ישראל

ספר חדש: 'מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי'

Captureלאחרונה יצא הספר 'מגילת העצמאות עם תלמוד ישראלי', כרך מרשים מאוד שמכנס דברי הגות ופרשנות על מגילת העצמאות, בשילוב ציטוטים של הוגים מהעבר. כל כותב נדרש לדרוש את אחד מהמילים או מצירופי המילים שבמגילה, וכך אנשים טובים כא.ב. יהושע, רוחמה וייס, אמנון רובינשטיין, רחל אליאור, אניטה שפירא, אסף ענברי, יובל שרלו, רות גביזון, אורית קמיר, אבי שגיא ועוד רבים מאוד פירשו והרחיבו את המגילה – וכל זה בעריכה צמודה וקפדנית של דב אלבוים.
 
אני כתבתי על הצירוף "דמותו הרוחנית" מתוך המשפט הראשון, "… קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית." ניסיתי לבאר למה הזדקקו מנסחי המגילה ל"רוח" שתתווסף לזוג המובן מאליו (בדין המודרני) – דת ומדינה. טענתי שהציונות החילונית, בדחייתה את הדת, היתה זקוקה לפן משלים למדיני שיספק ערך מוסף.
 
נעזרתי בדברים שכתב הרב פרופ' ארנולד אייזן (חוקר של היהדות המודרנית ויו"ר ה-Jewish Theological Seminary בנ"י), על פיהם במאתיים השנים האחרונות "רוחניות" היוותה עבור יהודים חילונים אפשרות החורגת מהחלוקה הבינארית שהסתמנה בראשית ימי ההשכלה, דהיינו התנערות ונטישת הדת מצד אחד או התחפרות חרדית במסורת והגבהת החומות מול פני המודרנה המאיימת מן הצד האחר.
 
טענתי היא ש"דמותו הרוחנית" של העם במגילה היא עבור בן גוריון וחבריו הממד האידיאולוגי והמוסרי המקשר בין יהדותם בהווה לזו של העם היהודי שקם בארץ אבותיו, כלומר "חזונם של נביאי ישראל", כפי שמצוין קצת הלאה במורד המגילה.
 
חזון שכזה צריך גם היום.
 
השאר במאמר עצמו, ועוד יותר מכך, בספר כולו.

על 'חזרה בלי תשובה' מאת מיכה גודמן

Captureמבול של ספרים על חילוניות הגיע אלינו עם בוא האביב, ואני מתכוון לכתוב על שניים מהם בקרוב בבלוג. 'חזרה בלי תשובה' של מיכה גודמן (הוצאת דביר) אינו בדיוק חלק מהמבול – הוא לא ספר חילוני, יותר דתל"שי. אבל הוא בהחלט ראוי להתייחסות, והנה היא לפניכם.
 
אתחיל בשורה התחתונה: לדעתי זה ספרו החשוב ביותר של מיכה גודמן. ב'חזרה בלי תשובה' גודמן עורך לפנינו שולחן שאינו רק אינטלקטואלי אלא חברתי, ומצליח לנסח (בדרכו הגודמנית ההיפר-רהוטה כמובן) אלטרנטיבות חיוניות לדפוסים מוכרים ולא פוריים של חילוניות ודתיות. גודמן כותב על החילוניות ועל האורתודוקסיה הישראלית, מנתח את פגמיהן ומציע דרכים להגשים את הדרכים האלה באופנים בריאים יותר. והוא עושה זאת היטב.
 
צורת המהלך בספר חשובה: הטיעונים שמעלה גודמן נשענים על ההיגיון הפנימי של הדרכים שהוא כותב עליהן. החילוניות מנותחת על פי הנחות המוצא שלה (אוטונומיה, סמכות התבונה, חשדנות כלפי המסורת והממסד הדתי וכו') ואילו האורתודוקסיה על פי שלה (סמכות המסורת, רצון לשמר זהות קולקטיבית עבור הדור הבא, פקפוק בהכרזות וערכים של "קידמה" וכו'). גודמן מצליח להציע אלטרנטיבות לתפיסות הרווחות בישראל באשר לשתי אלה מתוך המסגרות הספציפיות שלהן.
 
