רפורמת הכשרות – כרוניקה של מאבק אזרחי מוצלח

יש לי חוב מהשבוע שעבר: חגיגת הניצחון של העברת רפורמת הכשרות.

הסיפור הזה משמח לא רק מפני שמדובר בשיפור ממשי בחיי האזרחים (לא רק בחיי אלה ששומרים כשרות, כי כל מי שנהנה ממלונות או רוצה לאכול במסעדות בשבת או קונה מוצרי מזון ביבוא – ירוויח), ולא רק מפני שהוא מהווה עוד צעד בפירוק אחיזת החנק שיש לרבנות הראשית על מימדים שונים בחיינו כאן, ואפילו לא רק מפני שהוא בפועל ישפר את שירותי הכשרות במדינה. הסיפור הזה משמח מפני שהוא סופו הטוב של מאבק אזרחי ארוך, נחוש ומוצלח.

ראו את התאריך על המודעה מימין. צהרי יום ירושלמי קריר לפני תשע שנים. 2.11.2012, קפה 'קרוסלה'. תחילתו של אותו מאבק. אני באתי רק כדי לומר כמה מילים על דת ומדינה, ובמקום כבר היתה מצבת הפעילים שתוביל את המאבק בשנים הבאות: חיה גלבוע, אסף זיידרמן, רחל עזריה, תהלה פרידמן, מריק שטרן ויעל יחיאלי. יחיאלי היתה (ועדיין ב"ה) אשתי, אבל לפני סוף המאבק חיה תתחתן עם מריק, ורחל ותהלה תהפוכנה לחברות כנסת.

הסיפור מתחיל מנייר מדיניות שכתבה גלבוע במסגרת התואר השני שלמדה במדיניות ציבורית באונ׳ העברית. זיידרמן, שחשב על אלטרנטיבה כשרותית כבר קודם ופעל בעניין יחד עם תנועת 'נאמני תורה ועבודה' והמודל הקהילתי שלהם, עזר לה לפתח אותו והפגיש אותה עם רחל עזריה כדי לשמוע ממנה אם יש היתכנות פוליטית למהלך כלשהו. עזריה היתה אז ראש סיעת 'ירושלמים' וחברת מועצת העיר בירושלים, והיא סייעה לגלבוע וזידרמן לחשוב על אפיקים רלוונטיים להמשך.

גלבוע ניהלה אז בית קפה שכונתי בנחלאות שהיה כשר בלי תעודה – 'הסלון בשבזי' בבעלות אליסף איש שלום. הרב אהרון ליבוביץ היה יושב בו בקביעות, ומתוך שיחה איתו גלבוע הבינה שגם הוא חושב שצריך לייצר אלטרנטיביות לרבנות במגוון נושאים, כולל כשרות כמובן, והחיבור היה מתבקש. הסלון הפך להיות הקפה הראשון בפיילוט של הכשרות בהובלת הרב ליבוביץ. במקביל, זיידרמן ארגן ערב לימוד על כשרות בישיבת תלפיות, שם לימד – ראו מודעה.

הפרוייקט של ליבוביץ והפעילים הפך להיות רשמי, תחת כותרת (הגאונית) 'השגחה פרטית'. העמותה העניקה תעודת כשרות אלטרנטיבית – ללא המילה "כשר", שהיא סימן רשום של הרבנות הראשית לישראל ולא חוקי להשתמש לא על תעודה של הרבנות. רחל עזריה, שכותבת על המאבק בפרק השלישי של ספרה 'המדריכה למהפכה' (ספר מעורר ומאיר עיניים בכל הנוגע למאבקים אזרחיים), מספרת שפרופ' אביעד כהן נתן לעמותה ייעוץ משפטי.

ארבע מסעדות ירושלמיות היו החלוצות לפני המחנה, ושמן יחקק לעד בהיכל התהילה של מאבקי דת ומדינה בישראל: 'הסלון בשבזי', 'טופולינו', 'קרוסלה' ו'איצ'יקידנה'. אחרות היססו להצטרף למיזם, אבל לאט לאט השחיתות והסיאוב של הרבנות דחפו עוד ועוד עסקים אל זרועות 'השגחה פרטית'.

