ישראל

חילונים ודתיים בעלייה, מסורתיים בירידה – סקר לחג

2014-05-06_115532

וואי-נט הביאו סקר לחג, עם תוצאות מעניינות בכמה מישורים, וכאן אתייחס לחלוקה הידועה ל"מגזרים" (הגרף משמאל). אז קודם כל, החלוקה הזאת צריכה לצאת לפנסייה. היא מילאה את תפקידה בצורה סבירה בתחילת ימי המדינה, כאשר לקטגוריות האלה עדיין היה איזשהו מובן. כיום באמת שצריך לברר היטב למה בדיוק אנחנו מתכוונים ב"חילוני" או "דתי", כי זה מאוד לא מובן מאליו. ועל כך כמה דברים:

ראשית ראו השוואה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הגרף מימין, מתוך נייר עמדה של מרכז מציל"ה): המגמות ברורות מאז שנת 1990: שיעור ה"חילונים" עולה, שיעור ה"דתיים" עולה, שיעור ה"מסורתיים" יורד. הנתונים האחרונים של הלמ"ס הם משנת 2008. על פי הסקר של וואי-נט המגמה נמשכת.

כמובן, אלו הנתונים הכלליים. עד גיל 34 התמונה שונה. המגזר הדתי גדל על חשבון החילוני. האם אותם "דתיים" יהפכו ל"חילונים" עד שיגדלו? ודאי לא כולם. מעניין יהיה לראות מתי המגמה תתייצב, ואז, אולי, תתהפך.

אבל מהי בעצם המגמה כאן? ומיהם אותם "חילונים" או "דתיים"? צריך לזכור היטב שחילונים אין פירושו של דבר אתאיסטים. רוב מכריע של אותה קבוצה מאמינים באלוהים, רובם צמים ביום כיפור, חלק גדול מהם מתפלל מדי פעם (עם או בלי סידור). אני לא חושב שלא נכון לקרוא להם חילונים, משום שהם בהחלט לא חלק משום ממסד דתי ואין רב שהוא מקור הסמכות הדתית שלהם. אבל צריך לזכור שלא מדובר באנשים שלא קשורים לדת או למסורת.

והדתיים? חלקם אינם מתפללים, חלקם אינם מדקדקים בהלכה, חלקם אפילו אינם מאמינים. חלק לא קטן מהחרדים מתוכם אינם החרדים של לפני עשרים שנה: הם גולשים באינטרנט, יוצאים לעבוד, הם בקשר רציף עם שאר החברה הישראלית, הם הרבה יותר לאומיים/לאומנים. (ומי ששמע את עדינה בר שלום אתמול בטקס הדלקת המשואות היה יכול לראות עד כמה התואר "חרדי" אינו דומה למה שהיה לפני דור). ושוב: הם דתיים מבחינה סוציולוגית, אבל צריך לזכור שלא מדובר בגוש מונוליתי או יציב.

אז מה המגמות האלה בכל זאת מראות? הם בכל זאת מראות שפחות ופחות אנשים מזדהים כ"מסורתיים". וזה מעניין. יש כמובן תהליכי חזרה בתשובה וחילון, אבל לא בסדרי הגודל האלה. האם יש איזשהו צורך של מסורתיים "לבחור צד" ולהיות או דתיים או חילונים בהצהרתם? לא יודע, ואשמח לשמוע את דעתכם.

בנט וקץ הציונות – מאמר דעה

קיצו של המשא ומתן המדיני השאיר באוויר חשמל סטטי שמאיים להתפרק מכל גירוי. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי זרק לתוכו מילה רגישה ("אפרטהייד"!) ומיד נענה בברקים ורעמים. מנגד יש המשתדלים לשמור על שתיקה, או לפחות לדבר בקול חלש: השרה הממונה על המגעים עם הפלסטינים ושר האוצר, שהבטיחו בעבר שלא ישבו בממשלה שלא מקיימת משא ומתן, מדברים בלחש ומקווים שאיש לא ישים לב לגופת השיחות שבאמצע הסלון.

