ישראל

ערב לזכרו של ישראל אלדד

ביום חמישי הבא אדבר בכנס לרגל היארצייט העשרים למותו של ישראל אלדד. כותרת הרצאתי: "על קדושה וריבונות: הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום". כפי שניתן לראות במודעה עוד ידברו יהודה עציון וד"ר ברוך פלח. ינחה בנו של ישראל אלדד, אריה אלדד. נראה לי שיהיה מעניין.

eldad

מידת הדתיות בארצות העולם

מכון Pew שחרר נתונים לגבי שיעור התושבים המעידים כי "הדת חשובה מאוד בחייהם". כפי שניתן לראות ארה"ב מעט מתחת לנתון החציוני של על המדינות עם 53%, נתון גבוהה עבור מדינה מתועשת ועשירה, אבל עם ירידה מ-56% מאז 2007.
 
ישראל עוד יותר נמוך עם 34% (על פניו קשה לי להאמין שזה משקף את האמת), והרשות הפלסטינית גבוה הרבה יותר עם 74%.
 
בכלל, מדינות מוסלמיות (ועניות) תופסות את הפסגה ומדינות נוצריות (ועשירות) את התחתית. תמונת הראי של ארה"ב מבחינת החריגות היא טורקיה, שנמצאת בדיוק מעליה אבל הרבה מתחת למדינות מוסלמיות אחרות.
pew

שנת שמיטה – סיכום

אנחנו לקראת סוף השנה, שהיתה שנת שמיטה. לפניה ובתחילתה דיברו לא מעט על אפשרות לקיים "שמיטה ישראלית", משהו שבו יהיה מעורב הציבור הרחב ושיתרגם את המצווה הישנה למובן רלוונטי. קראת סוף שנת השמיטה שאלתי את עינט קרמר, אחת הפעילות המרכזיות בכל הקשור לצד הירוק של ההתחדשות היהודית, מנהלת את הארגון "טבע עברי" וממובילי יוזמת "שמיטה ישראלית", האם הצליחו במשהו המאמצים לבנות הווי כלשהו של שמיטה בישראל כיום.

שאלה: איך היית מסכמת את המאמצים והתוצאות?

בבואנו לבחון את "שמיטה ישראלית" ניתן לראות הצלחה בסדר יורד. מבחינת שינוי השיח הפנים מגזרי "שמיטה ישראלית" היתה הצלחה גדולה. בניגוד לשנים קודמות בהן "צחצוח החרבות" ההלכתי תפס את מרכז הבמה, במה שאנו מכנים כיום פולמוס השמיטה, הרי שבשנה זו עסקו כלי התקשורת המגזריים בדיוני עומק בדבר מהות השמיטה והרלוונטיות שלה לישראל של המאה ה-21. מדובר בסוג חדש של דיון, שיוצא מדברי התורה אל עולם העשייה ומכיר בכך שהשמיטה אמורה (או יכולה) להיתרגם (גם) ברמה הזו. שינוי השיח התבטא, לצד מאמרים בעיתונים ועלוני השבת, במספר רחב של כנסים וסמינרים שהתקיים בנושא לציבורים שונים, סמינרים, כמו גם בהוספת משבצת של "שמיטה חברתית" למגוון אירועי לימוד בנושא השמיטה ההלכתית. את הצלחת שינוי השיח ניתן לראות בריבוי המיזמים החברתיים והסביבתיים שצמחו בקרב ציבור (על כל זרמיו, האורתודוכסי והפלורליסטי כאחד). למן מיזם "שעת שמיטה" של הרב יוסף רימון שהוביל מגוון רחב של תוכניות "הפקרת שעות לטובת התנדבות", דרך מחברות "הכרת הטוב" שהחלו להיות נהוגות בשנה זו או מגוון ביטויים אישיים של מיצוי "דרך השמיטה" בחיים. נראה כי רבים (בעיקר צעירים) רק חיכו לקריאה להטמעת השמיטה בחייהם באופן מעשי ורלוונטי.

