כתות

החוק "לטיפול בכתות פוגעניות" – עימות עם חה"כ עליזה לביא

אתמול התארחתי בתוכנית לונדון את קירשנבאום כדי לדבר על הצעת החוק "לטיפול בכתות פוגעניות" שעברה קריאה טרומית שלשום. הצבעתי על שני פגמים מהותיים בחוק, שמסכנים את חירויות הפרט וחופש הדת של כולנו, ונותנים למדינה כוח חסר תקדים לפרק קבוצות דתיות/רוחניות/אידיאולוגיות שלא מוצאות חן בעיניה. הפגמים הם ההנחה שלמנהיגי כת יש שיטות מיוחדות ל"שליטה בתהליכי חשיבה", ושינוי חוק האפוטרופסות כך שיכלול חברי "כתות פוגעניות".
 
שימו לב שחה"כ עליזה לביא, שחתומה על הצעת החוק, אינה יכולה להסביר מה מבדיל בין דת לגיטימית לכת, וכן מהי בדיוק "שליטה בתהליכי חשיבה". זה לא בגלל שהיא לא יודעת, אלא פשוט משום ש*אין* הסברים כאלה. לצערי הצעת החוק מתבססת על מחקר רשלני והנחות מוצא חסרות תוקף. אני קורא לחתומים על הצעת החוק, חברי כנסת משמאל ומימין, לשקול את העניין שוב. כרגע מדובר בחוק רע שמכניס בדיונות מסוכנים לספר החוקים של מדינת ישראל.

"שליטה הכרתית" יוצאת משליטה

רק שלשום כתבתי על הצעת החוק המסוכנת "נגד כתות פוגעניות" והנה אתמול התפרסמה כתבה (של יוסי אלי) על פרשה שנוגעת לאותה בדיה המכונה "שליטה בתהליכי חשיבה" ובה מעורב עו"ד אביגדור פלדמן.

מסתבר שד.א., מנהיג משפחה פוליגמית ברסלברית המואשם בסדרת מקרי התעללות מחרידים בילדי משפחתו המורחבת, תובע את פלדמן על ניגוד עניינים לכאורה.

ד.א. טוען כי פלדמן נדרש להוכיח, לצורך ההגנה עליו כעו"ד המייצג אותו, כי התזה בדבר "שליטה מנטלית" שמקדם המרכז הישראלי לנפגעי כתות​ איננה מוכרת בעולם המדע (מה שעובדתית נכון). זאת כדי הוכיח כי ד.א. לא שלט מנטלית בנשותיו ובילדיו, וכי הבגירים שבהם אשמים בכל מה שביצעו לכאורה בפקודותיו.

ד.א. טוען כי גילה בדיעבד שפלדמן מייצג גם את אברהם קוגמן, חסידו של המקובל המטורלל אליאור חן, ושם הוא ניסה להוכיח את ההפך הגמור: שקוגמן היה נתון במצב של "שבי מנטלי" בידי חן, וזאת כדי לפטור את קוגמן מאחריות למעשיו. ד.א. טוען שפלדמן היה מחויב לקוגמן יותר מאשר לו, ולכן כשל בהצגת המקרה שלו עצמו, ובהגנה שאין דבר כזה "שבי מנטלי".

בקיצור, סלט משפטי שלם, והכל סביב השאלה המאוד משמעותית של אחריותו של אדם למעשיו. האם אין איזה כתב משפטי שירים את הנושא החשוב כל כך הזה?

הצעת חוק רעה "לטיפול בכתות פוגעניות"

השבוע תעלה כנראה להצבעה טרומית בכנסת הצעת חוק "לטיפול בכתות פוגעניות". ההצעה מבוססת על דו"ח שהוגש למשרד הרווחה ב-2011 שמבוסס בעצמו על עבודה של המרכז הישראלי לנפגעי כתות. עם כל הרצון הטוב שהושקע באלה ועם כל הבעייתיות של קבוצות דתיות חדשות שונות, לצערי הצעת החוק אינה טובה ומהווה סכנה לחירויות הפרט של אזרחי ישראל.
 
הצעת החוק כוללת התייחסות ל"שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות", שלכאורה מתבצע על ידי מנהיג/ת הקבוצה על חסידיו/ה. ובכן, אין שום דבר כזה בעולם כלל. אין "שליטה בתהליכי חשיבה", כלומר לא מעבר ללחץ קבוצתי, ניצול מצוקות וחולשות וענייני כריזמה שכולנו חשופים אליהם כל הזמן. אין שום עדות מחקרית שיש שטיפת מוח, שליטה הכרתית, היפנוזה המונית ומתמשכת או כל דבר כזה. כשיצא הדו"ח כתבה קבוצה של חוקרי דת ורוחניות חוות דעת המציינת זאת.
 
