותר. מחד אנחנו לא רוצים שהאפליה, משהותרה, תתפשט. מאידך אנחנו רוצים לשמור על חופש הדת והמצפון של אנשים פרטיים. כליברלים, אנחנו לא רוצים שהמדינה תעסוק בהינדוס האזרחים מבחינת אמונותיהם ודעותיהם. אבל כליברלים אנחנו גם לא יכולים להסכים למצב בו השוויון לפני החוק מעורער, או שיש אנשים שנחשבים פחות. בעיה קשה.

ניצחון טראמפ יביא להיפרדות הליברליזם מהדמוקרטיה

ננסה לחשוב על הבלתי ניתן למחשבה: בתחילת נובמבר ג'ו ביידן מפסיד, טראמפ מנצח. ארצות הברית, מותשת ומפולגת אחרי ארבע שנים של שקרים בלתי נגמרים, רמיסת אמות מידה ונורמות ופירוק איטי של מוסדותיה הדמוקרטיים, חולה וענייה אחרי כמעט שנה של מגפה קטלנית ואסון אקולוגי מתרחב, מתעוררת לעוד ארבע שנים של אותו סיפור. כאדם הנאבק להיחלץ מבוץ טובעני רק כדי לשקוע בו שוב, אזרחי אמריקה ממחנה השמאל יחזו במשאלות לבם מתנפצות אל חיוכו המעושה של דונלד טראמפ.

בהתחשב בתקוות העצומות שנתלות בבחירות האלה, קל לראות כיצד ניצחון שני של טראמפ, במיוחד אם הוא יתבסס על מנגנון האלקטורים ולא על הצבעת הרוב, לא יהיה מקובל על רבים שהצביעו לדמוקרטים. מהומות יפרצו, איומים בפרישה מהאיחוד יושמעו (למשל מטעם קליפורניה), חרדה אמיתית לשלום הדמוקרטיה הוותיקה בעולם תתפשט, והסדר העולמי ימשיך להתערער, לשביעות רצונם של ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג.

בשדה הרעיוני אפשר לצפות להקצנה גוברת של השמאל הרדיקלי, שגם יגדיל את שורותיו. מימין השמרנים ההגונים, הדוחים את טראמפ, יבוּדדו עוד יותר ויהפכו לבלתי רלוונטיים. המפלגה הדמוקרטית תיקלע למשבר עמוק, והמפלגה הרפובליקאית תשלים את הפיכתה לעסק המשפחתי של הטראמפים.

אבל מעבר לכל זה, הדמוקרטיה עצמה — לא רק כמנגנון, אלא כרעיון — תתערער מהיסוד. שהרי תוקפה של הכרעת הרוב מגיע, בין השאר, מתוך ההנחה שבני האדם מעוניינים בטובתם האישית ובוחרים את מנהיגיהם באופן תבוני. אנחנו דורשים אחרי רבים להטות משום שאנחנו מכבדים את האוטונומיה, את החירות ואת שיקול הדעת של הזולת כשווים לשלנו.

בחירה בטראמפ ברגע הזה תעמיד את הנחות היסוד הללו בסימן שאלה. גם אם נניח שרבים מוכנים לחיות עם השקרים, המניפולציות, השימוש לרעה בכוח והחתירה תחת מוסדות המדינה, כיצד ניתן לתרץ התעלמות של בוחרים מניהול כושל כל כך של מגפה, כלומר בחירת מנהיג שברשלנותו וחוסר כשירותו הביא לאזרחיו, באופן הפשוט ביותר, מוות המוני?

לנוכח התמיכה העממית שזוכים לה דמגוגים ורודנים ברחבי העולם — פוטין, שי, ז'איר בולסונרו, רג'פ טייפ ארדואן, ויקטור אורבן, נרנדרה מודי ועוד — ניתן להניח שרבים יתייאשו מהחיבור בין דמוקרטיה, כשלטון נציגי הרוב, לליברליזם, כתפישה השמה את הפרט, על זכויותיו וחירויותיו, במרכז.

כדאי לזכור שהשילוב הזה, שבעינינו הוא מובן מאליו, הוא תוצאה של התפתחות היסטורית מסוימת, ותיאורטית אין כל הכרח שיתקיים. כאשר לוק, וולטר או קאנט קידמו את תפישותיהם הליברליות הם ביקשו "רודן נאור" שישמור על זכויות נתיניו. כשהאבות המייסדים של הדמוקרטיה הראשונה בעולם הניחו את יסודותיה הם קבעו מנגנונים שביקשו באופן מפורש לצמצם את כוחו של הרוב, החל משיטת האלקטורים (שבאופן אירוני היתה אמורה לבלום דמגוגים), דרך הסנאט (שמנוגד לעיקרון של אדם אחד — קול אחד) ועד לבית המשפט העליון.