מבחינת הציבור הרחב היה פער גדול בין שלב ה"טרום שמיטה", אז נבנתה השפה והתחיל הדיון בנושא ובין מה שקרה בפועל. לקראת שנת השמיטה התקיים שיח ראשוני ומשמעותי מאוד בנושא זה, תוך השתתפות רחבה של קהלים שלא היו מזוהים עד כה עם השמיטה. רק כדי לסבר את האוזן – באירוע שולחנות עגולים בנושא של שמיטה בהקשרה החברתי , הגיעו למעלה ממאה מנהלי ארגונים ומוסדות שהתחלקו למגוון שולחנות עבודה ביניהם שולחן של מנהלי מפעלי הייטק ותעשיות מתקדמות; במפגש של השדולה להתחדשות יהודית בנושא השתתפו 15 חברי כנסת ממגוון מפלגות ושלושה שרים שהתחייבו לקידום שנת שמיטה ערכית ומשמעותית ; בדברי הפתיחה של יו"ר הכנסת הקודמת הוא הזמין את חברי הכנסת ל"שיח של שמיטה"; נשיא המדינה בחר להקים גינה קהילתית במעונו ערב שנת השמיטה ובהמשך לארח אירוע של הקמת "קרן השמיטה" שהקימה ח"כ רות קלדרון שהיתה שחקנית מפתח בתחום ועוד ועוד.

הקמפיין עתיר המשאבים של המשרד לשירותי דת תחת הכותרת "שמיטה – רק טוב יצמח לנו מזה" מדגים כיצד הגופים "הממלכתיים" של השמיטה ניסו להשתלב בשיח החדש שסחף את המערכת. עם זאת, בסופו של יום, התרגום של השיח לעשייה היה נקודתי ביותר, וכלל בעיקר את הציבור "חובב היהדות" מלכתחילה, או אם נמקד – את אלו השייכים לעולם ה"יהדות הישראלית" שהתגייס בהתלהבות לנושא. עם זאת, גם כאן צמחו מיזמים נפלאים, כדוגמת שווקי שמיטה-שמעטה, שמיטהאקטון ל"הורדת הילוך" בשימוש בסמארטפונים ועוד. ראוי לציין את הרשתות החינוכיות מארג ומיתרים שלקחו את השמיטה כנושא מרכז והובילו מהלכים שנתיים ומלהיבים בנושא, וכן את בתי המדרש הפלורליסטים, שכולם, באופן גורף בנו תוכניות ייעודיות לשמיטה המחברות בין האידיאה ובין החיים.

לצד כל הנאמר כאן, ברמה המערכתית לא באה השמיטה לידי ביטוי. לא רק שלא התקיים שינוי משמעותי בהתנהלות המדינה בשנת השמיטה לכיוון חברתי – סביבתי מוצהר, נראה כי דווקא בשנה זו קרו שורה של אירועים המייצגים את ההיפך – למן התפרקות הממשלה, דרך מערכת הבחירות המקוטבת והמפרדת, ונמשך בגל הגזענות הנוכחי. מספר תהליכים משמעותיים שהחלו להיבנות תחת הכותרת שמיטה ישראלית התמוססו עם נפילת הממשלה (והסביבתיים שבהם עם עזיבת עמיר פרץ את המשרד להגנת הסביבה). בין התהליכים האמורים ניתן לציין מהלך, שכבר התחיל לקרום עור וגידים, של פתיחת חלק משמורות הטבע ללא תשלום בשנת השמיטה, ואת הרעיון המקסים שהובילה ח"כ רות קלדרון בשיתוף ארגוני השיקום הכלכלי – של הקמת קרן ייעודית לשנת השמיטה שתסייע בהסדרי חוב ל5000 משפחות העוברות תהליך שיקום כלכלי בשנה זו. יוזמות גדולות אחרות שהחלו להיבנות עם גופים כגון הקק"ל או משרד החינוך גם הם לא הבשילו סביב האירועים הפוליטיים וככלל , לרב הציבור הישראלי, לא היה הבדל בין שנה זו לששת שנות המעשה שקדמו לה וצר לי על כך.

