פולמוס מוקלט על מדינת הלכה – הרב אורי שרקי ואנוכי

מדברים לאחרונה הרבה על מדינת הלכה.

הוזמנתי לפולמוס מוקלט על העניין עם הרב אורי שרקי על ידי הפודקסט לדעת להאמין.

הרב שרקי הוא אדם מעניין. הוא מלמד תורה במכון מאיר ועומד בראש ארגון ברית עולם, המרכז העולמי לבני נח, שמתיימר ללמד את הלא-יהודים כיצד יש לעבוד את אלוהים. שמחתי על ההזדמנות לדבר על העניין איתו.

בגדול אני טענתי שמדינת הלכה מעולם לא היתה, וממילא ההלכה אינה יכולה כיום לנהל מדינה. כמו כן טענתי שהגיוון האנושי כיום, והדגש שאנחנו שמים על האוטונומיה שלנו, לא יוכלו לאפשר כפייה דתית יומיומית.

 

קטע נבחר:

——————————–

הרב שרקי: מוסד הנישואין הוא מוסד ציבורי. הציבוריות בישראל קשורה גם למסורתיותה של אותה האומה. אתה לא יכול להפריד באופן מוחלט.

אני: אין בעיה, מה שרציתי להוכיח. כלומר כפייה על הפרט. אז אל תספר לי שלא.

הרב שרקי: זה נכון בכל מוסד נישואין שבעולם.

אני: לא, זה לא נכון. בארה"ב אתה יכול להתחתן איך שאתה רוצה. עם איש דת, עם פקיד ערייה, עם איזה איש דת שאתה רוצה, מאיזה כיוון ועם איזה מין שאתה רוצה.

הרב שרקי: לא נכון.

אני: כן נכון, ואני יודע כי חייתי שם שלוש שנים, ואפילו ערכתי שם חופה.

הרב שרקי: אם אתה רוצה לחיות ביחד אתה יכול בכל מקום.

אני: לא לחיות. להתחתן.

הרב שרקי: יש כללים משפטיים. מה לי רב או מה לי פקיד?

אני: מה זה מה לי? בטח שמה לי! אם אני יכול לבחור בין רב, כומר, קאדי או פקיד, או, במדינה אחרת יש לי רק רב שרק הוא יכול לחתן אותי, אז כן, מה לי.

הרב שרקי: אתה יכול להחליט איזה רב. האם זה יהיה הרב שרקי, או רב אחר.

——————————–

בבקשה. 37 דקות של פולמוס מעורר.

עכשיו בחנויות: דיסטופיה יהודית

הספר הזה, מדינה כהלכה, שיצא לפני כמה חודשים (הוצאת מגיד – הגות יהודית), מנסה לתת "תמונה רחבה של המשטר הרצוי על פי התורה", ומצליח לתת תמונה זוועתית למדי. הרב עדו רכניץ, שכתב אותו (וקיבל הסכמות מהרבנים אריאל, רימון וגיסר), הוא בעל תואר שני במדעי המדינה, ומנסה אכן להתמודד עם, כמו שאומרים, "אתגרי" המדינה המודרנית, אבל, לפחות בסוגיות מפתח, הוא נכשל.

 

אומר מיד: לא קראתי את כל הספר. קראתי את החלקים שעניינו אותי, שהם לדעתי המהותיים, אלה העוסקים באופי המשטר, ואם יש משהו שסותר את מה שכתוב שם בחלקים האחרים, אשמח לתקן את טעותי. אם כי קשה לי להאמין שיש. רכניץ ברור למדי, ישיר מאוד, וקל לראות שהוא חוזר אחת לאחת על הטעויות של האידיאולוגיות הטוטליטריות של המאה העשרים.

 

הנה למשל: "המשטר הרצוי לעם שרמתו המוסרית גבוהה הוא משטר דמוקרטי בעיקרו. לצדו מלוכה שסמכויותיה מוגבלות מאוד". לכאורה, נהדר, משטר דמוקרטי ("בעיקרו"), אלא שגם אם זה המצב (וזה לא, ראו להלן), מדובר בבונוס שמקבל רק עם שרמתו המוסרית גבוהה. מהי רמה מוסרית גבוהה? התורה תקבע. ומי יקבע האם העם מגשים רמה מוסרית גבוהה? אני משער שפוסקי הלכה למיניהם. אבל כל זה מיותר, שהרי התניית דמוקרטיה ברמה מוסרית כלשהי של אזרחים לא שונה מהתנייתה בהפיכתם של ההמונים לפרולטריון משוחרר ובלתי-מנוכר. במילים אחרות, מדובר בהנחת היסודות לרודנות אוליגרכית של מומחים היודעים (הלכתית או "מדעית") מתי העם "ראוי" להחליט על עצמו בעצמו.

