להט"ב

הגבר החרד"לי – קווים לדמותו

הסיפור הזה מצריך מחקר רציני יותר, אבל הנה חיבור מהיר של כמה נקודות שעולות מתוך דרשת הדאחקות-על-חשבון-חיילות של הרב לוינשטיין.
 
1. פטריארכליות
זאת כמובן נקודה מרכזית, אבל לא לטעות: זה לא רק הבוז לנשים, ההתייחסות אליהן כחפץ, כסחורה, הדירוג שלהן על פי מידת חשקתם של גברים בהן, הדיבור עליהן כיצורים חסרי רצון עצמי, חסרי בינה. זה גם לא רק הרצון לשמור על נשים כנשים, כלומר על הנשיות שלהן (על פי הגדרתו של לוינשטיין כמובן – נשים בקרקל אינן נשים וכו'). זה בעיקר הרצון לשמר גברים כגברים, כלומר כאמיצים, כלוחמים, כעליונים.
 
הסכנה שרואה הרב לוינשטיין היא הפיכתן של נשים ל"גבריות" יותר, הן במובן שהן תהיינה לוחמות, והן במובן שהן תהיינה שוות. לזה הוא לא מוכן להסכים. מזה, ולא מחילונן של אותן נשים דתיות, הוא מפחד. בזה הוא נלחם.
 
יש הרבה עיסוק בגבריות בישיבות הקו, והגבריות הזאת היא תמיד קלישאתית: גבורה, עוצמה, קשיחות, רצינות חמורת סבר. חישבו על מסעות הקמפינג בקורסי "טיפולי ההמרה". גבר = איש המרלבורו. לכן גם גסות הרוח, שמתקשרת עבורם לגבריות ואומץ. ישיבות הקו הן אחד מהמעוזים האחרונים בישראל של פטריארכליות מוצהרת, מיליטנטית, לא מתנצלת.
 
2. חרדה
כשאתה לוחם במעוז מול כוחות רבים הרבה יותר, אתה מפחד. ויגאל לוינשטיין מפחד. הוא יודע שהוא מפסיד בקרב מול הפמיניזם ומול קבלת הלהט"ב. והוא לגמרי חסר אונים, כי אין לו שום דבר להציע שיכול לתת מענה לכוחות האלה. אין לו שום דבר שיכול לשכנע את תלמידיו למה עליהם לדחות את הדרישות לשוויון, לסובלנות, לאוטונומיה אישית. ההנחות האלה טבועות בנו, כאנשים מודרניים, מלידתנו. אלה, אפשר לומר, האפליקציות שמגיעות עם הסמארטפון. להוריד אותן זה סיפור שהוא הרבה מעבר לכוחו של לוינשטיין. והוא יודע את זה. ולכן הוא בחרדה איומה.
 
3. הקרבה עצמית
בקרב מול הוכחות העדיפים עליו, הרב לוינשטיין מוכן להקריב את עצמו. כמו תלמידו (ובעלה הקודם של אשתו) רועי קליין. כפי שכתבה היטב יעל משאלי, לוינשטיין מוכן לקפוץ על הרימון. הוא טינף "מול כולם" על ההומואים (זכרו: לא רק "סוטים", אלא "זבל שבזבלים") ועכשיו על נשים. אין כאן רק מסירות נפש של אדם דתי, "קידוש שם שמיים" (אוי לאוזניים) של יהודי. יש כאן הפגנת אומץ של גבר-גבר.
 
לפני כמה שנים הוקלט הרב יוסף קלנר, עוד אחד מראשי ישיבות הקו, מדבר על המכתב שרבני הקו (טאו, וישליצקי, גם אבינר ועוד) שלחו למשה קצב, אז עדיין לא אנס מורשע, בו הם מעודדים אותו ("חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת"). קלנר טען שכותבי המכתב הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד […] זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים."
 
שימו לב לקישור גבריות = אומץ = אמירת דברים שנויים במחלוקת = הקרבה עצמית.
 