שאלה: אילו גופים, ויותר חשוב, אילו רבנים, תמכו ביוזמות השונות? האם הרגשת רוח גבית מהרבנות הראשית? מהציונות הדתית? מבתי המדרש הפלורליסטים?

ככלל, התמיכה ברעיון של תרגום השמיטה לשפת העשייה החברתית – סביבתית היתה רחבה ביותר. ארגון הרבנים האורתודוכסים בית הלל היווה שופר לרעיון (לצד הנגשת ההלכה בנושא, שהיתה מרכז העשייה שלהם). רבנים כדוגמת הרב דב ברקוביץ, הרב יובל שרלו, הרב בני לאו ושאר ה"חשודים המיידיים" גם הם התגייסו לטובת העניין. בלט במיוחד הרב יוסף צבי רימון, ראש מרכז הלכה והוראה, שלא רק שתמך בקונספט אלא הקים בעצמו מיזם התנדבות תחת הכותרת "שעת שמיטה". כמו כן, בשיח שנוצר סביב הסוגיה האם השמיטה במהותה חברתית, הרב יעקב אריאל, אחד מן המנהיגים הבולטים של הזרם החרד"לי פרסם מעל דפי מקור ראשון מאמר מהפכני, בו הוא גרס כי על הזרם האמוני לקבל בשמחה יוזמות חברתיות של השמיטה, גם אם אינן מקושרות לעשייה ההלכתית.

הרבנות הראשית גם היא התחברה אל הנושא. הרב הראשי לישראל , הרב לאו, הגיע אל כנס "שמיטה ישראלית הראשון" וגם חתם על "אמנת שמיטה ישראלית" המציגה את הצורך של השמיטה להיות אבן דרך בישראל בתחומי חברה, סביבה, תרבות ורוח. האמנה הנ"ל היתה גם תלויה במשרד מנכ"ל המשרד לשירותי דת.

לצערי, גם כאן, מעבר לרמה ההצהרתית לא התקיימה עשייה בנושא. תקציב ועדת השמיטה הממלכתית הינו למעלה ממאה מיליון ₪. מתוכו מצאו את דרכם 0 שקלים חדשים לטובת מיזמי שמיטה ישראלית. גם תקציב של שני מיליון ש"ח מתקציב משרד החינוך שייועד לבתי המדרש הפלורליסטים ולמכללות לאומנות למיזמי שמיטה התמוססו עם נפילת הממשלה כך שלמעשה המשרד לשירותי דת לא תמך במאום בקידום התהליך וחבל.

שאלה: מה לדעתך המכשולים הגדולים בדרכה של "שמיטה ישראלית" שכזו? מה צריך לקרות כדי שזה יהפוך למועד ישראלי שלא מתבייש ליד יום העצמאות או המימונה?

המכשול העיקרי בשמיטה הנו שמדובר בשנה ולא במועד יחיד שאפשר להתאחד סביבו לרגע שיא מרגש. קשה מאוד לשמור על מומנטום גבוה של עשייה ערכית לאורך שנה שלמה, ומן הסתם, כפי שמראה השנה הנוכחית במהלך שנה ישנן הרבה הסחות דעת.

על מנת שהדבר יצליח, לדעתי יש להמשיך ולפעול, עכשיו, כשהשיח כבר השתנה, החומרים הלימודיים נכתבו והמומנטום נוצר, ודרך עשייה פוליטית ופילנטרופית משמעותית לדאוג לכך שבעוד שבע שנים יתקיימו שורה של צעדים ממלכתיים, שיפגשו את יוזמות הgrass roots ויובילו לשנה אמיתית שמאירה את השנים שאחריה. כפי שכתבנו באמנת השמיטה:

שנת השמיטה מציגה לפנינו חלופה רווית אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, המבקשת לחדש את איכות החיים בכלל המערכות, במאמץ ציבורי מיוחד במינו.