 

אבל אל דאגה, בכל מקרה לא מדובר באמת על דמוקרטיה. על פי ריכניץ "בהיעדר צאצא ידוע מבית דוד המשטר הראוי על פי ההלכה הוא תיאונומיה חוקתית דמוקרטית בדגם ההשלמה." תיאונומיה = משטר החוק הדתי. ואכן, רכניץ מסביר כי אמנם "סמכות ההכרעה של הציבור מבוססת על הכרעות דמוקרטיות", אבל "סמכות זאת קיימת כל עוד היא כפופה לקוי המתאר של החקיקה שנקבעו בדין הדתי." כלומר האזרחים יכולים להחליט על הכל, חוץ מעל הדברים שמוגבלים על ידי ההלכה. באמת תודה רבה. איך היה אומר בצלאל סמוטריץ'? יש כאן איזה גירעון במובהקות הדמוקרטית.

 

אבל לא רק דמוקרטיה אין כאן ממש. גם לא שוויון. רכניץ מודה במה שברור: אין שוויון בהלכה (האורתודוקסית, במצבה הנוכחי) בין המינים, ולא בין יהודים לאלה שאינם. במדינה שהוא מתאר נשים תופלנה לרעה (למשל, בדיני ירושה), שלא לדבר על לא-יהודים (שלא יצילו את חייהם בשבת, אלא אם יסברו שזה יסכן יהודים), ואני מפחד לחשוב מה יקרה ללהט"בים. בקיצור, ברוכים הבאים לחברה פטריארכלית, מעמדית וגזענית.

 

אבל לא רק דמוקרטיה ושוויון אין כאן ממש. אין גם חירות. פשוט: כפיה דתית היא חלק אינטגרלי ולגיטימי לגמרי מהסיפור. אמנם, יש גם חדשות טובות: ריכניץ מצליח להגיע למסקנה שלא תהיינה רשתות הלשנה מקיפות ושאנשים יורשו לחטוא בפרטיות ביתם. מנגד, "משעה שמעשה העבירה בוצע בפומבי, מאחר שיש בו כדי להשפיע לרעה על אחרים, אין מקום לסובלנות או לבחירה חופשית." כיף.

 

כשאני קורא את הדברים האלה אני שואל את עצמי: בשביל מה נכתב הספר הזה? מה הטעם לשרטט תמונת בלהות שכזאת? אם זה שעשוע אינטלקטואלי גרידא, חבל שלא נכתב כך. אם לא, מה הועילו חכמים בתקנתם אם ברור לכל בר דעת שכל מדינת עולם שלישי חצי-דמוקרטית עדיפה על הדיסטופיה היהודית הזאת? מי חשב שליצור פוחלץ מבהיל של המסורת היהודית הוא רעיון מוצלח?

 

ואני לא יודע מה גרוע יותר, שאדם שכותב ספר כזה לא מנסה בכל כוחותיו להציג תמונה אחרת, להשתמש בכל תירוץ הלכתי כדי להסביר שהרודנות הזאת לא אמורה להתמשש, או שאם הוא לא מצליח, ואכן מנסח אותה בפירוט, לא כותב איזו אחרית דבר של התנצלות וקינה על התמונה העגומה שהוא פרש בפנינו.

 

אבל מעבר לזה, נדמה לי שנחשף כאן חוסר הבנה מהותי באשר למצב האנושי בזמן הזה. מי שלא מבין שללא שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חופשי וחופש דת ומצפון אי אפשר לכונן כיום חברה מתוקנת (ויש שיאמרו, גם משגשגת) כנראה פספס את מה שהתרחש בעולם בשלוש מאות השנים האחרונות. או שמא מבקשים מהקורא את הספר לערוך תרגיל בהשהיית אמון, כמו בכניסה לקולנוע, על מנת לדמיין מציאות בלתי אפשרית? מציאות שבה לאנשים לא אכפת שכופים עליהם לשמור שבת ולנשים לא אכפת שהן נחשבות סוג ב'? מי מאמין שזה סביר?