המתח בין שלטון הרוב לזכויות הפרט הוא יסוד מובנה בדמוקרטיה הליברלית. במובן הפשוט ביותר, בכל דמוקרטיה ליברלית יגיע הרגע שבו ההמונים יבקשו להגשים תכלית אשר תפגע בזכויותיו של אדם או של מיעוט. למעשה, גם לפני המגמה הפופוליסטית של העשור האחרון הפער בין השניים הלך והתרחב.

בספרו The People Vs. Democracy חוקר מדעי המדינה יאשה מונק עומד על המתח הזה. הוא מצביע על התכנסותו והתמקדותו ההולכת וגוברת של השמאל בסוגיות של זכויות הפרט (ממאבק לאפליה מתקנת, דרך הגנה על להט"ב ועד זכויות נשים בזנות), וזאת תוך הישענות הולכת וגוברת על בתי המשפט, ולא על המחוקקים. מנגד, עולה הדגש בימין על "רצון הרוב", גם אם רצונו הוא לרמוס את השונים או החלשים.

המתח המהותי שבלב הדמוקרטיה הליברלית יכול להיות נסבל ואף פורה כל עוד יש הסכמה לא רק על חוקי המשחק אלא גם על ההיגיון שמאחוריהם. בחירת טראמפ בשנית תערער את אלה. מתוך הנכונות המתגלה לקבל מנהיג שהוכח כשקרן ורשלן באופן קטלני, אל מול מיליונים המאמינים בתיאוריות קונספירציה ילדותיות ולנוכח עליית ימין קיצוני שמקדם באופן מפורש אלימות וגזענות, ייסוגו חלקים מהשמאל, שעקרונות ליברליים של שוויון וזכויות אדם מעצבים את עולמם הפוליטי, מהדבקות בהכרעת הרוב, ויבקשו להתנהל הרחק, לכאורה, מההמון המתפרע.

יתרה מכך, אם בנובמבר 2020 תחזור התמונה על פיה רוב גדול בקרב האמריקאים המשכילים יבחר בדמוקרטים ורוב מקרב הלא־משכילים יבחר ברפובליקאים, עלולה להתחזק התפישה (האווילית) שרק מי שעבר בשערי האקדמיה מסוגל להסתייג מגזענות, להתחשב בזכויות מיעוטים, או באופן בסיסי לערוך בחירה תבונית. מכאן יתגבשו ניסיונות ליצירת מנגנונים חדשים לבלימת או לעקיפת רצון הרוב, לכל הפחות כשהוא מסכן את זכויות הפרט.

בשנים האחרונות ניכר כי הימין הפופוליסטי, ודאי במדינות כטורקיה, הודו או הונגריה, מבין את בחירת הרוב כרישיון להפרת זכויות אדם. אם טראמפ ינצח ייתכן שכפי שחלקים מהימין מבכרים את עקרון הרוב ומציבים אותו מעל לכבוד האדם וחירותו, השילוב בין הדמוקרטיה לליברליזם יקרוס גם מצד שמאל, כשהכרעת הרוב כבר לא תיחשב לאקסיומה וזכויות האדם והפרט יהפכו מעיקרון חשוב לעיקרון בלעדי.

פורסם במדור הדעות של הארץ

האם על המדינה להכריח בעלי עסק לבצע פעולה שעומדת בניגוד למצפונם?

Capture

לא הייתי חוגג את פסק הדין הזה.

תראו, בית המשפט פסק שהנתבעים, שסירבו להדפיס פוסטר עבור אגודת להט"ב, הפלו את הלקוחות משום נטייתם המינית, וזה בפירוש מנוגד לחוק. הנטבעים כלל לא ראו את הפוסטר שהיו אמורים להדפיס, ולכן לכאורה לא סירבו בגלל התוכן שלו, אלא בגלל זהות המזמינים. אם זה כך, זה אכן מגונה ואסור חוקית (סמוטריץ' כבר רוצה לשנות את החוק), וטוב שבית המשפט פסק כפי שפסק.

אבל אם בית הדפוס סירב לתת שירות לא בגלל זהות הלקוחות אלא בגלל תוכן הפוסטר (כטענת הנתבעים), נדמה לי שהרבה יותר בעייתי שהמדינה תחייב אותו. יש הבדל גדול בין סירוב שלנו לשרת אדם *בגלל מי שהוא*, לבין סירוב שלנו לבצע פעולה *מפני שהפעולה מנוגדת לאמונתנו*. המעשה הראשון הוא אפלייה על רקע זהותו של אדם (הומו, ערבי, מזרחי, יהודי). המעשה השני אינו אפלייה בין בני אדם אלא בין מעשים שונים, ולא קשור לזהות של הלקוח, אלא לפעולה שמבקשים מבעל העסק לעשות.

