כתות

לפעמים כדאי לקחת מניעים דתיים ברצינות

בין ה-28 לפברואר ל-19 לאפריל 1993 צרו כוחות אמריקאים על חווה גדולה בווקו, טקסס. בחווה התבצרו מעל מאה מתנועת ה-Branch Davidians, תנועה נוצרית מלניאריסטית שמנהיגה, שכונה דיויד כורש, נחשב על ידי חבריה למפרש נבואי של כתבי הקודש. כורש ראה עצמו כ"שה" שספר התגלות יוחנן חוזה שיגיע לקראת קץ הימים. כשה הרשמי של הגאולה כורש לקח לעצמו "נשים ברוח", כלומר התחתן עם נשים רבות, חלקן למעשה ילדות שגילן לא היה יותר מ-12. בטקסס אז היה מותר להתחתן רק מגיל 14, ורק עם אישה אחת. המנהג הזה שלו זיכה אותו בהאשמות של פוליגמיה ואינוס קטינות, ומכאן המצור.

אחרי ניסיון פריצה לא מוצלח בה נהרגו ארבעה סוכני FBI ושישה מחברי התנועה, תגברו כוחות הממשל את כוחותיהם, והביאו למקום 668 סוכנים, 15 אנשי צבא, 156 שוטרים מגופי שיטור שונים בטקסס, 6 מפקחי מס, 4 רכבים משוריינים ו-12 טנקים. המצור נגמר בכניסה אלימה של הכוחות לחווה תוך שימוש בגז מדמיע, שכפי הנראה נדלק כשנפגש עם הנרות שדלקו שם, והביא לשירפה שבה נהרגו 83 מחברי התנועה, ביניהם 28 ילדים וכן כורש עצמו.

מה שעניין במיוחד בכתבה הבאה מהניו-יורקר, היא שהיא מסבירה מה הכשיל את כוחות הממשל במשא ומתן שלהם עם כורש. מעדויות שונות עולה שהממשל התייחס למצב כאילו כורש מחזיק את השאר כבני ערובה, וכאילו הוא עצמו שרלטן וחרמן שכל מה שמעניין אותו הוא כוח ומין. המו"מ התנהל בהתאם, כ"אירוע חטיפה", כאשר נציגי הממשל מנסים להגיע איתו להסדר שיענה על צרכיו לכאורה, ויאפשר לאחרים לצאת בשלום. בינתיים כורש וחסידיו התייחסו אל המצור כאילו הוא מסמן את עקבתא דמשיחא, תחילתם של קץ הימים, וחיפשו כל הזמן רמזים להגשמתן של הנבואות, שכורש עצמו פירש להם בעבר.

בקצרה: חוסר הנכונות של הצוות העצום שמחוץ לחווה, שכמובן כלל פסיכולוגים ומומחים למו"מ במצבים כאלה, להפנים שכורש אינו פסיכופט ואינו שרלטן אלא פועל מתוך היגיון פנימי קונסיסטנטי משלו, ושחסידיו אינם מוחזקים בניגוד לרצונם אלא חיים בהתאם לאמונותיהם, הביא לאחד האסונות והמחדלים הגדולים של הממשל האמריקאי בטיפול במצב שכזה.

על קבוצות כיתתיות ומעשים פליליים

רביב דרוקר מספר בבלוג שלו על השתלשלות העניינים עם אותה קבוצה ברסלבית (נ-נחית ליתר דיוק, וגם על זה הם עשו וריאציה משלהם) שמנהיגה הורשע בשבוע שעבר ב-16 אישומים שונים של התעללות, עבירות מין (כולל בילדים, כולל בילדיו), כליאה לצרכיי עבדות ועוד ועוד. המסקנה של דרוקר: הן במקרה זה והן במקרה גואל רצון רק אור הזרקורים של התקשורת התחיל את החקירה שבסופה הקבוצות פורקו.

צריך לומר גם את זה: יש קבוצות דתיות חדשות בעלות מאפיינים כיתתים שמנצלות בצורה נוראית, אבל ממש נוראית, את חבריהן. ודאי שצריך לעשות הכל כדי לעצור קבוצות כאלה. אלא מאי? שכפי שאפשר להבין מהדוגמא האחרונה (גואל רצון זה סיפור קצת אחר), כאשר יש מעשים פליליים אין שום בעיה לעצור את העבריינים. בדיוק בשביל זה יש משטרה, וכדי להפנות את תשומת ליבה יש תקשורת.

אפשר אולי לומר שצריך יותר מודעות ויותר מידע, וזה בוודאי נכון. השאלה היא אם צריך חוק חדש או נהליי משרד-רווחה חדשים שיוציאו ילדים מידי הוריהם או מבוגרים מקבוצותיהם הדתיות על בסיס חשד לניצול. וכאן התשובה שלי היא כמעט תמיד (תלוי בחוק ההיפותטי) ממש לא. חוק שמגביל את החופש הדתי, גם בקבוצות שנראות מבחוץ כאיומות, הוא אנטי-דמוקרטי ויפגע בסופו של דבר בזכויות הדת של כולנו.