אגב קלנר גם אמר באותה שיחה שעם ישראל הוא "משוגע" ו"דפוק". אז הנה גם הקישור שלנו לגסות רוח. נותר לבדוק רק כמה מהתכונות התרומיות האלה דבקות בחיילים שיוצאים ממכינת עלי.
2017-03-07_202611

על זכויות וזהויות – תשובה ליואב שורק

בגיליון מוסף שבת הקודם של מקור ראשון פורסם מאמר מעניין של יואב שורק בו הוא קורא למעשה לא להביע תמיכה בלהט"בים, על מנת לא לעודד את התופעה. שורק בונה את מאמרו על כמה הנחות יסוד, שרובן מפוקפקות, ושאחת מהן, העיקרית, פשוט מנוגדת למציאות הפשוטה. היום התפרסמה בעיתון תגובתי, להלן:

במאמרו יוצא יואב שורק כנגד הסובלנות שהוא מוצא אף בחברה שומרת המצוות כלפי להט"בים, ומייחס סובלנות זו לכוונות טובות, אולם לעיוורון לגבי השלכותיה. לדידו של שורק קבלת להט"בים בחברה פירושה קבלתה של המהפכה המינית, שממילא עומדת מאחורי התופעה. שורק מייחס את הלגיטימציה שמקבלים להט"בים בעולם המערבי המודרני לשתי הנחות מוצא. האחת היא שמימוש תשוקה מינית הוא דבר חיובי; השנייה, שמשיכה מינית היא יסוד הזוגיות. משום שניתן למצוא בהלכה עמדות הפוכות לחלוטין, מסיק שורק שעמדת התורה מנוגדת לא רק למשכב זכר, אלא לכל משלבי החיים ההומוסקסואלים בכלל.

ברם בחינה קרובה של התופעה תלמד אותנו שבעוד ששתי הנחות המוצא לעיל, בדרגות שונות של חריפות, אכן מאפיינות את המהפכה המינית, הן אינן עומדות במרכז הקבלה של המיניות ההומוסקסואלית. הסיבה שאנחנו סובלניים כלפי להט"בים אינה מפני שמתירנות מינית הפכה ללגיטימית (להט"בים רבים אינם מתירנים), אלא מפני שמדובר עבורנו בעניין הנוגע לכבוד האדם. הומוסקסואליות היא מימד של זהות, ומגדירה באופן מקיף את חייו של הפרט. להיות הומו אינו מתמצא בתשוקה או בפעולה מינית מסויימת. מדובר בקשת שלמה של רגשות וזיקות, כמו גם מיקום חברתי מסויים. זה הביטוס שלם. לומר שמדובר רק בפעולה אסורה דומה לאמירה שאין זהות ציונית דתית כלל, אלא רק יהודים שומרי מצוות שמחזיקים בתפיסה ציונית. ברור לנו, וכל דתל"ש יאמר מיד, שיש זהות ציונית דתית.

כיבוד הרבדים המשמעותיים ביותר של העומד מולנו היא העקרון על פיו אנחנו קובעים מה אצל הזולת חשוב מספיק בכדי שיזכה להגנה מיוחדת. היסודות האלה (הם נקראים בפינו "זכויות"), הם אותם מימדים של זהות שבלעדיהם לא יהיה האדם שמולנו הוא עצמו, או לחילופין, לא יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שבו. חופש הביטוי, חופש התנועה, האוטונומיה על גופנו, חופש הדת והמצפון הם כולם מימדים בסיסיים בזהות שלנו, וחשובים, אני בטוח, לשורק לא פחות מאשר לכל אחד אחר. באותה מידה גם האפשרות לבטא את המיניות שלנו ללא פחד, ללא כפייה ועל פי רצוננו קשורה באופן עמוק לזהותנו. אם לא נכבד אותה, לא נכבד את עצמנו או את האדם שמולנו.

שורק מבין את האיום שבהגדרת הומוסקסואליות כזהות, ולכן הוא שולל דבר זה במפורש בסוף מאמרו. אולם עצם שלילתו המילולית של דבר לא יכולה להעלימו. עבור מרבית ההומואים והלסביות נטייתם המינית היא חלק מהותי מזהותם האנושית, ועל כן מכבודם העצמי. בהכחשתה של מציאות פשוטה זו שורק לא רק שאינו מכבד את תודעתם העצמית של אחיו ורעיו, אלא מכסה את עיניו מרצון אל מול מציאות פשוטה.