חשבו על זה:

• אתם בעלי בית דפוס. אתם אנשי שמאל ומתנגדים בתוקף לשליטת ישראל בשטחים. למרות זאת, אתם לא מחרימים איש, גם לא מתנחלים. יום אחד מגיע אליכם ברוך מרזל ומבקש שתדפיסו לו אלף פוסטרים ועליהם הכתובת "לא מפרנסים את האויב – עבודה עברית". האם מותר לכם לסרב להדפיס את הפוסטר הזה?

אני לא טוען שזה בדיוק אותו דבר (עמדה פוליטית אינה זהות מינית). אבל זה מספיק דומה. האם הייתם רוצים שהמדינה תכריח אתכם לא רק לשרת את מרזל (שידפיס אצלכם, למשל, הזמנות לחתונת בתו), אלא גם להדפיס עבורו תועבה גזענית?

אני חושב שלא. באותה מידה, אני חושב שכשיש אפשרויות אחרות (כלומר, נאמר, בית הדפוס אינו היחיד בעיר) אל לה למדינה לחייב בעל עסק לעשות מעשה, כלומר ליצור תוצר, שעומד בניגוד מפורש לאמונתו. חופש הדת והמצפון כאן אמור לגבור על הנוחות והרגשות הפגועים של הלקוח.

ונכון, לא פשוט תמיד להבחין בין אפלייה בין בני אדם לבין סירוב לבצע פעולה שאותם בני אדם דורשים. אני לא טוען שיש כאן כלל אצבע פשוט שאפשר להשליך על כל מקרה. אבל הרי בשביל להבחין בין מקרים גבוליים ובעייתיים יש בית משפט. ולדעתי עליו לנהוג ביתר סובלנות כלפי מי שמסרב לבצע פעולה שלדעתו אסורה עליו מטעמי דת ומצפון.

כתבתי על זה לפני כמה שנים בבלוג הראשי. והנה קישור לכתבה של אלמוג בן זכרי.

תיאולוגיה, אורתודוקסיה והומופוביה: עיון במצע 'זהות'

לפני כשבועיים כתבתי בפייסבוק על משה פייגלין והבאתי כמה טקסטים שהוא עצמו חיבר, כולל כמה ציטוטים שאמר לי אישית, שמראים שמדובר באדם קיצוני שלא באמת מאמין בחוסר התערבות ממשלתית בחיי הפרט. בתגובה קיבלתי תגובות רבות שמבקשות ממני לקרוא את המצע הנוכחי של 'זהות', שכן לכאורה הוא, ולא דברים שאמר רק לפני שש שנים, מגלים את עמדותיו.
 
תראו, יש לי כנראה יותר שעות קריאה ושיחה עם פייגלין מ-99% ממצביעי זהות, אבל נניח לצורך העניין שאני לא מבין כלום ו/או שהאיש שינה את עורו וחזר בו מכל הדברים המטורללים שאמר בעבר והוא אדם חדש לגמרי. בסדר. אז קראתי את המצע. הנה כמה להיטים:
 
1. אמונה בבחירה האלוהית ובכוחו המאגי של הר הבית:
על פי מצע 'זהות', ציטוט, "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית". לדעת פייגלין ו'זהות', שימו לב, "קיים קשר ישיר בין איבוד אחיזת ישראל בהר (מאז שנמסר בפועל לוואקף) לבין איבוד הלגיטימציה הבינלאומית של מדינת ישראל לאורך השנים". הר הבית, מסתבר, הוא מעין טוטם שעבודתו מסדירה את פעולת הקוסמוס.
 
בהתאם לכך "זהות' תחתור להעברת קריית הממשלה, משכן הכנסת ובית משפט העליון ממערב העיר אל העיר העתיקה בשטחים הסמוכים להר הבית." כמו כן "מטרופולין ירושלים תכלול את בית לחם". כי למה לא.
 
בקיצור, התפיסה המדינית של 'זהות' מעוצבת על פי עמדות תיאולוגיות ובהתאם לאלה פועלים. שיהיה בהצלחה.
 