הספר פונה אל האנשים שבנתח הרחב והאמצעי של החברה היהודית בישראל. לא החרדים הקיצונים, שסגורים בעולם משלהם ומוותרים מראש על שיג ושיח עם המודרנה, ולא אל האתאיסטים הלוחמניים שרואים בכל רמז של מסורת מאובן של טמטום. הוא מזהה את הדילמות של אותו מרכז: מהצד החילוני, מחד רצון בזהות עמוקה והימנעות ממסגרת תרבותית דלילה, מאידך פחד מצמצום החירות על ידי המסורת. מהצד הדתי, מחד צרימות קשות בין המוסר והידע המודרני למוסר והידע המסורתי, מצד שני חוסר רצון לוותר על הזהות, על המשמעות ועל הבית.
 
במקרה הראשון גודמן מנסה להראות שהדיכוטומיה בין חירות והמשכיות היא כוזבת. אפשר להיות בקשר עם המסורת וליהנות מהחירות החילונית. הוא מציג דגמים של חילוניות אשר מקיימים קשר כזה, בין אם תרבותי (רוח העם במקום רוח הקודש), רוחני (דתיות אינדיבידואלית) או אף הלכתי (על פי דרכו של ביאליק).
 
באשר לאורתודוקסיה, גודמן מנסה להראות שאחיזה קפוצה במסורת היא עצמה אנטי-מסורתית, שההלכה תמיד היתה בתנועה ושתופעות חרד"ליות (וחרדיות) מסכנות את המסורת, לא ממשיכות אותה. הוא קורא לנצל את היות היהודים במדינה ישראל, מוגנים מאי פעם באשר לזהותם, על מנת לעדכן את המסורת ו"להוציא את היהדות מהגלות". דרך אחת לעשות זאת, לטענתו, היא למקם את המוסר מעל לפולחן. גודמן גם מציע לאמץ את הדגם ההלכתי הספרדי בו שוללים את הציווי "חדש אסור מן התורה" (הרב בן ציון עוזיאל) ומדגישים את גמישותה של ההלכה (הרב דוד חיים הלוי).
 
שתי ביקורות כבר פורסמו על הספר, של אריאל הורוביץ ב'מקור ראשון' ושל יותם פלדמן ב'הארץ'. לביקורת האחרונה לא אתייחס מפני שלדעתי היא פספסה את הספר, בלשון עדינה. הורוביץ מעלה כמה נקודות טובות, העיקרית שבהן שחלק גדול, אולי רוב הציבור היהודי בישראל, ממילא מסורתי. הוא לא זקוק לגודמן. זה נכון, אבל יש רבים שאינם, וגם מי שמצא דרך משלו יכול להשכר מניסוח חד שלה.
 
שנית, מה עם הציבור הציוני דתי? אצלו המסורתיות, כפי שכתב מזמן יאיר שלג, מוכחשת, ויש נטייה להקצנה מתוך אמונה שקיפאון ואדיקות יתר הן סממנים של דתיות "אמיתית". אנשים שלכל דבר ועניין אינם נאמנים למסגרת האורתודוקסית ממשיכים לעשות כאילו במקום להודות שזה לא בשבילם. גודמן מנסח לגיטימציה לאופציה שונה.
 
גודמן כותב תפוצ'יפס טקסטואלי. המשפטים קצרים, מהירים, פריכים. קשה להפסיק לקרוא אותו ומפתה לנשנש עוד ועוד. אפשר להבין את הפופולריות העצומה של ספריו. אמנם, זה בא על חשבון מרכיבי תזונה חיוניים ויש כאן גם שטחיות מסויימת. זה חלק מהדיל וצריך להכיר בכך. אבל התמורה גדולה: ספר מהנה ומספק שיכול לפנות להמונים, קול חשוב והצעות חיוניות שיכולים לצאת למרחב השוק ולהישמע.
 
כאמור, זהו ספרו החשוב ביותר של גודמן לדעתי. זה גם ספרו האישי ביותר, כפי שהוא כותב בעצמו. גודמן כותב בעצם על הדילמות שלו, על הקריעות שבנפשו בין מסורת וקידמה, בין דת לחילוניות. מה שמתקבל הוא כתב הגנה יפיפה על דרך אמצע (יש לו קטע עם הרמב"ם) שמצליחה לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידה. כולי תקווה שיקראו את הספר לא פחות אנשים מאשר קראו את רבי המכר שלו בעבר.

