לאומיות

מעט על החילון המעמיק באירלנד וסיבותיו

משאל העם באירלנד שבו בחרו כשני שליש מהמצביעים לשנות את החוקה ולהתיר הפלות הוא סימן מובהק לחילון העובר על המדינה. אירלנד היתה מדינה קתולית גאה בה הכנסייה החזיקה בכוח רב והפוליטיקה ביטאה את עיקרי האמונה. בסקרים שונים אירלנד נמנתה תמיד בין המדינות הדתיות ביותר בעולם המערבי (יחד עם יוון ופולין). רק ב-1979 הותר בחוק שימוש באמצעי מניעה. רק ב-1993 יחסי מין הומוסקסואלים הותרו בחוק.
 
אבל אירלנד השתנתה. מאז סוף שנות השמונים שיעור ההשתתפות בטקסים בכנסיות יורד. ב-1995 נערך משאל עם לתיקון החוקה כך שהמדינה תתיר גירושין. ב-2015 כבר הותרו נישואים חד-מיניים. אתמול בחרו האירים להתיר הפלות.
 
מה גרם לשינוי? במקום פשוט לומר "קידמה" או "שפע כלכלי" או שאר הסברים שמתייחסים אל המסורת כאל מחלה שבסוף עוברת, הייתי רוצה להציע את ההסבר שנתנה Daphne Halikiopoulou בספר שהיא פרסמה על התגברות החילון באירלנד (ואי-התגברותו ביוון) ב-2010, הסבר שנראה לי מעניין ותקף.
 
החוקרת בונה על תיאוריית החילון של הסוציולוג דיויד מרטין ומגדירה אפשרות לעיכוב תהליכי חילון (כאן במשמעות של התרחקות מהמסורת) כאשר הדת קשורה לזהות הלאומית. במקרה כזה, אם קיים סכסוך לאומי שמאיים על החברה המדוברת, הדת תתחזק, שכן כאשר הזהות הלאומית תגבר תתעצם איתה גם הזהות הדתית.
 
באירלנד הדת אכן קשורה בזהות הלאומית. האירים הקתולים מתייצבים פחות או יותר מאז המאה ה-16 כנגד ניסיונות (והצלחות) כיבוש על ידי שכניהם האנגלים הפרוטסטנטים. הם דוכאו, נרצחו והומרו בכפייה, אבל שמרו על גאוותם כאירים-קתולים, ולבסוף גם זכו בעצמאות. המאבק מול הבריטים המשיך בצפון אירלנד עם הטרור של ה-IRA ובמתיחות מתמדת בין המדינות.
 
אלא שהחל מסוף שנות השמונים המצב הלך והשתפר. היחסים עם בריטניה התקררו, בצפון אירלנד נחתם הסכם שלום, ואירלנד גם הצטרפה לאיחוד האירופי. הזהות הלאומית כבר לא היתה מאויימת. על פי Halikiopoulou כאן המפתח להבנת החילון באירלנד: פחות מאבק לאומי > פחות צורך בתחזוק זהות לאומית לעומתית > פחות צורך בדת כיסוד של זהות.
וכך הגענו עד הלום.
 
גם במדינות כמו יוון ובפולין הזהות הדתית קשורה בזהות לאומית, וגם בהן הקשר הזה התגבש מתוך מאבק בזרים (טורקים, קומוניסטים). ביוון הסכסוך עדיין חי, והחילון (גם בגלל שהדת פחות נכפית על האזרחים, כותבת החוקרת) מתעכב. בפולין כידוע מתגברת הלאומנות, ויש להניח שאם נחקור נמצא שהקשר עם הדת יציב.
 