2. שמירת המונופול האורתודוקסי:
על פי המצע, ציטוט: "'זהות' מאמינה שעל המוסדות הממלכתיים של המדינה להיות מחויבים להלכה ולמסורת ישראל כביטוי לזהותה היהודית של המדינה." — כלומר הזהות היהודית של המדינה היא אורתודוקסית. לא משנה שרוב היהודים בעולם אינם אורתודוקסים, לפייגלין ברור ש"זהות יהדות" היא רק אורתודוקסית. ולכן האורתודוקסיה מקבלת מונופול על כל המוסדות הממלכתיים.
 
זה גם בא לידי ביטוי בפועל: "'זהות' מתכוונת למסור את הר הבית לניהולה של הרבנות הראשית". — הממסד האורתודוקסי והרבנות הראשית הם מהמוסדות הממלכתיים השנואים ביותר על אזרחי ישראל. פייגלין מתכוון להעביר להם עוד סמכויות ולבצר את המונופול שלהם. ליברטריאניזם זה לא.
 
3. "אני הומופוב גאה":
פייגלין כזכור הצהיר בעבר שהוא "הומופוב גאה". כעת מספרים לנו שהוא שינה את עמדותיו. במצע זהות אכן כתוב כי "'זהות' מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה". זה יופי, אבל מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא "מדינה המשמרת את ערכי המשפחה". אופס. איך זה הולך יחד? זה לא. פייגלין מספר לכם מעשיות על חירות, בפועל הוא יתנגד למצעד גאווה בירושלים (כפי שאמר לי אישית לפני 6 שנים).
 
אבל רגע, מהופנטיי 'זהות' מסבירים לנו כי "'זהות' תבטל את רישום הנישואין הממלכתי המתקיים כיום", כפי שכתוב במצע. אז תנו לי להסביר לכם משהו: אין שום משמעות לביטול הרישום כל עוד כל המדינות האחרות בעולם רושמות נישואין. מה יקרה לזוג ישראלי שרוצה להוציא ויזה לארה"ב? לעבור לאוסטרליה? האם עבור הרשויות שם הם נחשבים נשואים או לא? הרי צריך למלא טפסים לפני שעוברים.
 
ולא רק זה. מה קורה לגבי זכויות לביקור חולים בטיפול נמרץ? אם אין רישום איך יודעים מי בן/בת הזוג שיכולים לבקר? ומה קורה עם דיני ירושה? איך מחלקים את הרכוש בין בן/בת הזוג לילדים? ומה קורה עם דיני אימוץ? זה לא עוזר שלא רושמים, הרי צריך להכריע אם זוגות (יהודים ולא-יהודים, חד-מיניים, כהן וגרושה) נחשבים לנשואים או לא לצורך כל העניינים האלה.
 
ותנו לי להבטיח לכם משהו: פייגלין לא ירצה להחשיב את הנ"ל כנשואים. למה? כי לפייגלין יש תפיסה מאוד ברורה על צביון המדינה היהודית שהוא מבקש לכונן. זה כמובן בסדר, אבל 'חירות' זה לא וגם לא ליברטריאניזם. זו אורתודוקסיה שמשלבת תפיסות ימניות-קיצוניות עם תיאולוגיה, טוטמיזם, ותוך ויתור מראש על כל יומרה לריאל-פוליטיק. ראש (הטרוסקסואלי-אורתודוקסי) בקיר. רוצים את זה? הצביעו 'זהות'.

Capture

מתוך מצע 'זהות', ראו כאן: https://zehut.org.il/wp-content/uploads/2018/08/Takzir.pdf