מי שקופץ על ההזדמנות להשתמש בחשמל הנאגר כדי לסמר את שערותינו הוא שר הכלכלה. בשיחה שהתקיימה ביום שלישי במועדון העסקי-אקדמי באוניברסיטת תל אביב הספיד נפתלי בנט את תהליך השלום והציע לקהל ללמוד לחיות עם זה: "התמונה הגדולה היא שעידן אוסלו תם, ואנחנו נכנסים לעידן ריאלי יותר. אין פתרון מושלם […]  צריך ללמוד לחיות עם זה, אבל לא להיכנס לאיזה דיכאון בגלל הדבר הזה, וואלה, הקמנו פה מדינה ב-120 שנות ציונות, עשינו כמה דברים יפים. בואו נמשיך לעשות".

בהחלט עשינו כמה דברים יפים במאה ועשרים שנות ציונות, אך אם נזכור שבתוכן מסתתרות ארבעים ושבע שנות שליטה צבאית על מיליוני בני אדם יתברר שעשינו גם כמה דברים מכוערים למדי. אולם לא מדובר בעניין אסתטי. שר הכלכלה מקדם בדבריו שתי תפיסות החותרות תחת עצמן. ראשית, קיימת סתירה בין אמירתו שאוסלו תם לכך שהוא מבסס את כל "תוכנית ההרגעה" שלו, שבמסגרתה תינתן אוטונומיה לפלסטינים, על הסדרים שחווים את קיומם להסכם אוסלו (למשל, הרשות הפלסטינית, או החלוקה לשטחי A, B ו-C).

אולם פגם גדול הרבה יותר נוגע להתייחסותו לציונות עצמה. מתחילתה שאפה התנועה הציונית לבנות בישראל חברת מופת. הדעות על אופיה וקשריה עם המסורת היהודית היו חלוקות, אבל הרצל, כמו ז'בוטינסקי, כמו הרב קוק וכמו רבים אחרים הציגו חזון שבו העם היהודי חוזר לארץ אבותיו לא רק על מנת לשרוד אלא כדי לממש בפועל אידיאלים שעד כה היה יכול רק לחלום עליהם.

כפי שכתב דוד בן גוריון ביומנו האישי עוד בשנת 1928: "ציונות היא לא רק בניין ארץ ישראל. אפשר לבנות את ארץ ישראל ותקוות ישראל תכזב. אפשר להקים חברה שתהא לקלון. אין קסם בארץ ישראל. גם שם אפשר להתנוון. יש גם שם סוחרי נשים. אפשר ליצור קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות. לבנות עם יהודי ולחדשו נחוץ כסף, אך לא רק כסף. נחוצה אידאה מוסרית גדולה."

הצעתו של בנט היא קיצה של הציונות. לא רק מפני שסופה מדינה דו-לאומית בה כל שלושת מיליוני הפלסטינים מאוזרחים. כבר עכשיו מדובר בעיוות מכוער של הרעיון הציוני, בסילוף חזונו האנושי ובריקון כל תוכן מוסרי, דתי ואנושי שהיו בו. על פי דבריו של בנט היהודים לא יכוננו בישראל חברת מופת, אלא בקושי רב בית לאומי רעוע ופגום, ניצב על כידוני צבא. הם הגיעו לכאן, מסתבר, כדי להיות קלגסים, כדי ליצור "קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות." כך אפוא ייגמר החלום הציוני: לא בפיצוץ, אף לא ביבבה, אלא בגדר תיל.

 

פורסם במדור הדעות ב'הארץ'

אלוהים ומוסר

בסופ"ש שחרר מכון Pew נתונים על סקר ענק שנערך ב-40 מדינות לגבי השאלה האם נחוצה אמונה באלוהים על מנת להיות מוסרי. ב-22 מדינות רוב ברור השיב שכן. בגדול, ככל שמדינה עשירה יותר שיעור החושבים שאמונה נצרכת למוסר יורד. שתי יוצאות מהכלל הן ארה"ב העשירה שבה 53% חושבים שדרושה אמונה, וסין הענייה שבה 75% חושבים שלא דרושה אמונה. בישראל 37% חושבים שאמונה דרושה ו-59% סבורים שאין צורך באמונה כדי להיות מוסרי. נמצא גם מתאם בין גיל והשכלה לעניין: ככל שמבוגרים יותר ומשכילים פחות חושבים שדרושה אמונה באלוהים עבור המוסר. וראו בטבלה להלן את הנתונים על ישראל ביחס לשכנותיה.

2014-03-14_091906

סקר 'בית הלל' – ההנהגה הרבנית במשבר

עדכון 9:15: מצטער, מדובר במשאל אינטרנטי ולא סקר מקצועי, ולכן לא שווה הרבה.