שנה של מעורבות חברתית, של התחדשות רוחנית ומוסרית ושל התבוננות סביבתית מעמיקה. שנה של אחווה, תרבות, רוח, משפחה וקהילה. שער בזמן הנפער אחת לשבע שנים וקורא לחידוש הברית בין האדם, החברה והאדמה. שנה המשאירה את רישומה על שש השנים שלאחריה.

מתוך הכרה כי שנת השמיטה היא ערך יסוד בחינוך האדם בישראל, ומתוך הבנה כי עם שיבת העם היהודי לציון מבקשת השמיטה את הגשמתה בזמן הזה, אנו מבקשים לפעול יחדיו על מנת להחיות את שנת השמיטה ולקיימה כשנה משמעותית בחיי היחיד, הקהילה, החברה והאומה.

• תודה רבה.

מעט על משמעות היותו של השמאל אליטה

IMG-20150424-WA0000

יגאל סרנה מצטט אותי בטור שלו בידיעות אחרונות היום, ציטוט של סטטוס שקיבל תהודה רבה, אפילו בצורה שהפתיעה אותי. כתבתי שם שהשמאל, גם עם צמצומו למיעוט במדינה, גם עם הדחתו מהשלטון כבר לפני עשורים, גם עם כל הבוז והשנאה שמופנים כלפיו – עדיין נתפס כאליטה, והוא אכן עדיין אליטה. ואני רוצה להבהיר מעט למה התכוונתי.

כוונתי לא היתה שהוא פשוט מחזיק בעמדות מפתח בישראל (תקשורת, משפט, כלכלה). זה הסבר פשטני ורדוד שמוכר לציבור מי שמנסה להטעות אותו או שבעצמו לא מבין את עומק העניין.

הכוונה שלי היתה שהשמאל (העולמי והישראלי) מייצג, או מתיימר לייצג, את אותם ערכים ליברלים שהם חלק מהותי ובסיסי בעולם שאנחנו חיים בו, כלומר בעולם המערבי-קפיטליסטי.

זה לא רק שאנחנו מעוניינים בערכים הללו (חירות, קידמה, השכלה, חילוניות, שוויון זכויות, חופש ביטוי, חופש דת, פמיניזם, וכו' וכו'). הערכים האלה טבועים בנו בצורה עמוקה (בנו, הכוונה היא כמעט לכל אזרחי ישראל, להוציא קבוצות מסוימות בחברה החרדית ובחברה הערבית). ממילא מי שמייצג את הערכים האלה, מי שחורט אותם על דגלו, זוכה להון סימבולי ולכוח פוליטי שמגיעים בין אם הוא מחזיק בעמדות מפתח בממסד ובין אם לא.

אני חושב שרבים מאיתנו לא מבינים עד כמה העולם שאנחנו חיים בו – הדמוקרטיה הקפיטליסטית – מעצב אותנו ומשוקע בנו. אנחנו חיים בעולם ליברלי ומחולן בצורה עמוקה.

כמובן, יש גם ערכים אחרים שטבועים בנו. המסורת היהודית טבועה בנו, הלאומיות האתנית טבועה בנו, וכו'. גם אלה מעניקים הון סימבולי וכוח פוליטי. לכן המרחב הציבורי הוא תמיד רשת של כוחות וכיוונים שונים, ואף פעם (ב"ה) לא נותן לכוח מסויים חסינות בפני חולשה או הגמוניה נצחית. כאן אני רק מצביע על נקודה מסויימת בתוך הרשת הזאת – אבל היא נקודה מרכזית, שאי אפשר לחמוק ממנה.

