לאומנות

מעט על החילון המעמיק באירלנד וסיבותיו

משאל העם באירלנד שבו בחרו כשני שליש מהמצביעים לשנות את החוקה ולהתיר הפלות הוא סימן מובהק לחילון העובר על המדינה. אירלנד היתה מדינה קתולית גאה בה הכנסייה החזיקה בכוח רב והפוליטיקה ביטאה את עיקרי האמונה. בסקרים שונים אירלנד נמנתה תמיד בין המדינות הדתיות ביותר בעולם המערבי (יחד עם יוון ופולין). רק ב-1979 הותר בחוק שימוש באמצעי מניעה. רק ב-1993 יחסי מין הומוסקסואלים הותרו בחוק.
 
אבל אירלנד השתנתה. מאז סוף שנות השמונים שיעור ההשתתפות בטקסים בכנסיות יורד. ב-1995 נערך משאל עם לתיקון החוקה כך שהמדינה תתיר גירושין. ב-2015 כבר הותרו נישואים חד-מיניים. אתמול בחרו האירים להתיר הפלות.
 
מה גרם לשינוי? במקום פשוט לומר "קידמה" או "שפע כלכלי" או שאר הסברים שמתייחסים אל המסורת כאל מחלה שבסוף עוברת, הייתי רוצה להציע את ההסבר שנתנה Daphne Halikiopoulou בספר שהיא פרסמה על התגברות החילון באירלנד (ואי-התגברותו ביוון) ב-2010, הסבר שנראה לי מעניין ותקף.
 
החוקרת בונה על תיאוריית החילון של הסוציולוג דיויד מרטין ומגדירה אפשרות לעיכוב תהליכי חילון (כאן במשמעות של התרחקות מהמסורת) כאשר הדת קשורה לזהות הלאומית. במקרה כזה, אם קיים סכסוך לאומי שמאיים על החברה המדוברת, הדת תתחזק, שכן כאשר הזהות הלאומית תגבר תתעצם איתה גם הזהות הדתית.
 
באירלנד הדת אכן קשורה בזהות הלאומית. האירים הקתולים מתייצבים פחות או יותר מאז המאה ה-16 כנגד ניסיונות (והצלחות) כיבוש על ידי שכניהם האנגלים הפרוטסטנטים. הם דוכאו, נרצחו והומרו בכפייה, אבל שמרו על גאוותם כאירים-קתולים, ולבסוף גם זכו בעצמאות. המאבק מול הבריטים המשיך בצפון אירלנד עם הטרור של ה-IRA ובמתיחות מתמדת בין המדינות.
 
אלא שהחל מסוף שנות השמונים המצב הלך והשתפר. היחסים עם בריטניה התקררו, בצפון אירלנד נחתם הסכם שלום, ואירלנד גם הצטרפה לאיחוד האירופי. הזהות הלאומית כבר לא היתה מאויימת. על פי Halikiopoulou כאן המפתח להבנת החילון באירלנד: פחות מאבק לאומי > פחות צורך בתחזוק זהות לאומית לעומתית > פחות צורך בדת כיסוד של זהות.
וכך הגענו עד הלום.
 
גם במדינות כמו יוון ובפולין הזהות הדתית קשורה בזהות לאומית, וגם בהן הקשר הזה התגבש מתוך מאבק בזרים (טורקים, קומוניסטים). ביוון הסכסוך עדיין חי, והחילון (גם בגלל שהדת פחות נכפית על האזרחים, כותבת החוקרת) מתעכב. בפולין כידוע מתגברת הלאומנות, ויש להניח שאם נחקור נמצא שהקשר עם הדת יציב.
 
ויש עוד מדינה שאנחנו מכירים שבה הזהות הדתית קשורה לזהות הלאומית ושנמצאת במאבק לאומי, ושעל כן, בין היתר, הדת בה תופסת מקום נכבד. לפחות על פי התיאוריה של Halikiopoulou אם יפתר הסכסוך הלאומי, ייחלש הקשר אל הדת.
Capture

התמונה מאתר 'הארץ', כאן: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6117160

תהליך האתנוקרטיזציה שעובר על ש"ס

הוצאת ספרים כרמל בשיתוף מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום הוציאה לאור ספר חדש תחת הכותרת 'דת ולאומיות: הנהגה והגות יהודית בשאלה הערבית'. הספר מאגד מאמרים מחוקרים שונים. כך למשל כותב הרב ד"ר רונן לוביץ על תפיסות ציוניות דתיות של הערבים כאנלוגיה לנראטיבים מקראיים (ישמעאל, הפלשתים), ד"ר שלמה פישר, שטרם קראתי מאמר שלו שלא היה מצויין, כותב על שני זרמים אידיאולוגים-משיחיים בציונות הדתית, פרופ' רון מרגולין כותב על יחסו של הרב אדלג אל הישוב הערבי בא"י, ועוד.
 