Capture

התפתחויות אורתודוקסיות, החרד"ל בלחץ

מן הסתם כבר ראיתם את מודעת התמיכה של 250 רבנים ברב יגאל "הם סוטים" לוינשטיין. בין הרבנים החתומים: דב ליאור שקרא "לנקות" את הארץ מערבים, שמואל אליהו שקרא "לנקום בחילונים", אליקים לבנון שאמר ש"רבנים יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה", וראובן בן אוליאל, שנגד בנו עמירם מתנהל בימים אלה משפט בחשד לשריפתה של משפחה פלסטינית בשנתה בכפר דומא. בקיצור, מיטב להיטי הציונות הדתית הפונדמנטליסטית.
 
המודעה מדכדכת ומעציבה, ובעיקר מבהירה לנו את קווי המתאר של הקבוצה שעומדת מולנו, כלומר מנגד לכל מי שחשובים לו השוויון לפני החוק, החופש מאפלייה, הסולידריות, ריבוי הדעות, הפמיניזם, חירות המחשבה והדמוקרטיה. חשוב לדעת וחשוב להפנים מול מי יש לנו מחלוקת אידיאולוגית ותרבותית עמוקה. חשוב גם לעמוד על הערכים שלנו ולא לוותר.
 
אבל יש גם צד אופטימי במודעה ההיא, שאפשר ללמוד מהמודעה שצירפתי להלן: מודעה של ארגון הרבנים צהר, מלפני 9 שנים (שנתיים אחרי דקירתו הראשונה של שליסל). המודעה זועקת נגד מצעד הגאווה בירושלים, וקוראת להפגין נגדו. מי שהביא את המודעה הוא אריה יואלי, עורך אתר סרוגים, שמנסה להצביע על חוסר העקביות בעמדת 'צהר', שכמובן לא מתבטאים כך יותר. אבל למעשה מדובר בדוגמא יפה להתפתחותה האורתודוקסיה בישראל. שינויים מתרחשים כל הזמן. ולטובה. ואכן, הרב דוד סתיו אומר ליואלי בתשובה לשאלתו: "תם עידן האיומים וההפחדות, היום זה עידן השיח."
 
שיח הוא בדיוק מה שהרב לוינשטיין לא מוכן לקיים. למעשה, את דבריו של הרב לוינשטיין יש להבין בדיוק על רקע הסיפור הזה: החרד"ל לחוצים מפני שהם מבינים שהמיינסטרים, לא רק בחברה החילונית אלא גם בזו הדתית, ברח להם. אל תתרשמו אפוא מאותם 250 רבנים קיצונים. רוב הציונות הדתית במקום אחר.
Capture

רוב גדול מקרב אזרחי ישראל בעד נישואים אזרחיים

זה ידוע, זה כמעט ברור לכולם, אבל חשוב בכל זאת להדגיש: רוב אזרחי ישראל היהודים מעוניינים בנישואים אזרחיים בישראל. שני סקרים פורסמו אתמול לא משאירים מקום לספק:

מהסקר של 'הארץ' עולה ש-61% מהיהודים במדינת ישראל רוצים בנישואים אזרחיים, ו-49% תומכים באפשרות חוקית לנישואים חד מיניים (רק 37% מתנגדים).

מהסקר של ynet עולה ש-64% תומכים בהכרה בנישואים אזרחיים, רפורמיים ו/או קונסרבטיבים, ו-64% תומכים גם בנישואים אזרחיים או ברית זוגיות לזוגות להט"בים.

עוד נתונים: 'הארץ': 58% מהיהודים רוצים אוטובוסים ורכבות בשבת, רק 36% מתנגדים.

ynet: גיור: 36% סבורים שעל המדינה להכיר רק בגיורים על פי ההלכה, 34% בעד הכרה בכל גיור, כולל הליך קבלה "חילוני" לעם היהודי, ו-30% היו מאשרים רק גיורים דתיים – אורתודוכסיים, קונסרבטיביים או רפורמיים.
61% היו מנתקים לחלוטין את הדת מהמדינה.

זה ידוע, זה כמעט ברור לכולם, אבל חשוב בכל זאת להדגיש: הפער בין עמדות הציבור בנושאי דת ומדינה לקיבעון שבמערכת הפוליטית עצום. למעשה, הוא בלתי נסבל. נציגנו אינם מייצגים אותנו.