עזריה כותבת כיצד השפה שנוצרה במיזם – לא נגד כשרות אלא נגד הרבנות, בעד "פירוק המונופול", בעד "כשרות קהילתית" – סייעה לעורר אהדה ותמיכה בקרב הציבור, שרובו שומר כשרות. כמובן, המיזם גם עשה שינוי ממשי בשטח: יחס אישי, כשרות הגונה וטובה יותר, משגיחות ולא רק משגיחי כשרות, שיתוף פעולה בין חילונים לדתיים. הציבור ראה ורצה עוד. התקשורת ראתה ורצתה סיפור טוב. עוד מסעדות הצטרפו וחוזר חלילה.

ואז, ב-2015, נופלת ממשלת נתניהו-לפיד-בנט ומוקמת ממשלת ליכוד-חרדים. עזריה נבחרת לכנסת מטעם 'כולנו' בדיוק בזמן לריאקציה: על פי ההסכם הקואליציוני עולה הצעת חוק של ש"ס שקובעת שכל מצג שרומז על כשרות, גם ללא המילה "כשר", הוא לא חוקי. מכת מוות ל'השגחה פרטית' (ופוטנציאלית לכל בסטה בשוק ששמה חמסה ותמונה של הבאבא סאלי). עזריה נאבקת בחוק מתוך הקואליציה ומצליחה לסכל אותו. בספר היא מתארת כיצד עברה בין אגף התקציבים באוצר אל ועדות השרים כדי לשכנע שהחוק נוראי. היא מצליחה, והחוק נבלם.

בינתיים עתר המרכז הרפורמי לדת ומדינה לבג"צ בבקשה לאשר שימוש במילה "כשר" גם ללא תעודה מהרבנות. את העתירה ניסחה עינת הורוביץ כמה שנים לפני כן, והיא הגיעה לידי מימוש בזכות שתי מסעדות שביקשו לעתור. הדיונים בבית המשפט ידעו עליות ומורדות. בית המשפט לא אישר את הבקשה המקורית, אבל עו"ד אורלי ארז לחובסקי וריקי שפירא רוזנברג הצליחו לבסוף לשכנע את בית המשפט לאפשר באופן רשמי תעודה ללא המילה "כשר", דבר שהיה בניגוד לעמדת היועמ"ש החדש, אביחי מנלדבליט.

השלב הבא היה הקמת השדולה לכשרות בקהילה. עם עזריה שיתף פעולה חה"כ אלעזר שטרן מהאופוזיציה, ושניהם קיבלו ייעוץ והכוונה מתני פרנק, שהיה אז ראש תחום דת ומדינה בתנועת 'נאמני תורה ועבודה'. פרנק הגה את הבסיס למודל הרבנות כרגולטור, ובשדולה בושלה הצעת חוק שאחת מבנותיה אינה אלא רפורמת הכשרות שעברה בשבוע שעבר.

בינתיים, בשטח, הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, אומר בועדת הכלכלה של הכנסת שמונופול הרבנות פוגע בכשרות בישראל. בתגובה הוא מפוטר מעבודתו ברבנות הראשית – נקמה קטנונית כנגד משרת ציבור שמביע עמדה לגיטימית בועדה בכנסת. אבל מעז יצא מתוק: דובדבני מתחיל לעבוד ב'השגחה פרטית', דבר שמהווה שדרוג רציני למוניטין של הארגון.

הארגון מתרחב והולך, שמו הולך לפניו, ובסוף 2017 מתחילים מגעים עם ארגון רבני 'צהר', שיאמץ את 'השגחה פרטית'. לצהר פריסה ארצית, ומאידך בטן מלאה על הרבנות שהפכה לחרדית ופוגעת לטעמו בקשר של היהודים בישראל עם המסורת. צהר אכן קונה את הסטארט-אפ והכשרות האלטרנטיבית הופכת ליוזמה ארצית ורצינית.

