יעקב ידגר

על ספרו החדש של יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism

התפרסמה ביקורת קצרצרה שכתבתי ב-Religious Studies Review על ספר חדש של פרופ' יעקב ידגר, חוקר שאני מאוד אוהב את כתיבתו ושכתב כמה חיבורים מאירי עיניים על היהדות המסורתית. בספר הזה, Sovereign Jews: Israel, Zionism and Judaism, הוא מטפל בתנועה הציונית ובחילון היהדות שהיא תיווכה.
 
כפי שאני כותב, הוא מצטרף כאן לז'אנר חדש שמתבסס בשנים האחרונות, והוא כתיבה על הכניסה של היהדות למודרנה תוך התאמתה למודל המודרני-חילוני-פרוטסטנטי של המערב (גם אני עצמי כותב ספר שעוסק בזה), והוא עושה זאת היטב.
 
אתם יכולים לקרוא בטקסט את העיקר. ידגר עומד על ה"אמביוולנטיות", כלשונו, של התנועה הציונית כלפי המסורת, מחד דוחה את ביטוייה שלתפיסתה הם "דתיים", מאידך משתמשת בה ומבקשת לבסס עליה לאומיות "חילונית". התוצאה היא יצור כלאיים המלא בסתירות פנימיות (אם כי יש לומר שרבים וטובים חיו עם סתירות פנימיות עד שיבה טובה).
 
ידגר מבכר את היהדות המסורתית, ונותן קייס טוב ליתרונותיה, אם כי תוך כדי כך הוא רואה לנכון לא רק לפרק את הציונות החילונית אלא לקבוע משום מה שהציונות-הדתית לא ממש קשורה למסורת שכן היא "ממציאה מחדש" את משמעות המסורת היהודית ככלי בשירותה של מדינת הלאום. אני הראשון להודות שיש בזה אמת, אולם למה לקבוע שזה לא ביטוי אותנטי של המסורת היהודית בעידן הנוכחי? (בכלל, נדמה לי שהתחרות על הזרם הנאמן ביותר למה שהיה בעבר אינה אמורה להיות עיסוקו של החוקר.)
 
כל זה לא גורע מאיכותו ותרומתו של הספר, שכאמור בטקסט, בהחלט מומלץ. הבנתו של ידגר את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה יכולה לעזור לנו להבין, למשל, מדוע לא רק קשיים קואליציוניים עומדים בדרכה של ממשלת ישראל (הציונית חילונית, עם או בלי סיוגיי מירכאות כפולות) לשנות אותו. אם הסטטוס קוו הינו "כלי מרכזי של התיאופוליטיקה של הריבונות הציונית", כלומר אחת הדרכים בהן היא מגדירה את עצמה, ודאי שלא כדאי לפרק אותו, , לפחות לא רשמית, גם כשהתנאים בשטח כבר מזמן השתנו. עיינו ערך מרכולים או כדורגל בשבת, נישואים אזרחיים וכמובן, כמובן, גיור.
Capture1

על דת וחילון ביהדות זמננו – ביקורות ספרים

בגיליון האחרון של תיאוריה וביקורת, אביב 2014, מתפרסמות שלוש סקירות מעניינות של ספרים העוסקים בתהליכי הדתה וחילון ביהדות זמננו.

הסקירה הראשונה, מאת ריבי גיליס, מתייחסת לספרים הדתל"שים מאת פוריה גל גץ, המסורתיים בישראל: מודרניות ללא חילון מאת יעקב ידגר, חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית מאת ניסים ליאון ומעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית מאת יאיר שלג.

גיליס עומדת על האתגר שבאבחון מה שלמעשה מתגבש כמגזרים חדשים בחברה הישראלית, ששוברים במידה רבה את החלוקה הישנה ל"חילוניים" מול "דתיים". היא כותבת שמהספרים עולה ש"תזת החילון איבדה את מעמדה כתזה השלטת בחקר הזהות היהודית הדתית/חילונית בישראל", דהיינו כבר אין ציפיה שהמודרנה תביא איתה את העלמותה של הדת כתופעה חברתית או נפשית משמעותית. על פי גיליס

ניתן למצוא בספרים שני מודלים של זהות דתית–יהודית. האחד של יהדות–נוצרית והשני של יהדות–מוסלמית. מודל אחד נשען על שאלות של אמונה והשני נשען על שאלות של פרקטיקה דתית, של הלכה. לפי מודל הנוצרי, דתי הוא מי שמאמין באל ואילו לפי המודל המוסלמי, קיום מצוות הוא שמעיד על דתיותו ואמונתו של דם. הקריאה בספרים מצביעה על כך ששני המודלים הללו הם בעלי צבע אתני מובהק כך שהמודל הנוצרי מזוהה עם אשכנזיות והמודל המוסלמי מזוהה עם מזרחיות. (עמ' 288)

המסורתיים מן הסתם שייכים למודל המוסלמי. הדתל"שים, למודל הנוצרי. על כן "אין דבר כזה דתל"שים מזרחיים" (כפי שטוען מרואיין בספרה של גל גץ), שכן מה שמעסיק את הדתל"ש הוא האם הוא מאמין או לא, ומה שמעסיק את המסורתי הוא מה עליו לקיים על מנת להיחשב "באמת יהודי" (כדבריו של לאון), גם מתוך ספרו של יאיר שלג אפשר להבין שקיימים מודלים שונים של התקרבות ליהדות: המחפשים יהדות (כזהות) והמחפשים אלוהות (כרוחניות). גיליס מסכמת שאפשר להסיק מתוך הספרים שבין השאר מתקיים תהליך של "מזרחיזציה של הדת".