דו"ח חדש קובע חד משמעית: הרפורמים והקונסרבטיבים הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית

Capture1אולי נתחיל כך: מעולם לא קראתי דו"ח שקבע באופן מפורש כל כך שהתנועות הלא-אורתודוקסיות בישראל הפכו לנוכחות רצינית, גדלה והולכת, במרחב הציבורי הישראלי. וקראתי כבר כמה דו"חות על הנושא בחיי. וזה עוד דו"ח שנכתב על ידי מכון שאינו רק לא מקורב לתנועות, אלא שבעבר הואשם על ידיהן בהתעלמות ויצוג חסר במחקריו.
אז המכון הוא 'המכון למדיניות העם היהודי' והמחבר הוא דן פפרמן, והדו"ח – זרמים בעליה – כך נראה, מאשרר סופית את מה שהתגלה לראשונה בסקר של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' ב-2013. כשהסקר ההוא התפרסם וקבע שהרפורמים והקונסרבטיבים בישראל מהווים יחד 7.1% היה קשה להאמין לו. מאז התפרסמו עוד כמה סקרים עם תוצאות דומות (ראו גרף), וכעת המחקר הזה האוסף יחד את הנתונים ומוסיף עליהם ראיונות עם אישים שונים ונתונים שטרם פורסמו. הנה כמה ציטוטים סיכומיים:
מחקרים שונים העוסקים בזהות היהודית-ישראלית מצביעים בעקביות על כך ש כ-13-12 אחוזים מכלל היהודים בישראל (כ-800,000) מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים. למרות הטענה המושמעת מצד קולות שמרניים כי לתנועות הדתיות הליברליות אין מקום בישראל וכי ישראלים חילוניים הם "חילונים אורתודוקסים", קשה יותר ויותר להתעלם מן המציאות ההולכת ומתהווה.
ישראלים חילונים שמרגישים ריחוק מהזרם האורתודוקסי, בעיקר הרבנות הראשית והממסד הדתי, נחשפים יותר ויותר לחלופות לאורתודוקסיה, בין היתר באמצעות ביקורים ממושכים בחו"ל, אינטראקציה עם חברי הקהילות היהודיות המקומיות בתפוצות, אינטראקציה עם יהודי התפוצות הבאים לבקר בישראל (כגון בליווי קבוצות של "תגלית" ע"י חיילים), והשתתפות בטקסי מחזור החיים המנוהלים על ידי רבנים רפורמים או קונסרבטיביים (כמחצית מהחילונים, שליש מהמסורתיים, חמישית מהדתיים ואף עשירית מהחרדים בישראל דיווחו שנכחו באירועים מסוג זה.)
התנועות הליברליות משמשות כאלטרנטיבות לגיטימיות ולעיתים אף עדיפות. רבים מאלו המגדירים עצמם חילונים או מסורתיים פונים לתנועות הליברליות, בעיקר בבואם לקיים טקסים ואירועים של מחזור החיים. […] ניתן להעריך כי כבר בעתיד הקרוב, 30-20 אחוזים מכלל היהודים החילוניים והמסורתיים יראו בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי אופציה לגיטימית ואותנטית לא פחות ואף יותר מהאורתודוקסיה.
משמעות הדברים הנה התפתחות של זהות יהודית ישראלית חדשה, ליברלית ופלורליסטית מטבעה, אשר בשנים האחרונות נתפסת יותר ויותר כדרך מקובלת בחברה הישראלית, וצוברת לגיטימציה כזהות יהודית נורמטיבית עבור יהודים שאינם דתיים בישראל. יחד עם זאת, מדובר במודל של יהדות שונה באופן מובהק מזה שמציעות התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בתפוצות, אך גם שונה באופן מהותי מהיהדות האורתודוקסית בישראל."
Capture2
הסיפור אפוא הוא לגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות לא-אורתודקוסית, שמונעת הן מהיכרות הולכת וגוברת איתה, והן מדלגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות האורתודוקסית, בעיקר הודות לממסד האורתודוקסי, דהיינו הרבנות הראשית והמפלגות הדתיות. התוצאה היא מאות אלפי ישראלים חילונים ומסורתיים שמזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים.
הנה עוד כמה נתונים מעניינים:
תפילות: 27% מקרב הקונסרבטיבים 27 מתפללים מדי יום. 17% מבין אלו המזדהים כרפורמים מצהירים שהם מתפללים מדי יום. 62% מהאורתודוקסים מצהירים כי הם מתפללים מדי יום. שזה די מדהים בהתחשב שלפחות עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים זאת מצווה די מרכזית.
ולבסוף, בניגוד לסטיגמות ידועות, רפורמים וקונסרבטיבים ישראלים בסך הכל משקפים לא רע את כלל האוכלוסייה הישראלית מבחינה עדתית ופוליטית. כלומר, לא מדובר בתנועות אשכנזיות-שמאלניות הומוגניות. להפך, גם אצלן מיעוט קטן מזדהה כשמאל. כאיש שמאל זה מדכדך כשלעצמו, אבל זו עדות נאה שמדובר בתופעה שהיא חלק אורגני מהמציאות הישראלית.
Capture