את סוף הסיפור אתם יודעים: ממשלת בנט-לפיד, מתן כהנא שר הדתות, והרפורמה הופכת לחוק. אבל עכשיו אתם יודעים גם את ההתחלה: חבורה של אנשים שאכפת להם – דתיים וחילונים יחד, לא במקרה כולם מירושלים – משנה את המציאות על ידי עבודת שטח, יוזמות שעונות על צרכים אמיתיים של הציבור, מסגור ושפה נכונים ושיתוף פעולה עם הכנסת. זה קרה בכשרות, זה קרה בגיור, בע"ה זה יקרה גם בכותל, בתחב"צ בשבת ובנישואים.

יום משמעותי: מונופול הרבנות על הכשרות מתפרק

יום חג הוא לנו. ארגון הרבנים 'צהר' הודיע שהוא מקים מערך כשרות נפרד מהרבנות הראשית לישראל. מדובר במכה קשה למונופול המושחת של הרבנות, ובתחילת הפירוק של מערך הכשרות לארגונים שונים שיתנו לציבור שירות טוב יותר.

 

המערך לא ישתמש במילה "כשר", שהיא סימן רשום של הרבנות הראשית כידוע, אלא ייקרא "פיקוח מזון". כפי שמדווח קובי נחשוני בוואינט, "המערך […] יפעל כחברה פרטית תחת ארגון הרבנים הציוני-דתי. בראשו יעמוד הרב רפי פוירשטיין, ממייסדי צהר, היו"ר לשעבר ואחד מבכיריו כיום. גוף הכשרות יעסיק עשרות משגיחים ומשגיחות, שחלקם כבר הוכשרו על ידי הארגון בחודשים האחרונים." אל הארגון יעבור הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעבד עד כה עם 'השגחה פרטית'.

 

ואכן, צריך לתת כאן את כל הקרדיט למיזם 'השגחה פרטית' ולמייסדיו, חיה גלבוע, ח"כ רחל עזריה והרב אהרון ליבוביץ', וגם למנהלת איילה פאלק. מדובר בפירוש בהמשך של הקו שהוא התווה באופן חלוצי. אלמלא הארגון הקטן הזה היה קם ומצליח במאמצים רבים אך תוך זמן קצר לפרוש רשת מעל עשרים עסקים שמשתמשים בשירותיו לא היה עולה על דעתם של רבני צהר לצאת לדרך עצמאית בעצמם. גם החלטות בית המשפט אחרי עתירת המרכז הרפורמי לדת ומדינה עיגנו את המיזם בחוק. צהר ראו כי טוב, והחליטו לעשות מעשה. אגב, הם ימשיכו כפי הנראה להעסיק משגיחות כשרות, לא רק משגיחים, כמו 'השגחה פרטית'.

 

כמובן, כל זה על רקע השחיתות האיומה והשירות המתעמר, היהיר, העצל, הרשלני, המסואב והמכוער של הרבנות הראשית. שני דוחות שונים של שני מבקרי מדינה שונים מצאו ליקויים מקיפים במערך הכשרות של הרבנות. השטח מוכן לאלטרנטיבה, לאחר שהרבנות החריבה את המוניטין שלה לחלוטין.

 

וקמה כבר התנגדות. הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון ושמואל אליהו (שלישיית גזענות-פטריארכיה-תיאוקרטיה) מתעקשים ש"כל פגיעה בבלעדיות של הרבנות הראשית, משמעותה, נזק בלתי הפיך למערכות הדתיות במדינה". עבורם נזק למונופול וליכולת הכפייה הוא נזק ליהדות.