כתבתי בעבר שיש לדרוש משאל עם בנושא נישואים אזרחיים. אפשר לחשוב גם על צורות אחרות של הפעלת לחץ על הממשלה, בראש ובראשונה הסירוב להתחתן ולהתגרש ברבנות הראשית. בנוסף יש לפנות לרבנים שמשתפים פעולה עם הרבנות הראשית ולומר להם בבירור: רבותי הנכבדים, אתם משתפים פעולה עם מנגנון שמפעיל כפייה דתית, וזאת בניגוד לרצונם של רוב האזרחים. אתם חלק ממעשה עוול. הפסיקו.

לא מטורף בודד

11844187_1452186168441368_955743091_n"מנאצי ה' ומחרפיו, מנוולים טמאי הנפש … עיצרו את האסון" – פשקווילים שניטלו לפני מצעד הגאווה בשכונות גאולה ובית ישראל בירושלים. יש להדגיש: מדובר בפלגים חרדיים מסויימים, ממש לא בכל החברה החרדית. ועוד: חופש הביטוי מאפשר וחייב לאפשר כאלה ביטויים. עם זאת יש הבדל בין להתנגד למצעד הגאווה ובין לכנות את הצועדים מנוולים, ולומר ששליסל הוא משוגע בודד, איש נטורי קרטא שאין לו קשר לחלקים מהציבור החרדי, זה פשוט לא נכון. יש לי גם עדות מאדם שהיה ברחוב יחזקאל בירושלים אחרי המצעד ומספר שהחדשות על הדקירות נחגגו בשמחה רבה.

הרב דוד בצרי הוא מהמוכרים שבמקובלים כיום. כבר ב-2004, אחרי מצעד הגאווה בירושלים, שנה לפני תקיפתו הראשונה של שליסל, הוא אמר כי "בגלגול הבא ההומואים יהפכו לשפנים וארנבות. זו לא סטייה או מחלה אלא תועבה. אפילו בהמות לא מתנהגות כך. טוב תעשה המדינה אם תאסור אותם". ב-2011 אמר: "מי שמתגאה בתועבה – הוא האדם הכי מתועב שבעולם." השאלה כאן שוב היא יחס הציבור אל בצרי. האם בצרי ימשיך להיות מקובל בחצרות חרדים? האם יוזמן גם לאירועים של הציונות הדתית?

הרב שלום ארוש​ הוא אחד הרבנים מהמעגלים הרחבים של חסידות ברסלב. הוא עומד בראש רשת מוסדות חינוך חרדית שנקראת "חוט של חסד". האם ידוע כמה כספים מעביר משרד החינוך לרשת? האם ידוע מה שר החינוך מתכוון לעשות בקשר לזה? לפני חודשיים בדיוק השתתף ארוש בהפגנה כנגד תפילת נוצרים באתר קבר דוד בהר ציון בירושלים. על פי יאיר אטינגר מ'הארץ' הציב הרב ארוש סדרת תנאים לקיום התפילה הנוצרית. אלה הועברו למשטרה, שמסרה אותם למתפללים הנוצרים כהנחיות מטעמה. בעקבות אותן דרישות נאסר על הבישופ להיכנס עם צלב על מטהו, לא הודלקו נרות וקבוצת האנשים שהגיעה עד הקבר עצמו צומצמה לעשרה בלבד. כך מגביל ארוש, באישור משטרת ישראל, חופש הפולחן של נוצרים בישראל. והנה לכם הקשר בין פעילות אנטי-להט"בית לפעילות אנטי-נוצרית.

חייבים לעמוד כנגד הניסיונות האלה להגביל את חירויות הפרט וחופש הדת. חייבים להגן על הדמוקרטיה שלנו. אני קורא לכל מי שהחירות במרחב הציבורי חשובה לו לצעוד איתנו במצעד הגאווה בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

פגישה עם נשיא מכללה אוונגליסטית

נפגשתי אתמול בירושלים לארוחת ערב עם נשיא מכללה אמריקאית אוונגליסטית. אולי ה-מוסד ה-אוונגליסטי ללימודים גבוהים בארה"ב. מוסד פרטי, ותיק, שכל מוריו אוונגליסטים ושתלמידיו מגיעים מלמעלה מחמישים זרמים נוצריים שונים כדי ללמוד "תורה ומדע" בגרסה הנוצרית.