ערב לזכרו של ישראל אלדד

ביום חמישי הבא אדבר בכנס לרגל היארצייט העשרים למותו של ישראל אלדד. כותרת הרצאתי: "על קדושה וריבונות: הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום". כפי שניתן לראות במודעה עוד ידברו יהודה עציון וד"ר ברוך פלח. ינחה בנו של ישראל אלדד, אריה אלדד. נראה לי שיהיה מעניין.

eldad

מידת הדתיות בארצות העולם

מכון Pew שחרר נתונים לגבי שיעור התושבים המעידים כי "הדת חשובה מאוד בחייהם". כפי שניתן לראות ארה"ב מעט מתחת לנתון החציוני של על המדינות עם 53%, נתון גבוהה עבור מדינה מתועשת ועשירה, אבל עם ירידה מ-56% מאז 2007.
 
ישראל עוד יותר נמוך עם 34% (על פניו קשה לי להאמין שזה משקף את האמת), והרשות הפלסטינית גבוה הרבה יותר עם 74%.
 
בכלל, מדינות מוסלמיות (ועניות) תופסות את הפסגה ומדינות נוצריות (ועשירות) את התחתית. תמונת הראי של ארה"ב מבחינת החריגות היא טורקיה, שנמצאת בדיוק מעליה אבל הרבה מתחת למדינות מוסלמיות אחרות.
pew

שנת שמיטה – סיכום

אנחנו לקראת סוף השנה, שהיתה שנת שמיטה. לפניה ובתחילתה דיברו לא מעט על אפשרות לקיים "שמיטה ישראלית", משהו שבו יהיה מעורב הציבור הרחב ושיתרגם את המצווה הישנה למובן רלוונטי. קראת סוף שנת השמיטה שאלתי את עינט קרמר, אחת הפעילות המרכזיות בכל הקשור לצד הירוק של ההתחדשות היהודית, מנהלת את הארגון "טבע עברי" וממובילי יוזמת "שמיטה ישראלית", האם הצליחו במשהו המאמצים לבנות הווי כלשהו של שמיטה בישראל כיום.

שאלה: איך היית מסכמת את המאמצים והתוצאות?

בבואנו לבחון את "שמיטה ישראלית" ניתן לראות הצלחה בסדר יורד. מבחינת שינוי השיח הפנים מגזרי "שמיטה ישראלית" היתה הצלחה גדולה. בניגוד לשנים קודמות בהן "צחצוח החרבות" ההלכתי תפס את מרכז הבמה, במה שאנו מכנים כיום פולמוס השמיטה, הרי שבשנה זו עסקו כלי התקשורת המגזריים בדיוני עומק בדבר מהות השמיטה והרלוונטיות שלה לישראל של המאה ה-21. מדובר בסוג חדש של דיון, שיוצא מדברי התורה אל עולם העשייה ומכיר בכך שהשמיטה אמורה (או יכולה) להיתרגם (גם) ברמה הזו. שינוי השיח התבטא, לצד מאמרים בעיתונים ועלוני השבת, במספר רחב של כנסים וסמינרים שהתקיים בנושא לציבורים שונים, סמינרים, כמו גם בהוספת משבצת של "שמיטה חברתית" למגוון אירועי לימוד בנושא השמיטה ההלכתית. את הצלחת שינוי השיח ניתן לראות בריבוי המיזמים החברתיים והסביבתיים שצמחו בקרב ציבור (על כל זרמיו, האורתודוכסי והפלורליסטי כאחד). למן מיזם "שעת שמיטה" של הרב יוסף רימון שהוביל מגוון רחב של תוכניות "הפקרת שעות לטובת התנדבות", דרך מחברות "הכרת הטוב" שהחלו להיות נהוגות בשנה זו או מגוון ביטויים אישיים של מיצוי "דרך השמיטה" בחיים. נראה כי רבים (בעיקר צעירים) רק חיכו לקריאה להטמעת השמיטה בחייהם באופן מעשי ורלוונטי.