 

יש כאן אפוא מעשה דרמטי, שיכול גם לחדד את קווי השבר בתוך הציבור הציוני דתי. בכל מקרה זו דוגמא נהדרת לפעולה מזהירה של אקטיביזם חברתי שענה על צורך אמיתי ושינה, אמנם במישור אחד, את מצב שדה הדת והמדינה בישראל. כעת להמשך המאבק למען נישואים חופשיים בישראל (שלא תטעו: מיזם הנישואים של צהר הוא חלק מהרבנות).

שבירת מונופול הכשרות של הרבנות – צעד נוסף בדרך לחופש דת

לבד מביטול החוק לאפלייה בגיוס, שם הדרך לתיקון עוד ארוכה, בג"צ הכריע אתמול באופן משמעותי במחלוקת בשדה הכשרות. מערך הכשרות של הרבנות, זאת יודע כל מי שקרא שתי דו"חות של מבקרי מדינה שונים עליו, מכיר את המצב בשטח ו/או דיבר עם רבנים המעורים בעניין, במצב תת-רמה על גבול הגסיסה. שחיתות, עצלות, גסות רוח, ניצול, חילול השם – כל מה שלמדנו לצפות מהרבנות הראשית לישראל.

 

בשנים האחרונות קמה אלטרנטיבה לכשרות של הרבנות. השגחה פרטית, בהנהגת הרב אהרון ליבוביץ', משגיחה על כשרותם של עשרות בתי עסק, ומתרחבת כל הזמן. אין כמו הצטרפותו של הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעזב את משרתו במערך של הרבנות הראשית, אל המיזם הזה, כדי להבהיר תחת איזו כשרות כדאי לאכול.

 

הפסיקה בבג"ץ אתמול בעצם אישררה את המצב שיצרה 'השגחה פרטית': אם אין לך תעודה מהרבנות אסור לתלות שלט שהמקום "כשר" (המילה הזאת היא סימן רשום של הרבנות הראשית לישראל), אבל מותר לתלות שלט שמבהיר שהכשרת את המקום. לשון פסק הדין: "אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים שעליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר" – כן, מדהים, מותר לכתוב את האמת של שלט!

 

העתירה לבג"ץ הוגשה על ידי עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג מהמרכז הרפורמי לדת ומדינה, והיא מהווה ניצחון גדול. היא מחזיקה בקרבה יותר ממה שנראה. בג"צ כאן איפשר את שבירת המונופול של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. הוא אישרר את המצב בשטח שיצרה 'השגחה פרטית', ופתח את הדלת לעוד ארגוני כשרות בסגנונות שונים. מה שהיה פעם רק פריבילגיה של זרמים חרדיים, תוך העלמת עין של הרבנות, יוכל עכשיו להיות נחלת כל הציבור. כפי שכותב הבוקר ד"ר שוקי פרידמן ב'הארץ', הפסיקה הופכת את הרבנות הראשית לגוף עוד פחות רלוונטי ממה שהיתה, ומצעידה אותנו עוד צעד בדרך לחופש דת במדינה.

 

השלב הבא: שבירת המונופול של הרבנות על נישואים, וכמו בכשרות, גם כאן יש כבר ארגונים – הויה, טקסים, משפחה חדשה – שמקימים את התשתית בשטח. יום יבוא.

הרב ריסקין: איסור משכב זכר לא חל על הומואים

עד שנתניהו ייפול כדאי לקרוא את הראיון החשוב שערך צביקה קליין על הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון. ריסקין אומר שם כמה וכמה דברים מעניינים.

הוא קובע שהרבנות הראשית מושחתת, שמערך הכשרות שלה קלוקל (על פיו רב ראשי מסויים אמר לו בחמש ערים בישראל בעצם אי אפשר לאכול כשר!), והמסקנה שלו היא שאם אלה פני הדברים עדיף להפריד בין דת למדינה בישראל. עד כדי כך.

אבל לא פחות מרעישה מהדברים האלה – והם מרעישים למדי כשהם מגיעים מרב כריסקין – היא עמדתו בקשר לאיסור על משכב זכר. על פי הרב ריסקין האיסור התורני מיועד למי שנמשך לנשים, אבל בוחר לקיים יחסי מין עם גברים. כלומר, לא למי שמראש נמשך על פי טבעו/מלידתו לגברים.