חופש דת מתממש לא רק בנוגע לתפילות עם שופר או למעגלי שיתוף של "אנרגיות" וחיבוקי-בוקי, אלא בדיוק במקום שהזולת עושה דברים אשר *לא מוצאים חן בעינינו*. זה המקום שבו הסובלנות של המדינה והחברה נמדדת. כמובן, אלא אם מדובר בפלילים, והרי עבור מקרים כאלה יש משטרה, כאמור לעיל.

מורמונים, כתות ואוונגליסטים

בילי גרהם, זקן שבט האוונגליסטים (94) בארה"ב, הוריד את המורמונים מרשימת הכתות שבאתר שלו, ופרסם הודעה על פיה יש להצביע בבחירות בארה"ב למועמד ששומר על "ערכים תנ"כיים". הוא לא תומך ברומני בצורה ישירה, אבל ברור שהוא מעדיף את המורמוני על הפרוטסטנטי בבחירות האלה. כמה דברים ניתן ללמוד מכך:

1. "כת" היא מונח כמעט חסר ערך, מפני שהיא משמשת יותר כקללה ופחות כהסבר. הכת של היום היא הדת של מחר, הכל לפי הצורך ומידת האהדה/תיעוב.

2. "ערכים תנ"כיים", דהיינו שמרנות מוסרית, חשובה כיום בארה"ב יותר משייכות דתית. לפני חמישים שנה קתולים היו מועדים להצביע במסות למועמד קתולי. היום דתו הרשמית של המועמד הרבה פחות משנה. משנה עמדתו המצפונית. פחות תיאולוגיה, יותר אתיקה. עוד סימן להתרופפות האחיזה של הזרמים הדתיים הרשמיים, ומעבר של מרכז הכובד החברתי לפרט והכרעותיו.

3. אבל לא אצל כולם כמובן: לרומני יש בעיה דווקא עם מי שנשאר נאמן למסגרת, לתיאולוגיה, דווקא עם השמרנים הדתיים, האוונגליסטים במקרה זה, שעבורם המורמונים אינם ממש נוצרים. לכן הוא זקוק לתמיכתו, גם אם היא רפה, של גרהם.

ספר חדש על הסיינטולוגיה, עלייתה ותחילת נפילתה

הסיינטולוגיה, כמו ה-Christian Science או הכנסייה המורמונית, היא תופעה אמריקאית במהותה, ומהווה ביטוי מוקצן של היבט מסויים ב"תת-מודע הקולקטיבי" (או ב-Geist, או באתוס או בתמונת העולם הקולקטיבית) של התרבות הזאת. ספר חדש של חוקר הטנטרה והרוחניות העכשווית Hugh Urban מנסה להראות איך התגבשה התופעה הזאת, וביקורת על הספר נכתבה ב-London Review of Books על ידי רחל אביב. אביא כמה נקודות מעניינות.

ראשית, אורבן מספר בספרו כיצד בעוד שבתחילה התעקש ל. רון האברד שהסיינטולוגיה היא מדע ובשום אופן לא דת, אחרי שהחוק בארה"ב הקשה עליו "לטפל" באנשים – וגם אחרי שהבין שלדתות קל הרבה יותר להתעשר – הוא החליט להפוך את הארגון שלו רשמית לדת.

Had he stuck with his original conception of Dianetics, his practices could have been investigated and judged according to scientific standards. A religion, on the other hand, can turn self-help platitudes into a scarce and privileged resource; criticism can be dismissed as intolerance, or persecution.

אחרי ההפיכה לדת התעקשו הסיינטולוגים לקבל פטור ממס. הם קיבלו אותו אחרי מאבק מתיש עם רשויות המס האמריקאיות:

Scientology might be dismissed as an overgrown vanity project, were it not for its 26-year battle with the Internal Revenue Service. The organisation filed more than 2200 suits against the IRS (claiming harassment and violation of First Amendment rights, among other things). Eventually, in 1993, in a $12.5 million settlement, the IRS, worn down by lawyers’ fees, granted Scientology tax-exempt status. The tax authorities have become a litmus test for whether a religion in America is authentic. ‘The complex legal and extra-legal battles between the church and the IRS,’ Urban writes, ‘have been central to the shifting definition of religion itself.’

קבלת ההכרה מהרשויות, כאמור לעיל, שימשה כגושפנקא לטענות הסיינטולוגים שהם דת, והכרת הסיינטולוגיה כדת שינתה לדעת אורבן את הגדרת הדת בארה"ב. אורבן מתייחס גם לאמריקאיות של הסיינטולוגיה:

Urban details Hubbard’s obsession with surveillance, and attributes his paranoia to the influence of the Cold War. ‘Scientology is best understood not as a counter-cultural rejection of mainstream America,’ he writes, ‘but rather as the fulfilment (if perhaps exaggeration) of many American concerns.’ Just as the Protestant ethic emerged naturally from early modern capitalism, he argues, Scientology, with its corporate hierarchy, reflected the preoccupations of a hyper-technological, late capitalist society mourning the loss of privacy.

