ישו

ישו היה נשוי. שוב.

כמו שלג בירושלים, אחת לכמה שנים מישהו קם וטוען שישו היה נשוי, ואלמלא האירועים האלימים בסביבתנו הייתם בוודאי שמים לב שאנחנו שוב במעין אקלים שכזה. מצד אחד, שוב גילוי (כלומר, "גילוי") של שמחה יעקובוביץ', במאי סרטים דוקומנטרים, שלכאורה פיענח איזה טקסט ארמי שפירושו הסודי מגלה שלישו היתה אישה וילדים, ופרסם על זה ספר תחת הכותרת “The Lost Gospel”. וכמה בשורות אבודות שכבר עברנו בחיים הקצרים שלנו.

מצד שני, ה-Atlantic מפרסם בגליונו האחרון מאמר ארוך על הפפירוס הכתוב קופטית שהציגה לפני שנתיים החוקרת המכובדת קרן קינג, ואשר לפני חצי שנה אושר בבדיקות מעבדה שהוא אכן עתיק (כתבתי על זה כאן). בפפירוס המקוטע נראית שורה ובה ישו אומר "אשתי". כמובן שגם אם כך כתוב באיזה פפירוס מלפני 1500 שנה זה עוד לא אומר שזאת האמת ההיסטורית, אבל זה עדות שלפחות נוצרים מסויימים סברו כך. המאמר באנטלנטיק מסביר למה למרות בדיקות המעבדה יש קונצנזוס בעולם המחקר שהפפירוס מזוייף (בקצרה, המילים והמשפטים בו יותר מדי דומים לאלו שבפפירוסים אחרים, מה שמעלה חדש להעתקה).

מצד שלישי, החוקר ג'יימס טבור פרסם טקסט קצר בהאפינגטון-פוסט, ועוד כמה טקסטים לא קצרים בבלוגו, שבהם הוא מסביר למה הוא השתכנע שלישו היתה אשה, כלומר שהיה נשוי. לא קראתי את רשימות הבלוג, אבל הרשימה בהאפינגטון פוסט מביאה את הטענות הרציניות ביותר ששמעתי לעניין. טודור לא מסתמך על פפירוסים אפוקריפים או ספרים עתיקים בארמית, אלא מנתח את הברית החדשה עצמה ומעלה שאלות על סבירותם של סצנות וטקסטים בה. למשל, הוא מזכיר שפאולוס המליץ לא להתחתן, ושפאולוס מצביע על עצמו כדוגמא למי שבחר היטב ונשאר רווק, אבל באופן מוזר לא מזכיר באותה נשימה ולמען אותו טיעון את ישו. וראו עוד טיעונים שם.

כמובן, כל עיסוק בחיי המין של ישו נשמע כמו שידור חוזר ולא מוצלח של הספר/סרט 'צופן דה-וינצ'י, מה עוד שגם השידור הראשון היה חלש. תמיד כיף ללעוג לכנסייה ועוד לעשות בדרך הון תועפות, וזה ודאי אינטרס של רבים. העובדה שישו היה נשוי גם מפריעה להשערה המעניינת שהוא היה בכלל הומו, השערה שגם למענה ניתן למצוא עדויות טקסטואליות מענינות (כפי שעשה תאודור ג'נינגס בספרו The Man Jesus Loved). אבל… מי יודע. רק אלוהים ומריה מגדלה.

שיר של בורחס

2014-10-17_122726אני לא יכול להפסיק לשוב ולקרוא את השיר הזה. שיר של חורחה לואיס בורחס, מתורגם (לטעמי מופתית, אם כי ספרדית אני לא יודע) על יד אורי בן-דוד, שמופיע בספר 'שאין יודעים דבר: כתבים על אמונה' של בורחס בהוצאת כרמל. יש בו משהו שמכשף אותי, וזה מעבר לתובנה היפה שנותן לנו בורחס בסופו.

כדי להבין את השיר צריך לתאר את הסצנה שמופיעה בבשורה על פי לוקס, פרק 23: ישו נצלב, והוא מוצב בין שני גנבים (הרומאים לא טרחו להקדיש מקום מיוחד לכל פושע שהם הוציאו להורג). אחד הגנבים לועג לו וקורא לו להושיע את שלושתם אם אכן הוא המשיח; השני גוער בראשון, ספק רומז שישו הוא האלוהים, ומבקש מישו לתת איזו מילה טובה כשהוא מגיע למעלה. אומר לו ישו: אנחנו ניפגש למעלה. יענו, התקבלת, see you in heaven.