 

מי שלא מבין שכפייה דתית היא גם עוול וגם איוולת, גם מנוגדת למוסר וגם מנוגדת לרצון האל, חי כנראה בעולם מקביל, מוזר, שבו דת כפויה היא ערך ושבו מה ששנוא עליו אין לו בעיה לעשות לחברו. הספר הזה מתאר עולם שכזה.

המדינה מתעקשת להפוך נישואים כדת משה וישראל לעבירה פלילית

לפני שנתיים וחצי הוכנס כדרך אגב סעיף קטן לפקודת הנישואין והגירושין שקבע כי "כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו – מאסר שנתיים". כלומר כל מי שמתחתן כדת משה וישראל במדינת ישראל (הזוג + עורך החופה) ואינו נרשם ברבנות, הוא עבריין והעונש המקסימלי שניתן להטיל עליו הוא שנתיים מאסר בפועל.

 

בזמנו חשפתי את העניין במאמר ב'הארץ' (שזכה לעשרים אלף שיתופים), והעלה ויכוח לגבי פרשנות החוק. אנשים רציניים וטובים, וגם כמה משפטנים מלומדים, טענו לפני שלא כל המתחתנים צפויים לעונש, אלא רק מי שמתחתן עם רב של הרבנות, ובכל זאת אינו נרשם ברבנות. לכאורה אין למחוקק עניין להפוך את כל המתחתנים כדמו"י לעבריינים (היעלה על הדעת דבר מפלצתי כזה דווקא במדינת הלאום של העם היהודי?!?), אלא רק את הרבנים שהם חלק מהרבנות אבל חותרים לכאורה תחתיה. לשון החוק עמומה, כנראה בכוונה, וקשה לדעת למה התכוון המחוקק, אבל אני עמדתי על שלי, ואף לצידי עמדו משפטנים מלומדים.

 

היום בבוקר אולי קיבלנו תשובה לסוגיה הפרשנית המרתקת הזאת. חה"כ עליזה לביא הביאה לועדת השרים לענייני חקיקה הצעה (שהוכנה יחד עם 'עתים' ו'מבוי סתום') לתיקון הסעיף בפקודת הנישואין והגירושין. על פי הצעתה של חה"כ לביא, רק "מי שניתנה לו סמכות לרשום נישואין וגירושין לפי פקודה זו או חוק אחר ואינו דואג לרישום נישואין וגירושין של בני זוג [וכו']" – הוא העבריין, ולא כל מי שמתחתן כדמו"י ולא נרשם ברבנות.

 

נחשו מה קרה? ועדת השרים לענייני חקיקה דחתה את ההצעה. *הממשלה מעוניינת אפוא שלשון החוק תכלול בתוכה את כל מי שמתחתן במדינת ישראל כדת משה וישראל ואינו נרשם ברבנות.* כוווולם עבריינים. כלומר לא מדובר בעניין פנימי של הרבנות, נגד רבניה הסוררים. הרבנות כאן יוצאת נגד כל הציבור.

 

תגובת חה"כ לביא:

בלתי נתפס שדווקא הממסד הדתי הוא זה שפועל יותר מכל להרחיק אנשים מן היהדות. לא מדובר כאן אפילו על כפיה דתית, אלא על מונופול תאב שררה שנלחם בכל כוחו דווקא במי שמבקש להתחתן כהלכה. את אותם דפוסים אנו מזהים בשורה של תחומים ובהם הגיור, הכשרות, סדרי בתי הדין ועוד. קו מקשר עובר בין כולם: הנסיון הבלתי מתפשר להנציח את הבירוקרטיה הדתית המנותקת, גם במחיר של פגיעה בתושבים רבים וביהדות.

אכן. כדי לשמור על המונופול הכפייני שלה הרבנות מוכנה להפוך אנשים טובים לעבריינים ואת מדינת ישראל למדינה היחידה בעולם שבה נישואים כדת משה וישראל הם עבירה פלילית.

ערוץ 20 יוצא נגד התנועה הרפורמית

אני מבין למה ערוץ 20 משתף פעולה עם הממסד האורתודוקסי בכותל. יש להם הרבה מן המשותף. כמו רבנות הכותל, ערוץ 20 קיבל לידיו משאב ציבורי ועושה איתו כבתוך שלו, על חשבון הציבור הרחב.

