לב לבייב

טומאה, טהרה, והמקווה כספא

את מחקרה הקלאסי 'טוהר וסכנה' (1966) פותחת האנתרופולוגית הבריטית מרי דאגלס בקביעה כי בעבר חשבו שמה שמאפיין "דתות פרימיטיביות" הוא פחד מהאלים ו"בלבול בלתי פתיר בקשר לטומאה והגיינה".

"דתות פרימיטיביות", כך חשבו, בעיקר מפחדות מאל קנא ונקם, וגם לא בדיוק מבינות שניקיון אינו "טוהר" ושלכלוך איננו "טומאה". דאגלס מנסה בספרה להפריך את הגישה הפשטנית הזאת ולעמוד על המשמעויות העמוקות יותר של טומאה וטהרה: אלו קווי מתאר של סדר ואי-סדר, חיים ומוות, צורה וחוסר-צורה, שמאפשרים הצבת גבולות – דתיים, מוסריים וקהילתיים.

המסורות שמדוברות כאן הם העתיקות יותר, החל מהאנימיזם לסוגיו, דרך הפוליתאיזם ההלניסטי או ההינדואיסטי, ועד דיני הטומאה והטהרה של היהדות הקדומה. עבורן גבולות הטומאה והטהרה היו עניין פולחני ראשון במעלה – חיים שלמים היו מתנהלים סביב האפשרות להיטמא, הצורך להיטהר והמעברים התכופים בין שני אלה.

והנה, בעוד שעיסוק בטומאה וטהרה מאפיין מסורות שכאלה, הוא לא ממש מעניין מסורות מאוחרות יותר, כמו הנצרות או הבודהיזם. בשלב כלשהו במסעה של האנושות בני אדם הפסיקו לחלק את מעשיהם הדתיים לכאלה שמביאים טומאה, לכאלה שלא, ולכאלה שמטהרים מטומאה. בשלב מסויים זה הפסיק להיות משהו שמעניין אותנו.

או משהו שאנחנו מבינים. אין לנו כיום כמעט גישה לטומאה וטהרה כקטגוריות דתיות. מה זאת אומרת שהוצאת זרע מטמאת גבר בפני האל? למה התזת אפר פרה אדומה על אדם מטהרת ממנו טומאה שמגיעה מקרבה לגופה ומאפשרת גישה למקדש? מדוע מי גשם מטהרים ומי ברז לא? ומה זה אומר על אישה במחזור שהיא "טמאה"?

הלכות הטומאה, שנשארו בימינו רלוונטיות כמעט רק לענייני המחזור החודשי של האישה, סתומות בפנינו. כמובן, הבנה או הזדהות אינן תנאים הכרחיים לקיום מצווה. מקיימים כי אלוהים אמר, לא כי מבינים מה הוא רצה.

אלא שבני אדם רוצים להעניק משמעות למה שהם עושים. כך עבר הניסיון לפרש מחדש את הטבילה במקווה כמה גלגולים. בשנות השישים דיברו על לידה מחדש, חיבור לטבע ותודעה הוליסטית. אחר כך, כשהניו-אייג' הפך פחות אנטי-קפיטליסטי ויותר נהנתני, סיפרו לנו על wellness ועל ביקור בספא. בין לבין יש כל מני מעשיות נוראיות על לידת ילדים בריאים – רק אחרי טבילה.

הקמפיין החדש שבתמונה, שממומן על ידי לב לבייב. קורא לנשים להפוך את יום הטבילה במקווה ל"יום שלך". שיהיה יום פינוק שכזה, יום סבבה. רק את והמקווה. והבלנית.

הוא מכוון לנשים חילוניות דווקא, שאמורות להשתכנע ש"טהרת המשפחה" (כלומר הסרת טומאת המחזור מהאישה), היא תהליך מעצים של חיבור עם עצמנו.

המילה "טומאה" כמעט אינה מוזכרת, והמצווה כולה הופכת ל"פינה שמעצימה וממלאת בטוב ובטוהר" ו"ללא ספק החוויה הכי נשים והכי אישית עבורך". תמצאו שם הרבה הטיות של המילה "עצמי", אבל אף לא פעם אחת את המילים "אלוהים" או "הקב"ה". כי זה היום שלך מתוקה, לא שלו.

וכדי להשלים את המהפך, לארגון כולו קוראים "שעשני אישה", כלומר השדרוג שהציעה היהדות הרפורמית לברכה "שעשני כרצונו".

הנה לנו אפוא מצב מעניין: היהדות הפרוגרסיבית זנחה את מצוות המקווה כפרקטיקה פטריארכלית פוגענית. היהדות החרדית מקיימת אותה כי זאת מצווה ומצוות מקיימים. בתווך יש לנו כעת מגוון רחב של סיפורים על חיבור לעצמי והתעלות רוחנית ובילוי בספא – וכל זה, בקמפיין הנוכחי, עטוף בשפה שאימצה כבר מזמן היהדות הרפורמית, מכוון לחילוניות, וממוסגר כפרקטיקה רוחנית/העצמתית שלא קשורה לאלוהים.

האם זה ישכנע נשים חילוניות בישראל? אפשר להעריך שלא. אבל כגבר אני כבר מחכה שיסבירו לי שחבישת כיפה פותחת את צ'קרת הכתר.