כלומר: התורה לא אוסרת על הנטייה (זה ברור), וייתכן שאפילו לא אוסרת *על המעשה* עבור מי שזו נטייתו. כלומר: האיסור אינו חל על הומואים. דברים בסגנון זה נאמרו בעבר, אבל לא מרב בחשיבותו של ריסקין, ואם אני לא טועה לא הודפסו במקור ראשון. [תיקנו אותי: התורה עדיין אוסרת, אבל על פי ריסקין ההומו פטור מעונש.]

ובנוסף, ריסקין גם תומך 'בברית זוגיות' כלשהי לזוגות חד מיניים, כלומר מקבל את דרך החיים שלהם כזוגיות. בקיצור, דרמטי.

הרב הראשי: יין שנגע בו חילוני אינו כשר

אל תתנו לכותרת להטעות אתכם. הסיפור הקטן כאן הוא שיאיר לפיד, חרף מאמצי החנופה המרשימים שלו, לא ממש מצליח לקנות את לבה של המנהיגות החרדית. הסיפור הגדול כאן הוא שעבור הרב יצחק יוסף כל יין לא מבושל שנגע בו חילוני הוא יין שאינו כשר לשתייה.

שוב: עבור הרב הראשי לישראל חילונים שרק נגעו בבקבוק יין רגיל, לא מבושל, הופכים את היין לבלתי כשר.

הסיבה ההלכתית היא שלא-יהודים היו מעלים יין לעבודה זרה, ולכן כל יין טוב, לא מבושל, שנגע בו גוי, חשוד כתשמיש קדושה לעבודה זרה, ולא כשר. בזמננו הרחיבו רבנים את האיסור וכללו בו חילונים, שלכאורה אי אפשר לסמוך על יינן שאינו עולה לעבודה זרה. עכשיו אמר את זה בפיו (ולמעשה מציג עמדה מחמירה) הרב הראשי ליהדות האורתודוקסית. סליחה, הרב הראשי לישראל, שעבורו רוב הציבור הישראלי חשוד בעבודה זרה.

איזה כיף לנו, שיש לנו רבנים ראשיים שכאלה, והלכה שכזאת. יופי ממסד אורתודוקסי. תפיסת המציאות שלך פיקס.

הרב שטרן מאיים להסיר אחריות מהכשרות בירושלים

שימו לב למכתב של הרב הראשי לירושלים אריה שטרן: יו"ר הועדה הממונה על הכשרות בעיר אינו מוכן לשתף איתו פעולה, הורה למפקחים שלא לשתף עם הרב פעולה, ואף לקח לו את רשימת משגיחי הכשרות כדי שלא יוכל לפקח עליהם. בתגובה הרב האריה שטרן מאיים להסיר את אחריותו מהכשרות בעיר.

רק לפני כמה שבוע שלח אלעד מלכא, חבר מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת 'התעוררות', מכתב למבקר המדינה בדרישה לחקור חשדות לשחיתות במועצה הדתית בירושלים: "הצטברו על שולחני פניות רבות בדבר התנהלות המועצה הדתית בירושלים. לאחר שפניתי למשטרת ישראל בבקשה לחקור חשד לזיוף מסמכי תאגיד, הופניתי לגופים נוספים כדי לחקור ולטפל בהתנהלויות נוספות שגם אם אינן פליליות הרי שאין לקבל אותן כהתנהלויות תקינות."

מישהו עדיין מאמין שהשגחת הכשרות של הרבנות הראשית אמינה? מישהו עדיין מאמין שהרבנות הראשית היא גוף שלגיטימי מצד המדינה להפקיד בידיו את ניהול שירותי הדת במדינה?

מונופול הכשרות של הרבנות מאיים על רפורמת המזון של האוצר

בסופו של דבר מדובר בכסף. הרבה מאוד כסף. כסף שעולה לנו, והולך ישר לרבנות הראשית לישראל.

