יוסף רוסו

הר הבית וענף ציוני דתי חדש

haha3קטע קצר מתוך מסעו של יוסף רוסו, עורך עלון בית הכנסת 'עולם קטן', במעלה הר המוריה יחד עם המדריך ארנון סגל (מחר בבתי הכנסת).

שני דברים לשים אליהם לב:
– יראת הגאווה הלאומית שגוברת על יראת שמיים (רוסו מבקש מחילה מה' וזוקף את הגב);
– המקדש ייבנה בזמננו "אם נרצה", ולא "אם ירצה ה'".

אלה ההבדלים הקטנים האלה שבסופו של דבר מתגבשים לכדי ענף ציוני-דתי חדש.

אלי אוחנה ואצילי הרוח

2015-01-29_071655

מאמר המערכת של בטאון בית הכנסת 'עולם קטן' (כותב: יוסף רוסו) מסביר מה ערכו של אלי אוחנה: שיער ללא קשקשים, בן דמותם של "המוני מזרחיים שמחבבים לאומיות ומסורת". אמנם כניסתו "הביתה" (כלומר למפלגה של המגזר) "גורמת לחלקנו בחילה", אבל צריך לזכור שיש לו ולדומיו "חיבור לא קוקניקי לקב"ה".

בהמשך מביא רוסו ציטוט מאת הרב קוק. למרות שלקוק יש כנראה חיבור קוקניקי לקב"ה, כמו רוסו הוא מצליח להבין את אלה שאין להם: "הצד
המשותף של אצילי הרוח עם ההמון, הוא הכוח המקיים את שני הצדדים על מעמדם היפה, ומשמרם מכל ריקבון והתנוונות מוסרית וחומרית" – כלומר הציונות הדתית היא "אצילי הרוח" והמזרחיים הם ה"המון".

אני רוצה לדלג ברשותכם על הגזענות הבוטה של רוסו, ולהפנות את תשומת לבכם לדגם האפולוגטי שבו הוא משתמש, שלובש צורה של התרצנות הפטריארכלית שנשמעת במגזר לא פעם. זו מספרת לנשים שאמנם רצונן להיות שותפות בעבודת ה' הוא חיובי, אבל שה"חיבור" שלהן אליו יתברך הוא "שונה", "פנימי", "פשוט", או "טבעי" יותר. כמו אצל המזרחיים עבור רוסו, גם כאן יש בהחלט צורך באיחוד בין שני הצדדים, גבר ואישה, אצילי רוח והמון. אבל ראוי לשים לב שבכל חיבור כזה ההיררכיה נשמרת – למעשה, היא אף מחוזקת. על פי הדגם הזה הצד העליון לוקח תחת חסותו את התחתון, מקבל ממנו מעט "טבעיות", ובתמורה מראה לו את האור ומאפשר לו, לצד הנחות, להגשים את יעודו. אבל שוב: רק בכפוף לצד העליון.

אלי אוחנה, אם במקרה אתה קורא את זה, רק שתדע שזה מה שחושבים עליך לפחות חלק מהדיירים בבית החדש שלך. הם אצילי הרוח ואתה ההמון. הם בעליך ואתה האישה שלהם.

חרד"ל מתקרב לגינזבורג

לפני שבועיים התראיינתי באנגלית לעיתונאי מסוכנות ידיעות זרה. הנושא: גוש אמונים ותג מחיר. חלק הארי של הראיון התמצה בניסיון שלי לשכנע את המראיין שמדובר בקבוצות שונות, חברתית ואידיאולוגית, שהקשר ביניהן רופף במקרה הטוב. אלה בתי מדרש שונים, מטאפורית ומילולית, כאשר הראשון נשען על עיבוד פוליטי לתורותיו של הרב קוק, ואילו השני יוצא מתוך הגותו והנהגתו של הרב יצחק גינזבורג, שבעצמו מגיע מחב"ד. כפי שראינו לאחרונה בסקר שבוצע באונ' אריאל, הזיהוי השגוי הזה הוא לא נחלתם של עיתונאים מחו"ל בלבד, אלא של רוב הציבור בארץ.

והנה, ביום שישי זה בעלון בית הכנסת 'עולם קטן', כנראה עלון בית הכנסת הפופולרי ביותר כיום, מפרסם העורך, יוסף רוסו, את הפסקה המטורפת להלן. רוסו הוא חרד"ל נאמן של הציונות הדתית, ואפשר לומר שהועדה הרוחנית של העלון, שמאשרת את תוכנו, מורכבת מהרבנים שלמה אבינר ושמואל אליהו. ללא ספק, בדבריו אלה הוא מתקרב מאוד לתפיסה הגינזבורגית. גם הרצון לנקמה, גם הדגש על חוסר מידתיות, על פראיות חסר רסן ומתפרצת שלכאורה דווקא היא התגובה החכמה, גם הדיבורים על כך שמדובר בשיעור שעם ישראל צריך ללמד את העולם, וכמובן עטיפת כל האלימות המשתוללת הזאת כאהבת ישראל וסולידריות.

אני לא טוען שיש כאן זהות מוחלטת, בהחלט לא. אבל קרבה רעיונית יש ויש. תנועה מהחרד"ל אל מעיינות 'עוד יוסף חי', וגמיעה לא זהירה של הסגנון המתקתק והתוכן הארסי. מתיחת הזהות בין אלימות לאהבה, הרעיון שליהודים לא רק מותר אלא אף חובה להתנהג בפראיות ברוטלית, התפיסה שעל ידי זה הם מלמדים את העולם ואת עצמם ערכים ומפגינים סולידריות, הדיבור הנונשלנטי על "ממלכה ישראלית"… מישהו כאן קרא את 'תורת המלך' ומירקר לעצמו פסקאות נבחרות.

2014-06-18_2209362