נתונים מעניינים על אפלייה כלפי להטב”ק

מאמר חשוב של פרופ' נטע ברק-קורן מהאונ' העברית על הזכות לסרב לתת שרות משום אמונה דתית. ברק-קורן בדקה את הנכונות של בעלי קונדיטוריות לאפות עוגת חתונה לזוגות להטב"ק לפני ואחרי הפסיקה בעניין Masterpiece Cakeshop, בה בית המשפט איפשר לבעלים לסרב.

על פי הבדיקה הפסיקה של בית המשפט העליון הביאה לצמצום הנכונות של בעלי קונדיטוריות לשרת לקוחות להטב"ק, מ-64% הענות חיובית (גם סטרייטים לא תמיד זוכים לשירות ממגוון סיבות), ל-49% הענות בלבד. אם הממצאים נכונים, ברק-קורן קובעת שמשמעותם עליה ממשית באפליה כלפי הקהילה הגאה.

מכיוון שאחד מהטיעונים של המצדדים בהיתר לבעלי עסקים לסרב לשרת לקוחות שונים על בסיס חופש הדת שלהם הוא שממילא מדובר במיעוט קטן והלקוחות ימצאו פתרון אחר במהירות, יש כאן הכבדה על הגישה הזאת, מפני שמתגלה שהיתר לאפלייה גורר שינוי גישה אצל מי שבעבר לא גילה התנגדות.

אני סבור שבמקרים מסויימים (ראו רשימה) יש להתיר לבעלי עסקים לסרב לשרת לקוחות על בסיס חופש דת ומצפון. המחקר לעיל הופך את העמדה הזאת לבעייתית יותר. מחד אנחנו לא רוצים שהאפליה, משהותרה, תתפשט. מאידך אנחנו רוצים לשמור על חופש הדת והמצפון של אנשים פרטיים. כליברלים, אנחנו לא רוצים שהמדינה תעסוק בהינדוס האזרחים מבחינת אמונותיהם ודעותיהם. אבל כליברלים אנחנו גם לא יכולים להסכים למצב בו השוויון לפני החוק מעורער, או שיש אנשים שנחשבים פחות. בעיה קשה.

האם על המדינה להכריח בעלי עסק לבצע פעולה שעומדת בניגוד למצפונם?

לא הייתי חוגג את פסק הדין הזה.

תראו, בית המשפט פסק שהנתבעים, שסירבו להדפיס פוסטר עבור אגודת להט"ב, הפלו את הלקוחות משום נטייתם המינית, וזה בפירוש מנוגד לחוק. הנטבעים כלל לא ראו את הפוסטר שהיו אמורים להדפיס, ולכן לכאורה לא סירבו בגלל התוכן שלו, אלא בגלל זהות המזמינים. אם זה כך, זה אכן מגונה ואסור חוקית (סמוטריץ' כבר רוצה לשנות את החוק), וטוב שבית המשפט פסק כפי שפסק.

אבל אם בית הדפוס סירב לתת שירות לא בגלל זהות הלקוחות אלא בגלל תוכן הפוסטר (כטענת הנתבעים), נדמה לי שהרבה יותר בעייתי שהמדינה תחייב אותו. יש הבדל גדול בין סירוב שלנו לשרת אדם *בגלל מי שהוא*, לבין סירוב שלנו לבצע פעולה *מפני שהפעולה מנוגדת לאמונתנו*. המעשה הראשון הוא אפלייה על רקע זהותו של אדם (הומו, ערבי, מזרחי, יהודי). המעשה השני אינו אפלייה בין בני אדם אלא בין מעשים שונים, ולא קשור לזהות של הלקוח, אלא לפעולה שמבקשים מבעל העסק לעשות.

חשבו על זה:

• אתם בעלי בית דפוס. אתם אנשי שמאל ומתנגדים בתוקף לשליטת ישראל בשטחים. למרות זאת, אתם לא מחרימים איש, גם לא מתנחלים. יום אחד מגיע אליכם ברוך מרזל ומבקש שתדפיסו לו אלף פוסטרים ועליהם הכתובת "לא מפרנסים את האויב – עבודה עברית". האם מותר לכם לסרב להדפיס את הפוסטר הזה?