מבחינת הציבור הרחב היה פער גדול בין שלב ה"טרום שמיטה", אז נבנתה השפה והתחיל הדיון בנושא ובין מה שקרה בפועל. לקראת שנת השמיטה התקיים שיח ראשוני ומשמעותי מאוד בנושא זה, תוך השתתפות רחבה של קהלים שלא היו מזוהים עד כה עם השמיטה. רק כדי לסבר את האוזן – באירוע שולחנות עגולים בנושא של שמיטה בהקשרה החברתי , הגיעו למעלה ממאה מנהלי ארגונים ומוסדות שהתחלקו למגוון שולחנות עבודה ביניהם שולחן של מנהלי מפעלי הייטק ותעשיות מתקדמות; במפגש של השדולה להתחדשות יהודית בנושא השתתפו 15 חברי כנסת ממגוון מפלגות ושלושה שרים שהתחייבו לקידום שנת שמיטה ערכית ומשמעותית ; בדברי הפתיחה של יו"ר הכנסת הקודמת הוא הזמין את חברי הכנסת ל"שיח של שמיטה"; נשיא המדינה בחר להקים גינה קהילתית במעונו ערב שנת השמיטה ובהמשך לארח אירוע של הקמת "קרן השמיטה" שהקימה ח"כ רות קלדרון שהיתה שחקנית מפתח בתחום ועוד ועוד.

הקמפיין עתיר המשאבים של המשרד לשירותי דת תחת הכותרת "שמיטה – רק טוב יצמח לנו מזה" מדגים כיצד הגופים "הממלכתיים" של השמיטה ניסו להשתלב בשיח החדש שסחף את המערכת. עם זאת, בסופו של יום, התרגום של השיח לעשייה היה נקודתי ביותר, וכלל בעיקר את הציבור "חובב היהדות" מלכתחילה, או אם נמקד – את אלו השייכים לעולם ה"יהדות הישראלית" שהתגייס בהתלהבות לנושא. עם זאת, גם כאן צמחו מיזמים נפלאים, כדוגמת שווקי שמיטה-שמעטה, שמיטהאקטון ל"הורדת הילוך" בשימוש בסמארטפונים ועוד. ראוי לציין את הרשתות החינוכיות מארג ומיתרים שלקחו את השמיטה כנושא מרכז והובילו מהלכים שנתיים ומלהיבים בנושא, וכן את בתי המדרש הפלורליסטים, שכולם, באופן גורף בנו תוכניות ייעודיות לשמיטה המחברות בין האידיאה ובין החיים.

לצד כל הנאמר כאן, ברמה המערכתית לא באה השמיטה לידי ביטוי. לא רק שלא התקיים שינוי משמעותי בהתנהלות המדינה בשנת השמיטה לכיוון חברתי – סביבתי מוצהר, נראה כי דווקא בשנה זו קרו שורה של אירועים המייצגים את ההיפך – למן התפרקות הממשלה, דרך מערכת הבחירות המקוטבת והמפרדת, ונמשך בגל הגזענות הנוכחי. מספר תהליכים משמעותיים שהחלו להיבנות תחת הכותרת שמיטה ישראלית התמוססו עם נפילת הממשלה (והסביבתיים שבהם עם עזיבת עמיר פרץ את המשרד להגנת הסביבה). בין התהליכים האמורים ניתן לציין מהלך, שכבר התחיל לקרום עור וגידים, של פתיחת חלק משמורות הטבע ללא תשלום בשנת השמיטה, ואת הרעיון המקסים שהובילה ח"כ רות קלדרון בשיתוף ארגוני השיקום הכלכלי – של הקמת קרן ייעודית לשנת השמיטה שתסייע בהסדרי חוב ל5000 משפחות העוברות תהליך שיקום כלכלי בשנה זו. יוזמות גדולות אחרות שהחלו להיבנות עם גופים כגון הקק"ל או משרד החינוך גם הם לא הבשילו סביב האירועים הפוליטיים וככלל , לרב הציבור הישראלי, לא היה הבדל בין שנה זו לששת שנות המעשה שקדמו לה וצר לי על כך.

