
עכשיו בחנויות: דיסטופיה יהודית

בלתי נתפס שדווקא הממסד הדתי הוא זה שפועל יותר מכל להרחיק אנשים מן היהדות. לא מדובר כאן אפילו על כפיה דתית, אלא על מונופול תאב שררה שנלחם בכל כוחו דווקא במי שמבקש להתחתן כהלכה. את אותם דפוסים אנו מזהים בשורה של תחומים ובהם הגיור, הכשרות, סדרי בתי הדין ועוד. קו מקשר עובר בין כולם: הנסיון הבלתי מתפשר להנציח את הבירוקרטיה הדתית המנותקת, גם במחיר של פגיעה בתושבים רבים וביהדות.
אני מבין למה ערוץ 20 משתף פעולה עם הממסד האורתודוקסי בכותל. יש להם הרבה מן המשותף. כמו רבנות הכותל, ערוץ 20 קיבל לידיו משאב ציבורי ועושה איתו כבתוך שלו, על חשבון הציבור הרחב.
בתנאי הזיכיון של ערוץ 20 מוגדר כי הוא יהיה "ערוץ ייעודי למורשת ישראל […] בהתחשב בהוויה התרבותית והחברתית של הציבור היהודי על כל מרכיביו, זרמיו וגווניו, במדינת ישראל ובתפוצות." – אבל הערוץ מסרב בתוקף לארח כל רב שאינו אורתודוקסי או לגעת בנושאים שמערערים על המונופול של האורתודוקסיה.
בכותל פעם לא היתה מחיצה, וגם אחרי שהוקמה, עד שנות השמונים היא היתה נמוכה, והגיעה רק עד המותניים. עם השנים עבר הכותל התחרדות והפך למעשה לבית כנסת חרדי. כיום משפחות לא יכולות לחגוג ביד משום שהמחיצה מפרידה לחלוטין בין בני המשפחה.
בשני המקרים מדובר בגזלה מפורשת של רכוש ציבורי על ידי בעלי אינטרס, ובהדרה של חלקים גדולים מהציבור. מצא מין את מינו.
ועד דבר מן המשותף: חוסר היכולת הן של ערוץ 20 והן של הממסד האורתודוקסי להכיל דעות השונות משלהם. והרי כאן הבלוף הגדול במה שכותבים אנשי הערוץ בסטטוס להלן: לא "הרפורמים" בונים רחבה נוספת ולא הם מחלקים את הכותל. כל הסיפור הזה לא היה נולד אם הרבנות בכותל היתה מאפשרת לקבוצה קטנה של נשים להתפלל פעם בחודש בטלית ותפילין. משום חוסר היכולת של הרבנות בכותל להכיל את השונה ממנה, מקימים כותל חדש למי שלא יכול או לא רוצה להתפלל בבית כנסת חרדי.
ערוץ 20 מנסה להציג את עצמו כערוץ מורשת למרות שהוא משדר אקטואליה ומקדם עמדה ימנית ושמרנית. כעת הוא יוצא במוצהר כנגד הזרם הדתי הגדול ביותר בעם היהודי. לא היינו צריכים לחכות הרבה לפני שקיבלנו את החיבור האנטי-ליברלי שבין לאומנות שטחית לבין כפייה דתית.
1. גיור, כמו כשרות או נישואים כדמו"י, זה עניין מסורתי-הלכתי. גם אם אנחנו חושבים שחיבור כלשהו בין דת למדינה בישראל הוא בלתי נמנע (כך אני חושב), אין שום סיבה שמנגנון בירוקרטי של המדינה יקבל על הסיפור הזה מונופול. מצבים בהם לרבנות הראשית יש זכויות יוצרים על המילה "כשר" או יכולת לכפות עצמה על כל חופה בישראל הם אבסורד דתי ועוולה אנטי-דמוקרטית. לצערי בין הרבנים האורתודוקסים אין קולות המסיקים את המסקנות הברורות מכך (יוצא דופן ראוי לשבח הוא הרב חיים נבון שכתב כבר כמה פעמים שהרבנות אמורה להיות לא יותר מרגולטור לגופים שונים ומגוונים).
2. הדימוי שמנסים רבני המיזם החדש, "גיור כהלכה", להציג, כאילו הם מקלים ומתחשבים יותר ואילו הרבנות אטומה ומחמירה, נכון רק חלקית. הם מוכנים לגייר קטינים בעוד שהרבנות אינה מוכנה. אבל אין שום דבר פורץ דרך הלכתית בזה, וממילא רבני המיזם לא מטפלים בבעיה העיקרית של הגיור בישראל, והוא חוסר יכולתה של ההלכה להכיר ביהודי חילוני כיהודי כשר. יש לזכור: האורתודוקסיה אינה מכירה בחילוניות היהודית-ישראלית כצורת חיים לגיטימית.