אני לא טוען שזה בדיוק אותו דבר (עמדה פוליטית אינה זהות מינית). אבל זה מספיק דומה. האם הייתם רוצים שהמדינה תכריח אתכם לא רק לשרת את מרזל (שידפיס אצלכם, למשל, הזמנות לחתונת בתו), אלא גם להדפיס עבורו תועבה גזענית?

אני חושב שלא. באותה מידה, אני חושב שכשיש אפשרויות אחרות (כלומר, נאמר, בית הדפוס אינו היחיד בעיר) אל לה למדינה לחייב בעל עסק לעשות מעשה, כלומר ליצור תוצר, שעומד בניגוד מפורש לאמונתו. חופש הדת והמצפון כאן אמור לגבור על הנוחות והרגשות הפגועים של הלקוח.

ונכון, לא פשוט תמיד להבחין בין אפלייה בין בני אדם לבין סירוב לבצע פעולה שאותם בני אדם דורשים. אני לא טוען שיש כאן כלל אצבע פשוט שאפשר להשליך על כל מקרה. אבל הרי בשביל להבחין בין מקרים גבוליים ובעייתיים יש בית משפט. ולדעתי עליו לנהוג ביתר סובלנות כלפי מי שמסרב לבצע פעולה שלדעתו אסורה עליו מטעמי דת ומצפון.

כתבתי על זה לפני כמה שנים בבלוג הראשי. והנה קישור לכתבה של אלמוג בן זכרי.

הכניסה לפוליטיקה של הרב טאו – שלושה מאמרים מצויינים

אתר העין השביעית פרסם סדרה של שלושה מאמרים על תופעת מפלגת נעם שממש לא כדאי לפספס. המאמרים מכסים את התופעה בצורה מרשימה ומציעים שלוש דרכים שונות להסביר אותה.

 

המאמר הראשון (והמקיף ביותר) הוא של מורדי מילר, שחקר במשך שנים את החרד"ל. מילר מציע סקירה ארוכה של יצירת מעגל ישיבות 'הקו' של הרב טאו, ומסביר את השינוי בטקטיקה לאחרונה – מצפייה שקטה למשיח לאקטיביזם פוליטי – באופן תיאולוגי.

 

על פי מילר עד לא מזמן חשבו שהחילונים הם חול, ועתידים להתעורר ולחזור בתשובה אוטוטו, ואילו כיום סבורים שמפני שאנחנו ממש לפני הגאולה כוחות הטומאה התעוררו, ומפיצים את טומאתם בכל מקום – לכן, למשל, ישראל היא גיי פרנדלי ומנסים לשלב נשים בצה"ל. דוגמאות מובהקות להתפשטות הטומאה.

 

"בניגוד לחול," כותב מילר, "שאינו קדוש אך בעל עומק וחיוניות […] הטומאה היא חלולה ומסוכנת. הטומאה באה להרוס לשם ההרס, בלי שום היגיון. היא שורפת הכל כדי להביט בלהבות." מול הטומאה יש להילחם אקטיבית. לכן הרב טאו יוצא להפגין בעצמו והקים מפלגה.

 

את המאמר השני כתב ד"ר אהוד פירר. פירר מוצא סיבה הרבה יותר פשוטה לשינוי בהתנהגות המסדר של טאו. הוא תוקף את העניין מהכיוון הסוציולוגי ומסביר שמדובר בדינמיקה די קבועה של קבוצה משיחית. תחילה מדובר באליטה אינטלקטואלית, יצירתית ונלהבת, שמתכנסת על מנת ליצור אוונגרד רוחני. בשלב השני החומות בין הקבוצה לציבור הכללי מתגבהות, והיא מסתגרת מהעולם. בשלב השלישי, כותב מילר:

 