שמרנים מול פרוגרסיבים – כך זה התחיל

בשנות התשעים של המאה ה-18 מבחין אדמונד ברק, אז פוליטיקאי בריטי ולימים מאבות השמרנות המודרנית, בתופעה מעניינת: החלוקה המוכרת אז של הכוחות בפוליטיקה האירופאית, בין המלוכנים שתמכו בשלטון אבסולוטי (או כמעט כזה), לבין אלה שהחזיקו שיש לתת לפרלמנט כוח על חשבון המלך, ועל ידי כך להגביל את כוח המלוכה, כבר אינה רלוונטית.
מדובר בעשור הראשון אחרי המהפכה הצרפתית, בה נגדע שלטונו של לואי ה-16, ולא הרבה אחרי כן, גם ראשו. והנה, הפולמוס בבריטניה סביב המהפכה לא התגבש על פי קווי המחלוקת הרגילים. כך למשל, ברק, שהשתייך למפלגת ה-Whigs, כלומר הפרלמנטרים, חשב שהמהפכה הצרפתית היא איוולת, וסופה חורבן, וזאת למרות שחבריו למפלגה חגגו את החירות החדשה בה זכו הצרפתים. ברק הבין שהפוליטיקה האירופאית מתחלקת כעת סביב ציר חדש: "אלה שמעוניינים לשמר באנגליה את סדר הדברים הישן […] ושמחשיבים את השימור הכללי של הסדר [כחיובי. ואילו הצד השני] דורש שינויים גדולים כאן, ושמח מאוד לראות אותם בכל מקום אחר." החלוקה המרכזית בפוליטיקה, בקיצור, כבר אינה זו שבין מלוכנים ופרלמנטרים, אלא הפכה לזו שבין שמרנים ופרוגרסיבים.
יובל לוין כותב, בספר שיצא באנגלית ב-2014 ותורגם כעת על ידי Aviad Stier, על הולדת החלוקה הזאת דרך חייהם ומחשבותיהם של שני בני התקופה. ברק, מאבות השמרנות המודרנית, ותומס פיין, הוגה ליברלי חשוב של שיח זכויות האדם וחלק מהמעגל של האבות המייסדים של ארצות הברית. לוין עצמו הוא אינטלקטואל אמריקאי (בעל שורשים ישראלים) שנחשב אחד ההוגים הבולטים של השמרנות האמריקאית ושל המפלגה הרפובליקאית בזמן הזה. בספר (הוצאת המרכז האקדמי שלם) הוא מבקש להציג בפנינו את שורשי החלוקה בין שמאל וימין כפי שאנחנו מכירים אותה, והוא עושה זאת באופן חד, ברור, מרתק ומאיר עיניים.
הן ברק והן פיין הגיעו מרקע אנגלי פשוט, אף עני, ושניהם קנו להם שם באמצעות כתביהם. הם חיו באחת התקופות הדרמטיות ביותר: ב-1776 שלוש-עשרה הקולוניות באמריקה הצפונית הכריזו על עצמאות והפכו לארצות הברית. ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית. פיין הילל את שתי ההתפתחויות האלה, ועבר לארצות הברית כדי לעזור לה לקום. ברק תמך (פחות או יותר) באמריקאים, אבל הזהיר מפני תוצאות המהפכה בצרפת. על פי ברק המהפכה היא אויבת הרפורמה. תיקונים יש לעשות לאט, ועל בסיס חכמת העבר. הצרפתים שוגים כאשר הם סבורים שיצליחו לבנות חברה חדשה הפועלת על פי עקרונות חדשים (תבוניים, רציונליים, חילוניים וכו'). האמריקאים, שבסך הכל מבטאים את המשך הליברליזם הבריטי, יצליחו.
פיין היה נציג מובהק של מחשבת הנאורות: החברה מורכבת מפרטים אשר לכולם זכויות שוות. ממשלות מוקמות על מנת להגן על זכויות אלה. אם הן נכשלות בכך, מותר לעם, ואף חובתו, להחליפן. אין להן כל סמכות למשול בתוקף השושלת אליה הן שייכות או עקרונות העבר שקיימו אותן עד כה. מלך צרפת, שהיה רודן אטום, ודאי הודח כדין, והצרפתים פתחו במאמץ נועז ומזהיר של בניית חברה טובה יותר, לקראת עולם טוב יותר.