ויש עוד מדינה שאנחנו מכירים שבה הזהות הדתית קשורה לזהות הלאומית ושנמצאת במאבק לאומי, ושעל כן, בין היתר, הדת בה תופסת מקום נכבד. לפחות על פי התיאוריה של Halikiopoulou אם יפתר הסכסוך הלאומי, ייחלש הקשר אל הדת.
Capture

התמונה מאתר 'הארץ', כאן: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6117160

נצרות אוונגליסטית כלאומיות אמריקאית

הוושינגטון פוסט פרסם מאמר קצר ומעניין שאומר דבר פשוט: אוונגליסטים הצביעו לטראמפ מפני שהוא ייצג עבורם לאומיות נוצרית, דהיינו חיזוק לאופיה הנוצרי של אמריקה. ולהם ממשיכים לתמוך בו כי הוא ממשיך לייצג עבורם את אותו הדבר. משום כך העובדה שהוא נואף סדרתי ששכב עם כוכבות פורנו לא מטרידה אותם, למרות שהם זועקים כבר עשורים שהנשיא צריך להיות מופת מוסרי ולמרות שעשו את המוות לקלינטון על סיפור מוניקה לווינסקי.
 
הדת, כמערכת אתית הכוללת תפיסה של החיים הראויים, של טוב ורע מוסריים, של קדושה וחול, של טומאה וטהרה, של הדרך לכונן קשר עם האל, של קהילת מאמינים, מופשטת מרוב מאפייניה. חשוב פשוט להיות "נוצרי". זאת לדעתי משום שהזהות הקולקטיבית המרכזית עבור רובנו כיום היא הלאומיות (ולא, למשל, הזרם הדתי הספציפי, הקהילה, העדה, המגדר וכו'), והלאומיות לא מאפשרת מאפיינים מורכבים אלא מכנה משותף רחב ובסיסי. שני היסודות האלה – נוצריות ואמריקאיות – נקשרים ביניהם, והופכים להיות ה"אנחנו", שמתנגד ל"הם" (מוסלמים, חילונים-אוניברסליסטים).
 
אבל מתוך כך הדת מרודדת לזהות לאומית. כלומר להיות נוצרי מאמין הופך בעצם להיות אמריקאי פטריוט. החלקים האחרים של הנצרות הופכים להיות משניים, אם בכלל. לכן טראמפ יכול לנאוף כאוות נפשו, אבל אם הוא אומר מספיק פעמים God bless America ו-Merry Christmas הוא ימשיך להיות חביב (רוב) האוונגליסטים.
 
וזה מעניין, כמובן, כי אנחנו חוזים בתופעה דומה בימין הדתי הישראלי.
Capture

חה"כ יהודה גליק: יש מצווה לכבוש את הר הבית, מותר לעבור על ההלכה על מנת לעלות להר הבית

הראיון הזה של חה"כ יהודה גליק ל'קול היהודי' מלפני כשבועיים מעניין ומלמד רבות על הפעילים למען הר הבית, על הציונות הדתית בעת הזאת, וכן על גליק עצמו (תודה לאביב טטרסקי שהפנה אותי אליו וגם כתב עליו פוסט מעניין אצלו בדף).
ראשית, גליק מודה בפה מלא שהעליה להר הבית היא עניין פוליטי בעיקרו, ולא דתי:
חובה שלנו בראש ובראשונה לדאוג שעם ישראל יעלה להר הבית, ולכן אם שואלים אותי הכי חשוב שיעלו בקדושה ובטהרה אבל עדיף שאנשים יעלו שלא בטהרה מאשר שלא תהיה נוכחות יהודית בהר.
הסיפור הוא נוכחות יהודית בהר, כלומר אישרור הקשר היהודי / הבעלות היהודית בהר, חיזוק ריבונות המדינה בהר. כתבתי על זה רבות, אבל כאן האמירה של גליק מפורשת: עדיף לעבור על ההלכה ולעלות להר מאשר לשמור על ההלכה ולא לעלות אליו! הלאומיות גוברת על ההלכתיות. כך נראה חילונה של הציונות הדתית (כתבתי על כך כאן).
יהודה גליק מאשר גם קביעה נוספת: העליה להר הבית היא חידוש הלכתי/מינהגי גדול. גליק:
כל העובדה שרבנים תומכים בעלייה להר הבית זו תופעה שצמחה בעקבות העלייה. לאחר שיהודים עלו הרבנים נאלצו להתמודד עם השאלה ההלכתית. אין ספק שעליית היהודית שינתה את נקודת המבט של הרבנים
אמנם הפסיקה המשמעותית הראשונה המכשירה עליה להר בציונות הדתית הגיעה ב-1996 מועד רבני יש"ע, כלומר לפני שהעלייה נהפכה למקובלת (ובעיצומו של תהליך אוסלו), אבל נכון שמאות(!) הרבנים שהצטרפו מאז עשו זאת גם מתוך הענות לציבור שלהם – וגם מתוך תפיסה לאומית, שהשפיעה על תפיסתם ההלכתית כאמור.
לבסוף, גליק מביע עמדה שקשה ליישב עם התדמית שוחרת השלום שלו:
יש לנו מצווה לפי דעתי לכבוש את הר הבית ולהביא לשם את אור ה'.
אני די משוכנע שיש בתפיסת העולם של גליק קו ליברלי מובהק. שפת זכויות האדם עבורו אינה רק מהפה אל החוץ, והוא גם אינו גזען. מצד שני, יש גם הצהרות כאלה. ועוד: מצד אחד צריך להיות ברור שגליק מעוניין בבניית בית המקדש השלישי בקרוב. מצד שני נדמה לי, אני מקווה, שיאמר שייתכן שהדבר יתאפשר ללא הרס כיפת הסלע. נראה ששני גויים שמתרוצצים בבטנו של האיש. יש להיזהר מאחד ולברך על השני. אולי השאלה המרכזית היא מי מהם החזק ומי החלש, והחשש שמא ברגע האמת האחד יקום על אחיו להרגו.
Capture