"אנשי הקבוצה מבינים לפתע שלאחר שנים ארוכות של בניית חומות בינם לבין העולם שבחוץ, הוא כבר חדל מזמן מלהתעניין בהם. הם מבינים פתאום שבמקום להיות אוונגרד רוחני שעוסק בבניית התודעה המהפכנית, הם הפכו – לפחות בעיני הציבור – לסתם חבורה של תמהונים המדברים בשפה שאיש לא מבין. לכן הם מחליטים שהגיע הזמן להפסיק את ההסתגרות ולצאת החוצה כדי להשפיע, לפני שיהפכו באופן סופי להערת שוליים בהיסטוריה. אבל לאחר שנים של הסתגרות, הם מגלים שהעולם השתנה. הם כבר לא מבינים את העולם וכבר לא מדברים את שפתו."

 

והמאמר השלישי שייך לד"ר שלמה פישר, שאני משתדל לקרוא כל מה שהוא כותב מפני שיכולת הניתוח שלו את החברה הישראלית בכלל ואת הציונות הדתית בפרט היא מבריקה לדעתי. פישר מתבונן בעניין שוב מהכיוון התיאולוגי. פישר מזהה את ההשפעה שינק הקוקיזם מהתנועה הרומנטית (הגרמנית בפרט), ומסביר כי "הרעיון המרכזי של התיאולוגיה הפוליטית הקוקיסטית הוא שיצורים נבראים, ובמיוחד בני אדם, ועם ישראל בפרט, שואפים (מבחינה פנימית) לחזור למקורם האלוהי."

 

עכשיו, יהודים אמורים לחזור למקורם האלוהים על ידי, בשלב ראשון, לחיות חיים של לאומיות גאה על אדמתם, ובשלב שני כמובן לשאת עול תורה ומצוות. פישר מסביר שהשלב הראשון הוא נקודת החיבור בין הציונות הדתית הקוקיסטית לבין הציונות החילונית המפא"יניקית, מתוך צפיה, כמובן, שהשלב השני בדרך.

 

אבל מה אם לא רק שהשלב השני לא מגיע, אלא שהשלב הראשון מתערער? "אם הטבע מעוות (כפי שטוענים החרד"לים ביחס לאוריינטציה חד-מינית) אז אי אפשר לחזור לעצמיות ולאותנטיות. במקרה הזה אי-אפשר להגשים את האידיאלים האלוהיים ולחזור למקור האלוהי. יש סיכול של כל המהלך." לכן, טוען פישר, הקיבעון האובססיבי כלפי תופעת הלהט"ב והמאבק כלפי הפמיניזם: מבחינת אנשי הרב טאו תופעות אלה מחרבות את הבסיס הבריא של החברה כולה, וממילא לא מאפשרות את התקדמותה אל הגאולה.

הגבר החרד"לי – קווים לדמותו

הסיפור הזה מצריך מחקר רציני יותר, אבל הנה חיבור מהיר של כמה נקודות שעולות מתוך דרשת הדאחקות-על-חשבון-חיילות של הרב לוינשטיין.

 

1. פטריארכליות

זאת כמובן נקודה מרכזית, אבל לא לטעות: זה לא רק הבוז לנשים, ההתייחסות אליהן כחפץ, כסחורה, הדירוג שלהן על פי מידת חשקתם של גברים בהן, הדיבור עליהן כיצורים חסרי רצון עצמי, חסרי בינה. זה גם לא רק הרצון לשמור על נשים כנשים, כלומר על הנשיות שלהן (על פי הגדרתו של לוינשטיין כמובן – נשים בקרקל אינן נשים וכו'). זה בעיקר הרצון לשמר גברים כגברים, כלומר כאמיצים, כלוחמים, כעליונים.

 

הסכנה שרואה הרב לוינשטיין היא הפיכתן של נשים ל"גבריות" יותר, הן במובן שהן תהיינה לוחמות, והן במובן שהן תהיינה שוות. לזה הוא לא מוכן להסכים. מזה, ולא מחילונן של אותן נשים דתיות, הוא מפחד. בזה הוא נלחם.