יוצא שהסיינטולוגיה היא מיצוין של דאגות אמריקאיות שונות, והמבנה ההיררכי והממודר שהיא הקימה – כולל, ניתן להוסיף, הניסיון לחדור למעמקי הנשמה (כולל גלגולי חיים אחרים שלה) ולטהר אותה מגורמים זרים שמפריעים לה – מהווה ביטוי לחרדה לפרטיות בחברה ההיפר-קפיטליסטית.

אולם אותו מבנה היררכי וממודר מהווה נקודת תורפה לסיינטולוגיה היום, בעידן האינטרנט:

More than any other new religion, Scientology has used secrecy as a source of power. Urban shows that it has been ill-equipped to handle the challenges of the internet age: the ‘haemorrhaging of information online’ is the ‘greatest single threat faced by the church in the 21st century’. Official doctrine, including the revelations formerly available only to those who had reached the highest level of Scientology training (and paid hundreds of thousands of dollars to get there), is freely available on the internet to those who have never taken a course. Over the past decade, according to the American Religious Identification Survey, membership has dropped by roughly 20,000. Defectors have chronicled their disenchantment online, and the Xenu story has circulated widely. One of Hubbard’s biographers, an ex-Scientologist, told Urban that this may be the ‘last generation of Scientologists’.

סודות הסיינטולוגיה נחשפים, כפי שאני עצמי חשפתי אותם כאן בעבר, וקשה יותר לגייס מאמינים פותים. גם סיפורי הפורשים מהדת מופצים, ונושאים מסרים שלא ממש מעודדים הצטרפות לארגון. המאמר מביא לעיל הערכה שעשרים אלף איש עזבו את הסיינטולוגיה בעשור האחרון, ותחזית של פורש שזהו הדור האחרון של הסיינטולוגים. לצערי קשה לי להאמין שכך. יש כיום אנשים רבים שנולדו וגדלו בתוך הסיינטולוגיה, והיא כל חייהם. יש לסיינטולוגיה מאמינים בכל שדרות  החברה, ותתי-ארגונים תחת שמות שלא קושרים אותם לארגון האם. ויש להם כמובן הרבה מאוד כסף. הסיינטולוגיה במשבר, אין ספק, אבל מה יותר טבעי לדת ממשברים?

סיום התביעה של בני ברוך נגד המרכז לנפגעי כתות

כפי הנראה תביעת הדיבה של תנועת בני ברוך כנגד המרכז לנפגעי כתות הסתיימה. הנה נוסח כתב הכניעה שהסכימו לו במרכז (מתוך ישראל היום, עמ' 21):

מה יש לנו כאן? ניתן היה להבין שהגב' דנית קרן רואה בבני ברוך כת מסוכנת המושווית לאליאור חן וגואל רצון, העבריינים. כמובן שאכן אין מה להשוות. ולכן מובהר ש"אין ולא היתה כוונה" להשוות ולייחס מעשים פליליים לבני ברוך.

בנוסף, לא רוצים לייחס לבני ברוך "מאפיינים כיתתיים פליליים" – אני מנחש שזה נוסח הפשרה שהגיעו אליו, מפני שמאפיינים כיתתיים לא פליליים ניתן לדעתי לייחס לבני ברוך (אם כי, גם כמעט לכל חסידות או קבוצה דתית קטנה).

ואז באה ההתנצלות, והרב לייטמן מקבל במסגרתה פרופסורה. לא רע.

יום עיון על כתות ויחס המדינה לתנועות דתיות חדשות

יום העיון שדיווחתי עליו כאן, על כתות וטיפולה של המדינה בכתות, התקיים אתמול במכון ואן-ליר. היה מעניין למדי, ובעיקר, רב-רגש. אמרו לי שבדיונים פוליטיים לפעמים הטונים עוד יותר גבוהים, אבל אני לא זוכר מתי ראיתי כאלה אמוציות ביום עיון. בכ"א, הנה הוידאו, בשני חלקים: הרצאות פתיחה, ורב-שיח.

על 'תורת המלך' ועל דו"ח הכתות – שני כנסים מעניינים בשבוע הבא

בשבוע הבא יתקיימו שני כנסים מעניינים. בשניהם אהיה ובאחד מהם אף אומר כמה דברים.

הראשון הוא כנס באוניברסטית חיפה על הספר תורת המלך. הנה הפרסום:

כפי שאתם רואים, בכנס ינותח הספר מהיבטים שונים, ובסופו יוכלו הנוכחים לשמוע גם את עמדתו של אחד המחברים. אני עצמי אדבר בו על גבולות השיח במרחב הציבורי, כלומר על הבעייתיות שבהצבת עמדות הנשענות על אמונה (ספציפית ומטאפיזית) כטיעונים במה שמתיימר להיות דיאלוג פומבי.