בתנאי הזיכיון של ערוץ 20 מוגדר כי הוא יהיה "ערוץ ייעודי למורשת ישראל […] בהתחשב בהוויה התרבותית והחברתית של הציבור היהודי על כל מרכיביו, זרמיו וגווניו, במדינת ישראל ובתפוצות." – אבל הערוץ מסרב בתוקף לארח כל רב שאינו אורתודוקסי או לגעת בנושאים שמערערים על המונופול של האורתודוקסיה.

בכותל פעם לא היתה מחיצה, וגם אחרי שהוקמה, עד שנות השמונים היא היתה נמוכה, והגיעה רק עד המותניים. עם השנים עבר הכותל התחרדות והפך למעשה לבית כנסת חרדי. כיום משפחות לא יכולות לחגוג ביד משום שהמחיצה מפרידה לחלוטין בין בני המשפחה.

בשני המקרים מדובר בגזלה מפורשת של רכוש ציבורי על ידי בעלי אינטרס, ובהדרה של חלקים גדולים מהציבור. מצא מין את מינו.

ועד דבר מן המשותף: חוסר היכולת הן של ערוץ 20 והן של הממסד האורתודוקסי להכיל דעות השונות משלהם. והרי כאן הבלוף הגדול במה שכותבים אנשי הערוץ בסטטוס להלן: לא "הרפורמים" בונים רחבה נוספת ולא הם מחלקים את הכותל. כל הסיפור הזה לא היה נולד אם הרבנות בכותל היתה מאפשרת לקבוצה קטנה של נשים להתפלל פעם בחודש בטלית ותפילין. משום חוסר היכולת של הרבנות בכותל להכיל את השונה ממנה, מקימים כותל חדש למי שלא יכול או לא רוצה להתפלל בבית כנסת חרדי.

ערוץ 20 מנסה להציג את עצמו כערוץ מורשת למרות שהוא משדר אקטואליה ומקדם עמדה ימנית ושמרנית. כעת הוא יוצא במוצהר כנגד הזרם הדתי הגדול ביותר בעם היהודי. לא היינו צריכים לחכות הרבה לפני שקיבלנו את החיבור האנטי-ליברלי שבין לאומנות שטחית לבין כפייה דתית.

עוד כמה הערות על סיפור הגיור מחוץ לרבנות

1. גיור, כמו כשרות או נישואים כדמו"י, זה עניין מסורתי-הלכתי. גם אם אנחנו חושבים שחיבור כלשהו בין דת למדינה בישראל הוא בלתי נמנע (כך אני חושב), אין שום סיבה שמנגנון בירוקרטי של המדינה יקבל על הסיפור הזה מונופול. מצבים בהם לרבנות הראשית יש זכויות יוצרים על המילה "כשר" או יכולת לכפות עצמה על כל חופה בישראל הם אבסורד דתי ועוולה אנטי-דמוקרטית. לצערי בין הרבנים האורתודוקסים אין קולות המסיקים את המסקנות הברורות מכך (יוצא דופן ראוי לשבח הוא הרב חיים נבון​ שכתב כבר כמה פעמים שהרבנות אמורה להיות לא יותר מרגולטור לגופים שונים ומגוונים).

2. הדימוי שמנסים רבני המיזם החדש, "גיור כהלכה", להציג, כאילו הם מקלים ומתחשבים יותר ואילו הרבנות אטומה ומחמירה, נכון רק חלקית. הם מוכנים לגייר קטינים בעוד שהרבנות אינה מוכנה. אבל אין שום דבר פורץ דרך הלכתית בזה, וממילא רבני המיזם לא מטפלים בבעיה העיקרית של הגיור בישראל, והוא חוסר יכולתה של ההלכה להכיר ביהודי חילוני כיהודי כשר. יש לזכור: האורתודוקסיה אינה מכירה בחילוניות היהודית-ישראלית כצורת חיים לגיטימית.

3. לכן צריך להבין שכל הסיפור כולו הוא מאבק פנים-אורתודוקסי. מאבק על כוח, על כסף, ועל סמכות הלכתית. אף אחד לא בא "לקחת אחריות על עם ישראל" כדברי הרב דוד סתיו​, וממילא עם ישראל לא ממש מחכה לרב סתיו שייקח עליו אחריות. עבור רוב הציבור הישראלי עולים ישנים מברהמ"ל שאינם יהודים על פי ההלכה הם יהודים ישראלים לכל דבר ועניין.