 

יש הרבה עיסוק בגבריות בישיבות הקו, והגבריות הזאת היא תמיד קלישאתית: גבורה, עוצמה, קשיחות, רצינות חמורת סבר. חישבו על מסעות הקמפינג בקורסי "טיפולי ההמרה". גבר = איש המרלבורו. לכן גם גסות הרוח, שמתקשרת עבורם לגבריות ואומץ. ישיבות הקו הן אחד מהמעוזים האחרונים בישראל של פטריארכליות מוצהרת, מיליטנטית, לא מתנצלת.

 

2. חרדה

כשאתה לוחם במעוז מול כוחות רבים הרבה יותר, אתה מפחד. ויגאל לוינשטיין מפחד. הוא יודע שהוא מפסיד בקרב מול הפמיניזם ומול קבלת הלהט"ב. והוא לגמרי חסר אונים, כי אין לו שום דבר להציע שיכול לתת מענה לכוחות האלה. אין לו שום דבר שיכול לשכנע את תלמידיו למה עליהם לדחות את הדרישות לשוויון, לסובלנות, לאוטונומיה אישית. ההנחות האלה טבועות בנו, כאנשים מודרניים, מלידתנו. אלה, אפשר לומר, האפליקציות שמגיעות עם הסמארטפון. להוריד אותן זה סיפור שהוא הרבה מעבר לכוחו של לוינשטיין. והוא יודע את זה. ולכן הוא בחרדה איומה.

 

3. הקרבה עצמית

בקרב מול הוכחות העדיפים עליו, הרב לוינשטיין מוכן להקריב את עצמו. כמו תלמידו (ובעלה הקודם של אשתו) רועי קליין. כפי שכתבה היטב יעל משאלי, לוינשטיין מוכן לקפוץ על הרימון. הוא טינף "מול כולם" על ההומואים (זכרו: לא רק "סוטים", אלא "זבל שבזבלים") ועכשיו על נשים. אין כאן רק מסירות נפש של אדם דתי, "קידוש שם שמיים" (אוי לאוזניים) של יהודי. יש כאן הפגנת אומץ של גבר-גבר.

 

לפני כמה שנים הוקלט הרב יוסף קלנר, עוד אחד מראשי ישיבות הקו, מדבר על המכתב שרבני הקו (טאו, וישליצקי, גם אבינר ועוד) שלחו למשה קצב, אז עדיין לא אנס מורשע, בו הם מעודדים אותו ("חזק ואמץ על עמידתך הבלתי מתפשרת על האמת"). קלנר טען שכותבי המכתב הם "גברים", כי "יש להם את האמת שלהם […] והם לא עושים חשבון לאף אחד […] זו צורה של תלמידי חכמים […] לא סמרטוטים."

 

שימו לב לקישור גבריות = אומץ = אמירת דברים שנויים במחלוקת = הקרבה עצמית.

 

אגב קלנר גם אמר באותה שיחה שעם ישראל הוא "משוגע" ו"דפוק". אז הנה גם הקישור שלנו לגסות רוח. נותר לבדוק רק כמה מהתכונות התרומיות האלה דבקות בחיילים שיוצאים ממכינת עלי.

על זכויות וזהויות – תשובה ליואב שורק

בגיליון מוסף שבת הקודם של מקור ראשון פורסם מאמר מעניין של יואב שורק בו הוא קורא למעשה לא להביע תמיכה בלהט"בים, על מנת לא לעודד את התופעה. שורק בונה את מאמרו על כמה הנחות יסוד, שרובן מפוקפקות, ושאחת מהן, העיקרית, פשוט מנוגדת למציאות הפשוטה. היום התפרסמה בעיתון תגובתי, להלן:
—

במאמרו יוצא יואב שורק כנגד הסובלנות שהוא מוצא אף בחברה שומרת המצוות כלפי להט"בים, ומייחס סובלנות זו לכוונות טובות, אולם לעיוורון לגבי השלכותיה. לדידו של שורק קבלת להט"בים בחברה פירושה קבלתה של המהפכה המינית, שממילא עומדת מאחורי התופעה. שורק מייחס את הלגיטימציה שמקבלים להט"בים בעולם המערבי המודרני לשתי הנחות מוצא. האחת היא שמימוש תשוקה מינית הוא דבר חיובי; השנייה, שמשיכה מינית היא יסוד הזוגיות. משום שניתן למצוא בהלכה עמדות הפוכות לחלוטין, מסיק שורק שעמדת התורה מנוגדת לא רק למשכב זכר, אלא לכל משלבי החיים ההומוסקסואלים בכלל.