מתן חודורוב הסביר את זה אתמול בפינתו 'אנליסט': על פי החוק החדש שמציעה ש"ס יבואנים לא יהיו יכולים לייבא מוצרי מזון *כשרים* מחו"ל מבלי לרכוש *עוד* כשרות מהרבנות. זה ישתק את "רפורמת הקורנפלקס" שמתכנן משרד האוצר, שתאפשר ליבואנים לייבא מוצרים מאיפה שהם רוצים. למשל להביא איזה קונטיינר של חמאת בוטנים 'סקיפי' מטורקיה (למשל), ולמכור אותו בחצי מחיר.

רגע, אבל מה עם הכשרות? אל דאגה, המוצר כבר מוכשר על ידי האיגוד האורתודוקסי, OU, שמכשיר מזון בארה"ב ושכל יהודי שומר כשרות אוכל ממנו בלי בעיה כשהוא בחו"ל. הרבנות פשוט דורשת לרכוש *גם* את הכשרות שלה. למה? כסף. הרבה מאוד כסף.

אם יעבור החוק החדש של ש"ס, יהיה לא חוקי להסתמך רק על הכשרות של OU. המונופול של הרבנות על הכשרות יתהדק. עוד כסף יזרום לקופותיה. ולנו המוצרים יעלו יותר. כל מוצר כשר יהיה חייב להיות מוכשר פעמיים, וזה יעלה עוד. יבואנים קטנים אפילו לא ינסו להתחרות בגדולים, כי לא יהיה להם כסף – או גישה (הרי יש כאן הרבה קומבינות ושחיתויות) – לרבנות.

חודורוב מביא חוות דעת שגיבשו כלכלני אוצר, אשר קובעת ש"העלות העודפת הנובעת ממונופול הרבנות על שירותי כשרות מוערכת ב-300 מיליון שקלים בשנה על שוק המזון, והיא צפויה עוד לגדול ככל שהצעת החוק [של ש"ס] תאושר".

גם ראשי ארגוני מלונאי ישראל שיגרו לאחרונה מכתבים לחברי ועדת השרים לחקיקה כדי לעצור את הצעת חוק, שצפויה לעלות (שוב) ביום א' בממשלה. ראשי הארגונים טוענים כי "למתן מעמד של מונופול לרבנות הראשית ו\או לרב המקומי, ישנן השלכות כבדות על התייקרות מחירי המזון, וזאת לאור העובדה כי מונופול מוביל, בדרך לכלל, לעליית מחירים. כבר כיום, לפני ההחמרה המוצעת בחוק, עלות הכשרות הינה כבדה ביותר, ובתעשיית המלונאות, כמשל, היא מגיעה ל3% מהעלויות, קרי: למאות רבות של מיליוני שקלים בשנה למלונות!"

אז למה אותו מוצר, שמוכשר כבר על ידי האיגוד האורתודוקסי בארה"ב, אותו מוצר ששומרי מצוות אוכלים בארה"ב, צריך להיות מוכשר שוב בארץ על ידי הרבנות הראשית? כסף, זה הסיפור. כסף עבור עסקני הרבנות. וזה כסף, אגב, שמקשה ויקשה בעיקר על השקופים.

ויינשטיין מכשיר השגחה פרטית

היועץ המשפטי לממשלה הודיע היום שמסעדות שאינן מקבלות הכשר מהרבנות תוכלנה לתלות מודעה על פיה העסק מגיש מזון כשר, אבל ללא שימוש במילה "כשר" (שהיא סימן-רשום של הרבנות הראשית לישראל מאז מעמד הר סיני כידוע).

מה בעצם העניין? החוק איסור הונאה בכשרות" סעיף 3א קובע כי "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר". השאלה היא האם על פי החוק בעל עסק שמציג תעודה שבה הוא כותב ש"המזון נמצא תחת השגחה" או ש"האוכל מוגש על פי כל דיני ההלכה" ועוד כל מני נוסחים שכאלה עובר על החוק.