הכנס השני קשור לדו"ח שהוגש לא מזמן למשרד הרווחה, עליו כתבתי כאן, ובקשר אליו פרסמו כמה חוקרים, ובהם אנוכי, את המכתב הפומבי הזה. הנה הפרסום (הגזור לצורך התאמה לבלוג):

2011-08-28_1326292

הכניסה חופשית לשני הכנסים.

יום עיון בנושא "כתות מיסטיות והתמכרות"

אוניברסיטת חיפה

הפקולטה למשפטים- רשות המחקר

ה ז מ נ ה

 

יום עיון בנושא:
"כִּתות מיסטיות והתמכרויות"
יום רביעי, י"ד בשבט תשע"א 19.1.2011
מלון "הר הכרמל", דרך הים 103 חיפה

זהו כנס ראשון מסוגו, הבוחן את תופעת ההתמכרות לאמונות רוחניות, כתות מיסטיות וסמים בעידן ה"ניו-אייג'". בכנס נבדוק סוגיות אתיות ואחרות הקשורות להתמודדות אנשי הטיפול עם תופעות אלו. נתמקד בסוגיה האם בכלל ניתן ואפשרי מבחינה אתית וערכית לטפל במי שבוחר באמונה או דרך רוחנית, נאתגר את סוגיית הטיפול במכורים לסמים ולאמונות בדיון שיבהיר את התופעה החברתית והתרבותית שתפסה לה מקום בשולי החברה בישראל.

המרצים: מטפלים ואנשי מקצוע בתחום, ולראשונה, נשמע גם מרצים שהיו ועודם מעורבים בפעילות של כתות מיסטיות ומאבקים משפטיים הכרוכים בכך. כמו כן נחשף לסיפורם של צעירים המתמכרים לסמים ולאמונות בהודו ומוחזרים לטיפול בפרויקט הייחודי "כפר איזון".

המחיר 150 ₪ כולל ארוחת צהרים וחנייה

כתובתנו:
המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה, אוניברסיטת חיפה, חיפה.
medlaw@univ.haifa.ac.il
emmeryael@gmail.com
טלפון:  8288936- 04
פקס: 04-8288937
מענה –  בימים א' וד' בין השעות 08.00-12.00
ניתן להשאיר הודעה במשיבון.

תוכנית יום העיון:

09:00-09:30 התכנסות, הרשמה, כיבוד קל

09:30-09:40 ברכות

פרופ' אמנון כרמי – ראש המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה, אוניברסיטת חיפה.
ד"ר גבי זהר יו"ר הכנס, עו"ס קליני, מטפל במשפחות, בהתמכרויות ובנפגעי כתות.

09:40-10:20 ד"ר יששכר הרמן "תהליך ההתדרדרות להתמכרות לסמים".
פסיכיאטר בכיר,  מנהל המרכז של משרד הבריאות לטיפול ושיקום נפגעי סמים.

11:00- 10.20      עידית קמחי "מה בין תנועה רוחנית לבין כת: ההבדלים בין תנועות רוחניות והתארגנויות "ניו  אייג'"
שונות לבין ארגון כיתתי".
תושבת הישוב וממקימי מעלה צביה, היתה חברה ב"אימן" במשך 23 שנים, הובילה את ההקמה של
ביה"ס "תבנית החינוך המוזהב", רצף חינוכי מפעוטון ועד תיכון בישוב. בארבע השנים האחרונות
משמשת מנהלת אגף חינוך וחברה במועצה המקומית קצרין. בעלת תואר ראשון במדעי הרוח והחברה
ולקראת סיום תואר שני בחינוך.

11.40 -11:00      עומרי פריש – "הגירוש מגן העדן": לשכנע צעירים לוותר על אשליית הסמים והרוחניות ולחזור לחיים
נורמטיביים.
עו"ס מייסד ומנהל "כפר איזון" – המרכז לטיפול בתרמילאים.

11:40-12:20       אלון ולד עדות אישית : "התמודדות משפטית נגד כת: מקרה בוחן אקטואלי המדגים קשיים וכשלים בהתמודדות מערכת המשפט ומערכת הסמך עם נזקי כת".

13:20- 12:20      ארוחת צהרים

14:00- 13:20      ד"ר גבי זהר "סוגיות אתיות בטיפול במשפחות נפגעי כתות".
עו"ס קליני, מטפל וחוקר את נושא הכתות המיסטיות. יועץ המרכז הישראלי לנפגעי כתות. מחבר הספר
"האושר אין לו סוף", שחשף לראשונה את תופעת הכתות, הדתות החדשות והמרתונים הפסיכולוגיים
בישראל.