למה לא להתייאש

המקום הכי חם בגיהנום ביקשו ממני לכתוב טקסט קצר עבור פרוייקט יום העצמאות שלהם, "הפטריוטים". תשובה לשאלה: למה להמשיך להיאבק למען ישראל טובה יותר, למה לא להתייאש כשכל כך קשה וקודר. הנה מה שכתבתי:
 
אני יכול להבין את המיואשים, כי המצב אכן מייאש. ואם להסתכל על מגמות שמתגלות בדור הצעיר, הן מבחינה דתית והן מבחינה פוליטית, נראה כרגע גם שהעתיד לא מבטיח טובות. ועם זאת, אני רוצה לתת שתי סיבות מרכזיות למאבק למען הדמוקרטיה בזמן הזה ובמקום הזה.
ראשית, הכל עובר. זה תמיד מה שקורה בסוף, אבל זה לא מספיק ספציפי. התקופה הזו תעבור גם בגלל נסיבות מאוד נקודתיות למקרה שלנו: נתניהו לא יכול למלוך לעד, האופוזיציה לא תהיה לנצח אוסף מסכן של חדלי אישים פתטיים, ובעיקר, הסטטוס קוו המדיני הוא פשוט בלתי ניתן לתחזוק. אם בהדרגתיות ואם אחרי קטסטרופה – השינוי חייב לבוא. ואנחנו חייבים כבר היום, להכין את הקרקע למה שיבוא מחר.
 
שנית, יש פרטנר. יש עם מי לעבוד ויש על מה להיאבק: החברה הישראלית היא חברה בריאה, מלאת חיים, שוקקת ומוסרית. אנחנו חיים במדינה שרק שנים בודדות הפרידו בין יום הקמתה, לבין טראומה שגורמת לחלק לא קטן מהקולוניאליזם המערבי להיראות כמו לא יותר מיום שיער רע. בשנים ספורות הקמנו מדינת רווחה דמוקרטית, שגם אחרי 68 שנים של סכסוך מתמשך, מעוניינת להמשיך להתקיים כדמוקרטיה. חיים פה אנשים שאכפת להם, שאופי החיים כאן חשוב להם, שהזולת משמעותי עבורם, ובעיקר: אנשים שרוצים להיות טובים.
 
בסקר של מכון Pew שפורסם לפני חודשיים, אמרו 47% מהיהודים הישראלים, ש"חיים מוסריים" הם מרכיב הכרחי בזהות היהודית שלהם. אז נכון שיש ויכוח על המשמעויות הדבר, אבל עצם העובדה שקיים שיעור גדול כל כך של אזרחים שקושרים את זהותם, את נימי נפשם, בחיים מוסריים, הוא לא פחות ממופלאה בעיניי.
 
מיואשים, אנחנו מחכים לכם פה, אחרי שתשובו מהמנוחה.
 