"ישראל במקום השמיני ברשימת המדינות הכי פחות דתיות בעולם"

הכתבה הזאת בגלובס מביאה דוגמא טובה להטייה תרבותית בשאלות של מחקר, שמובילה למסקנה שאין לה הרבה קשר למציאות:

"בסקר, שנערך ב-65 מדינות, במדגם מצרפי של 63,898 בני אדם, התבקשו הנשאלים להשיב על השאלה הבאה: בין אם אתה מבקר בבית-תפילה כלשהו ובין אם לאו, האם היית מגדיר את עצמך "דתי", "לא דתי" או "אתאיסט"? בישראל, השיבו 57% מהנסקרים שהם רואים עצמם "לא דתיים"; 8% אמרו שהם "אתאיסטים"; 30% הגדירו עצמם "דתים" ו-5% לא השיבו או אמרו שאינם יודעים. נתונים אלה – 65% לא דתיים ואתאיסטים – מציבים את ישראל במקום השמיני ברשימת המדינות הכי פחות דתיות בעולם."

65% לא דתיים ואתאיסטים! מקום שמיני בחילון בעולם!!

אבל זה כמובן לא נכון. בסקרים שנערכים כאן, על ידי אנשים שיש להם הבנה מינימלית בחברה הישראלית היהודית, עולה שיש פחות מ-20% מהיהודים שלא נוהגים על פי שום מנהג דתי, כ-30% שאינם דתיים אבל "שומרים במקצת" על המנהגים, והיתר מסורתיים ודתיים שכמובן שומרים במידות שונות על המנהגים.

כמובן, הגבול בין מנהג דתי ולמנהג תרבותי הוא דק אצלנו, אבל זה הרי חלק ממה שמיוחד בישראל (אם כי לא ייחודי) ושהסקר הזה לא מצליח להביא בחשבון.

הרי שאלו ישראלים אם הם "דתיים" או "לא דתיים", ומובן שהרוב אמרו שלא, אבל זה רק מפני שדתיות אצלנו משמעותה קיום מצוות. כשנשאלים באירופה ניצבים מול אותה ברירה הרבה יותר קשה להם לומר שהם "לא דתיים", משום שדתיות אצלם פירושה אמונה, ורבים מאמינים ב"משהו", אם לא ממש באלוהים. במילים אחרות, אצלנו פשוט קשה יותר להיות "דתיים". לכן יצא שלכאורה בישראל יש הרבה יותר "לא דתיים".

מה שכן, מאותן סיבות שיעור האתאיסטים אצלנו הוא אכן גבוה במיוחד. כששואלים את הנסקרים על אתאיזם הם מבינים בכל מקום אותו דבר: חוסר אמונה וחוסר כל קשר לדת (שלא כתרבות). וכאלה יש אצלנו באמת הרבה יחסית. אפשר להתנחם בהישג הזה.

וכאן הסקר המקורי.

רוב מכריע של הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת

על פי סקר של מכון סמית שמתפרסם היום 74% מכלל הציבור תומכים בהפעלת אוטובוסים במתווים שונים גם בשבתות. מכיוון ששלושה רבעים מהציבור הישראלי אינם, אללי, שמאלנים, כנראה שיש תמיכה בעניין גם בקרב ימנים.

ואכן, על פי הסקר 70% ממצביעי הליכוד תומכים בתחבורה ציבורית בשבת, כמו גם 85% ממצביעי ישראל ביתנו ו-79% ממצביעי כולנו. מה שכן, בקרב מצביעי הבית היהודי מדובר רק 42%. אבל הם גם נגד כדורגל בשבת. וכדורגלנים.

אמרתי ואני שוב אומר: ההתעקשות על מניעת תחבורה ציבורית בשבת לא רק שהיא אנטי-חברתית, ולא רק שכשהיא באה משרים שמשתמשים ברכביהם הממשלתיים היא נגועה במוסר כפול, אלא שהיא גם מהעמדות היותר טיפשיות של המעוניינים לשמור על "צביון יהודי" של המדינה. הרי הכבישים מ-ל-א-י-ם מכוניות. איזה צביון נשמר על ידי מניעת נסיעתם של עוד כמה אוטובוסים?