הרבנות הראשית טוענת שכן, שזו עבירה על החוק (עבירה פלילית, אגב, שהרי אין פשע גדול יותר מהתחמקות מכפייה דתית), והיא נוהגת לקנוס מסעדות שנוהגות כך, כמו המסעדות הנהדרות שבפרוייקט השגחה פרטית – כשרות קהילתית. משום כך עתרו לבד"צ שי גיני ממסעדת טופולינו ויונתן ודאי ממסעדת קרוסלה ודרשו לאפשר להם לעשות כן.

מה שויינשטיין אמר הוא שעל פי פרשנותו לחוק הם צודקים, ואפשר לתלות מודעות שמכריזות שהעסק כשר ללא שימוש במילה "כשר". כך, אגב, ממילא נוהגים גופים חרדיים שונים, שמספקים כשרויות מהדרין עבור עסקים שונים ללא שימוש במילה "כשר" כבר שנים רבות. אבל כמובן שאי אפשר שלא-חרדים ינהגו כך גם כן, שהרי במדינת ישראל יחסי החברה החרדית עם עקרון השוויון לפני החוק הם, נאמר, מורכבים.

בקיצור, מעתה מותר לבתי עסק לרמוז שהם כשרים-ללא-הרבנות, ואני ממליץ לכל אחד פשוט לגשת ולאכול במסעדות המצוינות שעושות כן, ושבוודא כשרות יותר מכל כשרות הניתנת על ידי גוף רודני וכפייני. בתאבון.

לארח משפחה דתית – הוראות הפעלה

אתחיל בעיקר: אני מכבד ומעריך את ארגון הרבנים 'בית הלל'. אני חושב שהם עושים עבודת קודש, ממש כך, שמדובר באנשים טובים ומיטיבים מבחינות רבות, ושתפקידם בעת הזאת בחברה הישראלית הוא חשוב וחיוני ביותר.

ועכשיו לעניין: אחד הפרוייקטים שלהם נקרא "שבת ישראלית", והוא כולל אירוח של משפחות חילוניות אצל שומרי מצוות, ולהפך, מתוך כוונה להכיר ולהעשיר, או כמו שהם כותבים: "מארחים ומתאחרים, נותנים ומקבלים". יופי של דבר.

אה, רק בקטנה: מסתבר שכשהחילונים מתארחים אצל הדתיים, הם נאלצים כמובן לשמור שבת וכשרות, שהרי המארחים שומרי מצוות. וכשהדתיים מתארחים אצל החילונים, גם אז החילונים נאלצים לשמור שבת וכשרות, שהרי.. אה… טוב, צריך להתחשב בדוסים, לא? מצ"ב מנשר הוראות לחילונים המתעדים לארח שומרי מצוות. אפשר לגשת ישר לסיכום: אוכל קנוי, "סביבה שומרת שבת", כלים חד פעמיים וכו'. כיף חיים.

גם אחרי שנודה שההתחשבות מובנת, שהרי אנחנו לא מצפים ששומרי המצוות יפעלו בדרך שעבורם היא חטא חמור, נישאר עם תחושה לא נעימה, שאין כאן באמת הפרייה הדדית. הרי הדתיים לא באמת רואים או חווים שבת נורמלית אצל מארחיהם. הם לא נחשפים לאורח חייהם, ובעצם לא מתקרבים אליהם בשום צורה מלבד ההיכרות הפשוטה בין בני אדם. אין כאן, במילים פשוטות, מצב הדדי של "נותנים ומקבלים". החילונים מקבלים שיעור בשבת, כשרות והתחשבות. הדתיים נותנים שיעור, ולא מקבלים הרבה.