בורחס לוקח את הסצנה הקטנה הזאת ומחלץ מתוכה ביד אמן את היסודות הדרמטיים העצומים שיש בה. כסופר יצירתי מאין כמוהו דווקא כאן הוא משתמש במיתוס הדתי, בכתב הקודש, כדי להוסיף עליו ערבסקות ולהעצים את היופי שבו, ויש בזה משהו שיוצר לפחות עבורי חוויה אסתטית מיוחדת ומרגשת.

אם המשיח חוטאת – מין אסור והמסורת המשיחית היהודית

לא מזמן, בהקשר מעשיו של דוד "הכי טוב", ששכנע נשים לזנות עבורו בכך שהסביר להן שמחטאים יצא המשיח, כתבתי בפייסבוק על הרעיון המדהים שעובר כחוט השני המסורת היהודית, והוא שהמשיח יבוא דווקא מתוך חטא. והנה כעת הגיע לידי ספרה של עמיתתי וידידתי ד"ר רות קרא-איוונוב קניאל, שעוסק בדיוק ברעיון הזה.

הספר מטפל באותו נושא מרכזי אבל נשכח, ונשכח למרות שהוא מרכזי ומפני, אפשר לתאר, שהוא בסופו של דבר עוסק בנשים – ועוד נשים אסרטיביות. מדובר בסיפוריהן של אמהות המשיח, כלומר אותן נשים שמעטרות את שושלת בית דוד, החל מראשיתה אצל בנות לוט המפתות את אביהן לשכב עמן ולעבר אותן, דרך תמר המתחפשת לזונה ומפתה את יהודה (אבי שני בעליה שמתו) לשכב עמה ולעבר אותה, ועד רות המפתה את בועז לשכב עמה ולעבר אותה (ואפשר להוסיף כאן את בת שבע שמפתה – אמנם ללא ידיעתה – את דוד המלך עצמו).

קניאל מזהה כאן "סצנת דפוס" שבה האישה יוזמת מגע מיני אסור, הגבר אינו מודע, חלש או טיפש, הצדדים חוטאים, אולם תוצאות החטא משמחות עד בלי די: אותו מגע מיני הוא חוליה בשושלת שתביא את המשיח.

המסע של קניאל עובר מהמקרא, דרך חז"ל ועד ספר הזוהר, כאשר בכל תחנה מתווספת שכבה המסבירה בצורה נוספת את אותו felix culpa. היא מגייסת לטובתה את אליאדה, בטאיי, פוקו ויונג כדי לרדת לעומק חידת הנהפוך-הוא הזאת, ומעלעול ראשוני בספר המסע נראה מרתק ביותר.

אגב, לידיעת הקורא בנצי גופשטיין ודומיו, כדאי לשים לב שכל אותן אמהות משיח הן נשים זרות: בנות לוט כמובן אינן יהודיות, רות היא מואביה, תמר אמורית, ובת שבע היא אשת אוריה החתי. אבל היי, מה זה משנה מה שכתוב בתורה, לא ככה?

אבל אותי דווקא עניינה אישה נוספת, גם היא אם משיח, אחת – מריה. בניגוד לאמהות המשיח האחרות היא יהודיה, ובניגוד אליהן לא רק שהיא לא מקיימת יחסי מין אסורים, אלא שהיא לא מקיימת יחסי מין בכלל. היא "טהורה" לחלוטין. מעניין לא? קניאל מתייחסת למריה בסוף ספרה, ומציעה שהיא מייצגת את "שיבת המודחק" המקראי, מציפה את חטאיהם של אמותיה הקדומות (שהרי היא מבית דוד), אולם מטהרת אותם ואותן על ידי הדגם ההפוך בדיוק.

זו הצעה מעניינת ובהחלט אפשרית, אולם הייתי רוצה להציע הצעה נוספת. סיפור לידת הבתולין של ישו כנראה לא היה ידוע לרבים מהנוצרים הראשונים. באוונגליון הקדום ביותר, זה של מרקוס, הוא לא מופיע כלל. גם בבשורה על פי יוחנן הוא איננו. לעומת זאת אצל חז"ל מופיע הסיפור הידוע על החייל הרומאי פנטרא, שהוא – הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף – זה שהקדים את יוסף ועיבר את מריה.

ובכן, מה אם הסיפור המיני-עברייני הזה היה מקובל גם על הנוצרים הראשונים (שהיו כמובן יהודים)? מה אם להם היה ברור שהמשיח – אם הוא באמת משיח – נולד מחטא? מה אם לא רק שהסיפור על פנטרא לא הפריע להם, אלא שהוא דווקא אישר מבחינתם את משיחיותו של ישו? ומה אם אחרי כמאה שנה, כאשר הנצרות כבר התחילה, בעקבות פאולוס, את תהליך ההלניזציה שלה, היה חשוב לנוצרים (שאז כבר היו לרבים מהם שורשים יווניים) לעמוד על טוהר אמו של המשיח (שאז כבר היה גם אלוהים)? מה אם רק אז הפכה לידת הניאופין ללידת בתולין?