אבל מה נעשה, שמע ישראל הסטטוס קוו אלוהינו, הסטטוס קוו אחד.

הברית הישראלית של יואב שורק

שמתי ידי על ספרו החדש של יואב שורק​, ואני מצפה מאוד לקרוא אותו. שורק הוא אחד ההוגים המקוריים של הציבור הציוני-דתי, וכותב מזה שנים מאמרים המאתגרים את התפיסה הדתית כמו את זו החילונית בישראל. הוא מבקש מחד לעדכן את ההלכה בהתאם למציאות הנוכחית, אולם זאת לא כדי שהיא לא "תפריע" לחיי היום-יום, אלא דווקא כדי לחזק את מה שהוא תופס כברית הנצחית בין עם ישראל ואלוהיו. לצורך כך הוא מוכן לפירוק רדיקלי של המסגרת המסורתית, "הגלותית" של ההלכה, ויצירת מסגרת חדשה, "ישראלית". אני לא מסכים עם שורק לגבי נושאים רבים ושונים, אבל מהכרותי עם כתיבתו כמעט שאין לי ספק שהספר הזה יהפוך לנקודת ציון והתייחסות בדיונים עתידיים על התרבות היהודית המתהווה בארץ.

brit

הרב חיים נבון על הפרדת דת והפרטת דת

in-God-we-trust

הרב חיים נבון כתב מאמר (מוסף 'שבת' של 'מקור ראשון' האחרון) על יחסי דת ומדינה בישראל, בו הוא מחד מדגיש את חיוניות אי-הפרדת דת ממדינה בישראל, ומאידך קורא להפרטת שירותי הדת, דהיינו לסיום ההגמוניה האורתודוקסית מטעם המדינה.

לגבי אי-הפרדת דת ממדינה, אני מסכים איתו. צריך להבין: יש מודלים רבים של יחסי דת ומדינה, וגם במדינות שנחשבות בהחלט ליברליות (כמו אנגליה, שוודיה, גרמניה) ישנה כנסייה רשמית או מימון של שירותי דת. זה מקובל. נבון מוסיף וטוען נכונה לדעתי שההפרדה בין דת ומדינה עבור הדת היהודית עוד קשה יותר מעבור הנצרות, דווקא משום אופייה האתני-לאומי של היהדות, לעומת אופייה האוניברסלי ובד בבד פרטי-סובייקטיבי של הנצרות. זה כמובן לא אומר שמדינת הלכה באה בחשבון. זה אומר שתמיכה ואכיפה של מוסדות דת ושל מנהגים (חגים, תכני לימוד) מסויימים של הדת אינה סותרת בהכרח משטר דמוקרטי-ליברלי, וייתכן שאף רצויה.

לגבי הפרטת שירותי הדת, לפחות במובן של סיום הכפייה האורתודוקסית, אני ודאי מסכים, וכל מאמר של רב אורתודוקסי התומך בכך הוא מבורך. אמנם, הרב נבון מבסס את נימוקיו כאן התפיסה הקפיטליסטית הבסיסית ועל ההנחה ששליטה ממשלתית בגוף ציבורי מתגלה בדרך כלל כבלתי-יעילה, ואף מתדרדרת לשחיתות. הוא גם מרגיע את קוראיו וחוזה שגם במקרה כזה רוב אזרחי ישראל היהודיים יהיו מעוניינים ממילא עדיין בשירותי הרבנות האורתודוקסית: "אם אנחנו מאמינים שה'סחורה' הרוחנית שלנו היא הטובה ביותר – ואני ודאי מאמין בזה – אין לנו מה לפחד מתחרות, ואין לנו שום סיבה להסתתר מתחת לסינורה של המדינה."

יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות שלא (לדעתי חלקים ניכרים מהציבור יבחרו אחרת, ודאי ככל שיעבור הזמן), אבל גם אם כן, הייתי שמח אם במקום נימוקים תועלתניים היה הרב נבון מציג עמדה עקרונית ובהירה: למדינה אסור לכפות חוקי דת על איש, נקודה. בין אם זה יעיל ובין אם לא, דת הנכפית על אדם ריקה מערך. למעשה, יש לה ערך שלילי. אני מחכה לרב שיצעק את הדבר המובן מאליו הזה לדעתי.