נכון, יש אנשים שנותנים את כל כספם למנהיג/ה, יש ששוכבים איתו/ה, יש שמנתקים מגע עם משפחתם. כל זה יכול להיות נוראי, אבל זה עדיין חוקי, וטוב שכך. בגירים יכולים לעשות את כל זה אם הם רוצים.
 
למה אפוא מדברים על "שליטה בתהליכי חשיבה"? כדי לשכנע אותנו שאותם בגירים לא באמת רוצים. שהם נשלטים וחסרי יכולת בחירה. כפי שכתבתי בעבר, החשש שלי הוא שהמדינה מחפשת דרכים לפרק קבוצות כאלה למרות שפעמים רבות הן אינן עוברות על שם חוק.
 
אמנם בהצעת החוק ישנה התייחסות לעבירות על החוק מצד הקבוצות האלה, אבל ישנו גם סעיף שמבקש לשנות את חוק האפוטרופסות כך שיכלול "אדם הנמצא תחת השפעה של כת פוגענית". כלומר שירותי הרווחה יהיו יכולים להחליט מי עושה משהו שלא מוצא חן בעיניהם וכנראה נמצא תחת "שליטה בתהליכי חשיבה", ולמנות לו – אדם בגיר המעיד שהוא עושה את מה שהוא עושה מרצונו! – אפוטרופוס. זוהי סכנה ברורה לחופש הפרט ולחופש הדת והפולחן.
 
יש מה לעשות נגד קבוצות פוגעניות שכאלה בלי להכניס לחוקי ישראל מושגים שאין להם ביסוס עובדתי כמו "שליטה בתהליכי חשיבה" ובלי לפגוע בחופש הדת ובזכויות הפרט שלנו. אני קורא לחברי הכנסת החתומים על החוק לשקול שנית את תמיכתם בו.
Capture

עברה הצעת חוק המכניסה יחסי גורו-תלמיד למסגרת יחסי מרות לענייני מין

אני אמביוולנטי למדי כלפי הצעת החוק של ח"כ מיכל רוזין שעברה אתמול הצבעה טרומית, למרות שאני מבין היטב את ההגיון שעומד מאחוריה. הצעת החוק מכניסה גם יחסים בין איש דת/מורה רוחני לסל יחסי המרות שבמסגרתו אסור לקיים יחסי מין. מכיוון שרבים הם הגורואים והמורים הרוחניים שמשתמשים במעמדם כדי לנצל מינית את תלמידיהם/תלמידותיהם, אכן ראוי שהחוק ייתן הגנה מול מקרים כאלה.
 
ועם זאת, צריך לזכור שני דברים: יחסי מורה רוחני ותלמיד הם גמישים ונזילים הרבה יותר מיחסי פסיכולוג או רופא או מנהל עם הפציאנט או העובד שלו. מי הוא בעצם גורו? כל אדם שמלמד אותנו שיעור רוחני? נותן לנו שיעור יוגה? קורא לנו את ההילה? האם נפסול יחסי מין בכל המקרים האלה? האם בכל מקרה כזה תיתכן הגשת תלונה בדיעבד?
 
שנית, מדובר בעניין של חופש דת. כאשר אני הולך לפסיכולוג אני הולך לקבל טיפול. כאשר אני נמצא במערכת יחסים עם מורה רוחני אני ממש את זכותי לחופש דת. לפעמים מימוש שכזה כולל יחסי מין (טנטרה? שבתאות? חילופי זוגות/מין חופשי כאמצעי לשחרור מהאגו?). האם המדינה אכן רוצה לפסול את הנתיבים הרוחניים האלה?
 
יכול להיות שכן. אני לא חושב כך, אבל אולי רבים סבורים שהמחיר כדאי לעומת התמורה. כי אכן כאמור מורים רוחניים רבים מנצלים מינית את תלמידיהם. אני עצמי חשפתי לפני שנים את הניצול המיני שהפעיל המורה הרוחני שי טובלי על תלמידיו וסיימתי למעשה את הקריירה שלו בישראל (הוא בברלין למי שמחפש). ועם זאת, אני רוצה שוב להזהיר מפני פעילות המכוונת כנגד קבוצות דתיות חדשות ("כתות"). רבות מהן פוגעניות, אבל רבות מבטאות חיפוש רוחני אמיתי של פרטים שזכותם המלאה לעשות דברים מוזרים. אסור שהמדינה תמנע את האפשרות הזאת.

באר מרים והיחס הראוי ל"כתות"

כתבה טובה וחשובה של יאיר אטינגר, שמעלה את שאלת היחס לקבוצות חברתיות או דתיות קטנות שמתנהגות מוזר או דוחה לדעתנו. במדרשת "באר מרים" בירושלים נמצאות עשרות צעירות דתיות, רווקות אם הבנתי נכון, שכולן תלמידותיו של הרב אהרן רמתי. הן מנתקות קשר עם משפחותיהן ולא ברור טיב יחסיהן עם רבן.