נדב שרגאי מפרסם נתונים מעניינים ומשמעותיים מסקר שערך ארגון הרבנים 'בית הלל' בקרב הציבור המסורתי-חרד"לי (ללא החילונים). מהנתונים נראה שמעמד הרב נמצא בשפל, ושאנו עדים לעלייתו של הדתי האוטונומי. גם מעמד ההלכה אינו שפיר, והיא לא מעוררת השראה אצל רוב רובו של הציבור הדתי והמסורתי. ראו בטבלה שהכינותי מראש.

שימו לב שמדובר במגמה הפוכה מזו המצטיירת לעיתים קרובות בתקשורת (וגם בתגובות הפייסבוק שלי) כאילו יש "הקצנה" אדירה בדעותיו ודתיותו של ציבור הכיפות הסרוגות. בפועל למרות שודאי יש הבדל משמעותי בין דעותיהם בממוצע לבין אלו של הציבור החילוני, גם הם העוברים את אותם תהליכי ליברליזציה והפרטה. לכן גם לא נכון לדעתי לראות בזה איזושהי חזרה לאתוס "המרד הקדוש" של המזרחי, מכיוון שיש כאן פחות קולקטיביות ותנועה כחלק מ"תנועה". מה שיש כאן הוא דגש על אינדיבידואליות ופתיחות אל העולם והמגמות הרווחות בו. יש כאן גם דרישה להתאמה בין ההלכה והרבנות לערכים המודרניים – לא רק אלו שכלולים בשיח הדמוקרטי, אלא גם לחשיבותה של יושרה ואותנטיות – דרישה שכאשר היא אינה נענית התוצאה היא ניכור וריחוק מהרבנים ומההלכה.

מבחינת חלוקת האוכלוסייה: על פי חנן מוזס, שכתב דוקטורט על הזרמים בציבור הדתי, החרד"ל הם כחמישית ממנו, הדתיים המודרניים ("אקדמאים, פמיניסטים, קיבוצניקים דתיים") כעשירית, והשאר בורגנות של "דתיים רגילים". מסורתיים הם כמובן חלק עצום מהציבוריות הישראלית.

2014-02-28_074955ובדיחה לסיום:

הרב ברוך אפרתי סבור שהרלוונטיות של הרבנים בציבור הדתי־לאומי שרירה, קיימת ומשמעותית, ושתוצאות הסקר מופרכות. "מאז ימות משה רבנו ועד היום", אומר הרב אפרתי, "לא שמענו על רבנים שיוזמים סקרים כדי לעצב לעצמם כיוונים הלכתיים. זו רפורמה בשורשי תורת ישראל."

יש עוד כמה נתונים שאין בטבלה, ראו בסקר.

נוצרים אמריקאים בעד ישראל, ועוד איך

55% מהנוצרים האמריקאים מאמינים שאלוהים נתן ליהודים את ארץ ישראל, זאת לעומת רק 40% מהיהודים האמריקאים. כלומר הרבה יותר נוצרים בארה"ב חושבים כך מאשר יהודים. עבור אוונגליסטים לבנים מדובר ב-82%, דומה לשיעור האמונה הזאת אצל יהודים אורתודוקסים – 84%.

כל זאת מתוך סקר ששחרר היום מכון Pew. הסקר מגלה תמיכה משמעותית למדינת ישראל בקרב הציבור האמריקאי. 29% מהנוצרים בארה"ב סבורים שאמריקה לא תומכת מספיק בישראל, לעומת 31% מהיהודים שם. כך סבורים גם 46% מהאוונגליסטים לבנים – כלומר הם יותר מודאגים מהיהודים אמריקאים לגבי התמיכה של ארה"ב בישראל. וראו עוד נתונים בטבלה להלן.

2014-02-27_222640

את מי ואיך זורקים מ"כלל ישראל"

טור מצויין של יאיר אסולין, שנוגע במנהג חדש של דוברי ימין למיניהם, להוציא מ"כלל ישראל", לפחות מבחינתם, אנשי שמאל שדעותיהם קיצוניות מדי לטעמם. יש הרבה מה לומר על זה (ואסולין אומר, קראו), אבל אני חושב שמעבר לכל דבר אחר יש כאן תשוקה עצומה להומוגניות, שמקורה בתחושה הכנה לחלוטין ש"כל ישראל אחים".