הרעיון של קניאל עדיין תקף, משום שכך בסופו של דבר הנצרות התגבשה, אבל מעניין מאוד מה קרה באותן מאה-מאתיים שנים ראשונות לתולדות הנצרות. ולמי שרוצה להבין יותר את הדי-אן-איי הסקסו-חתרני של המסורת המשיחית היהודית, כדאי לעיין היטב בספרה של רות קרא-איוונוב קניאל.

דף הספר.

31-5963_b(2)

שלמה קאלו נפטר

שלמה קאלו נפטר היום בבוקר. קאלו, אפשר לומר, היה זקן השבט של הניו-אייג' הישראלי. הוא היה מנהל מעבדה שזכה לאירוע "הארה" בתחילת 1969 ששינה את חייו. אחריו אסף סביבו תלמידים, והחל במלאכת תרגום (מתרגומים לאנגלית) לעברית של הקלאסיקות של הרוחניות המזרחית (הדהרמפדה, היוגה-סוטרות), ובעצם הנגיש אותם לראשונה לקורא העברי. אחר כתב כמה ספרי הדרכה רוחנית בעצמו. באותה תקופה מעגלי המחפשים הרוחניים היו מצומצמים בהרבה מהיום, והוא העמיד את אחת הקהילות הרוחניות מונהגות הגורו המשמעותיות הראשונות בישראל, קהילה שהחזיקה מעמד עד לזמן הזה.

קאלו באופן מעניין עבר תהליך מנוגד לרוב המחפשים הרוחניים של ימינו. כפי שכתבתי בהזדמנות, במהופך למהלך היותר מוכר של נטישת הדת המערבית, על המיתולוגיה והתיאולוגיה שלה, לטובת רוחניות אינדבידואלית המתבסמת מרוחות המזרח הרחוק, עם הזמן החל קאלו להיות מוקסם מדמותו של ישו מנצרת בפרט, ומהמיסטיקה הנוצרית בכלל (ג'וליאן מנורוויץ' ופטר דונוב חביבים עליו במיוחד). בעשור האחרון של חייו ראה בישו את המשיח עליו התנבאו נביאי ישראל. ההיסטוריה המקראית של העם היהודי תפסה מקום מרכזי בהגותו הדתית, והוא גרס שגאולה אמיתית תבוא לא מהארה רוחנית, אלא כחסד שמימי מישו.

נפגשתי עם קאלו לפני שבע שנים. דיברנו על דרכים רוחניות שונות ועל מורים רוחניים מהעבר ובני זמננו, והתרשמתי מדמותו מלאת היושרה והוודאות. הוא היה איש אמת, נאמן לדרכו, סגפן באופיו, ובעל כישרון כתיבה ייחודי. יהי זכרו ברוך.

בראשית היה הדבר – ספר חדש

בימים אלה יצא לאור הספר 'בראשית היה הדבר: שמונה שיחות על הבשורה הרביעית', מאת יאיר זקוביץ, חוקר המקרא הותיק, וסרג' רוזר, חוקר נצרות מהאונ' העברית. הספר נכתב כשמונה דיאלוגים בין שני המומחים, העוסקים כולם באוונגליון הרביעי של הברית החדשה, הבשורה "המיוחדת", "התיאולוגית" או "המיסטית", זו שנכתבה בשנות התשעים של המאה הראשונה לספירתם ושמתחילה במילים "בראשית היה הדבר", ובכך בעצם ממצבת עצמה כספר 'בראשית' חדש.

זקוביץ ורוזר דנים ביחסו של מחבר הבשורה ליהדות וליהודים, על תפיסתו המשיחית, על הבנתו את שליחותו של ישו, וכמובן על מקורותיו ושורשיו הרעיוניים והתרבותיים. זקוביץ מביא לשיחה מקבילות מקראיות רבות שבעזרתן נבחנים דבריו של "יוחנן" כהמשכיות של רעיונות יהודיים קודמים, או כמהפכה, ורוזר משלים מתוך עמדותיו ועמדות המחקר הנוכחי על הבשורה ועל הברית החדשה. השיחה לוקחת אותם למחוזות התורה, הנביאים, הספרים החיצונים, כתות מדבר יהודה, הגנוזיס ועוד ועוד.