חילונים ודתיים בעלייה, מסורתיים בירידה – סקר לחג

2014-05-06_115532

וואי-נט הביאו סקר לחג, עם תוצאות מעניינות בכמה מישורים, וכאן אתייחס לחלוקה הידועה ל"מגזרים" (הגרף משמאל). אז קודם כל, החלוקה הזאת צריכה לצאת לפנסייה. היא מילאה את תפקידה בצורה סבירה בתחילת ימי המדינה, כאשר לקטגוריות האלה עדיין היה איזשהו מובן. כיום באמת שצריך לברר היטב למה בדיוק אנחנו מתכוונים ב"חילוני" או "דתי", כי זה מאוד לא מובן מאליו. ועל כך כמה דברים:

ראשית ראו השוואה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הגרף מימין, מתוך נייר עמדה של מרכז מציל"ה): המגמות ברורות מאז שנת 1990: שיעור ה"חילונים" עולה, שיעור ה"דתיים" עולה, שיעור ה"מסורתיים" יורד. הנתונים האחרונים של הלמ"ס הם משנת 2008. על פי הסקר של וואי-נט המגמה נמשכת.

כמובן, אלו הנתונים הכלליים. עד גיל 34 התמונה שונה. המגזר הדתי גדל על חשבון החילוני. האם אותם "דתיים" יהפכו ל"חילונים" עד שיגדלו? ודאי לא כולם. מעניין יהיה לראות מתי המגמה תתייצב, ואז, אולי, תתהפך.

אבל מהי בעצם המגמה כאן? ומיהם אותם "חילונים" או "דתיים"? צריך לזכור היטב שחילונים אין פירושו של דבר אתאיסטים. רוב מכריע של אותה קבוצה מאמינים באלוהים, רובם צמים ביום כיפור, חלק גדול מהם מתפלל מדי פעם (עם או בלי סידור). אני לא חושב שלא נכון לקרוא להם חילונים, משום שהם בהחלט לא חלק משום ממסד דתי ואין רב שהוא מקור הסמכות הדתית שלהם. אבל צריך לזכור שלא מדובר באנשים שלא קשורים לדת או למסורת.

והדתיים? חלקם אינם מתפללים, חלקם אינם מדקדקים בהלכה, חלקם אפילו אינם מאמינים. חלק לא קטן מהחרדים מתוכם אינם החרדים של לפני עשרים שנה: הם גולשים באינטרנט, יוצאים לעבוד, הם בקשר רציף עם שאר החברה הישראלית, הם הרבה יותר לאומיים/לאומנים. (ומי ששמע את עדינה בר שלום אתמול בטקס הדלקת המשואות היה יכול לראות עד כמה התואר "חרדי" אינו דומה למה שהיה לפני דור). ושוב: הם דתיים מבחינה סוציולוגית, אבל צריך לזכור שלא מדובר בגוש מונוליתי או יציב.

אז מה המגמות האלה בכל זאת מראות? הם בכל זאת מראות שפחות ופחות אנשים מזדהים כ"מסורתיים". וזה מעניין. יש כמובן תהליכי חזרה בתשובה וחילון, אבל לא בסדרי הגודל האלה. האם יש איזשהו צורך של מסורתיים "לבחור צד" ולהיות או דתיים או חילונים בהצהרתם? לא יודע, ואשמח לשמוע את דעתכם.