14:40- 14:00    עו"ד דורית ארבל "האם ניתן וצריך לחוקק  חוקים  נגד כתות מיסטיות ומה תמונת המצב בעולם בתחום זה, בהעדר חוק נגד פעילות כתות – מה ניתן לעשות מבחינה חוקית"
ניהלה ומנהלת מאבקים משפטיים נגד כתות וקבוצות רוחניות בישראל. מייעצת ומייצגת בתביעות נגד כתות מיסטיות בבתי משפט למשפחה ובערכאות אחרות.

14:40-15:20     ד"ר חואן בראל – "מאפיינים אישיותיים של מכורים".
פסיכיאטר בכיר.

15:20-16:15   ד"ר  יוסי פלד – "המסרים הסותרים בשימוש בסם האלכוהול, והלגיטימציה שהאלכוהול  זוכה בחברה הישראלית".
מנכ"ל פלד הדרכות, יו"ר עמותת הדרך ורכז תחום מניעה והסברה בעמותה.  מרצה בסמינר הקיבוצים במסלול התואר השני בניהול חינוכי.

ד"ר אמנון מיכאל "דילמות אתיות ומשפטיות בטיפול במכורים במסגרת קהילה טיפולית".
מנכ"ל עמותת הדרך, מרצה  בבי"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה .

מישל וולבק באבחנה קולעת על הראלים

אריק גלסנר הפנה את קוראיו לראיון מעניין עם מישל וולבק. וולבק לדעתי הוא סופר נוראי, מהבחינה הספרותית כלומר. הוא פשוט לא כותב טוב לדעתי. מבחינה רעיונית הוא כמובן מעניין ופעמים רבות מצמרר, בהקצנה שלו של המצב האנושי האגומאני-קפיטליסטי, שבצורה מסויימת דווקא מצליחה לשים ראי מול עינינו. בכל אופן, הראיון מדבר וולבק על כת הראלים, אותה הוא שיבץ בספרו האחרון, "אפשרות של אי" (היחיד שקראתי, וגם לא את כולו). הוא אומר:

It’s a mix of total optimism about scientific progress and nonmoralism about sex. That’s what attracts participants. They say that there are extraterrestrials who are way ahead of us and can bring us their recipes for technological happiness.

והנה הוא מצליח לזקק את מהותה של הכת המגוחכת הזאת: מצד אחד שמירה קנאית על ראיית עולם מטריאליסטית, שמאפשרת התעלמות מאתיקה (ועל כן גם מין חופשי), מצד שני הבטחה אוטופיסטית-משיחית לאושר שיבוא לא על ידי המדע שלנו (כי ממנו כבר התייאשנו), אלא מחייזרים שיירדו מהשמיים וילמדו אותנו את המדע שלהם. הראלים בבת אחת כהתגלמות מזוקקת של החלום המודרני וכהודאה מיואשת בכישלונו ופנייה מחדש לכוח עליון.

מקרה מצמרר של כיתתיות חרדית והתעלמות המדינה

הנה מייל שקיבלתי משרה איינפלד (בעלת הבלוג חור בסדין):

