האם היהדות דורשת אמונה? על ספרו החדש של מנחם קלנר

פרופ' מנחם קלנר, מומחה עולמי לרמב"ם, כותב גם הגות (שנבנית על הידע המעמיק שלו) לציבור הרחב. שמו נכלל בסדרה האקסקלוסיבית של הוצאת בריל בין 20 ההוגים היהודיים החשובים כיום, אם כי תרומתו המשמעותית לשיח התיאולוגי היהודי ידועה בעיקר בארה"ב. לא מזמן כתבתי כאן על ספר חדש שלו, 'גם הם קרויים אדם', שיצא מנקודת המבט של הרמב"ם לגבי לא-יהודים כדי לבסס גישה יהודית אוניברסליסטית ואנטי-גזענית. ספר חדש ונוסף שלו, 'אמונה שאינה מגיעה לעיקר', מציע מהלך נוסף, ויש לקוות ששניהם יחד יאפשרו לקהל הישראלי היכרות טובה יותר עם ההוגה החשוב הזה.

 

בספר החדש טוען קלנר טענה כפולה, דסקרפטיבית ונורמטיבית: אין שום יסוד, ושום סיבה טובה, להגדרת היהדות על פי רשימה של אמונות. היהדות אינה תלויה בדוגמה אמונית, אלא היא אורח חיים מסויים. כמובן, קלנר אינו טוען שאין חשיבות כלל לאמונות ביהדות. המסורת היהודית רואה חשיבות רבה בתפיסה שאלוהים הוא אחד ויחיד, בורא טוב ורע. או למשל, המסורת היהודית עומדת על כך שלאדם חופש רצון וחירות בחירה. אבל קלנר טוען עם זאת שעד המאה ה-12 היהדות תפסה את האמונה כקשר מסויים עם האל, ברית המתממשת על ידי מחוייבות ופרשנות, ולא כרשימת נוסחאות אמוניות.

 

מי שהכניס תפיסה כזאת היה הרמב"ם, שניסח את "י"ג עיקרי האמונה", וקבע שקבלתם היא תנאי הכרחי להגדרתו של אדם כיהודי. מדובר היה במהפך עצום בהגיון הפנימי של היהדות, שכן עד אז לא היתה כל רשימה כזאת וכניסתו של אדם לעם היהודי לא הותנתה מעולם באמונות – ובוודאי שאיש לא חשב שכדי להיות יהודי טוב עליך להאמין ב"י"ג עיקרים" כלשהם. ובאמת, קמה לעמדת הרמב"ם התנגדות קשה (הראב"ד, ר' יצחק אברבנאל, ועוד), והיא זכתה להתעלמות גורפת מצד פוסקי ההלכה לאורך ימי הביניים. רק במאה ה-19, עם התעצמותו של תהליך החילון ועם האמנציפציה, עלה צורך חדש ושונה להגדיר מי הוא יהודי "אמיתי". אז אותם עיקרים זכו לעדנה.

 

עד כאן התיאור ההיסטורי. קלנר מקדיש מקום גם כדי לדחות את עיקרי האמונה מסיבות ערכיות. תפיסה על פי עיקר היהדות הוא האמונה, על פיה ללא אמונה בי"ג עיקרים אלה אדם אינו יהודי (ו"אין לו חלק לעולם הבא"), תוציא מכלל היהדות את כל החילונים, הרפורמים, הקונסרבטיבים, חלק גדול מהמסורתיים וחלק נאה גם מהאורתודוקסים (כל אלה שאינם מאמינים בתחיית המתים למשל). במקום עמדה ששמה את האמונה במרכז, קלנר מעדיף עמדה ששמה את המעשה במרכז. עמדה כזאת מאפשרת יצירה של רצף של קיום יהודי יותר או פחות אדוק, מקום הכרעה בינארית של כן/לא יהודי.

 

הספר יצא בהוצאת שלם (דף הספר עם ההקדמה לקריאה), תורגם יפה מאוד על ידי שי סנדיק, ומהווה תרומה חשובה לשיח היהודי בזמננו.

 

ספר חדש, וגילויים חדשים, על יעקב פראנק

פאבל מצייקו, חוקר צעיר ומוכשר, הוציא ספר עיון רציני ראשון על התנועה הפראנקיסטית, אחת האיפיזודות המעניינות והמבהילות, וגם לא מעט מבישות, בתולדות יהדות אירופה. הספר, The Mixed Multitude: Jacob Frank and the Frankist Movement, 1755-1816', נסמך על תיעוד פולני שעד היום לא נחשף, כמו גם מקורות אחרים, ומגלה פרטים מעניינים רבים. למשל, על פי הביקורת שהתפרסמה כאן, לפראנקיסטים היה קשר עם קאזנובה המפורסם. ובביקורת הזו נכתב ש

We are also mistaken to think that Frank’s heresy, like Sabbatai Zevi’s, was founded on Kabbalah. While certain kabbalistic ideas were certainly used by Frank, and he was called a “zoharist” and “kabbalist” by rabbis such as Emden, he was no kabbalist and had little regard for mysticism in general. Frank was dangerous not because he was a mystic, but because he rejected rabbinic authority, initially calling his group the “Contra-Talmudists.” He used Christianity as a tool to subvert the rabbis, to the point of ostensibly instigating Christian blood libels against the Jews.

כלומר לפראנק לא היה עניין ממשי בקבלה. למה זה מעניין? מפני שאחד הדברים שאיפשרו לשבתאי צבי ותנועתו לחרוג מגדרי ההלכה הוא בדיוק עיסוקם האובססיבי בקבלה הלוריאנית, עד כדי כך שהעולמות העליונים הפכו עבורם חשובים יותר מאלו התחתונים, כך שניתן היה להצדיק חטאים באחרונים כדי להביא לתיקון, לכאורה, בראשונים. עוד מעניין הציטוט הבא, הפעם ממש מהספר:

Frank’s rejection of normative Judaism was rooted precisely in the failure of the Jewish religion to truly appreciate the female facet of the Godhead and the messianic dimensions of femininity

פראנק כנראה היה מעין פמיניסט רדיקלי שכזה, שלא היה שבע רצון מההזנחה של הנקבי על ידי תורת ישראל. והערה מרתקת אחרונה, הפעם מדברי המבקר, פרופ' שאול מגיד:

Although the details are sketchy, in the town of Lanckoronie, in January 1756, Frank and a group of his disciples ostensibly spent the night in an orgiastic ritual of a mystical marriage with the Torah. Maciejko suggests that this incident “shattered the status quo between the Sabbateans and the rabbinate and caused the abandonment of the ‘don’t ask don’t tell’ policy, preferred up to that point by most Polish rabbis.” If not for this incident, the war against Sabbateanism in Europe that became so prominent in the 18th century might never have taken place, and Sabbatean communities might still exist as a normative part of Judaism.

הייתכן שלולא אותה אורגיה היה נשמר השקט בין הרבנים האורתודוקסים לבין השבתאים, ואלו היו היום עוד זרם יהודי מן המניין? קשה להאמין, אבל מי יודע. אולי הם היו היום במעין מעמד ביניים, בין חב"ד המשיחיים בכוח אבל הלכתיים בפועל שמקובלים על רוב היהודים, לבין כל מני קבוצות של יהודים משיחיים, שאינם הלכתיים ואינם נחשבים על פי רוב חלק מהיהדות.

בארץ הספר נמכר בחנות "הולצר ספרים" יפו 91 (פינת רח' משיח(!)), ירושלים.