שאלה: אילו גופים, ויותר חשוב, אילו רבנים, תמכו ביוזמות השונות? האם הרגשת רוח גבית מהרבנות הראשית? מהציונות הדתית? מבתי המדרש הפלורליסטים?

ככלל, התמיכה ברעיון של תרגום השמיטה לשפת העשייה החברתית – סביבתית היתה רחבה ביותר. ארגון הרבנים האורתודוכסים בית הלל היווה שופר לרעיון (לצד הנגשת ההלכה בנושא, שהיתה מרכז העשייה שלהם). רבנים כדוגמת הרב דב ברקוביץ, הרב יובל שרלו, הרב בני לאו ושאר ה"חשודים המיידיים" גם הם התגייסו לטובת העניין. בלט במיוחד הרב יוסף צבי רימון, ראש מרכז הלכה והוראה, שלא רק שתמך בקונספט אלא הקים בעצמו מיזם התנדבות תחת הכותרת "שעת שמיטה". כמו כן, בשיח שנוצר סביב הסוגיה האם השמיטה במהותה חברתית, הרב יעקב אריאל, אחד מן המנהיגים הבולטים של הזרם החרד"לי פרסם מעל דפי מקור ראשון מאמר מהפכני, בו הוא גרס כי על הזרם האמוני לקבל בשמחה יוזמות חברתיות של השמיטה, גם אם אינן מקושרות לעשייה ההלכתית.

הרבנות הראשית גם היא התחברה אל הנושא. הרב הראשי לישראל , הרב לאו, הגיע אל כנס "שמיטה ישראלית הראשון" וגם חתם על "אמנת שמיטה ישראלית" המציגה את הצורך של השמיטה להיות אבן דרך בישראל בתחומי חברה, סביבה, תרבות ורוח. האמנה הנ"ל היתה גם תלויה במשרד מנכ"ל המשרד לשירותי דת.

לצערי, גם כאן, מעבר לרמה ההצהרתית לא התקיימה עשייה בנושא. תקציב ועדת השמיטה הממלכתית הינו למעלה ממאה מיליון ₪. מתוכו מצאו את דרכם 0 שקלים חדשים לטובת מיזמי שמיטה ישראלית. גם תקציב של שני מיליון ש"ח מתקציב משרד החינוך שייועד לבתי המדרש הפלורליסטים ולמכללות לאומנות למיזמי שמיטה התמוססו עם נפילת הממשלה כך שלמעשה המשרד לשירותי דת לא תמך במאום בקידום התהליך וחבל.

שאלה: מה לדעתך המכשולים הגדולים בדרכה של "שמיטה ישראלית" שכזו? מה צריך לקרות כדי שזה יהפוך למועד ישראלי שלא מתבייש ליד יום העצמאות או המימונה?

המכשול העיקרי בשמיטה הנו שמדובר בשנה ולא במועד יחיד שאפשר להתאחד סביבו לרגע שיא מרגש. קשה מאוד לשמור על מומנטום גבוה של עשייה ערכית לאורך שנה שלמה, ומן הסתם, כפי שמראה השנה הנוכחית במהלך שנה ישנן הרבה הסחות דעת.

על מנת שהדבר יצליח, לדעתי יש להמשיך ולפעול, עכשיו, כשהשיח כבר השתנה, החומרים הלימודיים נכתבו והמומנטום נוצר, ודרך עשייה פוליטית ופילנטרופית משמעותית לדאוג לכך שבעוד שבע שנים יתקיימו שורה של צעדים ממלכתיים, שיפגשו את יוזמות הgrass roots ויובילו לשנה אמיתית שמאירה את השנים שאחריה. כפי שכתבנו באמנת השמיטה:

שנת השמיטה מציגה לפנינו חלופה רווית אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, המבקשת לחדש את איכות החיים בכלל המערכות, במאמץ ציבורי מיוחד במינו.

שנה של מעורבות חברתית, של התחדשות רוחנית ומוסרית ושל התבוננות סביבתית מעמיקה. שנה של אחווה, תרבות, רוח, משפחה וקהילה. שער בזמן הנפער אחת לשבע שנים וקורא לחידוש הברית בין האדם, החברה והאדמה. שנה המשאירה את רישומה על שש השנים שלאחריה.