וכאן עוד קולות בפרוייקט: בנצ'יאמלק סלמסה, איריס אוחיון, חובב ינאי, ספא אבורביעה, רונן גיל, אור-לי ברלב, אמל איוב, לאביגייל ביטון, לחנה רדו, שלומית הברון.

על הספר 'שלטון עצמי' של גנדהי

מפתה להשווה את 'שלטון עצמי' של גנדהי ל'אוטואמנציפציה' של פינסקר. שניהם מנהיגים שמנסים לגבש את השאיפות הלאומיות של עמיהם, שניהם במתח בין המסורת הוותיקה למודרנה הצומחת סביבם. אבל בעוד פינסקר מדבר בעיקר על התארגנות פוליטית (התארגנות בתנועה, גיוס כספים), גנדהי יוצא קודם כל מהאינדיבידואל, ומציג עמדה על פיה שליטה עצמית נדרשת על מנת להגיע לשליטה לאומית.
 
הטקסט הזה של גנדהי הוא מפתח מצויין כדי להבין את אופן חשיבתו, חשיבה שהיא מאתגרת, חריפה, טהרנית ולעתים פשוט נאיבית. על פי גנדהי צרותיה של הודו באו רק בגלל הקלוניאליזם האנגלי, ובלעדיו איש יחיה תחת גפנו ותאנתו. אלא שלא מספיק לגרש את האנגלים, צריך לגרש גם את האנגליות, ולכן להפנות עורף לטכנולוגיה ולהגיון המודרני (אם כי לא לכל הערכים המודרניים).
 
גנדהי מתגאה שבעוד שציביליזציות אחרות (רומא, מצריים, יוון, יפן, סין) נחרבו, רק הציביליזציה ההודית שרדה, וזאת משום שהיא הבכירה. כדי להגשים את יעודה ולשחררה מהבריטים יש להשתמש בסטיגרהה, שאפשר לתרגם בערך כהתנגדות לא-אלימה. בסטיגרהה הסבל של המתנגד הוא כוחו, ואומץ לבו אל מול הסבל יאפשר לו להתגבר על כל מכשול – ולהישאר מוסרי. עוד כלים לגיבוש כוח וטהרה: התנזרות מינית ועוני. קדימה.
 
גנדהי כתב את הספר ב-1909, בדרכו חזרה מלונדון לדרום אפריקה. זהו הספר הראשון שלו וספר ההגות הפוליטי היחיד שכתב, והוא ביטא בו את אכזבתו מהתרבות האנגלית, ובעצם את תחילת המהפך שלו מעורך דין שמעריץ את המערב ללוחם חירות הודי. הטקסט הקצר והתמציתי הזה חשוב ומעניין, וצריך להודות לנועם שרון שתירגם אותו מהינדי ולד"ר שמעון לב על העריכה המדעית. הספר יצא בהוצאת אדם עולם.
red-new-400x628

ערב לזכרו של ישראל אלדד

ביום חמישי הבא אדבר בכנס לרגל היארצייט העשרים למותו של ישראל אלדד. כותרת הרצאתי: "על קדושה וריבונות: הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום". כפי שניתן לראות במודעה עוד ידברו יהודה עציון וד"ר ברוך פלח. ינחה בנו של ישראל אלדד, אריה אלדד. נראה לי שיהיה מעניין.

eldad

בין דמוקרטית ליהודית – מדד הדמוקרטיה 2015

מדד הדמוקרטיה שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-ynet (קישור בתגובות) מגלה (אם כי לא בפעם הראשונה) כמה אמיתות קשות על המחוייבות של הציבור הישראלי לערכים ליברלים, למסגרת הדמוקרטית ולסובלנות.

דווקא בשאלת המתח בין מדינה "יהודית" ל"דמוקרטית" (שנשאלו רק אזרחים יהודים) יש התפתחות מעניינת. כפי שניתן לראות, בסקר הנוכחי אמרו 36.5% שיותר חשובה להם הגדרת המדינה כיהודית, 35.5% שההגדרה של ישראל כדמוקרטית חשובה יותר, ו-27% אמרו ששתי ההגדרות חשובות באותה מידה.