ברם בחינה קרובה של התופעה תלמד אותנו שבעוד ששתי הנחות המוצא לעיל, בדרגות שונות של חריפות, אכן מאפיינות את המהפכה המינית, הן אינן עומדות במרכז הקבלה של המיניות ההומוסקסואלית. הסיבה שאנחנו סובלניים כלפי להט"בים אינה מפני שמתירנות מינית הפכה ללגיטימית (להט"בים רבים אינם מתירנים), אלא מפני שמדובר עבורנו בעניין הנוגע לכבוד האדם. הומוסקסואליות היא מימד של זהות, ומגדירה באופן מקיף את חייו של הפרט. להיות הומו אינו מתמצא בתשוקה או בפעולה מינית מסויימת. מדובר בקשת שלמה של רגשות וזיקות, כמו גם מיקום חברתי מסויים. זה הביטוס שלם. לומר שמדובר רק בפעולה אסורה דומה לאמירה שאין זהות ציונית דתית כלל, אלא רק יהודים שומרי מצוות שמחזיקים בתפיסה ציונית. ברור לנו, וכל דתל"ש יאמר מיד, שיש זהות ציונית דתית.

כיבוד הרבדים המשמעותיים ביותר של העומד מולנו היא העקרון על פיו אנחנו קובעים מה אצל הזולת חשוב מספיק בכדי שיזכה להגנה מיוחדת. היסודות האלה (הם נקראים בפינו "זכויות"), הם אותם מימדים של זהות שבלעדיהם לא יהיה האדם שמולנו הוא עצמו, או לחילופין, לא יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שבו. חופש הביטוי, חופש התנועה, האוטונומיה על גופנו, חופש הדת והמצפון הם כולם מימדים בסיסיים בזהות שלנו, וחשובים, אני בטוח, לשורק לא פחות מאשר לכל אחד אחר. באותה מידה גם האפשרות לבטא את המיניות שלנו ללא פחד, ללא כפייה ועל פי רצוננו קשורה באופן עמוק לזהותנו. אם לא נכבד אותה, לא נכבד את עצמנו או את האדם שמולנו.

שורק מבין את האיום שבהגדרת הומוסקסואליות כזהות, ולכן הוא שולל דבר זה במפורש בסוף מאמרו. אולם עצם שלילתו המילולית של דבר לא יכולה להעלימו. עבור מרבית ההומואים והלסביות נטייתם המינית היא חלק מהותי מזהותם האנושית, ועל כן מכבודם העצמי. בהכחשתה של מציאות פשוטה זו שורק לא רק שאינו מכבד את תודעתם העצמית של אחיו ורעיו, אלא מכסה את עיניו מרצון אל מול מציאות פשוטה.

התפתחויות אורתודוקסיות, החרד"ל בלחץ

מן הסתם כבר ראיתם את מודעת התמיכה של 250 רבנים ברב יגאל "הם סוטים" לוינשטיין. בין הרבנים החתומים: דב ליאור שקרא "לנקות" את הארץ מערבים, שמואל אליהו שקרא "לנקום בחילונים", אליקים לבנון שאמר ש"רבנים יכולים לפרוץ את גבולות הדמוקרטיה", וראובן בן אוליאל, שנגד בנו עמירם מתנהל בימים אלה משפט בחשד לשריפתה של משפחה פלסטינית בשנתה בכפר דומא. בקיצור, מיטב להיטי הציונות הדתית הפונדמנטליסטית.