ברק, כשמרן, פקפק במעמד התבונה כסמכות עליונה וסבר שאין לסמוך עליה – כלומר עלינו, בני האדם החיים כעת – באופן מוחלט. גם לדת, למסורת, לרגשות ההמון ולמבנים החברתיים של העבר יש דברים חשובים ללמד אותנו. הוא זלזל ברעיון של "זכויות טבעיות" וסבר שרק החברה מעניקה זכויות לבניה – ושלכן זכויות אלה אינן זהות או אוניברסליות. פיין סבר שיש להעדיף את הטבע על ההיסטוריה, את התבונה על המסורת, את הפרט על החברה, ויחסו אל הדת הממוסדת לא היה מבייש את האתאיסטים הלוחמניים כיום (ברק שנא אתאיסטים וחשב שאסור לגלות כלפיהם סובלנות). בשונה מאמריקאים אחרים במעמדו פיין מעולם לא החזיק עבדים, ותמך בחירותם של בני אדם באשר הם.
כוכבו של ברק דרך כאשר המהפכה הצרפתית נכשלה, בדיוק כפי שניבא. במקום חברה דמוקרטית של חופש, שוויון ואחווה הגיע הטרור, ואחריו עלה לשלטון גנרל-רודן, וסחף את אירופה למלחמה. פיין הפך לאחד מגיבורי מלחמת העצמאות האמריקאית, אולם שמו הוכתם אחרי שפרסם חיבור בו גינה את הדת בכלל (אם כי לא את קיומו של אלוהים) ואת הנצרות בפרט, כדת המטופשת ביותר.
לוין משרטט את קווי המחלוקת בין ברק לפיין, שאינם אלא קווי המחלוקת בין השמרנות לפרוגרסיביות. הוא מדבר על המתחים שבין הצדק והסדר, הבחירה והחובה, התבונה והמסורת, והעבר וההווה, והוא עושה את זה באופן מרתק. האם הוא עושה זאת גם באופן הוגן? אני חושב שכן. היה אפשר אולי להדגיש יותר את התנגדותו של ברק לדמוקרטיה (כולל שיר הלל משתפך למארי אנטואנט אחרי מותה), אבל צריך לזכור שזאת תקופה שרבים וטובים היו נגד דמוקרטיה, כולל, למשל, וולטיר. כאמור, הספר בהחלט נותן מפה עשירה להבנת הצדדים ב"פולמוס הגדול".
אחד הדברים שאפשר ללמוד מאותה מפה הוא שיתרונו של פיין הוא חסרונו: יש לו עיקרון ברזל אחד, ואיתו הוא מסתער על העולם: הפרט על תבונתו ועל האוטונומיה שלו. לברק אין עקרון כזה. הוא בהתלבטות מתמדת. הוא עסוק בהשוואת ההווה אל העבר, בניסיון לדלות חכמה מההיסטוריה, מהמסורת, מהמוסדות (הפטריארכלים, האריסטוקרטים) הקיימים. החיסרון של פיין הוא בהתלהבות יתר להפעיל את אותו עיקרון בכל מקום, ומהר. זה לא תמיד עובד, כפי שאפשר ללמוד ממקרה צרפת (והיום, מהעולם הערבי). ברק מאידך שקוע בהתלבטויות כשהזמנים, מה לעשות, משתנים, ומלוכה כבר אינה מוסד קביל.
דרך אחת לנסח את ההבדל בין ההשקפות של שני אלה, ושל השמרנים והפרוגרסיבים בכלל, היא על פי עמדתם כלפי האוטונומיה של האינדיבידואל. עבור פיין האוטונומיה האנושית היא עניין טבעי, ראשוני, ולכן גם זכות – וגם אידיאל. ברק סבור שכל חירות שהיא יכולה לבוא רק מתוך הקשר, ולכן האוטונומיה שלנו תמיד תהיה מוגבלת, באופן עקרוני, על ידי האנשים סביבנו – המשפחה, הקהילה והמדינה. ממילא מה שהמדינה צריכה לדאוג לו, על פי ברק, אינו חירותו של הפרט (כפי שסבור פיין) אלא צרכיו (שהם גם, באופן עקרוני, צרכי הקהילה).
הספר מעניין במיוחד בזמננו, כאשר נראה שהחלוקה בין שמרנים לפרוגרסיבים, שברק היה חד מספיק להבחין בהיווצרותה, מתערערת לטובת חלוקות חדשות. הימין החדש, שלא מזמן כתבתי עליו, לועג לשמרנות ומציג תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית, שמצד שני מאמצת מהויות "טבעיות" בנוגע לגזע ומגדר. גם בין אלו המתקראים שמרנים קשה למצוא קו קוהרנטי (ע"ע טראמפ), ואילו השמאל הפרוגרסיבי מקדש את האוטונומיה של הפרט עד כדי כך שהוא מוותר עבורה על ההגיון הפשוט ושקוע בטהרנות מוסרית שמשתקת אותו. ספרו של לוין נותן רקע עשיר לבחינת התמורות הללו. בהחלט מומלץ.
Capture