מתוך הכרה כי שנת השמיטה היא ערך יסוד בחינוך האדם בישראל, ומתוך הבנה כי עם שיבת העם היהודי לציון מבקשת השמיטה את הגשמתה בזמן הזה, אנו מבקשים לפעול יחדיו על מנת להחיות את שנת השמיטה ולקיימה כשנה משמעותית בחיי היחיד, הקהילה, החברה והאומה.

• תודה רבה.

מעט על משמעות היותו של השמאל אליטה

IMG-20150424-WA0000

יגאל סרנה מצטט אותי בטור שלו בידיעות אחרונות היום, ציטוט של סטטוס שקיבל תהודה רבה, אפילו בצורה שהפתיעה אותי. כתבתי שם שהשמאל, גם עם צמצומו למיעוט במדינה, גם עם הדחתו מהשלטון כבר לפני עשורים, גם עם כל הבוז והשנאה שמופנים כלפיו – עדיין נתפס כאליטה, והוא אכן עדיין אליטה. ואני רוצה להבהיר מעט למה התכוונתי.

כוונתי לא היתה שהוא פשוט מחזיק בעמדות מפתח בישראל (תקשורת, משפט, כלכלה). זה הסבר פשטני ורדוד שמוכר לציבור מי שמנסה להטעות אותו או שבעצמו לא מבין את עומק העניין.

הכוונה שלי היתה שהשמאל (העולמי והישראלי) מייצג, או מתיימר לייצג, את אותם ערכים ליברלים שהם חלק מהותי ובסיסי בעולם שאנחנו חיים בו, כלומר בעולם המערבי-קפיטליסטי.

זה לא רק שאנחנו מעוניינים בערכים הללו (חירות, קידמה, השכלה, חילוניות, שוויון זכויות, חופש ביטוי, חופש דת, פמיניזם, וכו' וכו'). הערכים האלה טבועים בנו בצורה עמוקה (בנו, הכוונה היא כמעט לכל אזרחי ישראל, להוציא קבוצות מסוימות בחברה החרדית ובחברה הערבית). ממילא מי שמייצג את הערכים האלה, מי שחורט אותם על דגלו, זוכה להון סימבולי ולכוח פוליטי שמגיעים בין אם הוא מחזיק בעמדות מפתח בממסד ובין אם לא.

אני חושב שרבים מאיתנו לא מבינים עד כמה העולם שאנחנו חיים בו – הדמוקרטיה הקפיטליסטית – מעצב אותנו ומשוקע בנו. אנחנו חיים בעולם ליברלי ומחולן בצורה עמוקה.

כמובן, יש גם ערכים אחרים שטבועים בנו. המסורת היהודית טבועה בנו, הלאומיות האתנית טבועה בנו, וכו'. גם אלה מעניקים הון סימבולי וכוח פוליטי. לכן המרחב הציבורי הוא תמיד רשת של כוחות וכיוונים שונים, ואף פעם (ב"ה) לא נותן לכוח מסויים חסינות בפני חולשה או הגמוניה נצחית. כאן אני רק מצביע על נקודה מסויימת בתוך הרשת הזאת – אבל היא נקודה מרכזית, שאי אפשר לחמוק ממנה.

"ישראל במקום השמיני ברשימת המדינות הכי פחות דתיות בעולם"

הכתבה הזאת בגלובס מביאה דוגמא טובה להטייה תרבותית בשאלות של מחקר, שמובילה למסקנה שאין לה הרבה קשר למציאות:

"בסקר, שנערך ב-65 מדינות, במדגם מצרפי של 63,898 בני אדם, התבקשו הנשאלים להשיב על השאלה הבאה: בין אם אתה מבקר בבית-תפילה כלשהו ובין אם לאו, האם היית מגדיר את עצמך "דתי", "לא דתי" או "אתאיסט"? בישראל, השיבו 57% מהנסקרים שהם רואים עצמם "לא דתיים"; 8% אמרו שהם "אתאיסטים"; 30% הגדירו עצמם "דתים" ו-5% לא השיבו או אמרו שאינם יודעים. נתונים אלה – 65% לא דתיים ואתאיסטים – מציבים את ישראל במקום השמיני ברשימת המדינות הכי פחות דתיות בעולם."

65% לא דתיים ואתאיסטים! מקום שמיני בחילון בעולם!!