 

המודעה מדכדכת ומעציבה, ובעיקר מבהירה לנו את קווי המתאר של הקבוצה שעומדת מולנו, כלומר מנגד לכל מי שחשובים לו השוויון לפני החוק, החופש מאפלייה, הסולידריות, ריבוי הדעות, הפמיניזם, חירות המחשבה והדמוקרטיה. חשוב לדעת וחשוב להפנים מול מי יש לנו מחלוקת אידיאולוגית ותרבותית עמוקה. חשוב גם לעמוד על הערכים שלנו ולא לוותר.

 

אבל יש גם צד אופטימי במודעה ההיא, שאפשר ללמוד מהמודעה שצירפתי להלן: מודעה של ארגון הרבנים צהר, מלפני 9 שנים (שנתיים אחרי דקירתו הראשונה של שליסל). המודעה זועקת נגד מצעד הגאווה בירושלים, וקוראת להפגין נגדו. מי שהביא את המודעה הוא אריה יואלי, עורך אתר סרוגים, שמנסה להצביע על חוסר העקביות בעמדת 'צהר', שכמובן לא מתבטאים כך יותר. אבל למעשה מדובר בדוגמא יפה להתפתחותה האורתודוקסיה בישראל. שינויים מתרחשים כל הזמן. ולטובה. ואכן, הרב דוד סתיו אומר ליואלי בתשובה לשאלתו: "תם עידן האיומים וההפחדות, היום זה עידן השיח."

 

שיח הוא בדיוק מה שהרב לוינשטיין לא מוכן לקיים. למעשה, את דבריו של הרב לוינשטיין יש להבין בדיוק על רקע הסיפור הזה: החרד"ל לחוצים מפני שהם מבינים שהמיינסטרים, לא רק בחברה החילונית אלא גם בזו הדתית, ברח להם. אל תתרשמו אפוא מאותם 250 רבנים קיצונים. רוב הציונות הדתית במקום אחר.

רוב גדול מקרב אזרחי ישראל בעד נישואים אזרחיים

זה ידוע, זה כמעט ברור לכולם, אבל חשוב בכל זאת להדגיש: רוב אזרחי ישראל היהודים מעוניינים בנישואים אזרחיים בישראל. שני סקרים פורסמו אתמול לא משאירים מקום לספק:

מהסקר של 'הארץ' עולה ש-61% מהיהודים במדינת ישראל רוצים בנישואים אזרחיים, ו-49% תומכים באפשרות חוקית לנישואים חד מיניים (רק 37% מתנגדים).

מהסקר של ynet עולה ש-64% תומכים בהכרה בנישואים אזרחיים, רפורמיים ו/או קונסרבטיבים, ו-64% תומכים גם בנישואים אזרחיים או ברית זוגיות לזוגות להט"בים.

עוד נתונים: 'הארץ': 58% מהיהודים רוצים אוטובוסים ורכבות בשבת, רק 36% מתנגדים.

ynet: גיור: 36% סבורים שעל המדינה להכיר רק בגיורים על פי ההלכה, 34% בעד הכרה בכל גיור, כולל הליך קבלה "חילוני" לעם היהודי, ו-30% היו מאשרים רק גיורים דתיים – אורתודוכסיים, קונסרבטיביים או רפורמיים.
61% היו מנתקים לחלוטין את הדת מהמדינה.

זה ידוע, זה כמעט ברור לכולם, אבל חשוב בכל זאת להדגיש: הפער בין עמדות הציבור בנושאי דת ומדינה לקיבעון שבמערכת הפוליטית עצום. למעשה, הוא בלתי נסבל. נציגנו אינם מייצגים אותנו.

כתבתי בעבר שיש לדרוש משאל עם בנושא נישואים אזרחיים. אפשר לחשוב גם על צורות אחרות של הפעלת לחץ על הממשלה, בראש ובראשונה הסירוב להתחתן ולהתגרש ברבנות הראשית. בנוסף יש לפנות לרבנים שמשתפים פעולה עם הרבנות הראשית ולומר להם בבירור: רבותי הנכבדים, אתם משתפים פעולה עם מנגנון שמפעיל כפייה דתית, וזאת בניגוד לרצונם של רוב האזרחים. אתם חלק ממעשה עוול. הפסיקו.