הסקירה השניה היא של דוד סורוצקין, על הספרים כינון החילוניות של טלאל אסד; שורשי החילון של שמואל פיינר (שכתבתי עליו כאןכאן) ו-Early Modern Jewry: A New Cultural History של דיויד רודרמן. סורוצקין כותב על תפיסות החילון שמשתקפות מתוך הספרים הללו, אף שחלקם כלל לא מנסחים תפיסה כזאת באופן רשמי. הוא מנצל את ההזדמנות כדי להבהיר שוב את הניתוח שלו, המבריק לדעתי, של תהליך החילון ביהדות (כתבתי עליו קצת כאן), על פיה עלייתו של הסובייקט המודרני מונחת בבסיסה של החרדיות, כמו גם של החילוניות היהודית (כלומר, החרדיות אינה "תגובה" למודרנה, אלא חלק אינטגרלי ממנה). במילותיו של סורוצקין:

המוכיחים הדתיים במאות השבע–עשרה והשמונה–עשרה לא תיארו בפשטות תמורה היסטורית אובייקטיבית, אלא לקחו חלק פעיל בעיצוב משמעותה ובסרטוט גבולותיה. במילים אחרות: הפנייה אל הגוף ואל שפת הגוף יצרה מיקוד באופני התנהגות, לבוש ופנאי, ועוררה את התביעה לסילוקם של גורמים שונים המגדירים תחומים אלה. הוויכוח על הגבולות הלגיטימיים של החולין בפרק הזמן האמור אינו מייצג אפוא התרחשות ממשית של "חילון" במובן של "ערעור חומות הדת", כפי שהבינו זאת שוחט ופיינר בעקבותיו, אלא, מבחינות מסוימות, דווקא את ההפך הגמור: את השינוי והטרנספורמציה של הדת, שהחלה לבחון את החברה היהודית מבעד לזכוכית מגדלת ולהקיא מתוכה צורות התנהגות שאליהן הייתה אדישה יותר קודם לכן. בהקשר זה, טענתי היא שה"חילון" מוגדר דווקא באמצעות הטקסטים הדתיים. טקסטים אלה הם נשאיו העיקריים של תהליך החילון, ולא הגורמים ההדוניסטיים, הסוטים או הכופרים המסומנים על ידם. (עמ' 309)

הסקירה השלישית היא של עופר שיף, שסוקר שלושה ספרים שמנסים להתמודד עם המשבר ההולך ומתהווה בין יהדות ארה"ב ליהדות ישראל, וזאת סביב שאלות של ערכי הדמוקרטיה בישראל ובשטחים.  הספרים הם Peter Beinart, The Crisis of Zionism; Judith Butler, Parting Ways: Jewishness and the Critique of Zionism; Norman G. Finkelstein, Knowing Too Much: Why the American Jewish Romance with Israel is Coming to an End . על פי שיף אצל כל השלושה מתגלה דפוס על פיו "יחסם הביקורתי כלפי ישראל ומדיניותה משקף את אופן התמודדותם עם דיסוננס פנימי בתפיסת הזהות העצמית שלהם כיהודים אמריקנים וכליברלים."

את הגורם הבעייתי מבטא ביינרט, כשהוא מדבר על "הקונפליקט הגובר שבין הערכים הליברליים המאפיינים לטענתו את מרבית יהודי ארצות הברית, לבין המדיניות הישראלית שהולכת ונעשית מזוהה עם ערכים של שמרנות וכוחנות." על פי שיף הכותבים מנסים בין השאר להציל לא רק את מערכת היחסים עם ישראל, אלא את הליברליזם של קהילותיהם, כאשר החשש הוא שיתרחב מצב, שעל פי ביינרט כבר התחיל, בו

מרביתם של תומכי ישראל בקרב יהדות ארצות הברית פחות ופחות חרדים לערכים הדמוקרטיים והליברליים, ואילו בעלי דעות ליברליות ודמוקרטיות פחות ופחות תומכים בישראל. (עמ' 317)

בעוד שביינרט מבקש לאחות, באטלר מבקשת להפריד, ולזנוח את הציונות לטובת יהדות ליברלית "באמת". על פי באטלר

אף שבוודאי אפשר לגזור באופן רחב עקרונות מסוימים של שוויון, צדק ודו–קיום ממקורות יהודיים, כיצד אפשר לעשות זאת מבלי להופכם לגורם שמפחית מערכן של מסגרות ערכיות השייכות לדתות ולמסורות תרבותיות אחרות?(עמ' 320)

כלומר, בפשטות, לאומיות או תרבות ייחודית פירושה – בהכרח! – אפלייה. על פי שיף "באטלר קובעת כי כדי שערך של צדק יהיה תקף, חייבת להיות דרך שמאפשרת לו להתנתק מהמסורת הפרטיקולרית שבה צמח." באמת, קראתי מספריה וממאמריה של באטלר בשקיקה, אבל כאן היא לדעתי פשוט מדברת שטויות. עם זאת, זו עמדה שחייבים כיום, ויותר ויותר, להתמודד איתה.