יקיריי,
רובכם מכירים אותי, ואפילו בצורה אישית ביותר. חלק מכם נכח בהרצאותי, ורבים אחרים נחשפו פה ושם לדמותי נטולת העכבות והזרה, אשר משתטה ומרצינה חליפות ותמיד בניגוד למבוקש מהאירוע.
עקב היותי אם לשני ילדי המדהימים, ועקב היכרותי הזהירה, אך הנבנית לאטה, עם עולם האמת הנושך והבועט, נטלתי לעצמי חירות וקולמוס, בסדר עולה ובהשאלה, וברצוני לבקש מכם כי תכבדו אותי בעפעוף עיניים ובהכרת הלב, כשתקראו את הסיפור הקצר הזה עד תומו.
וכפי שאתם יודעים, זה בוודאי לא הולך להיות משעמם אף לרגע, על אף ששמחה ולצון לא יכבדו בנוכחותם, לצערי, את מצוקתו המייסרת של אימייל זה.
כמהגרת, אשר עברה מעולם לעולם בשנתיים וחצי האחרונות, אני מרשה לעצמי להציג בפניכם את אסתי, אשר הכינוי המדוייק יותר שיהלום אותה איננו מהגרת, כי אם פליטת מלחמה.
כדי להבין באיזו דמות מדובר עלי לציין כמה עניינים הנוגעים לילדותה המוקדמת, אשר כמובן לכולם השפעה ישירה ועקיפה על דרך החתחתים הזו, שמתיימרת להקרא חייה.
אסתי נולדה לאחת מן הקהילות החרדיות היותר אדוקות והיותר קיצוניות אשר קיימות כיום בארץ ובעולם. היא ילדת סנדוויץ בתוך שלל אחים ואחיות, הוריה אנשים אדוקים ביותר, אשר לא רק הלכה יהודית לנג עיניהם, כי אם גם נרצעות חברתית מרצון , והקדשת כל זמנם למערכת חברתית הזוייה ואינטנסיבית של חוקים וכללים שלא ידעום אבותינו.
עד גיל מאוחר מאד אסתי לא יצאה מגבולות השכונה הקהילתית אשר בה התגוררה, אי לכך לא שזפו עיניה כמעט את כל המתרחש מעבר לחומות. כפי שברור לכולם, המציאות בה גדלה אסתי לא הביאה את הוריה, וניתן אף לציין שאולי לא באשמתם, להכרה ולרגשות המוכרים לכולנו בגידול ילדים. אסתי התבגרה בבית שבו טופחה נוקשות רבה, מגע בין ההורים לילדים בקושי היה קיים, ובעיות אמיתיות לא הגיעו לידי טיפול, היות והרוח שנישבה בבית איימה תמיד לכלות את זעמה בילדי המשפחה בעיקר אם לא עמדו בכללים הנוקשים, אם בכללי הקהילה, ואם בכללי אלוה. רגשותיהם וליבם היו החלק הפעוט יותר בתהליך כולו.
כשהייתה אסתי בת 10 התמוטט עליה כל עולמה בפתע, כאשר היא נחשפה בצורה הדרגתית, וקיים חשש שאולי לא מספיק מודעת מצד הגורם האלים, להתעללות מינית מצד מנהלת בית הספר שבו למדה, שהיה בית ספר לבנות בלבד. קריאותיה לעזרה ופניותיה להורים נתקלו כמובן בחוסר אמון ובכעס גדולים, ושנים לא רבות לאחר מכן נמצאה לה ידידה/ מטפלת אשר עזרה לה להתלונן נגד המתעללת, כאשר זו הכחישה את כל האמור והתיק נסגר עקב לחץ קהילתי פנימי.
למרות חייה הקשים וחוסר הקבלה המחלט של כל דבר שמגלם אותה, מצד הסביבה, פיתחה אסתי בחשאי נפש עשירה מאד, ולעפעמים העזה להציץ, להתבונן, לרצות ולהבין דברים שונים בתוך עצמה, כאשר היא מסתירה את האמת מסביבתה פן יבולע לה. אחד מחטאיה לצורך הבנת הדקויות, היה כאשר היא העזה להכניס הביתה ספרים, שאמנם היו ספרים חרדיים מאד שבכל דף ודף בהם ניכרת יד השם, אבל, רחמנא לצלן, הם היו כתובים בשפת העברית המאוסה ולא באידיש. אסתי קבלה ענשים חמורים מאד עקב התבוננותה בחומר קלוקל זה. בשלב מסויים של התבגרותה התחילה אסתי לחלום על מציאות אחרת, ובקשה לעצמה בתוך תוכה חיים חדשים ואחרים, אך דא עקא שפנטזיות אלו התרחקו ממנה מאד כי אז נכנסה לתקופת השידוכים, ותוך זמן לא רב מצאה את עצמה עומדת מתחת לחופה עם בחור שחור ומנוכר שיהיה לה לבעל, לבעל אשר היא לא רצתה בו, ואף איימה שתברח מהבית לפני החתונה, כי איננה רוצה להנשא כלל. בתקופה זו היו הוריה מאד לחוצים, וכדי להביאה בשלום לחופה ולהנצל מבושה המונית, הביאו ההורים לביתה אחות מוסמכת אשר הזריקה לה זריקות טשטוש, וכך היא התחילה את חייה החדשים כאשה וכרעיה.