מדובר במסע רב ידע ומעניין בנפתולי ראשית הנצרות ויחסיה עם מורשת היהדות, וגם בניסיון ראוי להנגיש בצורה נוחה שיח אקדמי לציבור המשכיל (אם כי, עלי להודות, הספר עדיין לא קל לקריאה). מומלץ למתעניינים.

דף הספר
המבוא

srvrutil_getImg

וישו אמר להם, אשתי…

jesus-master675

מה שאתם רואים לפניכם הוא חתיכת פפירוס שעליו כתב קופטי. כתובים עליו בין היתר המשפטים "וישו אמר להם, אשתי…" וגם "היא תוכל להיות תלמידה/שליחה (disciple) שלי." הפפירוס הוצג לראשונה ב-2012, אבל היום פורסם שבדיקות מעבדה קבעו שככל הנראה לא מדובר בזיוף, אלא בפריט שנוצר בין המאה הרביעית למאה השמינית. אם זה נכון זה בהחלט לא אומר שישו היה נשוי, אבל זה אומר שהיו נוצרים (או גנוסטים) שחשבו שהוא היה נשוי, וכן שהם כנראה חשבו שנשים יכולות להיות שליחות, דבר המתקשר לדיון בימינו על אפשרותן של נשים לשמש ככוהנות דת בכנסיה הקתולית.

אולי זכור לכם שדן בראון השתמש בטענה שלישו היתה בת זוג כדי לעשות הרבה כסף מהספר/סרט 'צופן דה-וינצ'י'. הוא התבסס על טקסט אחר, 'הבשורה על פי מריה', טקסט גנוסטי שהתגלה בנאג חמאדי ובו ישו בוחר במריה מגדלנה כחסידתו הקרובה ביותר (אבל על פי הטקסט לאו דווקא כבת זוג). הטקסט הנוכחי מזכיר את מריה, וגם כאן, כמו ב'בשורה על פי מריה' יוצאים (כנראה) חסידיו האחרים של ישו וטוענים שמריה אינה ראויה לכבוד שניתן לה, אבל כאן היא (כנראה) במפורש אשתו.

ה-Harvard Theological Review הקדיש את גליונו האחרון כולו לעניין הזה, והעלה אותו היום לרשת. המאמר הפותח אותו שייך לקרן קינג, מומחית לנצרות קדומה וגנוסטיציזם, והיא מתייחסת בו בהרחבה לפפירוס. היא משווה אותו לטקסטים עתיקים אחרים שבהם לישו היה קשר מיוחד עם מריה מגדלנה, ועומדת על קשרים אפשריים ביניהם. בסופו של דבר, היא כותבת, גם אם מדובר בנישואים עם מריה, הם יכולים להיות ללא יחסי מין, או בכלל מטאפוריים. מה שכן, היא חושבת שהדיון על אפשרותן של נשים להיות תלמידות/שליחות בהחלט עולה מתוך המעט הכתוב.

עיתון הואתיקן הכריז כי מדובר בזיוף.

מאמר בנ"י טיימסגליון ה-Harvard Theological Review; מאמרה של קינג.

רומני על ביאתו השנייה של ישו והיהודים

וידאו שהפך ויראלי בימים האחרונים מראה את רומני מדבר על אמונות כנסייתו. בין השאר הוא מדבר על כך שביאתו השנייה והסופית של ישו תתרחש בהר הזיתים, אז "יחצה" ישו את ההר, ויעצור מלחמה שמטרתה "להרוג את כל היהודים" (אני מקווה ששמעתי נכון – ראו בסביבות 1:30). לאחר מכן ישלוט ישו אלף שנה, ה"מילניום" המפורסם, משני מקומות: ירושלים ומיזורי. יש למה לצפות.

עוד על כך כאן.

שני תרגומים של קלאסיקות רוחניות

הראשון הוא הבשורה על פי תומא. מדובר בהוצאה מחודשת, של הוצאת כרמל, לתרגום משנות התשעים של המשורר אמיר אור. זהו טקסט יפיפה, שהיה פופולרי מאוד גם בזמנו, כלומר במאות הראשונות לספירה. הוא נמצא באותו אוצר נפלא בנאג-חמאדי, יחד עם טקסטים גנוסטיים רבים. הוא עצמו גם בעל נטייה גנוסטית קלה (למשל, בנטייה להתבדל מהחברה ובחיפוש אחר ידע גואל), אבל ללא הדואליזם הממאיר שמאפיין את הכתות האלה. הנה קטע לדוגמא:

ויאמר ישוע: והיה אם יאמרו אליכם הנוהגים אֶתכם: "ראו, המלכות בשמים היא", כי אז קָדַם לכם עוף השמים. ואם יֹאמרו אליכם: "בים היא", כי אז קדמו לכם הדגים. אבל המלכות היא בתוככם; ומחוץ לכם היא. דעו את עצמכם ותיוודעו. והבינותם כי בני האב החי אתם. אך אם את עצמכם לא ידעתם, בִָּעֹני אתם, ואתם העֹני. (קטע ג')

הטקסט חסר את הנראטיב המלווה את חייו של ישו, כמותו ניתן למצוא ב"בשורות" שבברית החדשה, ומביא רק מעין אמרות שפר שמיוחסות לבן האדם. חלקן מקבילות לאמרות של ישו שניתן למצוא בברית החדשה, וחלקן מקבילות לספרות חכמה כגון משלי או בן סירא. בהקדמתו מייחס אמיר אור את הטסקט לסוף המאה הראשונה לספירה, אולי לראשית השנייה, וטוען שהוא כנראה נאמן יותר למקור המשותף של הטקסט הזה ושל הטקסט המשוער Q, שממנו נלקחו האימרות של הברית החדשה – כלומר ייתכן שהבשורה על פי תומא מביאה אמרות שמצוטטות ביתר דיוק מפיו של ישו.

לתרגום ההוא (שלמעשה, ניתן למצוא את כולו כאן כ-pdf) הוסיף אמיר תרגום לטקסט נוסף, המנון הפנינה, שמתאר את מסעה של הנשמה אל על, אל האלוהות האחת המושלמת.

הספר השני הוא תרגום של סיפורי מעשיות שונים שסיפר המיסטיקן הפרסי ג'לאל א-דיו רומי. רומי, שחי במאה ה-13, הוא כנראה המשורר המפורסם והאהוב בעולם, ושיריו תורגמו לעשרות שפות, כולל עברית כמובן. המיוחד בספר הזה הוא שהוא מציג סיפורים של רומי כאמור, אם כי לדאבון הלב לא מתורגמים מהמקור הפרסי.

הספר יוצא בהוצאת חד קרן. מעיון באתר ההוצאה נראה שהם מתמקדים בספרות רוחנית, ושמא רוחניקית. הספר הזה עצמו יצא בסדרה שמכונה "נתיבים מיסטיים", והוא אמור להיות מלווה בקלסיקות של המיסטיקה העולמית כגון הטירה הפנימית של תרזה מאווילה, חייו של מילארפה של הרוקה, וענן אי-הידיעה של אותו מיסטיקן נוצרי אנונימי מהמאה ה-14. אם הם יצאו לאור, ואפילו לא בתרגום מהמקור, זאת תהיה תרומה יפה לקהל שוחר הרוח בארץ.

סופית: ישו מגיע שנית ב-21 למאי

קבוצת נוצרים, בעלי האתר הזה, מפרסמים בימים אלה שלטים ברחבי ארה"ב שמכריזים שביאתו השנייה של ישו תתרחש בעוד כחצי שנה, ב-21 למאי:

על פי המדווח כאן הקבוצה גורסת שאחרי כמה חודשים של חיים משותפים עם המשיח, העולם כולו יגיע לקיצו, ב-21 לאוקטובר 2011. באותה כתבה מובאים נתונים על פיהם 79% מהאמריקאים הנוצרים מאמינים בביאת המשיח, ו-20% מהם מאמינים שזה יקרה עוד בחייהם. מסתב שאחוזים בודדים חושבים שהם גם יודעים בדיוק מתי.

וכן, על היהודים להתנצר.

גלן בק על… הנצרות!

גלן בק, למי שלא יודע, הוא אחד הדוברים הרהוטים והפופולרים והמסוכנים של הימין הדתי בארה"ב. בתוכניתו ביום שלישי שעבר הוא נשא הרצאה שלמה נגד "תיאולוגיית שחרור", כלומר הזרם הנוצרי שמבקש לגייס את סמכותו של ישו כדי להילחם בעוני ולתמוך בזכויות סוציאליות. אבל הנאום של בק כולל הרבה יותר מזה: הוא למעשה חוזר כאן על כל עקרונות היסוד של הנצרות, כולל הגאולה האישית, הצורך בחסד כדי להיגאל וחוסר התועלת שבמעשים, ואף זוכר מאשים את היהודים ברצח ישו. ממש יופי של קורס מזורז הן בנצרות והן באוונגליזם בן זמננו בארה"ב. והוא גם לא שוכח להתנצל שהוא בכלל מורמוני. מומלץ למי שבעניין.

Glennbeck