ישראליות

זהות יהודית, זהות ישראלית

רם פרומן, יו”ר 'הפורום החילוני' (לא מכיר), מתחיל את המאמר שלו טוב. הוא מונה את הסכנות שאצורות במנהלת הזהות היהודית של הרב רונצקי. הוא מסביר כיצד רונצקי שינה את פני הרבנות ולמעשה את פני צה"ל, כיצד הוא תפס את מקומות של חיל החינוך והביא במקום קצת היסטוריה וקצת ערכים אינדוקטרינציה לאומנית-אורתודוקסית.

אחר כך הוא עובר אל החילונים, וטוען נכונה ש"זאת אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של החילונים: שהם באמת קנו, כתוצאה של עשרות שנות חינוך ואידיאולוגיה, את התזה שהם נחותים תרבותית ו"ערכית"." נכון מאוד, וכמה עצוב שכך.

אבל המסקנה שלו היא שגויה לחלוטין: "הגיע הזמן לצמצם אם לא לבטל את מרכיב היהדות בזהותנו. על הישראלים להפסיק לעסוק ביהדות, לעסוק בישראליות ולהתחיל להתגאות בה."

זאת טעות חמורה.
ראשית, אני לא כל כך מבין מהי אותה "ישראליות" שאין בה כל יהדות. ערוץ 2? מרכז עזריאלי? יום הזיכרון? לא יודע.
שנית, מחיקת חלקים מהזהות זה לא תהליך פשוט. למעשה, מעטים מאוד מצליחים בו. נדמה לי שכפרוגרמה להמונים זה חסר תוחלת.
ושלישית, וזה העיקר, פרומן לצערי קנה בעצמו את הבדיה שרונצקי מנסה למכור לו ולנו, דהיינו ש"היהדות" היא אותה ישות לאומנית, קסנופובית, מיזוגנית, גזענית ולאומנית שחלקים שונים מהיהודים האורתודוקסים כל כך מתעקשים להזדהות ולפעול על פיה.

אבל העובדה שזן מכוער זה של יהדות צמח בארבעים השנים האחרונות במדינת ישראל אינה מלמדת דבר על דת ותרבות של יותר מאלפיים שנה. זאת אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של החילונים: שהם באמת קנו, כתוצאה של עשרות שנות חינוך ואידיאולוגיה, את התזה שזאת היהדות האותנטית והאמיתית. למעשה מדובר במוטציה רדודה של היהדות, תוצר של הכלאה לא מוצלחת בין אהבת הארץ, היבריס צבאי ולאומי, ושטח מאוכלס בשלושה מיליון פלסטינים שאי אפשר לבלוע ואי אפשר להקיא. בתנאים אחרים, היהדות, גם זו הדתית, היתה נראית אחרת. ע"ע יהדות ארה"ב.

בכוחנו לנכס מחדש את היהדות ולטעת בה ערכים אחרים. למעשה, אם אני צודק בסעיפים א' ו-ב' לעיל, אין לנו למעשה ברירה. בינתיים אל לנו להתפתות לזהות את "היהדות" עם כל הכיעור של הפולקיזם האתנוצנטרי והשובניסטי. חבל על האנרגיה שלנו. לשם כך בדיוק הוקמה מנהלת הזהות היהודית.

יואב שורק על "ביטול החברה הדתית"

לפני שבוע פורסם מוסף מיוחד לפסח של מקור ראשון מאמר מעניין וחשוב לדעתי של יואב שורק (העורך של מוסף "שבת" בעיתון). שורק קורא לביטול הגבול המפריד, לפעמים מילולית מאוד, בין יהודים אורתודוקסים לאלו שאינם בארץ. הוא מציע לאורתודוקסיה לקבל את החילוניות כלגיטימית לכתחילה, ולתחם את שמירת המצוות הקפדנית ליחידים, דהיינו להפוך אותה ל"מידת חסידות" לכאורה, כאשר הסטנדרט הישראלי יהיה מקובל מבחינה "יהודית". הנה שתי פסקאות על כך:

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'. זוהי יהדות 'בגובה העיניים', שאינה 'עושה עניין' מזוטות ומבחינה בין רגעי הכרעה שבהם נבחנים ערכיו של אדם, ומחייבים מסירות נפש אפילו, ובין הפרקטיקה של חיי היומיום, שבהם נדרשים גמישות וחוש מידה יותר מאשר דבקות בקודקס פורמלי.