3. לכן צריך להבין שכל הסיפור כולו הוא מאבק פנים-אורתודוקסי. מאבק על כוח, על כסף, ועל סמכות הלכתית. אף אחד לא בא "לקחת אחריות על עם ישראל" כדברי הרב דוד סתיו, וממילא עם ישראל לא ממש מחכה לרב סתיו שייקח עליו אחריות. עבור רוב הציבור הישראלי עולים ישנים מברהמ"ל שאינם יהודים על פי ההלכה הם יהודים ישראלים לכל דבר ועניין.
4. ועוד על הדימוי המוצג לתקשורת: הגענו לידי מצב שארגון רבנים ציוני דתי מרוויח הון פוליטי על ידי יציאה *כנגד* הרבנות הראשית, כנגד המדינה בעצם. היינו במקום דומה כשהרב סתיו התמודד לראשות הרבנות, אבל כאן זה מאורגן ורשמי. זה אומר שהרבנות שנואה עד כדי כך שלצאת כנגדה עושה טוב לרבנים אורתודוקסים, וזה אומר שרבנים ציונים-דתיים נפרדים, לפחות טקטית, מהממלכתיות המובנת מאליה. שתי התפתחויות משמעותיות.
5. בראיון לרדיו 'קול חי' אמר מגיש המהדורה המרכזית אבי מימרן לרב סתיו "אתה לא רב", ומאז, כמו שאומרים, הרשת גועשת. עמית סגל, למשל, הכריז שלא יתראיין עוד בתחנה "עד שיתנצל בפני הרב סתיו". יש כאן אירוניה מתוקה, שהרי כלי התקשורת של הציונות הדתית מקפידים לא לכנות רבנים רפורמים וקונסרבטיבים בתואר "רב". עכשיו הם המודרים על ידי אחרים, קפדנים מהם לכאורה. קארמה, כידוע, אינה בהמה כשרה. התואר "רב" הוא ממילא לא רק עניין של הלכה אלא של כבוד הדדי ונימוס. אולי לא יעשו רבני הציונות הדתית לזולתם את מה ששנוא עליהם? האם נוכל לפחות להגיע לרמה מינימלית כזאת של דרך ארץ?
ראש העיר רחובות, רחמים מלול (לשעבר ש"ס וכיום ליכוד) ביטל טקס בני מצווה לילדים בעלי מוגבלויות שכליות בבית כנסת קונסרבטיבי, מפני שמדובר, אה, איך לומר, בבית כנסת קונסרבטיבי.
על פי התנועה הקונסרבטיבית גם מוגבלים נחשבים למניין והם זכאים לקרוא בתורה, ומובן למה הורים לילדים כאלה ביקשו לחגוג שם את בר המצווה של ילדיהם (וילדותיהם, כי גם נשים עולות לתורה אצל הקונסרבטיבים, רחמנא ליצלן). אבל מי שחשב שיש חופש דת בישראל כנראה שוב הופתע לרעה.
על פי ראש העיר מלול אין לו בעיה שיחגגו איפה שהם רוצים, "אך לא כחלק מטקס רשמי שמאורגן על ידי בית הספר שאמור להיות מקובל על כל ההורים". כלומר כל ההורים האורתודוקסים כמובן. ההורים הקונסרבטיבים יכולים ללכת לחפש. ישראל כמדינה דמוקרטית עבור האורתודוקסים שלה ואורתודוקסית עבור שאר תושביה.
במוסף 'שבת' של מקור ראשון מראיין אריאל הורוביץ את הרב ישראל רוזן, ובין השאר שואל אותו על נישואים מחוץ לרבנות. ראו התשובות שלו להלן. מסתבר שלרב רוזן אין בעיה להשיא זוגות שמעוניינים להתחמק מאיבוד קצבת ביטוח לאומי על פי חוק. אבל יותר מכך: למרות שהרב רוזן "לא תומך ולא מעודד" נישואים של בני זוג דתיים שפשוט לא מתאים להם להתחתן ברבנות, הוא רומז שהוא עצמו כבר חיתן זוגות כאלה.
