
התמונה מאתר 'הארץ', כאן: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6117160
התמונה מאתר 'הארץ', כאן: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6117160
המשרד לשירותי דת התחיל בקמפיין לעידוד גיור, ודף מיוחד עלה לשם כך ברשת ומופץ גם בפייס. אלא שאם תקראו את האותיות הקטנות, מתחת לקו המקווקו, יתברר לכם שלא כולם מוזמנים להפוך לחלק מהעם היהודי. שוהים בלתי חוקיים, מסתננים ומי שהוא "תושב האזור" הם בין אלה שאפשר "לדחות על הסף", כלומר בלי בירור, בלי אפשרות ערעור. ומי אלה? כמובן: מי שהגיע מאפריקה או הפלסטינים שחיים בשליטת ישראל ואינם אזרחיה. כלומר אנחנו נייהד עולים ישנים מברהמ"ל שהגיעו לכאן מסיבות של מצוקה פוליטית או כלכלית, אבל לא נקבל שחורים שהגיעו לכאן מאותה סיבה או ערבים שהיו כאן עוד לפני שאנחנו הגענו.
שמתם לב שמדברים הרבה לאחרונה על בית המקדש? אז כן, לפחות במעגלי הציונות-הדתית/דנוני-הליכוד. מגזין מוצש הקדיש את גיליונו השבוע לנושא, ומביא כמה ראיונות עם שחקנים שונים על המגרש, וכן את הסקר הבא, שמגלה לדעתי דבר משמעותי מאוד על הכמיהה מתלהטת להר הבית: מדובר בראש ובראשונה בעניין לאומי. יותר מאשר הרצון לקיים הלכה, יותר מאשר הרצון להתבשם בזיו השכינה, מדובר בסיפור שלבו האדרת המדינה והעצמת ריבונותה. יתר על כן, מדובר גם בביטוי מובהק של התמורה העוברת על הדמוקרטיה הישראלית בזמן הזה מתפיסה חילונית-רפובליקאית לתפיסה של לאומיות אתנית ודמוקרטיה קהילתית-עד-"עממית". זוהי אותה תנועה שבין שאר סיבות מעלה את כל סיפור ההכרה בישראל כ"מדינה יהודית", ואותה תנועה שקוצפת על גילויי "שמאל קיצוני" בעלי נטייה אוניברסלית וליברלית. בקיצור נמרץ, אנו רואים לפנינו מהלך בו הרצון לאחדות לאומית מוצא את ביטויו ואת כוח חיותו בסמלים דתיים, והלאומיות הציונית מוחלפת בעמיות דתית-יהודית. וכל זה מאשש דברים שכתבתי כבר לפני שלוש שנים במאמר לכבוד יום ירושלים וביתר פירוט והעמקה במאמר שאמור להתפרסם בגליון הבא של 'אקדמות'.
אולי לא שמתם לב, אבל הדמוקרטיה הגדולה בעולם, כשמונה-מאות מיליון בעלי זכות הצבעה, ערכה לאחרונה בחירות, ואתמול התפרסמו התוצאות. והתוצאות הן ניצחון עצום, המובהק ביותר זה שלושים שנה, למפלגת ה-BJP ההינדואית-לאומנית, תחת הנהגתו של נרנדרה מודי. אם נסקור את המפה הפוליטית בהודו בקצרה ובפשטנות, מפלגת 'הקונגרס' ההודית, שנחלה תבוסה מוחצת, היא מפלגת העבודה שלנו, או בעצם מפא"י: הקימה את המדינה, שלטה בה רוב שנותיה, קידמה חזון לאומי-חילוני עם יומרה סוציאליסטית (שהלכה והופרה עם השנים). ה-BJP הוא הליכוד של השנים האחרונות.
הקונגרס יכולה להאשים רק את עצמה בתבוסה: היא מושחתת מאוד, לא מקיימת את הבטחותיה, ונפוטיסטית בצורה מבחילה: נשלטת כבר עשורים בידי משפחה אחת – צאצאיו של נהרו, ראש הממשלה הראשון. עליית יוקר המחייה בהודו גזרה את דינה סופית.
אבל יש כאן גם הצבעה בעד הודו יותר "הינדואית" ויותר לאומנית. ה-BJP מרגישה שההינדואיזם (והשאלה מהו "הינדואיזם" מסובכת אפילו יותר מהשאלה מהי "יהדות") לא מקבל מספיק ייצוג במוסדות המדינה ושהצביון ההינדואי של הודו בסכנה. היא מעוניינת במדינה הינדואית, לא דמוקרטיה חילונית המשותפת להינדואים ולבני דתות אחרות, בראש ובראשנה כמעט 300 מיליון מוסלמים. בימי ממשלתה הקודמת (1998-2004) היא כבר ניסתה לצנזר ספרי לימוד ומחקרים שפקפקו באמיתותם של מיתוסים הינדואים, ולא פעם הצליחה. הודו פנתה אפוא מסוציאל-דמוקרטיה (לא ממש מוגשמת) לדמוקרטיה אתנית-דתית, קפיטליסטית ולאומנית. סביר מאוד שהקשרים עם מדינת ישראל, הפונה גם היא מדמוקרטיה חילונית לכיוון האתנו-לאומי, יתחזקו.
שוחרי המקדש עולים מדרגה (כן, תרתי משמע, למה לא): עד עכשיו התפלמסו פוסקי הלכה האם מותרת או לא העלייה להר הבית תוך הימנעות מכניסה למקום בו עמד פעם המקדש (הר הבית גדול מתחום המקדש), שכן כולנו טמאי מת ואין פרה אדומה שתטהר אותנו. והנה מגיע הרב אריאל ומתיר כניסה לא רק להר הבית, ולא רק לתחום המקדש, אלא לכיפת הסלע, מקום קודש הקודשים עצמו, אליו היה נכנס רק כהן גדול ביום כיפור.
כמובן שיש איסור הלכתי חמור על הכניסה לשם, אבל הרב אריאל מצא פרצה: "דין כיבוש": "חשוב שלעיתים מזומנות יכנס אחד העולים לכיפת הסלע, במטרה מוצהרת כדי להוכיח בעלות יהודית על המקום ובכך לקיים מצות כיבוש". שימו לב עד כמה ההלכה גמישה אם רק רוצים. עוד מוסיף הרב ופוסק כי "מטרת העלייה להר כיום עניינה העיקרי הוא להגביר את העליה להר." עלייה לשם עלייה, מה יותר ברור מזה?
הרושם שעולה מדברים אלה הוא שאין כאן עניין אמיתי בשמירת ההלכה, ואפילו השאיפות הדתיות הלגיטימיות (לתפילה וכו') הן לא המניע המרכזי לעלייה להר. יש כאן עניין של הפגנת בעלות. של ריבונות. של לאומנות. נכון, הלאומיות היהודית אינה נבדלת לחלוטין מהדת היהודית. אבל כדאי לעשות סדר ולהבין מהו מרכז הכובד של השאיפה המתגברת לעלות להר. זו יותר לאומנות בתחפושת דתית מאשר דת, וככזו היא עוד ביטוי של תסכולה של הציונות הדתית מאבדן חלום א"י השלמה. הנושא הזה מורכב ורב צדדי, ואני בהחלט חושב שיש ליהודים זכות להתפלל על ההר, אבל האין הזעקות על פגיעה בזכויות הפולחן הדתי צריכות להיבחן גם על הרקע הזה?
(תודה לאיריס א.)
אצל "החברים של ג'ורג'". על גל הלאומנות העובר עלינו בעת הזאת.