חיי הנישואים של אסתי רק כבלו אותה יותר, וכל חריגה שלה מן הכללים הנוקשים של חיי הקהילה והזוגיות המקובלים הובילה את בן זוגה, הוריה ורבנים שונים לעמוד בתוקף על חינוכה, כאשר האחראי בפועל היה כמובן בעלה. לאחר שנולדה לה בתה, היא החליטה, תוך תהליך ארוך של חשיבה ומודעות, לצאת לעולם החפשי ובו להכיר את עצמה באמת ולבחור לראשונה את דרך חייה.
העצוב בכל הסיפור הזה הוא העובדה שהקהילה ממנה נסתה אסתי לברוח, היא מקום כה כאוטי וכה מסוכן, כך שהסיכויים שלה להצליח ולשרוד ולהנצל מהם הנם קלושים עד קלושים ביותר.
אסתי, שהיתה אשה עובדת, שכרה לעצמה עו"ד, ופתחה בהליך גירושים בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. משפחתה ובעלה לא סלחו על הצעד הזה, והקהילה, אשר לה תקציבים ואפשרויות בלתי מוגבלות, הצליחו להציק לה על כל צעד ושעל, מעבר למעקבים של חוקרים פרטיים, איומים והפחדות, ומשחק משפטי מכוער, הם הצליחו להטות אף את העירייה בירושלים, המורכבת רובה מחרדים, לטובתם, והמצב הגיע לכך שאף בית המשפט פוחד מהם, לשכת הרווחה אינה מוכנה לטפל בה גם כאם חד הורית חסרת משפחה, מה שהפכה להיות לאחר גירושיה, הפסיכולוג המוכר לקהילה, זה שמונה מטעם בית המשפט לבדוק את מסוגלתוה ההורית, טוען כל הזמן, בניגוד למציאות, כי אסתי איננה אמא כשירה, ואף בעדותו האחרונה לבית המשפט הזכיר את העובדה שבשיחותיו אתה הוא הבין כי היא "גדלה במשפחה מתעללת", אך מצד שני סיים במפתיע ואמר כי לדעתו על אסתי להחזיר את הילדה ולתת להוריה לגדל אותה!!!!!!!!!!!!
אחת הפסיקות התמוהות ביותר במשפט זה, שדרכה ניתן להבין עד כמה חזק הלחץ ועד כמה בלתי הגיונית היא ההתנהלות, היתה העובדה , שכאשר רצתה אסתי להעביר את ביתה מחינוך מאד מאד קיצוני שבו מדברים רק באידיש, לבית ספר חרדי רגיל, בית יעקב, בעברית, לא הסכים השופט לדבר זה, והשאיר את הילדה במוסדות האיומים שבהם התעללו באמה, כאשר האבסורד פה זועק לשמיים, היות ובמוסדות אלו בדיוק , שונאים, מתעבים, מקללים ומוקיעים את דגל ישראל, הדגל שתולה מעל ראשו של השופט עצמו כאשר הוא נשבע אמונים למעמדו. חברה קיצונית זו ששורפת פחים, איננה מכירה במדינה, איננה משתתפת בבחירות ככל החרדים, ואשר הקיצוניים ביתר שבה אף מצלטמים בשמחה עם אחמדיניג'אד, זכתה דרך קשרים וכסף בשופט, שופט ממדינת ישראל המאוסה עליהם, אשר משאיר ילדה קטנה שאמה מנסה להציל אותה מקיצוניות זו, במוסדות הלימוד שלהם.
לקראת שנת הלימודים הנוכחית החליטה אסתי לעקור למרכז, ושם להכניס את הילדה למוסד חינוכי דתי לאומי תורני, רחוק מהקהילה המאיימת והמושחתת, ורחוק מהוריה שמיררו לילדה את החיים והטילו רפש באמה ברמה כה גבוהה, שכאשר היא היתה חוזרת הביתה, היא היתה מתרחקת מאמה, וצועקת: אני שונאת אותך. הבטיחו לי שאלך לגור עם אבא. אתה אמא רעה, ועוד.
עד כאן יכל כל סיפור כזה להיות דמגוגי וחד צדדי, ולכן, כל מי ששמע אותי מדברת על הבדלי התרבויות, ותמיד מכבדת, לא מאשימה, ואף מנסה להסביר בנועם למה היה על הורי, עצמי ובשרי, לזרוק אותי מהבית כחלק מהתנהלותה התרבותית של חברה שונה, יודע ומכיר כי אינני כועסת על עברי האישי, ומכבדת כל אדם באשר הוא, אבל, את אסתי אני מכירה היטב למן הצעד הראשון שעשתה כדי להמלט מחייה הקודמים, וכאן, יכולה אני לחתום ואף לומר בפה מלא, שאפילו אני, כחרדית מאד אשר גדלתי בהארד קור החרדי חסידי, והקיצוני מאד המוכר לכולם כקהילת גור תובב"א, אפילו אני לא האמנתי שיש אנשים שחיים כמו אסתי, אני שכמעט כל טירוף והזייה שהיו מנת חלקי בילדות היו נראים לי פעם הגיוניים וכיום כבר לא, אינני מצליחה להאמין שדבר כזה קורה היום.
אינני פסיכולוגית ואף לא רופאת נפש, אפילו לא מבינה בנפש האדם ברמה כזו שאוכל לחתום ולומר מי צודק ומי לא בסיפור זה. רק מתוך היכרותי עם העולם האיום ההוא, ומתוך היכרותי האישית את אסתי, שהנה אמא מסורה למופת, לרב אפילו יותר מדי, מגוננת ואוהבת את בתה עד כלות, ולפעמים גורמת לי להרגיש כאמא אינסטנט עגומה למולה, יכולה אני לומר שעל פי התבוננותי האישית, וכאדם אשר מינימום של הגיון מנהל אותו, מדובר כאן בסיפור התעללות רשמי לשמו, ובאם הילדה תעבור משמורת זה לא בגלל בעיה שיש באמה, אלא בגלל כספם ומעמדם,ובעיקר שנאתם של בני קהילתה אל אותה אם.