לא מטורף בודד

"מנאצי ה' ומחרפיו, מנוולים טמאי הנפש … עיצרו את האסון" – פשקווילים שניטלו לפני מצעד הגאווה בשכונות גאולה ובית ישראל בירושלים. יש להדגיש: מדובר בפלגים חרדיים מסויימים, ממש לא בכל החברה החרדית. ועוד: חופש הביטוי מאפשר וחייב לאפשר כאלה ביטויים. עם זאת יש הבדל בין להתנגד למצעד הגאווה ובין לכנות את הצועדים מנוולים, ולומר ששליסל הוא משוגע בודד, איש נטורי קרטא שאין לו קשר לחלקים מהציבור החרדי, זה פשוט לא נכון. יש לי גם עדות מאדם שהיה ברחוב יחזקאל בירושלים אחרי המצעד ומספר שהחדשות על הדקירות נחגגו בשמחה רבה.

הרב דוד בצרי הוא מהמוכרים שבמקובלים כיום. כבר ב-2004, אחרי מצעד הגאווה בירושלים, שנה לפני תקיפתו הראשונה של שליסל, הוא אמר כי "בגלגול הבא ההומואים יהפכו לשפנים וארנבות. זו לא סטייה או מחלה אלא תועבה. אפילו בהמות לא מתנהגות כך. טוב תעשה המדינה אם תאסור אותם". ב-2011 אמר: "מי שמתגאה בתועבה – הוא האדם הכי מתועב שבעולם." השאלה כאן שוב היא יחס הציבור אל בצרי. האם בצרי ימשיך להיות מקובל בחצרות חרדים? האם יוזמן גם לאירועים של הציונות הדתית?

הרב שלום ארוש​ הוא אחד הרבנים מהמעגלים הרחבים של חסידות ברסלב. הוא עומד בראש רשת מוסדות חינוך חרדית שנקראת "חוט של חסד". האם ידוע כמה כספים מעביר משרד החינוך לרשת? האם ידוע מה שר החינוך מתכוון לעשות בקשר לזה? לפני חודשיים בדיוק השתתף ארוש בהפגנה כנגד תפילת נוצרים באתר קבר דוד בהר ציון בירושלים. על פי יאיר אטינגר מ'הארץ' הציב הרב ארוש סדרת תנאים לקיום התפילה הנוצרית. אלה הועברו למשטרה, שמסרה אותם למתפללים הנוצרים כהנחיות מטעמה. בעקבות אותן דרישות נאסר על הבישופ להיכנס עם צלב על מטהו, לא הודלקו נרות וקבוצת האנשים שהגיעה עד הקבר עצמו צומצמה לעשרה בלבד. כך מגביל ארוש, באישור משטרת ישראל, חופש הפולחן של נוצרים בישראל. והנה לכם הקשר בין פעילות אנטי-להט"בית לפעילות אנטי-נוצרית.

חייבים לעמוד כנגד הניסיונות האלה להגביל את חירויות הפרט וחופש הדת. חייבים להגן על הדמוקרטיה שלנו. אני קורא לכל מי שהחירות במרחב הציבורי חשובה לו לצעוד איתנו במצעד הגאווה בשנה הבאה בירושלים הבנויה.

פגישה עם נשיא מכללה אוונגליסטית

נפגשתי אתמול בירושלים לארוחת ערב עם נשיא מכללה אמריקאית אוונגליסטית. אולי ה-מוסד ה-אוונגליסטי ללימודים גבוהים בארה"ב. מוסד פרטי, ותיק, שכל מוריו אוונגליסטים ושתלמידיו מגיעים מלמעלה מחמישים זרמים נוצריים שונים כדי ללמוד "תורה ומדע" בגרסה הנוצרית.

שאלתי אותו על ההתפתחויות האחרונות בארה"ב: ניצחון המאבק של הלהט"בים לנישואים חד-מיניים, והסקר האחרון של מכון Pew שהראה ש"הבלתי מזוהים" דתית גדלים והולכים, וכבר הקבוצה השנייה בגודלה בארה"ב, אחרי האוונגליסטים. בקיצור, ארצות הברית הופכת פחות נוצרית-שמרנית, הן ערכית והן דמוגרפית.