4. ועוד על הדימוי המוצג לתקשורת: הגענו לידי מצב שארגון רבנים ציוני דתי מרוויח הון פוליטי על ידי יציאה *כנגד* הרבנות הראשית, כנגד המדינה בעצם. היינו במקום דומה כשהרב סתיו התמודד לראשות הרבנות, אבל כאן זה מאורגן ורשמי. זה אומר שהרבנות שנואה עד כדי כך שלצאת כנגדה עושה טוב לרבנים אורתודוקסים, וזה אומר שרבנים ציונים-דתיים נפרדים, לפחות טקטית, מהממלכתיות המובנת מאליה. שתי התפתחויות משמעותיות.

5. בראיון לרדיו 'קול חי' אמר מגיש המהדורה המרכזית אבי מימרן לרב סתיו "אתה לא רב", ומאז, כמו שאומרים, הרשת גועשת. עמית סגל​, למשל, הכריז שלא יתראיין עוד בתחנה "עד שיתנצל בפני הרב סתיו". יש כאן אירוניה מתוקה, שהרי כלי התקשורת של הציונות הדתית מקפידים לא לכנות רבנים רפורמים וקונסרבטיבים בתואר "רב". עכשיו הם המודרים על ידי אחרים, קפדנים מהם לכאורה. קארמה, כידוע, אינה בהמה כשרה. התואר "רב" הוא ממילא לא רק עניין של הלכה אלא של כבוד הדדי ונימוס. אולי לא יעשו רבני הציונות הדתית לזולתם את מה ששנוא עליהם? האם נוכל לפחות להגיע לרמה מינימלית כזאת של דרך ארץ?

כפייה דתית מאת ראש העיר רחובות רחמים מלול

ראש העיר רחובות, רחמים מלול (לשעבר ש"ס וכיום ליכוד) ביטל טקס בני מצווה לילדים בעלי מוגבלויות שכליות בבית כנסת קונסרבטיבי, מפני שמדובר, אה, איך לומר, בבית כנסת קונסרבטיבי.

על פי התנועה הקונסרבטיבית גם מוגבלים נחשבים למניין והם זכאים לקרוא בתורה, ומובן למה הורים לילדים כאלה ביקשו לחגוג שם את בר המצווה של ילדיהם (וילדותיהם, כי גם נשים עולות לתורה אצל הקונסרבטיבים, רחמנא ליצלן). אבל מי שחשב שיש חופש דת בישראל כנראה שוב הופתע לרעה.

על פי ראש העיר מלול אין לו בעיה שיחגגו איפה שהם רוצים, "אך לא כחלק מטקס רשמי שמאורגן על ידי בית הספר שאמור להיות מקובל על כל ההורים". כלומר כל ההורים האורתודוקסים כמובן. ההורים הקונסרבטיבים יכולים ללכת לחפש. ישראל כמדינה דמוקרטית עבור האורתודוקסים שלה ואורתודוקסית עבור שאר תושביה.

הרב ישראל רוזן על חתונה שלא ברבנות

במוסף 'שבת' של מקור ראשון מראיין אריאל הורוביץ את הרב ישראל רוזן, ובין השאר שואל אותו על נישואים מחוץ לרבנות. ראו התשובות שלו להלן. מסתבר שלרב רוזן אין בעיה להשיא זוגות שמעוניינים להתחמק מאיבוד קצבת ביטוח לאומי על פי חוק. אבל יותר מכך: למרות שהרב רוזן "לא תומך ולא מעודד" נישואים של בני זוג דתיים שפשוט לא מתאים להם להתחתן ברבנות, הוא רומז שהוא עצמו כבר חיתן זוגות כאלה.

מעבר לכך שמדובר בעוד עדות למעמדה העגום של הרבנות הראשית אף אצל שומרי מצוות, התשובה של הרב רוזן חושפת לפניכם, חילונים יקרים, את כל הסיפור כולו: החרדים לועגים לרבנות ולא משתמשים בשירותיה. לציונים הדתיים יש מספיק רבנים שיאפשרו למי מהם שרוצה להמשיך לקבל קצבאות או סתם לא להתחתן ברבנות לעשות כן. ודווקא החילונים, שרבים מהם לא ממש מזדהים עם ערכי הרבנות הראשית ולא מעוניינים שייכפה עליהם לשתף רב אורתודוקסי באחד הרגעים המשמעותיים בחייהם – אותם מכריחים. וכמובן, בכל פעם שתעלה הצעת חוק לנישואים אזרחיים או ברית זוגיות הממסד האורתודוקסי יפתח בצווחות על "סכנה לעם ישראל" ורשימות יוחסין. המיסים שלכם מממנים כבר כפייה דתית, עכשיו קבלו גם צביעות באותו מחיר.