ובעומק הדברים, העוול האמיתי כאן הוא כלפי שומרי המצוות. לא רק שהם לא מועשרים בחשיפה לאופני חיים ישראלים שלא הכירו, אלא שהמסר שעובר כאן הוא כזה: חילונים חיים בצורה פשוטה, "רגילה". להיות דתי פירושו לנהוג בכל מני מנהגים משונים. כלומר החילוניות היא "נורמלית", ואילו הדת היא ה"אקסטרה". הדת היא התחביבים המוזרים של הדודים מאלון שבות או מביתר, השטויות שעושים אנשים ש"צריך להתחשב בהם".

וזה לא רק עוול כלפי הדתיים, אלא גם כלפי הדת, שהרי כך מאששים את ההנחה המובלעת של פרוייקט החילון: רוצים להיות נורמלים? זרקו את המסורת.

כשרות מוסרית ב'בית הלל'

ארגון הרבנים והרבניות 'בית הלל' מתייחס בחוברת האחרונה שלו, שתחולק בבתי הכנסת בראש השנה, לאיסור צער בעלי חיים בכל הקשור לתעשיית הבשר בזמננו.

הרבנים והרבניות שהשתתפו בהכנת המאמר סוקרים תחילה את מגוון האיסורים התורניים המכוונים להפחית את סבלם של בעלי חיים, כגון הציווי לפרוק מטען בהמה כשאפשר, לא לחרוש בשור ובחמור יחד (כי חמור חלש יותר ולא יעמוד בזה), לא תחסום שור בדישו, וכו'. המאמר לא מערער על ההנחה המקראית שהאדם עליון לבעלי החיים ושהוא רשאי להשתמש בהם, כולל בבשרם, לטובתו, אבל הם קובעים שאמור להיות גבול שמעבר אליו השימוש הזה הוא אסור, וש"תעשיית המזון בימינו גורמת בחלק מהמקרים סבל קשה ובלתי סביר לבעלי החיים."

עם זאת, כאשר עוברים הרבנים והרבניות לפסוק הלכה, הם מהססים לקבוע מסמרות:
"לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי היכן בדיוק עובר הגבול בין פגיעה סבירה בבעלי החיים לצרכיו של האדם ובין גרימת סבל בצורה לא ראויה. אולם אין זה ראוי שבתעשיית המזון תהיינה פגיעות קשות בבעלי החיים, ואנו נאכל את מזוננו בלי לשים גבולות כלשהם. על כן ראוי שכל אדם יהיה מודע ככל האפשר לאופן הטיפול בבעלי החיים עד שהמזון מגיע לשולחנו, להכריע מה ראוי בעיניו ולמה הוא מתנגד, ולפעול כדי לשפר את היחס לבעלי החיים בתעשיית המזון."

אחרי מילים אלה הם/ן מציעים/ות מגוון הצעות, כגון הפחתת כמות הבשר לאכילה, קניית ביצי חופש, חינוך ילדים לרגישות לצער בעלי חיים ותמיכה ביוזמות חקיקה בעניין. הצעות אלה מנוסחות כך שהמילה הראשונה בהן היא "ניתן". אלו לא פסקי הלכה, אלא יותר המלצות הלכה. המקום היחיד בו הכותבים והכותבות נחרצים הוא בעניין מותרות: "יש להימנע לחלוטין מצריכת מוצרי מותרות שייצורם כרוך בסבל גדול ורב לבעלי החיים, כגון כבד אווז ובשר עגלי חלב."

אפשר לומר שהרבנים והרבניות היו יכולים/ות להיות נחרצים/ות יותר, והרי קל מאוד לראות שרוב רובה של תעשיית הבשר היום גורמת סבל עצום לבעלי החיים שאיתרע מזלם להיוולד לתוכה. עם זאת, עצם ההתעסקות בנושא היא כמובן חיובית, ויש לזכור שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה. ההידרשות לצער בעלי חיים בנוגע לאכילת בשר מראה על הרגישות המתגברת לנושא, וספציפית באשר ל'בית הלל', על רגישותו שלו, ועל נכונותו להיות הן קשוב והן יוזם. לדעתי זה מאוד יפה.