שאלתי אותו על ההתפתחויות האחרונות בארה"ב: ניצחון המאבק של הלהט"בים לנישואים חד-מיניים, והסקר האחרון של מכון Pew שהראה ש"הבלתי מזוהים" דתית גדלים והולכים, וכבר הקבוצה השנייה בגודלה בארה"ב, אחרי האוונגליסטים. בקיצור, ארצות הברית הופכת פחות נוצרית-שמרנית, הן ערכית והן דמוגרפית.

הוא אמר שהמגמות האלה ידועות להם כבר שנים רבות. נכון, עכשיו הדברים עולים על פני השטח ועלולים להבהיל. ההנחה שלו היא שבית המשפט העליון יאשר ללא ספק נישואים חד-מיניים עד סוף החודש. מצד שני הוא מחזיק שהאוונגליסטים עצמם לא נחלשים דמוגרפית, גם אם סביבם הכל משתנה.

לכן האסטרטגיה שלהם, הוא אמר, הוא להעביר כל עוד אפשר כמה שיותר חוקים שיגנו על הנוצרים המאמינים, הפעם כמיעוט. כלומר אין ניסיון להשפיע על המדינה כולה, אלא לאפשר למי שמאמין להגן על אמונתו. לבנות איים של אמונה-מוגנת. כמו החוק שעבר לאחרונה באינדיאנה, שמאפשר בתנאים מסויימים (ולא קלים) לנותני שירותים לסרב לתת אותם לפעילויות שנוגדות את אמונתם.

אני כמובן סיפרתי לו, כתמונת ראי, על רודנות הרבנות הראשית והשינויים הדמוגרפיים בישראל. אבל רק שתדעו: מעבר לאוקיינוס המאמינים הם שמרגישים תחת מצור.

התחילו הדיונים בעניין נישואים חד מינים בבית המשפט העליון בארה"ב

בית המשפט העליון בארה"ב שמע אתמול טיעונים משני הצדדים בדיון על נישואים חד-מיניים, לקראת ההכרעה ביוני. הדיון נגע לשאלת הגדרת מוסד הנישואים – האם הוא מוגדר מראש כנוגע לאיחוד של שני מינים, או יכול להכיל איחוד של שני אנשים מאותו מין.

ממשל אובמה שלח נציג מטעמו שביקש מבית המשפט להכיר בנישואים חד-מיניים כחלק מההבטחות להגנה שווה של החוק (התיקון ה-14 לחוקה). "בעולם שבו זוגות הומוסקסואלים ולסביים חיים בפתיחות כשכנים שלנו ותורמים כחברים שווים בקהילה, אי אפשר להגן – פשוט אי אפשר להגן – על ההצעה לשלול מהם את הזכות להשתתף במוסד הנישואים", אמר.

זרמים דתיים שונים שלחו הודעות לבית המשפט בגנות או בזכות השינוי. בין הזרמים שתומכים בהכרה בנישואים חד-מיניים: הכנסייה האפיסקופלית, הכנסייה היוניטרית, והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. הכתבה הזאת מזכירה שלפני מלחמת האזרחים זרמים דתיים שונים תמכו בעבדות על בסיס ציטוטים מהמקרא, ואילו אחרי שהעניין הוכרע ידעו הזרמים הדתיים לפרש מחדש את כתבי הקודש. כך לכאורה יקרה גם הפעם.

37 מדינות בארה"ב, כלומר רוב גדול של מדינות האיחוד, כבר מכירות בנישואים חד-מיניים, וכ-70% מהאמריקאים כבר חיים במדינות שמכירות בהם. השאלה היא רק האם האיחוד כזה יהפוך לזכות שתזכה להגנת הממשל הפדרלי, ושמדינות באיחוד לא יהיו יכולות לחוקק נגדה. השאלה היא עקרונית: האם מדובר בזכות אזרחית יסודית.

כנראה שהשאלה הזאת תענה בחיוב עוד חודש וקצת. כתבה ארוכה ב-politico מסכמת את "המהפכה של שוויון בנישואים" כצעד האחרון בשרשרת שמבצרת את זכויות האזרח של האמריקאים, אחרי הפמיניזם והשוויון לשחורים, וממליצה לכל מאבק לזכויות בחמישים שנים הבאות ללמוד מהפעילים הלהט"בים איך לעשות את זה כמו שצריך.