מה שמעניין הוא שלפני שנה הנתונים היו 38.9%, 33.5% ו-24.5%, וזאת אחרי מגמה ברורה, מאז 2010, של התחזקות ה"יהודית" והחלשות ה"דמוקרטית". כלומר יש כאן לראשונה עליה במספר היהודים שחשוב להם יותר שהמדינה תהיה "דמוקרטית" מאשר "יהודית" (המרכאות מפני שקשה בדיוק לדעת מה זה אומר למשיבים).

מה שאותי מאוד מעציב הוא שנמשכת מגמת הירידה באלה שמבקשים לאחד בין השתיים. ב-2010 לא פחות מ-48.1% אמרו שחשובה להיות יהדותה של המדינה והדמוקרטיות שלה באותה מידה. נדמה לי שעבור יותר ויותר ישראלים השתי ההגדרות האלה נתפסות כסותרות, והם נאלצים לבחור ביניהן.

הטרגדיה כאן לדעתי היא כשלונה של החברה הישראלית ליצור יהדות שהיא באופן מהותי דמוקרטית, שמובן מאליו שהיא לא סותרת – אלא אדרבה, מבצרת – את הדמוקרטיה. במקום זה יש לנו את "הדמוקרטים" שתופסים את היהדות כאיום, ומולם "היהודים" שעבורם הדמוקרטיה היא איום. הראשונים נעים לכיוון חברה אזרחית ליברלית ואוניברסלית, והאחרונים לכיוון לאומיות אתנית מסורתית ואטביסטית.

אלה גם אלה לא מציעים לדעתי מתכון בר קיימא למען חברה ישראלית משגשגת.

התפתחות דרמטית באורתודוקסיה הישראלית: גיור מסורתי/לאומי

חשיפה משמעותית של יאיר שלג היום ב'הארץ' (קישור בתגובות): בבתי דין מסויימים ברשת בתי הדין לגיור מחוץ לרבנות הראשית אין דרישה מהמתגיירים להבטיח לשמור תרי"ג מצוות.

באותם בתי דין תהליך הכניסה ליהדות אינו מחייב את המתגיירים בבתי הדין החדשים להצהיר שהם ישמרו מצוות (דבר שעבור רבים מהם הוא שקר), אלא רק לקבל על עצמם באופן כללי את "תורת היהדות" (אחד הרבנים מבתי הדין החדשים התגאה בפני בשיחה פרטית לפני כמה ימים שאצלם "לא צריך לשקר"). האפשרות להימנע מלהתחייב לנאמנות גמורה להלכה מניחה באופן מובלע שקרבה למסורת, ולא קיום תרי"ג מצוות, מספיקים כדי להיחשב ליהודי כשר.

וכאן הנקודה הדרמטית: לפנינו הודאה מפורשת של העולם האורתודוקסי הישראלי שהיהדות אינה מוגבלת להלכה. שיש מימד לאומי ליהדות, מימד "עמי" שלפחות במדינת ישראל יכול להיחשב לבסיס לגיטימי ומספק ליהדותו של אדם. היהודים החדשים נדרשים בעצם להיות מסורתיים, לא שומרי מצוות, ולוּ רק שיאמצו ללבם את עם ישראל.

צילומסך מתוך אתר הארץ

צילומסך מתוך אתר הארץ

סביר שהרבנים שמתנגדים לבתי הדין האלטרנטיבים לא יכירו בגיורים אלה. האם סוף כל סוף נחזה בלידתן של אותן "רשימות יוחסין" שמאיימים עלינו איתן יומם וליל? (אם כן, תרשמו אותי כפסול חיתון עם הגרים החדשים.) ייתכן שאנחנו לפני פיצול פנים-אורתודוקסי כאשר קו השבר יהיה הלגיטימציה התורנית ליהדות-ישראלית מסורתית, ללא עול מצוות.

שלג חושף גם שבתי הדין פועלים כבר כמה חודשים, ושגם בנוגע לגיורי קטינים אין דרישה לחינוך בבתי ספר דתיים. עוד הוא מגלה שאחדים מן המתגיירים היו צריכים להתחתן לאחר גיורם (סביר להניח שהתגיירו כחלק מההכנה לנישואים), ומכיוון שאינם רשומים ברבנות כיהודים רבנים מבתי הדין האלטרנטיבים ערכו את חופתם, ויש סיכוי שהרב ריסקין או הרב סתיו רשמו אותם ברבנות, דהיינו רשמו אנשים שאינם מוכרים כיהודים על פי הרבנות.