אבל זה כמובן לא נכון. בסקרים שנערכים כאן, על ידי אנשים שיש להם הבנה מינימלית בחברה הישראלית היהודית, עולה שיש פחות מ-20% מהיהודים שלא נוהגים על פי שום מנהג דתי, כ-30% שאינם דתיים אבל "שומרים במקצת" על המנהגים, והיתר מסורתיים ודתיים שכמובן שומרים במידות שונות על המנהגים.

כמובן, הגבול בין מנהג דתי ולמנהג תרבותי הוא דק אצלנו, אבל זה הרי חלק ממה שמיוחד בישראל (אם כי לא ייחודי) ושהסקר הזה לא מצליח להביא בחשבון.

הרי שאלו ישראלים אם הם "דתיים" או "לא דתיים", ומובן שהרוב אמרו שלא, אבל זה רק מפני שדתיות אצלנו משמעותה קיום מצוות. כשנשאלים באירופה ניצבים מול אותה ברירה הרבה יותר קשה להם לומר שהם "לא דתיים", משום שדתיות אצלם פירושה אמונה, ורבים מאמינים ב"משהו", אם לא ממש באלוהים. במילים אחרות, אצלנו פשוט קשה יותר להיות "דתיים". לכן יצא שלכאורה בישראל יש הרבה יותר "לא דתיים".

מה שכן, מאותן סיבות שיעור האתאיסטים אצלנו הוא אכן גבוה במיוחד. כששואלים את הנסקרים על אתאיזם הם מבינים בכל מקום אותו דבר: חוסר אמונה וחוסר כל קשר לדת (שלא כתרבות). וכאלה יש אצלנו באמת הרבה יחסית. אפשר להתנחם בהישג הזה.

וכאן הסקר המקורי.

רוב מכריע של הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת

על פי סקר של מכון סמית שמתפרסם היום 74% מכלל הציבור תומכים בהפעלת אוטובוסים במתווים שונים גם בשבתות. מכיוון ששלושה רבעים מהציבור הישראלי אינם, אללי, שמאלנים, כנראה שיש תמיכה בעניין גם בקרב ימנים.

ואכן, על פי הסקר 70% ממצביעי הליכוד תומכים בתחבורה ציבורית בשבת, כמו גם 85% ממצביעי ישראל ביתנו ו-79% ממצביעי כולנו. מה שכן, בקרב מצביעי הבית היהודי מדובר רק 42%. אבל הם גם נגד כדורגל בשבת. וכדורגלנים.

אמרתי ואני שוב אומר: ההתעקשות על מניעת תחבורה ציבורית בשבת לא רק שהיא אנטי-חברתית, ולא רק שכשהיא באה משרים שמשתמשים ברכביהם הממשלתיים היא נגועה במוסר כפול, אלא שהיא גם מהעמדות היותר טיפשיות של המעוניינים לשמור על "צביון יהודי" של המדינה. הרי הכבישים מ-ל-א-י-ם מכוניות. איזה צביון נשמר על ידי מניעת נסיעתם של עוד כמה אוטובוסים?

אבל מה נעשה, שמע ישראל הסטטוס קוו אלוהינו, הסטטוס קוו אחד.

הברית הישראלית של יואב שורק

שמתי ידי על ספרו החדש של יואב שורק​, ואני מצפה מאוד לקרוא אותו. שורק הוא אחד ההוגים המקוריים של הציבור הציוני-דתי, וכותב מזה שנים מאמרים המאתגרים את התפיסה הדתית כמו את זו החילונית בישראל. הוא מבקש מחד לעדכן את ההלכה בהתאם למציאות הנוכחית, אולם זאת לא כדי שהיא לא "תפריע" לחיי היום-יום, אלא דווקא כדי לחזק את מה שהוא תופס כברית הנצחית בין עם ישראל ואלוהיו. לצורך כך הוא מוכן לפירוק רדיקלי של המסגרת המסורתית, "הגלותית" של ההלכה, ויצירת מסגרת חדשה, "ישראלית". אני לא מסכים עם שורק לגבי נושאים רבים ושונים, אבל מהכרותי עם כתיבתו כמעט שאין לי ספק שהספר הזה יהפוך לנקודת ציון והתייחסות בדיונים עתידיים על התרבות היהודית המתהווה בארץ.

brit