חודשיים של פולמוס על נישואים חד-מיניים

time

לעיל שער גיליון Time כפי שפורסם היום. הנושא החם בארה"ב בחודשיים הבאים הולך להיות נישואים חד מיניים. עוד לא הספקנו להירגע מהחוק החדש באינדיאנה שמאפשר בשם חופש הדת לנסות (בתלות בפסיקת בית משפט) להימנע מלהשכיר אולם חתונות לזוג חד מיני, וכבר בהמשך החודש ישמע בית המשפט העליון בארה"ב טיעונים בזכות ונגד חיוב כל המדינות בארה"ב לאפשר ללהטב"ים להינשא.

בינואר הודיע בית המשפט העליון של ארה"ב שהוא יכריע בשאלה, שבעצם נוגעת למעמד נישואים חד מיניים כזכות אזרחית וחוקתית בסיסית, עד יוני. יש לנו אפוא חודשיים של דיונים שבסופם הכרעה.

ולקראת הדיונים הגישו תומכים ומתנגדים לבית המשפט מסמכים הסוקרים את הנושא מנקודת מבט עולמית. על פי כתבה בנ"י טיימס, בעוד שהתומכים מציינים ש"מתעורר קונצנזוס גלובלי בקרב דמוקרטיות ליברליות" לטובת הכרה בנישואים חד מיניים, המתנגדים מציינים שברוב המוחלט של המדינות בעולם אין הכרה כזאת, וזאת גם בקרב דמוקרטיות שמגנות על זכויות להט"בים מבחינות אחרות.

בסופו של דבר יש בין 17 ל-20 מדינות (תלוי איך סופרים את אנגליה, סקוטלנד ו-וויילס) שמאפשרות נישואים חד מיניים, לא כולל 36 מדינות שהן חלק מארה"ב עצמה. הנה הקבצים בפידיאף של התומכים ושל המתנגדים. אגב, המתנגדים צירפו למסמך שלהם מומחים משלל מדינות, כולל אחד, ד"ר אבישלום וסטרייך, מישראל.

בינתיים המאמר הראשי של ה-Time מכריז ש"מלחמת התרבות סביב זכויות גייז פחות או יותר הושלמה", וכוונתו שהתומכים בזכויות ניצחו כמובן. השאלות שנשארו הן רק איך המפלגה הרפובליקאית תתמודד עם הנושא, עד כמה יאפשרו לשמרנים דתיים לשמור על עמדותיהם (החוק באינדיאנה וכו', וכמובן, איך בדיוק יפסוק בית המשפט העליון בארה"ב.

הנושא חם ורק הולך ומתחמם, אבל כדאי לדעת שכל מי שינסה להעלות אותו מול הממשלה שלנו הוא או שמאלני או ראש עמותה שמקבלת כסף מאירופה.

קלמן ליבסקינד וקנוניית ההומואים בתקשורת

kalmanאני בדרך כלל אוהב לקרוא את קלמן ליבסקינד, אבל הטור שלו הפעם (מעריב-סופהשבוע, 27.2) מציג ערבוב מביך של עיתונאות גרועה ודעות קדומות ילדותיות. ליבסקינד תוהה על מה ולמה עוסקת התקשורת רבות כל כך בסוגייה ההומו לסבית, אפרופו ההפגנות בכנסי הבחירות של הבית היהודי. התשובה:

את סדר היום מכתיבה התקשורת, ואחוז ההומוסקסואלים, הלסביות והתומכים בתפיסת העולם שלהם בקרב אנשי התקשורת, גבוה יותר מהאחוז שלהם בכל מקום אחר.

בחיי, זה מה שהוא כתב. ולא רק זה, אלא שכל הסיפור הוא "קמפיין פוליטי שמאלני שסוגיית הלהט"ב משמשת לו אך מסכה". ברור, הרי בלי קונספירציה שמאלנית אין לימין כיום לקסיקון אידיאולוגי. אז הוספנו ל"שמאל שולט בתקשורת" את ה"הומואים שולטים בתקשורת", זרקנו פנימה קצת מסכות (בכל זאת, פורים), ושכחנו רק את הקרן החדשה לישראל. העיקר שיש סיבה להתבכיין.