הפער "היהודי" בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב

ה-Pew Research Center פרסם מעין מחקר משווה בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. ההשוואות כמובן שונות ומגוונות, מחשיבות הכלכלה לישראל, דרך חלוקות פנים דתיות (יש שם הסבר מהם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, למי שמעוניין) ועד שיעורי קיום של מנהגים שונים כמו צום ביום כיפור וכו'. אגב, על פי המכון יש יותר יוצאים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה. הכל כאן.
capture
 
אני מביא דווקא את השוני בעמדות הפוליטיות כי הוא מתחבר למה שאומר באחד הסרטונים שבפרוייקט יוסי קליין הלוי (חוקר החברה היהודית ועמית במכון הרטמן), והוא שפעמים רבות יהודים אמריקאים מתפלאים על משהו שמדינת ישראל עושה וקובלים באזניו ש"זה לא יהודי" לעשות.
 
יחד עם הנתונים להלן, שמראים שיהודים אמריקאים נמצאים הרבה יותר שמאלה בתפיסת עולמם, אני חושב שצריך להבין שעבור יהודים אמריקאים רבים הומניזם וליברליזם הם מאבני היסוד של היהדות, כלומר הזהות היהודית הבסיסית היא הומניסטית וליברלית. לכן כאשר מדינת ישראל נוהגת בגזענות, באלימות יתר או בכפייה דתית הם תופסים את זה כהתנהגות "לא יהודית".
 
מכאן שהויכוח על דרכה של מדינת ישראל בענייני ביטחון וענייני דת ומדינה אינו רק ויכוח בין תפיסות ערכיות שונות, אלא בין תפיסות שונות של היהדות. ושהפער בין "היהדות הישראלית", אם נכליל לרגע, לבין "היהדות האמריקאית", הוא לא רק פער של מיקום, שפה ואופי, אלא גם, ואולי בעיקר, פער של תפיסת עולם ומערך ערכי, ופער שנגרם מתשובות שונות לשאלה "מה זה להיות יהודי?".
 
ואם זה נכון, ואם נכון שדפוסי ההתנהגות וההתנהלות ונוכחיים רק הולכים ומתעצמים, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם רק הולכות ומתרחקות.

בית המשפט העליון ההודי חטא בכפייה חילונית-ליברלית

"מקומות קדושים שמונעים כניסת נשים או מגבילים את כניסתן מחבלים במאבק למען שוויון מגדרי, ועל פי החוקה אין להם כל זכות לעשות זאת. כך פסק השבוע בית המשפט העליון בהודו, בעתירה שהגישו נשים הדורשות כניסה שוויונית למקדשים, מסגדים ולמקומות קדושים אחרים."
הסיפור הזה מגיע בתום מאבק של נשים להיכנס למקדשים בודדים בהודו (הבנתי שמדובר בחמישה מקדשים בסך הכל) שלא מאפשרים כניסת נשים (מחשש 'טומאה' של מחזור). הוא מציג התנגשות חזיתית בין מדינה החילונית-ליברלית למסורת, ומסמן לדעתי התערבות גסה של המדינה במסורות הדתיות ההינדואיסטיות המסויימות והקטנות שהמקדשים האלה שומרים.
 
בסוגיות של דת ומדינה חשוב להבין את המנגנונים וההיגיון הפנימי של מסורות שונות, ואני לא בקיא באלו של אותם מקדשים ושל הקהילות סביבם. אבל אם בכל זאת אנסה לומר על זה משהו, הרי שנדמה לי שצריך לשאול שלוש שאלות כאן:
 
ראשית, האם המסורת המסויימת נוהגת להדיר נשים מפולחן באופן גורף?
אפשר לומר שהיהדות המסורתית והאסלאם מדירות נשים באופן כללי מחלקים שונים של הפולחן, אבל לא סביר בעינינו שהמדינה תחייב בתי כנסת ומסגדים להנהיג אך ורק תפילות שוויוניות. זה חלק אינטגרלי מהמסורת, והמדינה צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לכך. כנראה שהנזק לעקרון השוויון לא מספיק גדול כדי שהמדינה תאסור תפילה יהודית או מוסלמית מסורתית. דווקא המסורות ההינדואיסטיות משלבות נשים הרבה יותר בפולחן, ולכן לכאורה היה אפשר לצפות גם מהמקדשים האלה לפתוח שעריהם בפני נשים.
 
שנית, האם יש לנשים אלטרנטיבות לתפילה שכן כוללת אותן?
התשובה היא, נדמה לי, שכן, משום שבהודו יש מאות אלפי מקדשים, אם לא עשרות מיליונים (תלוי איך מגדירים מקדש). במקדשים שונים עובדים אלים שונים, וברובם המוחלט אין כאמור כל הגבלה על כניסת נשים (אם כי הכוהנים הם גברים). כמובן, מדובר במסורות שונות, ואולי אותן נשים רוצות דווקא לעבוד את האלים במקדשים שאוסרים על כך, אבל מצד שני יש להבין שבמקדשים הספציפים שאוסרים על כך עובדים אלים במסורות שהדירו נשים מימים ימימה (למשל, מפני שהאל הוא זכר נזיר, והוא לא מקבל נשים). נראה לי שמכיוון שרוב מוחלט של מקדשים הינדואים אינו אוסר על כניסת נשים, הכפייה על פתיחת מעט המקדשים האלה לנשים מפרקת את המסורת הספציפית שלהם ולא מעניקה ייתרון פרגמטי לנשים, אלא רק ניצחון עקרוני, שבו המדינה החילונית-ליברלית כופה את דעתה על הדת הפטריארכלית.
 