כאן הבאתי פסקה מרתקת לדעתי ממאמרו של ד"R נסים ליאון שכותב על "חרדיות מזרחית והנרתיב התיאו-אתנוקרטי בישראל". ליאון כותב על עלייתה של לאומיות אתנוצנטרית בקרב מעגלי ש"ס, כאשר ההבדלה יהודי – לא-יהודי הופכת עבורם לדיכוטומיה שעומדת במרכז אידיאולוגיה פוליטית אקטיביסטית. במילים אחרות, ש"ס של היום לא משתמשת במדינה בצורה אינסטרומנטלית כפי העמדה הרשמית של החרדים האשכנזים, אלא שואפת להשפיע על דמותה של המדינה מתוך אחריות, לכאורה, לצביונה היהודי הטהור (ואפשר להיזכר בתשדיר הבחירות "כוכבית גיור").
 
אם ניזכר שלפני כמה ימים פנו המפלגות החרדיות לשר הביטחון בבקשה לא להוציא את אגף 'תודעה יהודית' מהרבנות הראשית, נוכל לומר שיש מהמגמה המתוארת כאן גם בקרב החרדים האשכנזים. בכ"א אני ממליץ לקרוא את הפסקה שצירפתי. מתמצתת את העניין בצורה מעולה.
leon
lavi

קריטריונים למתגיירים: לא שחורים או ערבים

המשרד לשירותי דת התחיל בקמפיין לעידוד גיור, ודף מיוחד עלה לשם כך ברשת ומופץ גם בפייס. אלא שאם תקראו את האותיות הקטנות, מתחת לקו המקווקו, יתברר לכם שלא כולם מוזמנים להפוך לחלק מהעם היהודי. שוהים בלתי חוקיים, מסתננים ומי שהוא "תושב האזור" הם בין אלה שאפשר "לדחות על הסף", כלומר בלי בירור, בלי אפשרות ערעור. ומי אלה? כמובן: מי שהגיע מאפריקה או הפלסטינים שחיים בשליטת ישראל ואינם אזרחיה. כלומר אנחנו נייהד עולים ישנים מברהמ"ל שהגיעו לכאן מסיבות של מצוקה פוליטית או כלכלית, אבל לא נקבל שחורים שהגיעו לכאן מאותה סיבה או ערבים שהיו כאן עוד לפני שאנחנו הגענו.

2014-06-06_080243

המקדש הלאומי

שמתם לב שמדברים הרבה לאחרונה על בית המקדש? אז כן, לפחות במעגלי הציונות-הדתית/דנוני-הליכוד. מגזין מוצש הקדיש את גיליונו השבוע לנושא, ומביא כמה ראיונות עם שחקנים שונים על המגרש, וכן את הסקר הבא, שמגלה לדעתי דבר משמעותי מאוד על הכמיהה מתלהטת להר הבית: מדובר בראש ובראשונה בעניין לאומי. יותר מאשר הרצון לקיים הלכה, יותר מאשר הרצון להתבשם בזיו השכינה, מדובר בסיפור שלבו האדרת המדינה והעצמת ריבונותה. יתר על כן, מדובר גם בביטוי מובהק של התמורה העוברת על הדמוקרטיה הישראלית בזמן הזה מתפיסה חילונית-רפובליקאית לתפיסה של לאומיות אתנית ודמוקרטיה קהילתית-עד-"עממית". זוהי אותה תנועה שבין שאר סיבות מעלה את כל סיפור ההכרה בישראל כ"מדינה יהודית", ואותה תנועה שקוצפת על גילויי "שמאל קיצוני" בעלי נטייה אוניברסלית וליברלית. בקיצור נמרץ, אנו רואים לפנינו מהלך בו הרצון לאחדות לאומית מוצא את ביטויו ואת כוח חיותו בסמלים דתיים, והלאומיות הציונית מוחלפת בעמיות דתית-יהודית. וכל זה מאשש דברים שכתבתי כבר לפני שלוש שנים במאמר לכבוד יום ירושלים וביתר פירוט והעמקה במאמר שאמור להתפרסם בגליון הבא של 'אקדמות'.