ליבסקינד כותב על כוחות נסתרים שמושכים בחוטים, אלא שהאמת היא אחרת לחלוטין, ובעלת היקף ועומק הרבה יותר משמעותיים. במאה ה-19 לא נלחמו רבים כל כך למען שחרור שחורים מעבדות מפני שהיו שחורים רבים בתקשורת. במאה העשרים לא נלחמו רבים כל כך למען שוויון זכויות לנשים מפני שהיו נשים רבות כל כך בתקשורת. בישראל בעבר וכיום פעילים מזרחים לא "הצליחו להשתלט כאן על השיח" מפני שיש מזרחים רבים בתקשורת. כל המאבקים האלה הפכו לקווי-שבר תרבותיים מפני שהם פרטו על מיתרים עמוקים מאוד בתרבות המערבית המודרנית והצליחו לעמת את חבריה עם ערכים *שהם עצמם מחזיקים*, עם השאיפה לשוויון וחירות שהיא חלק אינטגרלי מהאתוס המערבי-ליברלי.

מהפכת קבלתם של הלהט"בים במיינסטרים היא אחת התמורות התרבותיות העצומות שידעה התרבות המערבית. היא קשורה לדרך המודרנית שבה אנחנו תופסים יחסי מין, בשינוי הכולל של היחס של האדם המודרני לגופו, היא מבוססת על היותה של נטייה מינית כיום יסוד של זהות ולא רק פעילות גופנית, והיא כמובן נטועה עמוק מאוד במהפכת זכויות האדם והאזרח. ליבסקינד בוחר באופן לא מובן להיות עיוור לכל זה, ולהפריח עלילה מדהימה בפשטנות שלה.

יחד עם דבריה של ציפי חוטובלי מהשבוע שעבר ("העובדה שסוגיית הלהט"בים נמצאת על סדר היום היא בגלל שיאיר לפיד ניצח. זה לא מעניין את האזרח הישראלי") מתקבל הרושם הלא-סביר שאנשים מסויימים לא מצליחים להזדהות עם מצוקה של אדם שאין הכרה בזכויותיו, או שההיגיון המוסרי מאחורי שיח הזכויות פשוט זר להם. קשה להאמין שזה המצב, אבל זה יכול להסביר גם את חוסר היכולת להבין מדוע מיליוני פלסטינים לא ממש יכולים להישאר תחת כיבוש או למה העולם כל כך מתענין בסיפור שלהם. רמז: זה לא בגלל שיש המון פלסטינים בתקשורת.

כנסיות אוונגליסטיות שונות משנות את עמדתם לגבי נישואים חד-מיניים

בגליון הנוכחי של Time יש כתבה גדולה (בלינק התקציר בלבד, הכתבה למנויים) על התזוזות בעמדת הכנסיות האוונגליסטיות בארה"ב בנוגע לנישואים חד-מיניים. הדרישה באה בעיקר מהדור הצעיר, והיא מבקשת סובלנות ואף הכרה באפשרות של הומואים ולסביות להתחתן. העמדה המסורתית של האוונגליסטים כמובן שוללת את העניין, וכפי שהכותבת Elizabeth Dias מבהירה, אין כאן רק דאגה לעתיד החברה או מוסד המשפחה. אחד המאפיינים המרכזיים של האוונגליסטים הוא תפיסת הכתוב במקרא באופן מילולי וכתקף נצחית. מכיוון שהתנ"ך והברית החדשה אוסרים על יחסים הומוסקסואלים, אישורם יהיה פניה נגד עקרון אוונגליסטי מרכזי.

ועם זאת, זה קורה יותר ויותר. תנועות למען העניין קמות בתוך העולם האוונגליסטי וכנסיות/קהילות אוונגליסטיות אמריקאיות שונות מכריזות שהן תכרנה בנישואים חד מיניים. פעמים רבות הדבר מביא לגירושן מהזרם האוונגליסטי הספציפי ואף לפרישה של חברי קהילה/כנסייה רבים. על פי הכתבה משום כך רבים שמאמינים שזה נכון למרות זאת לא עושים את הצעד הזה. כפי שמציינת הכתבת, הכרה בנישואים חד-מיניים לא יכולה שלא להשפיע גם על היחס לנשים באופן כללי, ובדרך כלל עמדות מסורתיות (נאמר, שרק גברים מובילים את התפילות) מתערערות. זמנים לא פשוטים לפטריארכיה.