מעבר לכך שמדובר בעוד עדות למעמדה העגום של הרבנות הראשית אף אצל שומרי מצוות, התשובה של הרב רוזן חושפת לפניכם, חילונים יקרים, את כל הסיפור כולו: החרדים לועגים לרבנות ולא משתמשים בשירותיה. לציונים הדתיים יש מספיק רבנים שיאפשרו למי מהם שרוצה להמשיך לקבל קצבאות או סתם לא להתחתן ברבנות לעשות כן. ודווקא החילונים, שרבים מהם לא ממש מזדהים עם ערכי הרבנות הראשית ולא מעוניינים שייכפה עליהם לשתף רב אורתודוקסי באחד הרגעים המשמעותיים בחייהם – אותם מכריחים. וכמובן, בכל פעם שתעלה הצעת חוק לנישואים אזרחיים או ברית זוגיות הממסד האורתודוקסי יפתח בצווחות על "סכנה לעם ישראל" ורשימות יוחסין. המיסים שלכם מממנים כבר כפייה דתית, עכשיו קבלו גם צביעות באותו מחיר.
הרב חיים נבון התייחס הבוקר בסטטוס שכתב לתרעומת שהועלתה על דבר תשדירי ספירת העומר שמשודרים כחלק ממהדורת החדשות בערוץ הראשון ומספרים לצופים אילו מעשים מותרים ואילו אסורים במהלך העומר. על פי נבון המתלוננים "כלואים בקונכייתם הנאורה ובטוחים לחלוטין שהם העולם כולו", בעוד שלמעשה "יש בישראל הרבה-הרבה אנשים שספירת העומר חשובה להם הרבה יותר מאשר, נאמר, ההופעה של הרולינג סטונז. אתם יודעים מה? אפילו יותר מהעדכון היומי על מזג האוויר."
אני רוצה לחרוג מעניין ספירת העומר (לי אין בעיה עקרונית עם העניין, למרות שהביצוע הנוכחי פטרוני ומעורר אנטגוניזם), ולנצל את ההזדמנות ולהתייחס להשוואה שעושה כאן הרב נבון, מפני שהיא נפוצה, ודווקא מפי שומרי מצוות. דהיינו, נוהגים להשוות חוקים הנוגעים לענייני דת לחוקים אחרים, אירועי דת לאירועי ספורט, ושידורי דת ל'אח הגדול' (או במקרה זה ל'רולינג סטונז').
כתבתי *דווקא* שומרי מצוות מפני שהייתי מנחש ש*דווקא* הם יבינו שדת היא תחום שונה ומיוחד במרחב הציבורי. זה לא פשוט עוד אחד מהדברים "שהציבור מתעניין בהם" או עוד אחד מהחוקים שנכפים על הציבור. זה לא ספורט או תרבות או מוזיקת פופ או מזג האויר. זו דת, וחופש דת הוא תחום מיוחד במשפט הדמוקרטי. לא בגלל שדת אינה חשובה, אלא להפך, כי היא חשובה במיוחד. כי דת, או החוסר-בדת, הם חלק מהותי מהזהות שלנו. וזה אומר שאי אפשר פשוט להשוות אותה לתחומים אחרים ולומר שזאת לא בעיה, למשל, שמשדרים את ספירת העומר, כי מדווחים גם על נינט. נינט חשובה הרבה פחות לזהותם של הצופים מאשר ספירת העומר. לכן העניין כאן הרבה יותר רגיש, וטוב שכך.
מתי שומרי מצוות נזכרים שלדת יש מעמד מיוחד ולכן אין לכפות עניינים הנוגעים לה על הפרט? בדרך כלל כשהכפייה היא לכיוון שלהם. משירת נשים ועד גיוס לצה"ל, נזעקות קבוצות שונות מבין הציבור הדתי ומוחות שמדובר בהפרה של זכויותיהם הדתיות. לעיתים בצדק. אז שום אין בעיה לשום שומר מצוות להבין שדת היא תחום מיוחד, שיש עליו הגנות מיוחדות בחוק. ו-ב-צ-ד-ק.
לכן מה שכתב הרב נבון חותר תחת האינטרסים שלו. משל למה הדבר דומה? לקהילה יהודית שתידרש על פי חוק אירופאי חדש לא למול את בניהם. אותה קהילה תתנגד לכפיית האיסור הזה בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם גם מנועים על פי חוק לכבות סיגריות על התינוק שלהם, אז מה הבעיה? למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מילה קשורה לדת, וכיבויי סיגריות אינו. התערבות בפרקטיקה דתית היא משהו שהחוק בדמוקרטיה מגן מפניו (לא בכל מחיר כמובן).
עוד דוגמא: קהילה יהודית שתידרש על פי חוק לא לקיים בבריכה בישוב שלה הפרדה בין המינים (נאמר שהמחוקק טוען שזה מפלה נשים לרעה). אותה קהילה תתנגד לכפייה של רחיצה משותפת בשם חופש הדת, ואז יאמרו לה שממילא הם מחוייבים במציל, אז למה לחוק הזה הם לא מתנגדים? למה? כי מציל לא קשור מבחינתם לדת, ושחייה מעורבת כן. אין החוק ההוא מכשיר את החוק הזה.