התפיסה היא שמדובר בשבט אחד, במשפחה, ושעל כל בניה, על פי האתיקה של החמולה, להפגין נאמנות עד מוות ראשית כל ולנצח לשאר בני השבט. ולמרות שההיסטוריה הוכיחה שלכידות יהודית פנימית *מעולם* לא היתה, כאשר מתגלה שמישהו חורג מהקו המפלגתי-משפחתי המדומיין אין ברירה אלא לזרוק אותו לעזאזל.

החמימות השבטית-משפחתית היא נכס נהדר, אבל גם חרב פיפיות: תזוזה לכיוון הלא נכון, ותישלל ממך האהבה האוטומטית שאנחנו מתבשרים עליה מעל סטיקרים כגון "אני אוהב כל יהודי". אהבה סוערת זו היא אהבה התלויה בדבר. היא תלויה בכך שתחשוב או תחשבי כמו האוהב.

וחשוב מאוד להבין: הזריקה הזאת החוצה, הגירוש מ"כלל ישראל", אינם מתבצעים כעונש, אלא פשוט כהכרה רשמית למציאות שמבחינת הזורק היתה כבר בפועל, שהרי לא ייתכן *מלכתחילה* שאתה בן המשפחה אם אתה חושב X, שאת יהודיה אם את חושבת Y. "יהודים אמיתיים" לא היו חושבים ככה. תחילה אם כן מגדירים עצמנו כמשפחה; מיד אחר כך אין ברירה אלא לזרוק לעזאזל את כל מי שבינינו שלא מרגיש כמו משפחה. המנגנון הזה פועל באופן פשוט ויעיל. נחכה ונראה מי יהיה האחרון שיזרוק יהודי מהכלל, ויזכה להיות מוכתר בבדידותו היהודי הטהור מכל.

על תדמית ההלכה

הודעה לעיתונות של עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון:

רק 20% מהציבור היהודי מאמינים שההקצנה החרדית בתחום הדרת הנשים ההפרדה בן המינים נובעת מהקפדה על ההלכה. 80% מאמינים שהיא נובעת מסיבות אחרות בלתי ענייניות: 51% מייחסים אותה להקצנה דתית גוברת, 22% לחשש מהעולם החילוני ורצון להסתגר ו-7% למניעים פוליטיים. כך עולה מסקר שערך מכון סמית עבור עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון. הסקר נערך באמצע נובמבר בקרב מדגם מייצג של 500 איש מקרב האוכלוסייה היהודית הבוגרת.

נדמה לי שמה שאפשר ללמוד מהממצאים האלה קשור לדעתם של אותם 51% הסבורים שהדרת הנשים אינה קשורה להלכה, אלא להקצנה דתית. על פי חלק גדול זה באוכלוסיה, יש הבחנה בין "ההלכה" (וואטאבר דט מינז בעיניהם), שנחשבת על ידיהם כמערכת מתונה יחסית, או לפחות "שפויה", לבין הדרת נשים, שכבר לא קשורה להלכה גופא, אלא למניפולציות שעורכים על גביה בהתאם לאינטרסים אחרים. זאת בניגוד לקולות חילוניים שטוענים שההלכה כולה היא גוף חשוך של עיוותים ימי-ביניימים, ובניגוד גם למחמירים, שמחזיקים שהם הם ממלאים את פסקי ההלכה לאשורה. נראה שלא אלו ולא אלו הצליחו בינתיים לשכנע את חלק גדול של הציבור. מה שכן, הם בהחלט פועלים משני הכיוונים לעבר אותה מטרה: גיבוש התדמית של ההלכה כשריד של עולם מפגר ולא פונקציונלי.

הרב סולובייצ'יק על מוסר ומדינת ישראל

"הניסיון עד כה אינו מעודד. אני לא יודע. אנחנו האדונים כעת. האם ננהג כאדונים? היהדות אינה מכירה במוסר של אדון ועבד, בעל עוצמה וחסר עוצמה, מנצח ומנוצח. זאת הבעיה שלי עם מדינת ישראל. אם המדינה לא תגשים את הערכים שלנו אז כל אלפיים השנים האחרונות, ההיסטוריה היהודית כולה, יתפרשו בדרך אחרת. זה יוכיח לעולם שהיהודים אינם טובים יותר ולא היו רשעים פשוט מפני שלא היתה להם הזדמנות."