2015-04-17_114923

לכאורה, התנהגות כיתתית מזעזעת. אבל מה לעשות, בדמוקרטיה זה ב"ה מותר. אטינגר כותב: "האם המדינה — המשטרה או שירותי הרווחה — צריכה להתערב כשאנשים בגירים מחליטים למשל לחזור בתשובה, או "להתחזק" או לתרגל מדיטציה תוך התקשרות עם קבוצה סגורה והתנתקות ממשפחתם?"

התשובה שלי: לא. לאנשים בגירים צריך לתת את החופש לחיות כרצונם. וכן, גם את החופש לטעות. כי כשנותנים לנו רצון חופשי אנחנו לפעמים עושים איתו דברים שליליים. אבל הרי אחרת הוא לא היה באמת חופשי, נכון? זה המחיר שעלינו לשלם עבור היכולת והזכות שלנו לחיות כרצוננו, והחובה שלנו לאפשר לזולת לחיות כרצונו. המדינה אינה גננת ואל לה להתערב בנושאים שנמצאים בלב לבן של חירויות הפרט כמו חופש דת ומצפון. ומבחנה של הדמוקרטיה הוא דווקא ביחס אל מיעוטים שלא עושים לרוב נעים.

אטינגר מצטט את ח"כ עליזה לביא​, שאומרת: "אני פועלת בהתאם להמלצות הוועדה המקצועית שהוקמה, בעקבות פרשת גואל רצון. אני מאמינה שחקיקה מסדירה בנושא, שתתמקד בהסדרת המושג 'כת פוגענית' ופעילותה, תסייע בהתמודדות עם כתות פוגעניות, תעלה את המודעות לנושא והיא תהיה בבחינת הצלת נפשות"

לדעתי צריך מאוד להיזהר עם זה. כמה מהמלצות הועדה שהוקמה בעקבות פרשת גואל רצון הן מסוכנות לחירויות הפרט שלנו. קבוצה של חוקרי דתות, ביניהן אני, כבר כתבה בעניין זה מכתב רשמי לשר הרווחה ובו מנינו את חסרונות הדו"ח ההוא. ראו גם כאן הרחבה שלי על הנושא. הניסיון לעזור לגברים ונשים במצוקה הוא כמובן ראוי, אבל הפנייה לחקיקה כדי לאפשר למדינה להתערב ולפרק קבוצות חברתיות או דתיות שלא מוצאות חן בעיני פקידיה יכול להביא לתוצאות שליליות מאוד.

אני, וכמוני גם עמיתיי למחקר, נשמח לדבר עם כל מי שיוזם חקיקה בעניין ולהציג את הנקודות שאנחנו סבורים שאסור להתעלם מהן לפני שמקדמים מהלך שכזה.

דיון על חקיקה נגד כתות

אתמול השתתפתי בדיון בערוץ הכנסת בעניין חקיקה בענייני "כתות". יחד איתי היו מנהלת 'המרכז הישראלי לנפגעי כתות', רחל ליכטנשטיין היקרה, ועו"ד רון אביטל שכותב דוקטורט במשפטים על אפשרות חקיקה שכזו. מה שטוב בערוץ הכנסת הוא שיש הרבה זמן לדבר, והדיון היה אמור להיות מעניין עוד יותר משום שהיתה אמורה להשתתף בו חה"כ מרב מיכאלי. אבל היא ביטלה ברגע האחרון, וזה קצת עצבן אותי, אז אולי שמים לב שאני לא הכי רגוע. אבל בסה"כ היה נחמד.

שיחה עם דוד ויצטום על ענייני קבלה וגאולה

אתמול ב'חדשות הלילה' בערוץ הראשון דיברתי עם דוד ויצטום על תופעת המורים הרוחניים שממליצים על גאולה דרך חטא. בסופו של דבר התפתחה שיחה על ענייני קבלה וגאולה יותר מאשר על ענייני כתות ותנועות, אבל היה בסך הכל חביב.

גאולה דרך חטאים

ודאי שמעתם כבר על על ה"כת" החדשה שסירסרה בנשים ושידלה אותן לזנות עם לא-יהודים תמורת כסף. מדובר בששה תושבי קריית ארבע, אשקלון וירושלים, מהם אשה אחת, שהבטיחו לנשים שאם יקיימו יחסי מין עם לא-יהודים הן תקרבנה את הגאולה.