איך דווקא דתיים שוכחים את מעמדה המיוחד של הדת

הרב חיים נבון התייחס הבוקר בסטטוס שכתב לתרעומת שהועלתה על דבר תשדירי ספירת העומר שמשודרים כחלק ממהדורת החדשות בערוץ הראשון ומספרים לצופים אילו מעשים מותרים ואילו אסורים במהלך העומר. על פי נבון המתלוננים "כלואים בקונכייתם הנאורה ובטוחים לחלוטין שהם העולם כולו", בעוד שלמעשה "יש בישראל הרבה-הרבה אנשים שספירת העומר חשובה להם הרבה יותר מאשר, נאמר, ההופעה של הרולינג סטונז. אתם יודעים מה? אפילו יותר מהעדכון היומי על מזג האוויר."

אני רוצה לחרוג מעניין ספירת העומר (לי אין בעיה עקרונית עם העניין, למרות שהביצוע הנוכחי פטרוני ומעורר אנטגוניזם), ולנצל את ההזדמנות ולהתייחס להשוואה שעושה כאן הרב נבון, מפני שהיא נפוצה, ודווקא מפי שומרי מצוות. דהיינו, נוהגים להשוות חוקים הנוגעים לענייני דת לחוקים אחרים, אירועי דת לאירועי ספורט, ושידורי דת ל'אח הגדול' (או במקרה זה ל'רולינג סטונז').

כתבתי *דווקא* שומרי מצוות מפני שהייתי מנחש ש*דווקא* הם יבינו שדת היא תחום שונה ומיוחד במרחב הציבורי. זה לא פשוט עוד אחד מהדברים "שהציבור מתעניין בהם" או עוד אחד מהחוקים שנכפים על הציבור. זה לא ספורט או תרבות או מוזיקת פופ או מזג האויר. זו דת, וחופש דת הוא תחום מיוחד במשפט הדמוקרטי. לא בגלל שדת אינה חשובה, אלא להפך, כי היא חשובה במיוחד. כי דת, או החוסר-בדת, הם חלק מהותי מהזהות שלנו. וזה אומר שאי אפשר פשוט להשוות אותה לתחומים אחרים ולומר שזאת לא בעיה, למשל, שמשדרים את ספירת העומר, כי מדווחים גם על נינט. נינט חשובה הרבה פחות לזהותם של הצופים מאשר ספירת העומר. לכן העניין כאן הרבה יותר רגיש, וטוב שכך.

מתי שומרי מצוות נזכרים שלדת יש מעמד מיוחד ולכן אין לכפות עניינים הנוגעים לה על הפרט? בדרך כלל כשהכפייה היא לכיוון שלהם. משירת נשים ועד גיוס לצה"ל, נזעקות קבוצות שונות מבין הציבור הדתי ומוחות שמדובר בהפרה של זכויותיהם הדתיות. לעיתים בצדק. אז שום אין בעיה לשום שומר מצוות להבין שדת היא תחום מיוחד, שיש עליו הגנות מיוחדות בחוק. ו-ב-צ-ד-ק.

לכן מה שכתב הרב נבון חותר תחת האינטרסים שלו. משל למה הדבר דומה? לקהילה יהודית שתידרש על פי חוק אירופאי חדש לא למול את בניהם. אותה קהילה תתנגד לכפיית האיסור הזה בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם גם מנועים על פי חוק לכבות סיגריות על התינוק שלהם, אז מה הבעיה? למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מילה קשורה לדת, וכיבויי סיגריות אינו. התערבות בפרקטיקה דתית היא משהו שהחוק בדמוקרטיה מגן מפניו (לא בכל מחיר כמובן).

עוד דוגמא: קהילה יהודית שתידרש על פי חוק לא לקיים בבריכה בישוב שלה הפרדה בין המינים (נאמר שהמחוקק טוען שזה מפלה נשים לרעה). אותה קהילה תתנגד לכפייה של רחיצה משותפת בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם מחוייבים במציל, אז למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מציל לא קשור מבחינתם לדת, ושחייה מעורבת כן. אין החוק ההוא מכשיר את החוק הזה.