הוא אמר שהמגמות האלה ידועות להם כבר שנים רבות. נכון, עכשיו הדברים עולים על פני השטח ועלולים להבהיל. ההנחה שלו היא שבית המשפט העליון יאשר ללא ספק נישואים חד-מיניים עד סוף החודש. מצד שני הוא מחזיק שהאוונגליסטים עצמם לא נחלשים דמוגרפית, גם אם סביבם הכל משתנה.

לכן האסטרטגיה שלהם, הוא אמר, הוא להעביר כל עוד אפשר כמה שיותר חוקים שיגנו על הנוצרים המאמינים, הפעם כמיעוט. כלומר אין ניסיון להשפיע על המדינה כולה, אלא לאפשר למי שמאמין להגן על אמונתו. לבנות איים של אמונה-מוגנת. כמו החוק שעבר לאחרונה באינדיאנה, שמאפשר בתנאים מסויימים (ולא קלים) לנותני שירותים לסרב לתת אותם לפעילויות שנוגדות את אמונתם.

אני כמובן סיפרתי לו, כתמונת ראי, על רודנות הרבנות הראשית והשינויים הדמוגרפיים בישראל. אבל רק שתדעו: מעבר לאוקיינוס המאמינים הם שמרגישים תחת מצור.

התחילו הדיונים בעניין נישואים חד מינים בבית המשפט העליון בארה"ב

בית המשפט העליון בארה"ב שמע אתמול טיעונים משני הצדדים בדיון על נישואים חד-מיניים, לקראת ההכרעה ביוני. הדיון נגע לשאלת הגדרת מוסד הנישואים – האם הוא מוגדר מראש כנוגע לאיחוד של שני מינים, או יכול להכיל איחוד של שני אנשים מאותו מין.

ממשל אובמה שלח נציג מטעמו שביקש מבית המשפט להכיר בנישואים חד-מיניים כחלק מההבטחות להגנה שווה של החוק (התיקון ה-14 לחוקה). "בעולם שבו זוגות הומוסקסואלים ולסביים חיים בפתיחות כשכנים שלנו ותורמים כחברים שווים בקהילה, אי אפשר להגן – פשוט אי אפשר להגן – על ההצעה לשלול מהם את הזכות להשתתף במוסד הנישואים", אמר.

זרמים דתיים שונים שלחו הודעות לבית המשפט בגנות או בזכות השינוי. בין הזרמים שתומכים בהכרה בנישואים חד-מיניים: הכנסייה האפיסקופלית, הכנסייה היוניטרית, והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. הכתבה הזאת מזכירה שלפני מלחמת האזרחים זרמים דתיים שונים תמכו בעבדות על בסיס ציטוטים מהמקרא, ואילו אחרי שהעניין הוכרע ידעו הזרמים הדתיים לפרש מחדש את כתבי הקודש. כך לכאורה יקרה גם הפעם.

37 מדינות בארה"ב, כלומר רוב גדול של מדינות האיחוד, כבר מכירות בנישואים חד-מיניים, וכ-70% מהאמריקאים כבר חיים במדינות שמכירות בהם. השאלה היא רק האם האיחוד כזה יהפוך לזכות שתזכה להגנת הממשל הפדרלי, ושמדינות באיחוד לא יהיו יכולות לחוקק נגדה. השאלה היא עקרונית: האם מדובר בזכות אזרחית יסודית.

כנראה שהשאלה הזאת תענה בחיוב עוד חודש וקצת. כתבה ארוכה ב-politico מסכמת את "המהפכה של שוויון בנישואים" כצעד האחרון בשרשרת שמבצרת את זכויות האזרח של האמריקאים, אחרי הפמיניזם והשוויון לשחורים, וממליצה לכל מאבק לזכויות בחמישים שנים הבאות ללמוד מהפעילים הלהט"בים איך לעשות את זה כמו שצריך.