בקיצור, יש הבדל מהותי בין מנהגים דתיים לבין חלקים אחרים מהמרחב הציבורי. כך לגבי שומרי מצוות, וכך לגבי חילונים. אין לכפות לא על אלו, ולא על אלו. ואי אפשר לקבל רק את הזכויות של המעמד המיוחד של הדת בלי החובות.
רוני אברמסון הלכה לה לשיעור יוגה, והנה מקשקשים לה בשכל על חודש אדר, על מגילת אסתר, על ריבונו של עולם. במאמר דעה ב'הארץ' היא מתלוננת על כפייה דתית. במובן מסויים בצדק גמור: על פי רוב מי שמשלם על שיעור יוגה לא מצפה לשמוע על "היד המכוונת של ההשגחה העליונה". שרבובו של הקב"ה בין התנוחות והמתיחות הוא לא לעניין.
במובן אחר, יש כאן היפוך אירוני של מסלול התפתחות היוגה במערב: מאז סוף המאה ה-19 הופשטה היוגה ממימדיה הדתיים והפכה לשיטה "מדעית" שתכליתה להגיע לרוגע, שלווה, אושר ועוד כמה דברים טובים. לפעמים היוגה בזמננו כלל לא נחשבת אפילו לעניין "רוחני", ומדובר בהתעמלות בלבד. זאת בעוד היוגה בראשיתה היתה דרך רוחנית עמוקה ומורכבת, ובהחלט לא התכחשה לקיומו של האל. למעשה, היוגה-סוטרות של פטנג'לי (סביב המאה ה-3 לספירה) מציינות בפירוש ש"כתוצאה מהתמסרות לאל מושג סמאדהי" (1.24 או 2.44). בעוד היוגה במערב הפכה, תוך מעבר במנסרה הניו-אייג'ית, לטכניקה מדיטטיבית-עד-אתלטית, הנה חוזר אליה – דרך היהדות – המימד התאיסטי! אברמסון ציפתה ליוגה מערבית, אבל קיבלה טעימה ממשהו שדומה (קצת יותר מדי מבחינתה) דווקא ליוגה ההודית העתיקה.
ובמובן שלישי, צריך להבין גם עוד משהו קטן: יהדות שמוגשת על מצע של יוגה היא עצמה יהדות שעוברת תהליכים מואצים של ניו-אייג'יזציה. אברמסון אמנם עברה סוג של כפייה דתית, אולם המסורת היהודית נכפית כאן גם היא לא מעט. היוגה עברה במערב מסלול של אנטיתאיזם. היהדות עוברת כאן מסלול בו היא הופכת לתאיזם רוחני-הרמוניסטי. כאשר אותה מורה ליוגה משתמשת בתרגילים כדי להסביר את המגילה היא משנה את היוגה, אבל גם את המגילה. בסוף הדרך הזאת ההלכה הופכת ל"דרך רוחנית", והחג הופך לפורימאסנה.
הרב דוד סתיו, יו"ר ארגון רבני צהר, מריץ קמפיין ציבורי לבחירתו לכהונת הרב האשכנזי הראשי. הוא מנסה להתחבב על ההמונים ולהציג "רבנות של כולנו" עטופה לבבות אדמדמים. אולי בקרוב גם נשמע שהרב סתיו זה אח.
רבנים חביבים הם דבר חיובי וחשוב, אבל רק כאשר אין בכהונתם כפייה. הקמפיין של הרב סתיו מיועד לציבור, אלא שהציבור כלל לא בוחר בו. בוחרת בו ועדה שמורכבת מעשרות רבני ערים (= גברים חרדים) וכמה חברי כנסת, והיא זו שמציבה אותו מעל הציבור (= נשים, להט"בים, חילונים/ות, עולים/ות, רפורמים/ות, קונסרבטיבים/ות).
לכן עם כל החיוכים והעיניים הבורקות, אין כאן בשורה אמיתית לציבור. לא כל עוד הרב סתיו ממשיך להשתמש בכוח החוק בכדי לכפות את עמדותיו הדתיות על אזרחי ישראל. למעשה, יש כאן ריח לא נעים של פטרונות. עלינו לפעול ליצירת לחץ ציבורי על הרב סתיו להתחייב מראש לשחרר את אזרחי ישראל מכפייה דתית. עזרו לי, וננסה לגבש משהו בשבוע הבא.