בקיצור, יש הבדל מהותי בין מנהגים דתיים לבין חלקים אחרים מהמרחב הציבורי. כך לגבי שומרי מצוות, וכך לגבי חילונים. אין לכפות לא על אלו, ולא על אלו. ואי אפשר לקבל רק את הזכויות של המעמד המיוחד של הדת בלי החובות.

יוגה בעזרת ה'

רוני אברמסון הלכה לה לשיעור יוגה, והנה מקשקשים לה בשכל על חודש אדר, על מגילת אסתר, על ריבונו של עולם. במאמר דעה ב'הארץ' היא מתלוננת על כפייה דתית. במובן מסויים בצדק גמור: על פי רוב מי שמשלם על שיעור יוגה לא מצפה לשמוע על "היד המכוונת של ההשגחה העליונה". שרבובו של הקב"ה בין התנוחות והמתיחות הוא לא לעניין.

במובן אחר, יש כאן היפוך אירוני של מסלול התפתחות היוגה במערב: מאז סוף המאה ה-19 הופשטה היוגה ממימדיה הדתיים והפכה לשיטה "מדעית" שתכליתה להגיע לרוגע, שלווה, אושר ועוד כמה דברים טובים. לפעמים היוגה בזמננו כלל לא נחשבת אפילו לעניין "רוחני", ומדובר בהתעמלות בלבד. זאת בעוד היוגה בראשיתה היתה דרך רוחנית עמוקה ומורכבת, ובהחלט לא התכחשה לקיומו של האל. למעשה, היוגה-סוטרות של פטנג'לי (סביב המאה ה-3 לספירה) מציינות בפירוש ש"כתוצאה מהתמסרות לאל מושג סמאדהי" (1.24 או 2.44). בעוד היוגה במערב הפכה, תוך מעבר במנסרה הניו-אייג'ית, לטכניקה מדיטטיבית-עד-אתלטית, הנה חוזר אליה – דרך היהדות – המימד התאיסטי! אברמסון ציפתה ליוגה מערבית, אבל קיבלה טעימה ממשהו שדומה (קצת יותר מדי מבחינתה) דווקא ליוגה ההודית העתיקה.

ובמובן שלישי, צריך להבין גם עוד משהו קטן: יהדות שמוגשת על מצע של יוגה היא עצמה יהדות שעוברת תהליכים מואצים של ניו-אייג'יזציה. אברמסון אמנם עברה סוג של כפייה דתית, אולם המסורת היהודית נכפית כאן גם היא לא מעט. היוגה עברה במערב מסלול של אנטיתאיזם. היהדות עוברת כאן מסלול בו היא הופכת לתאיזם רוחני-הרמוניסטי. כאשר אותה מורה ליוגה משתמשת בתרגילים כדי להסביר את המגילה היא משנה את היוגה, אבל גם את המגילה. בסוף הדרך הזאת ההלכה הופכת ל"דרך רוחנית", והחג הופך לפורימאסנה.

הרב סתיו – "הרב של כולנו"

הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר, מריץ קמפיין ציבורי לבחירתו לכהונת הרב האשכנזי הראשי. הוא מנסה להתחבב על ההמונים ולהציג "רבנות של כולנו" עטופה לבבות אדמדמים. אולי בקרוב גם נשמע שהרב סתיו זה אח.

רבנים חביבים הם דבר חיובי וחשוב, אבל רק כאשר אין בכהונתם כפייה. הקמפיין של הרב סתיו מיועד לציבור, אלא שהציבור כלל לא בוחר בו. בוחרת בו ועדה שמורכבת מעשרות רבני ערים (= גברים חרדים) וכמה חברי כנסת, והיא זו שמציבה אותו מעל הציבור (= נשים, להט"בים, חילונים/ות, עולים/ות, רפורמים/ות, קונסרבטיבים/ות).

לכן עם כל החיוכים והעיניים הבורקות, אין כאן בשורה אמיתית לציבור. לא כל עוד הרב סתיו ממשיך להשתמש בכוח החוק בכדי לכפות את עמדותיו הדתיות על אזרחי ישראל. למעשה, יש כאן ריח לא נעים של פטרונות. עלינו לפעול ליצירת לחץ ציבורי על הרב סתיו להתחייב מראש לשחרר את אזרחי ישראל מכפייה דתית. עזרו לי, וננסה לגבש משהו בשבוע הבא.