Scan100073

מהפך לאומני-דתי בהודו

אולי לא שמתם לב, אבל הדמוקרטיה הגדולה בעולם, כשמונה-מאות מיליון בעלי זכות הצבעה, ערכה לאחרונה בחירות, ואתמול התפרסמו התוצאות. והתוצאות הן ניצחון עצום, המובהק ביותר זה שלושים שנה, למפלגת ה-BJP ההינדואית-לאומנית, תחת הנהגתו של נרנדרה מודי. אם נסקור את המפה הפוליטית בהודו בקצרה ובפשטנות, מפלגת 'הקונגרס' ההודית, שנחלה תבוסה מוחצת, היא מפלגת העבודה שלנו, או בעצם מפא"י: הקימה את המדינה, שלטה בה רוב שנותיה, קידמה חזון לאומי-חילוני עם יומרה סוציאליסטית (שהלכה והופרה עם השנים). ה-BJP הוא הליכוד של השנים האחרונות.

הקונגרס יכולה להאשים רק את עצמה בתבוסה: היא מושחתת מאוד, לא מקיימת את הבטחותיה, ונפוטיסטית בצורה מבחילה: נשלטת כבר עשורים בידי משפחה אחת – צאצאיו של נהרו, ראש הממשלה הראשון. עליית יוקר המחייה בהודו גזרה את דינה סופית.

אבל יש כאן גם הצבעה בעד הודו יותר "הינדואית" ויותר לאומנית. ה-BJP מרגישה שההינדואיזם (והשאלה מהו "הינדואיזם" מסובכת אפילו יותר מהשאלה מהי "יהדות") לא מקבל מספיק ייצוג במוסדות המדינה ושהצביון ההינדואי של הודו בסכנה. היא מעוניינת במדינה הינדואית, לא דמוקרטיה חילונית המשותפת להינדואים ולבני דתות אחרות, בראש ובראשנה כמעט 300 מיליון מוסלמים. בימי ממשלתה הקודמת (1998-2004) היא כבר ניסתה לצנזר ספרי לימוד ומחקרים שפקפקו באמיתותם של מיתוסים הינדואים, ולא פעם הצליחה. הודו פנתה אפוא מסוציאל-דמוקרטיה (לא ממש מוגשמת) לדמוקרטיה אתנית-דתית, קפיטליסטית ולאומנית. סביר מאוד שהקשרים עם מדינת ישראל, הפונה גם היא מדמוקרטיה חילונית לכיוון האתנו-לאומי, יתחזקו.

הרב אריאל מתיר כניסה לקודש הקודשים

שוחרי המקדש עולים מדרגה (כן, תרתי משמע, למה לא): עד עכשיו התפלמסו פוסקי הלכה האם מותרת או לא העלייה להר הבית תוך הימנעות מכניסה למקום בו עמד פעם המקדש (הר הבית גדול מתחום המקדש), שכן כולנו טמאי מת ואין פרה אדומה שתטהר אותנו. והנה מגיע הרב אריאל ומתיר כניסה לא רק להר הבית, ולא רק לתחום המקדש, אלא לכיפת הסלע, מקום קודש הקודשים עצמו, אליו היה נכנס רק כהן גדול ביום כיפור.

כמובן שיש איסור הלכתי חמור על הכניסה לשם, אבל הרב אריאל מצא פרצה: "דין כיבוש": "חשוב שלעיתים מזומנות יכנס אחד העולים לכיפת הסלע, במטרה מוצהרת כדי להוכיח בעלות יהודית על המקום ובכך לקיים מצות כיבוש". שימו לב עד כמה ההלכה גמישה אם רק רוצים. עוד מוסיף הרב ופוסק כי "מטרת העלייה להר כיום עניינה העיקרי הוא להגביר את העליה להר." עלייה לשם עלייה, מה יותר ברור מזה?

הרושם שעולה מדברים אלה הוא שאין כאן עניין אמיתי בשמירת ההלכה, ואפילו השאיפות הדתיות הלגיטימיות (לתפילה וכו') הן לא המניע המרכזי לעלייה להר. יש כאן עניין של הפגנת בעלות. של ריבונות. של לאומנות. נכון, הלאומיות היהודית אינה נבדלת לחלוטין מהדת היהודית. אבל כדאי לעשות סדר ולהבין מהו מרכז הכובד של השאיפה המתגברת לעלות להר. זו יותר לאומנות בתחפושת דתית מאשר דת, וככזו היא עוד ביטוי של תסכולה של הציונות הדתית מאבדן חלום א"י השלמה. הנושא הזה מורכב ורב צדדי, ואני בהחלט חושב שיש ליהודים זכות להתפלל על ההר, אבל האין הזעקות על פגיעה בזכויות הפולחן הדתי צריכות להיבחן גם על הרקע הזה?