שלישית, האם המקדשים האלה הם נחשבים כשירות פרטי או ציבורי/ממלכתי?
אם המקדש הוקם על ידי המדינה כדי לשרת את כל אזרחיה ההינדואים קשה להצדיק אפלייה, בעיקר אם אין לו אלטרנטיבה. למדינה גם זכות מסויימת לקבוע מה עושים עם הכסף שלה. אבל מה אם מדובר במקדש מקומי שעומד כבר אלף שנה? אז יהיה קשה מאוד להצדיק התערבות של המדינה בנהלי התפילה בו.
 
מול האיסור על אפלייה עומדת הזכות לחופש דת, והרצון שלנו לא לפגוע במסורות דתיות שונות. התשובות לשאלות האלה יחד קובעות לדעתי אם למדינה זכות להתערב. במקרה הזה, אם הבנתי נכון את פרטיו, אני חושב שאין לה זכות כזאת.

דת ומדינה, אבי שגיא מול יובל שרלו

גיליון דעות האחרון (תחת עריכתו המצויינת של אריאל הורוביץ) מוקדש להערכות עכשוויות של יחסי דת ומדינה. מלבד "מתווה הלכתי" מעודד של הרב רונן נויברט לנישואין אזרחיים ומאמרים מעניינים אחרים, יש בו שני מאמרים מקיפים הדנים בחיבור עצמו של דת ומדינה בישראל, האחד של פרופ' אבי שגיא והשני של הרב יובל שרלו.
73
 
פרופ' שגיא מקדם עמדה שרואה בהפרדה מוחלטת בין דת ומדינה יסוד בסיסי של הדמוקרטיה הליברלית. שגיא מפתח משהו דומה לאבחנה הבסיסית של רונלד דוורקין בין "מחוייבויות ניהוליות" של המדינה, שמטרתן הסדרת החיים ברמה הבסיסית, לבין "מחויבויות מהותיות". למדינה אסור לעסוק באחרונות, משום שהן נוגעות לערכים ולהגדרת "החיים הטובים", ותפיסות ליברליות שונות רואות בעיסוקה של המדינה באלה סוג של כפייה (שהרי כל אחד אמור להחליט עבור עצמו מהם חיים ראויים).
 
שגיא לא משתמש במינוח של דוורקין אלא במינוח פרי עטו, שהוא פיתח באריכות במקום אחר. עבורו למדינה אסור לטפח "זהות", ועליה להגביל עצמה לרשתות של "זיהוי". משום כך מובן שאל לה למדינת ישראל לטפח "זהות יהודית" בכלל, ובוודאי לא סוג מסויים של זהות יהודית. טיפוח זה יש להשאיר בידי החברה האזרחית.
 
הרב שרלו מציג עמדה שונה. הוא מונה שלושה טיעונים עיקריים לטובת קידום אקטיבי של אופיה יהודי של ישראל על ידי המדינה. 1. אופיה הציבורי של התורה, דהיינו העובדה שתורת ישראל המסורתית נגעה בצורה רחבה וברורה במרחב הציבורי וביקשה לעצב אותו (ועל כן ויתור על מימד זה יפגע בה). 2. האחריות לציבור המסורתי, דהיינו האחריות של אזרחי המדינה כיום להמשכיות המסורת היהודית בעתיד. האזרחים כאן אינם מתפקדים כפרטים שאין להם זיקה לקולקטיביות, ולא כישויות החיות בהווה ללא מחשבה על העתיד. הם מחוייבים להמשחיות תרבותם. (כאן דומה שאפשר לשמוע הדים להוגים קהילתניים כגון צ'רלס טיילור) 3. בניית חברה שתעמוד מול הסכנות שעומדות כנגד מדינת ישראל. על פי שרלו המדינה "חייבת לתת סיבות טובות לאלה שבוחרים להמשיך לחיות בה".
 
עם כל זאת, הרב שרלו חושב שהמצב הנוכחי של יחסי דת ומדינה אינו יכול להימשך, והוא תומך בפירוק המונופול של הרבנות הראשית בתחומי הכשרות, הגיור, הנישואין "ועוד ועוד". לצד מאמרו של רונן נויברט מדובר בתוספת חשובה של קולות אורתודוקסים המבינים שהמצב הנוכחי ביחסי דת ומדינה לא יכול להימשך.
 
כדאי לקרוא את המאמרים מפני שהם נותנים תמונה טובה של העמדות העקרוניות בפולמוס דת ומדינה בכלל, ואצלנו בפרט.