בנט וקץ הציונות – מאמר דעה

קיצו של המשא ומתן המדיני השאיר באוויר חשמל סטטי שמאיים להתפרק מכל גירוי. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי זרק לתוכו מילה רגישה ("אפרטהייד"!) ומיד נענה בברקים ורעמים. מנגד יש המשתדלים לשמור על שתיקה, או לפחות לדבר בקול חלש: השרה הממונה על המגעים עם הפלסטינים ושר האוצר, שהבטיחו בעבר שלא ישבו בממשלה שלא מקיימת משא ומתן, מדברים בלחש ומקווים שאיש לא ישים לב לגופת השיחות שבאמצע הסלון.

מי שקופץ על ההזדמנות להשתמש בחשמל הנאגר כדי לסמר את שערותינו הוא שר הכלכלה. בשיחה שהתקיימה ביום שלישי במועדון העסקי-אקדמי באוניברסיטת תל אביב הספיד נפתלי בנט את תהליך השלום והציע לקהל ללמוד לחיות עם זה: "התמונה הגדולה היא שעידן אוסלו תם, ואנחנו נכנסים לעידן ריאלי יותר. אין פתרון מושלם […]  צריך ללמוד לחיות עם זה, אבל לא להיכנס לאיזה דיכאון בגלל הדבר הזה, וואלה, הקמנו פה מדינה ב-120 שנות ציונות, עשינו כמה דברים יפים. בואו נמשיך לעשות".

בהחלט עשינו כמה דברים יפים במאה ועשרים שנות ציונות, אך אם נזכור שבתוכן מסתתרות ארבעים ושבע שנות שליטה צבאית על מיליוני בני אדם יתברר שעשינו גם כמה דברים מכוערים למדי. אולם לא מדובר בעניין אסתטי. שר הכלכלה מקדם בדבריו שתי תפיסות החותרות תחת עצמן. ראשית, קיימת סתירה בין אמירתו שאוסלו תם לכך שהוא מבסס את כל "תוכנית ההרגעה" שלו, שבמסגרתה תינתן אוטונומיה לפלסטינים, על הסדרים שחווים את קיומם להסכם אוסלו (למשל, הרשות הפלסטינית, או החלוקה לשטחי A, B ו-C).

אולם פגם גדול הרבה יותר נוגע להתייחסותו לציונות עצמה. מתחילתה שאפה התנועה הציונית לבנות בישראל חברת מופת. הדעות על אופיה וקשריה עם המסורת היהודית היו חלוקות, אבל הרצל, כמו ז'בוטינסקי, כמו הרב קוק וכמו רבים אחרים הציגו חזון שבו העם היהודי חוזר לארץ אבותיו לא רק על מנת לשרוד אלא כדי לממש בפועל אידיאלים שעד כה היה יכול רק לחלום עליהם.

כפי שכתב דוד בן גוריון ביומנו האישי עוד בשנת 1928: "ציונות היא לא רק בניין ארץ ישראל. אפשר לבנות את ארץ ישראל ותקוות ישראל תכזב. אפשר להקים חברה שתהא לקלון. אין קסם בארץ ישראל. גם שם אפשר להתנוון. יש גם שם סוחרי נשים. אפשר ליצור קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות. לבנות עם יהודי ולחדשו נחוץ כסף, אך לא רק כסף. נחוצה אידאה מוסרית גדולה."

הצעתו של בנט היא קיצה של הציונות. לא רק מפני שסופה מדינה דו-לאומית בה כל שלושת מיליוני הפלסטינים מאוזרחים. כבר עכשיו מדובר בעיוות מכוער של הרעיון הציוני, בסילוף חזונו האנושי ובריקון כל תוכן מוסרי, דתי ואנושי שהיו בו. על פי דבריו של בנט היהודים לא יכוננו בישראל חברת מופת, אלא בקושי רב בית לאומי רעוע ופגום, ניצב על כידוני צבא. הם הגיעו לכאן, מסתבר, כדי להיות קלגסים, כדי ליצור "קיני עבדות ערבית שיהיו לזוועה לעם היהודי ולאנושיות." כך אפוא ייגמר החלום הציוני: לא בפיצוץ, אף לא ביבבה, אלא בגדר תיל.

 

פורסם במדור הדעות ב'הארץ'