סיכומו של דבר: התפתחות הלכתית דרמטית, הכרה אורתודוקסית במסורתיות/לאומיות כיהדות, חתונה כדמו"י מחוץ לרבנות, גרים שחלק מהציבור האורתודוקסי לא יכיר ביהדותם, הרשמה ברבנות של גרים שלא מוכרים ברבנות, פיצול פנים-אורתודוקסי מהותי. לא רע בשביל בוקר יום שני.

בית המקדש במרכז המאבק על הריבונות

מה מלבה את מלחמת ירושלים? כמה דברים, וביניהם, טוענים ניר חסון ועמוס הראל, העלייה ברמת העניין והעיסוק הפוליטי הישראלי בהר הבית:

ישראל, מצדה, תרמה לליבוי הלהבות באמצעות הפעילות הבלתי פוסקת של ארגונים דתיים ופוליטיקאים מן הימין לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. "מה שקורה בירושלים היום מאחד את כל הפלגים", אומר גורם ביטחוני בכיר עמו שוחחנו. "חמאס, פתח, חזית עממית וחזב אל־תחריר (מפלגה פאן איסלאמית, נ"ח, ע"ה), כולם מדברים איתנו על הר הבית". במערכת הביטחון רואים קשר ישיר בין העיסוק הישראלי בנושא הר הבית ושינוי הסטטוס קוו לבין האלימות וכן קשר ישיר בין האלימות בהר לבין הפרות הסדר בכל שכונות מזרח ירושלים.

אבל חוץ מלומר שאמרתי לכם אני רוצה עוד משהו, והוא להביע תמיהה על הכאילו מובן מאליו אבל באמת מסתורין שהוא הר הבית, על הנקודה הזאת שמרכזת כל כך הרבה היסטוריה וכל כך הרבה אמוציה ושהפכה בזמן הזה למוקד של רגשות לאומיים, לסוג של טוטם של לאומיות (כן, פחות דת, יותר לאומיות), כאשר הריבונות, והמאבק על הריבונות, על השטח הקטנטן הזה במרכז העיר לכאורה אומרים משהו על המאבק הכללי לריבונות של שני העמים בין הירדן לים. המיתוס קם לחיים ודורש את שלו, ואפשר ללמוד מזה דברים חשובים. מרתק.

המקדש הלאומי

שמתם לב שמדברים הרבה לאחרונה על בית המקדש? אז כן, לפחות במעגלי הציונות-הדתית/דנוני-הליכוד. מגזין מוצש הקדיש את גיליונו השבוע לנושא, ומביא כמה ראיונות עם שחקנים שונים על המגרש, וכן את הסקר הבא, שמגלה לדעתי דבר משמעותי מאוד על הכמיהה מתלהטת להר הבית: מדובר בראש ובראשונה בעניין לאומי. יותר מאשר הרצון לקיים הלכה, יותר מאשר הרצון להתבשם בזיו השכינה, מדובר בסיפור שלבו האדרת המדינה והעצמת ריבונותה. יתר על כן, מדובר גם בביטוי מובהק של התמורה העוברת על הדמוקרטיה הישראלית בזמן הזה מתפיסה חילונית-רפובליקאית לתפיסה של לאומיות אתנית ודמוקרטיה קהילתית-עד-"עממית". זוהי אותה תנועה שבין שאר סיבות מעלה את כל סיפור ההכרה בישראל כ"מדינה יהודית", ואותה תנועה שקוצפת על גילויי "שמאל קיצוני" בעלי נטייה אוניברסלית וליברלית. בקיצור נמרץ, אנו רואים לפנינו מהלך בו הרצון לאחדות לאומית מוצא את ביטויו ואת כוח חיותו בסמלים דתיים, והלאומיות הציונית מוחלפת בעמיות דתית-יהודית. וכל זה מאשש דברים שכתבתי כבר לפני שלוש שנים במאמר לכבוד יום ירושלים וביתר פירוט והעמקה במאמר שאמור להתפרסם בגליון הבא של 'אקדמות'.

Scan100073