לדוגמה, כשהיינו אצלה בביקור בשבת, היא הכינה במכשיר מיוחד גלידה  ,ביחד עם ילדי ובתה. בחדר הילדים לא היה חסר שום דבר, הילדה היא קשה מאד ובעייתית , ומאד מאד מבולבלת בגלל כל מה שעובר עליה, והיא מתייחסת אליה בצורה מאד אמהית, ומשקיעה בה המון. לעיתים אני כבר חשתי צורך להנחית לילדה על הטוסיק כאפה המכונה זאפטה בלע"ז, והאסורה כיום עפ"י חוק, אך אמה המסורה ידעה לחשוק שיניים , כשהיא יודעת שכל מה שהיא לא תעשה עכשיו, ולא משנה אף בכמה צבעים תצא הגלידה האהובה על הילדה, מחר יבואו הוריה, או אביה של הילדה, ויגרמו לה לשנוא אותה שוב ושוב. והיא ממשיכה להתנהל בעקשנות, וכאוגר המתאמץ לסובב את הגלגל, היא יודעת שאולי אין תכלה  ולא תוצאה לכל המאמצים שלה, ולכל מה שהשקיעה עד היום.
ושוב, ברצוני לספר למי שכן מכיר אותי באופן אישי, שאסתי היא ההפך הגמור ממני, שקולה, מתחשבת, עדיין בלתי רהוטה היות ולא למדה את השפה העברית על בורייה, היא עוד מתקשה בקריאת ספרים בעלי משלב לשוני גבוה יחסית בעברית, ועד לפני כמה חדשים עדיין לא ידעה כיצד להשתמש במחשב. היא עדינת מראה מאד, נעימה וכנועה, קולה רך ואבוד, כי עמוק בפנים היא יודעת, וכולנו יודעים שאם לא יקרה איזשהו נס אמיתי , היא לא תצליח לעולם לעזוב את הגלגל שבכלובה.
לפני כשבוע תבעו אותה בבית המשפט, לאחר שעברה למרכז, הכריח אותה כבוד השופט לחזור בחזרה ולהתגורר בירושלים, וכן להכניס בחזרה את ביתה לבית הספר הקיצוני האדוק שממנו היא מנסה להציל אותה. הפסיכולוג המונע על ידי קהילתה אמר כי אין לה מסוגלות הורית, וההבדל בינה ובין אמא שלה בבית איננו משמעותי בכלל, פשוט אצלה הילדה רואה סרטים ומחשב, וזה הפלוס היחיד שיש בה. (!!!) עד עתה הילדה כמובןם לא מבקרת בשום בית ספר, לצערי, והפעם אני חורגת מאד מאד ממנהגי , כשאני כותבת את המייל הזה, אני פשוט יודעת שאין לה שום סיכוי לשרוד, או להשאר המשמורנית על ילדתה.
אסתי חייבת כרגע עורך דין מאד מאד רציני, אשר יוכל להשיג צו עיכוב ביצוע על פסק הדין הנפשע, ולסיים את התהליך בצורה מאוזנת ובלתי מתעללת, לרווחת שני הצדדים. היא חיבת עורך דין שלא ייתן לילדה לגדול אצל הוריה, הבית שממנו חלמה אסתי רב ילדותה לברוח ולא לחזור.
מי מכם, שמקושר, יודע, מכיר, מבוסס כלכלית, בעל אינטרס חברתי או אידיאל כלשהו, ובעל הגיון, המבין כי אם בארצנו מתנהלת כזו עוולה, אפשר לסגור את הבסטה ולהותיר את גופנו מאכל לדגי התיכון, מוזמן ליצור עמי קשר במייל זה. אני מתחייבת להעביר את הטיפול בעניין, הכספים, המידע, כל הפרטים ופרטי הדיונים בבית המשפט, לאיש גדול ממני ואחראי שיתנדב, או שאנדב לצורך העניין, והוא יוכל להיות מתואם מול הגורמים העוזרים בכבוד הראוי ובלי להפסיק כל שניה באמצע שיחות הטלפון ולזעוק: "היי מאמי אל תדרוך פה, שניה, סורי, אופס, רואה שהחלקת? טוב הילד שלי קיבל מכה אני חייבת לסיים , ביי"
תודה רבה וחג שמח ומעולה לכולם, ליושבים עם בני משפחתם בנועם כשקיבתם מעכלת פרוסות עוגה גדולות, לעובדים ולעמלים גם ביום חגנו, לעריריים, לגלמודים ולאנשי ההון והשלטון, וגם לאמהות בודדות שמסתובבות עם הילדים ברחובות הריקים כשמכל החלונות זוהר לו אור של משפחות רגילות בהחלט, ונוגה בעמימות על צמרות עצים קרחות, מחליק בעצב על זיעת החום הבלתי נלאה של המרכז, ומתפלל למרות הכל לא לשוב לבירה הקרירה, היא ירושלים, שבה מנשבת רוח אלוהית, אך ילדיה – ילדי השטן.
סליחה ותודה
שרהלה.

מי  שרוצה לעזור, מוזמן ליצור קשר עם שרה (אפשר מכאן) או איתי.