בלי להיכנס לפרטי הפרשה (שאני כמובן לא מכיר), היא נותנת לנו הצצה אל רעיון ותיק למדי בדברי ימי היהדות, והוא שהמשיח יוולד מתוך חטא. העניין הגיע לשיא בשבתאות, אבל גם בקבלה לפני כן ואפילו במקרא אפשר למצוא לו הדים, שהרי פרץ, שמשושלתו נולד דוד המלך וייולד המשיח, הוא צאצא של יחסי מין אסורים בין יהודה לתמר, שהיא אשת בנו.

השבתאות כאמור הביאה את הענין הזה לשיאים חדשים על ידי פענוח חטאים ארציים בעזרת התיאוסופיה הלוריאנית, כלומר קבלת האר"י. על פי זו יש להעלות לשמיים את כל הניצוצות האלוהיים שכלואים בחומר (וגם אנשי הקבוצה הנוכחית דיברו על ניצוצות), ודרך אחת לעשות זאת היא לחטוא, שכן גם בחטא – ודווקא בו – כלואים ניצוצות. מכאן הדרך קצרה לחטאים לשם גאולה.

לסיום, הרשו לי להביא עוד סיפור ברסלבי מהספר המצויין שיצא עכשיו, 'כל סיפור רבי נחמן מברסלב' שערך צבי מרק. אל הסיפור הזה נחשפתי בעקבות שיחה עם אלחנן שילה, שגם היה בין העמלים על הוצאת הספר. ובסיפור תוכלו למצוא שד שמבטיח לתלמיד חכם שאם הוא יבוא על אשתו בנידה היא תתעבר בנשמת משיח. works every time. שימו לב שבסופו מסתבר לנו שתורתו של ר' נחמן נמצאת במעמד מיוחד, עליון אף על "תורת אמת"…

2014-09-07_195924

לפעמים כדאי לקחת מניעים דתיים ברצינות

בין ה-28 לפברואר ל-19 לאפריל 1993 צרו כוחות אמריקאים על חווה גדולה בווקו, טקסס. בחווה התבצרו מעל מאה מתנועת ה-Branch Davidians, תנועה נוצרית מלניאריסטית שמנהיגה, שכונה דיויד כורש, נחשב על ידי חבריה למפרש נבואי של כתבי הקודש. כורש ראה עצמו כ"שה" שספר התגלות יוחנן חוזה שיגיע לקראת קץ הימים. כשה הרשמי של הגאולה כורש לקח לעצמו "נשים ברוח", כלומר התחתן עם נשים רבות, חלקן למעשה ילדות שגילן לא היה יותר מ-12. בטקסס אז היה מותר להתחתן רק מגיל 14, ורק עם אישה אחת. המנהג הזה שלו זיכה אותו בהאשמות של פוליגמיה ואינוס קטינות, ומכאן המצור.

אחרי ניסיון פריצה לא מוצלח בה נהרגו ארבעה סוכני FBI ושישה מחברי התנועה, תגברו כוחות הממשל את כוחותיהם, והביאו למקום 668 סוכנים, 15 אנשי צבא, 156 שוטרים מגופי שיטור שונים בטקסס, 6 מפקחי מס, 4 רכבים משוריינים ו-12 טנקים. המצור נגמר בכניסה אלימה של הכוחות לחווה תוך שימוש בגז מדמיע, שכפי הנראה נדלק כשנפגש עם הנרות שדלקו שם, והביא לשירפה שבה נהרגו 83 מחברי התנועה, ביניהם 28 ילדים וכן כורש עצמו.

מה שעניין במיוחד בכתבה הבאה מהניו-יורקר, היא שהיא מסבירה מה הכשיל את כוחות הממשל במשא ומתן שלהם עם כורש. מעדויות שונות עולה שהממשל התייחס למצב כאילו כורש מחזיק את השאר כבני ערובה, וכאילו הוא עצמו שרלטן וחרמן שכל מה שמעניין אותו הוא כוח ומין. המו"מ התנהל בהתאם, כ"אירוע חטיפה", כאשר נציגי הממשל מנסים להגיע איתו להסדר שיענה על צרכיו לכאורה, ויאפשר לאחרים לצאת בשלום. בינתיים כורש וחסידיו התייחסו אל המצור כאילו הוא מסמן את עקבתא דמשיחא, תחילתם של קץ הימים, וחיפשו כל הזמן רמזים להגשמתן של הנבואות, שכורש עצמו פירש להם בעבר.

בקצרה: חוסר הנכונות של הצוות העצום שמחוץ לחווה, שכמובן כלל פסיכולוגים ומומחים למו"מ במצבים כאלה, להפנים שכורש אינו פסיכופט ואינו שרלטן אלא פועל מתוך היגיון פנימי קונסיסטנטי משלו, ושחסידיו אינם מוחזקים בניגוד לרצונם אלא חיים בהתאם לאמונותיהם, הביא לאחד האסונות והמחדלים הגדולים של הממשל האמריקאי בטיפול במצב שכזה.