אני חושב שהלגיטימציה של החילוניות, על כל רבדיה (בחיי היומיום ובתפיסות העולם) היא חשובה מאוד, הן מבחינת האורתודוקסיה (כלומר, שהיא תתן לה לגיטימציה, ועל כן תוכל להפנים ביתר קלות כמה וכמה התפתחויות חיוביות שהביאה המודרנה), והן מבחינת היהודים החילונים (כלומר, שהם ירגישו עצמם לגיטימים, לא יפנו אל "הדתיים" כדי לקבל אישור על יהדותם, ועל כן ממילא יהיו "במשחק", כלומר יקחו אחריות על יהדותם), והיא אחד מהמפתחות לשגשוג החברה כאן, הן מבחינה פשוטה והן מבחינת התרבות היהודית (התמשכותה והשתכללותה), ולכן אני שמח מאוד על המאמר של שורק, גם אם לא אסכים עם כל רעיון שמובע בו. אני מקווה לכתוב בעתיד עוד על כך. בינתיים אני ממליץ לקרוא את המאמר.

קבלת שבת על החוף בתל-אביב

ביום שיש האחרון השתתפתי יחד עם זוגתי בקבלת השבת של בית-תפילה על הדק בנמל תל-אביב. בית-תפילה היא קהילה יהודית-ישראלית ליברלית (כהגדרתה), שמארגנת טקסים וחוגגת חגים במשותף. על פי הכתוב באתרם

בית תפילה ישראלי נוצר על מנת למלא את המחסור בקהילה רוחנית, רלוונטית ודינאמית בקרב האוכלוסיה החילונית בישראל, ולחבר אותה עם גישה ייחודית של פיתוח חיי קהילה יהודיים המשלבים זהות יהודית עם ישראלית. לאחר שחוו סוגים שונים של ריטואל יהודי בארץ ובחו"ל, קבוצה של יזמים הגיע למסקנה שאין היום בארץ קהילה יהודית תוססת, העונה על צרכים אלו במרחב החילוני בישראל והקימו, מתוך צורך אישי וקבוצתי, את בית תפילה ישראלי: קהילה יהודית תל אביבית השואבת מהמקורות ומשלבת בהם תכנים של התרבות הישראלית העכשווית.

בית תפילה ישראלי פונה אל הקהל הישראלי החילוני אשר לא מצא את מקומו במסגרות קהילתיות אחרות. היותו לא מזוהה עם זרם דתי כלשהו – דבר המהווה חידוש בפני עצמו- תורם להצלחתו והופך את בית תפילה ישראלי למקום ידידותי עבור אנשים מרקע חילוני ומסורתי כאחד, המחפשים דרכים לחוות את עולם היהודי ואת עולם הרוח שהוא מציע במסגרת קהילתית.

בית תפילה ישראלי הצליח ליצור קהילה הבנויה סביב מודל חדש של בית-כנסת. התפילות וטקסי החיים בבית תפילה ישראלי משלבות מוזיקה חיה, שירה מודרנית, ספרות ותפילות אישיות עם סידור התפילות המסורתי. שילוב זה משקף את אחת מממטרות המקום: לחדש ולרענן את קונספט התפילה, ליצור שפה ליטורגית ישראלית חדשה, ולהציע בסיס רחב לחיי רוח יהודיים בדרך חווייתית.

כלומר יש כאן ניסיון לתת גוון ישראלי לטקסים היהודיים, כלומר א-הלכתי, א-מסורתי, ליברלי, פתוח, רלוונטי ו(כמובן)חוויתי. קבלת השבת היתה יפה ונעימה. על הים ומול השקיעה, סידורים פרי עריכתם חולקו (ובתוכם לבד מקטעי תפילה גם קטעי שירה ואף פזמונים (ביאליק, גולדברג, חלפי, אלתרמן, עמיחי, שמר)), שירים נוגנו ותפילות נישאו והקהל נראה די מרוצה.

אז מה זה אומר שישראלים חילונים מבקשים חיבור מחודש ליהדותם? שובע מהריקנות הקפיטליסטית-גלובליסטית? צמא לזהות / משמעות / רוחניות בחיינו? רצון בקהילה או בהרגשת שייכות לקהילה?

ומה זה אומר שהחיבור הזה הוא לא הלכתי, הוא לא רק מחודש אלא חדש ויצירתי? עצלות פשוטה ללמוד תורה ולקיים מצוות? הבנה שיש לעדכן את ההלכה ברוח ישראלית ולשם כך עליהם לקחת אחריות על יהדותם?

טוב, הלכה אין כאן ממש, אלא יותר חוויה. אולי התחלה של קהילה. כרגע היוזמה היא בת שלוש שנים (אם הבנתי נכון) ולדעתי היא חיובית ביותר, אם נסמוך על כך שלפחות חלק מהסיבות שמניתי לקיומה ומשמעותה אכן נכונות. בסך הכל, מדובר פה על המשך ההתעניינות של הישראלים החילונים ביהדותם, ועל המשך ההתגוונות של היהדות בישראל, ואלו ואלו דברים טובים.

הנה כמה תמונות:

אסטבן גוטפריד, ראש הקהילה, שהנחה את הטקס וערך את הסידור