הרב סולובייצ'יק, בהרצאה, דצמבר 1959. התרגום הוא מתמלול חלקי שערך פרופ' אלן בריל בבלוגו, כאן.

רומני מסתיר את אהבתו לישראל

ארי שביט שואל את מיט רומני: "האם ארץ הקודש מעוררת בך רגש דתי?"

רומני עונה:

כשאני רץ לנשיאות, הרגשות הדתיים שלי לא משפיעים על עמדותיי הפוליטיות. יחד עם זאת, גדלתי וגודלתי במסורת היהודית-נוצרית. קראתי ולמדתי את הספרים שאותם דתי מכנה הברית הישנה והברית החדשה. שטתי על סירה בים כנרת. ביקרתי בגן הקבר ובאתרים אחרים שבהם יש משמעות דתית. כן, עבורי ירושלים וישראל הן מקומות בעלי חשיבות אלוהית.

איזה אבסורד. רומני משתוקק כל כך שעניין המורמוניות שלו לא יבלוט, לא יעלה, עד שהוא חייב להסתיר את עוצמת רגשותיו כלפי ארץ ישראל. האמת היא שעבורו ישראל בכלל וירושלים בפרט הן בעלות חשיבות דתית גדולה, יותר מרוב רובם של הנוצרים (למעט קבוצות אוונגליסטיות שונות), ודאי יותר מאשר עבור אובמה. ג'וזף סמית, נביא המורמונים, אמנם ראה בארה"ב את הארץ המובטחת החדשה וביקש לכונן את העיר "ציון" על אדמתה, אבל הוא גם שלח את נאמנו Orson Hyde ב-1841 לירושלים, וזה התפלל בה ל"קיבוצם של שבטי יהודה" ו"בנייתה מחדש של ירושלים" – חמישים שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון!

במקום לומר זאת הוא עונה תשובה שאינה אלא מלאכת הסתרה פתטית של אמונתו ("המסורת היהודית-נוצרית"? "הברית הישנה והברית החדשה"? בחיית מורמון), ובאופן מגוחך מאלץ את עצמו לא לגלות עד כמה ארץ הקודש אכן מעוררת בו רגש דתי.

יואב שורק על "ביטול החברה הדתית"

לפני שבוע פורסם מוסף מיוחד לפסח של מקור ראשון מאמר מעניין וחשוב לדעתי של יואב שורק (העורך של מוסף "שבת" בעיתון). שורק קורא לביטול הגבול המפריד, לפעמים מילולית מאוד, בין יהודים אורתודוקסים לאלו שאינם בארץ. הוא מציע לאורתודוקסיה לקבל את החילוניות כלגיטימית לכתחילה, ולתחם את שמירת המצוות הקפדנית ליחידים, דהיינו להפוך אותה ל"מידת חסידות" לכאורה, כאשר הסטנדרט הישראלי יהיה מקובל מבחינה "יהודית". הנה שתי פסקאות על כך:

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'. זוהי יהדות 'בגובה העיניים', שאינה 'עושה עניין' מזוטות ומבחינה בין רגעי הכרעה שבהם נבחנים ערכיו של אדם, ומחייבים מסירות נפש אפילו, ובין הפרקטיקה של חיי היומיום, שבהם נדרשים גמישות וחוש מידה יותר מאשר דבקות בקודקס פורמלי.

אני חושב שהלגיטימציה של החילוניות, על כל רבדיה (בחיי היומיום ובתפיסות העולם) היא חשובה מאוד, הן מבחינת האורתודוקסיה (כלומר, שהיא תתן לה לגיטימציה, ועל כן תוכל להפנים ביתר קלות כמה וכמה התפתחויות חיוביות שהביאה המודרנה), והן מבחינת היהודים החילונים (כלומר, שהם ירגישו עצמם לגיטימים, לא יפנו אל "הדתיים" כדי לקבל אישור על יהדותם, ועל כן ממילא יהיו "במשחק", כלומר יקחו אחריות על יהדותם), והיא אחד מהמפתחות לשגשוג החברה כאן, הן מבחינה פשוטה והן מבחינת התרבות היהודית (התמשכותה והשתכללותה), ולכן אני שמח מאוד על המאמר של שורק, גם אם לא אסכים עם כל רעיון שמובע בו. אני מקווה לכתוב בעתיד עוד על כך. בינתיים אני ממליץ לקרוא את המאמר.