יום העצמאות

האם לנער הזה התפללנו? מאמרון שלי לכבוד יום העצמאות בעלון 'עולם קטן'

מערכת היחסים שלי עם עלון בית הכנסת 'עולם קטן' עוברת שדרוג. אם עד כה הייתי, נאמר, מעריץ מרחוק, הרי שלקראת יום העצמאות הזמין אותי העורך לכתוב מאמרון שיענה על השאלה "האם לנער הזה התפללנו?" ביחס למדינה. הרי הוא לפניכם:

•••

2015-04-21_144932התנועה הציונית מעולם לא ביקשה אך ורק לכונן בית לאומי לעם היהודי. הוגיה וחלוציה, משמאל ומימין, ביקשו לא רק למצוא מקום מפלט לעם היהודי הנרדף, לא רק לממש ריבונות ועצמאות יהודית, אלא גם לבנות חברת מופת, להגשים במדינת היהודים ערכים בעלי משמעות כלל עולמית.

תנועת העבודה ההיסטורית, שהקימה את מדינת ישראל, לא ביססה אותה כמדינת רווחה סוציאליסטית משום שזאת הדרך היחידה שהיא הכירה, אלא משום שגרסה שחברה בה הפערים הכלכליים מצומצמים והדל אינו מגיע לחרפת רעב היא חברה שניתן להתגאות בה, היא אידיאל שאפשר להציגו לראווה מול אומות העולם. כך גם "חמשת הממים" של ז'בוטינסקי או תוכניותיו לדמוקרטיה ליברלית לא היו אלא מודל לחברה נעלה. מיותר לציין, אני מקווה, שגם הרב קוק ביקש לכונן חברה אידיאלית, גם אם בצורה שונה כמובן.

עד 1967 מדינת ישראל היתה קטנה, אבל היה בה כוח מוסרי שכבש את לבבות העולם. הורי היו מספרים לי שמעט אחרי מלחמת ששת הימים הם יצאו לטיול באירופה, והיה מספיק רק לתלות דגל ישראל על התיק כדי שנהגים יעצרו מרצונם ויציעו להם טרמפ. העולם העריץ את העם הקטן והחכם שהצליח להפריח את המדבר ולעמוד מעטים מול רבים.

לצערי הזמנים האלה חלפו. אנטישמיות תמיד היתה ותמיד תהיה, אולם מי שחושב שאפשר לפטור את הביקורת הבינלאומית רק בזה מעוור את עצמו למציאות. האמת היא שאחרי כמעט חמישים שנה של שליטה בכוח על מיליוני אנשים הביקורת מוצדקת. נניח רגע לשאלות על האשמה במצב – נאמר שהפלסטינים אינם אשמים פחות מאיתנו בהיותם תחת כיבוש. גם כך, ברור שכל עוד ישראל שולטת בעם שאינו זוכה לזכויות שוות ואינו מעוניין בשליטתה אין כל סיכוי שהיא תציג בפני העולם חברת מופת.

לא יעזור אם נחליט שהערכים שלנו שונים משל כל העולם, שה"גויים" נענים ל"מוסר נוצרי" ולכן לא מבינים שאנחנו בעצם מוסריים ביותר. הרי כתוב שכאשר ישראל עושים כראוי "לעיני העמים", הללו מזהים את החכמה שבמעשי ישראל ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד). מסתבר מכאן שאם אומות העולם נמצאות מסכימות שישראל חוטאים עלינו לכל הפחות לשאול את עצמנו האם לא ייתכן שסטינו מהדרך.

ולדעתי סטו סטינו. הציונות, שביקשה לקבץ את עם ישראל ולכונן בארצו חברת מופת, מצאה עצמה עוסקת בשיטור ופיקוח על עם אחר, וממילא מחמיצה והולכת את ההזדמנות להציג קהילה שתיחשב על ידי העדים לה ל"עם חכם ונבון". אפילו אם נאמר שהמצב הזה נכפה עלינו, הרי שאת האידיאל הציוני לא הגשמנו. תקועים אנחנו במציאות שלילית, לא לבלוע ולא להקיא, מסתכנים יותר ויותר שגם ההגונים והטובים שבין אומות העולם יגיעו למסכנה שאיננו אלא "עם סכל ונבל".

כדי להחזיר את הציונות למסלול לקראת חברת מופת צריך קודם כל לעמוד בסטנדרטים מינימליים של מוסר. אלו כוללים את הסירוב לשלוט על מיליוני פלסטינים מבלי להעניק להם זכויות שוות. תקוותי לשנת ה-67 של עצמאותנו המבורכת היא שנתקרב ולא נתרחק מחלוקת הארץ לשתי מדינות לאום, אחת לנו, אחת להם. מי ייתן ונזכה לכונן חברת מופת יהודית בארץ ישראל.

החילונים כמקור סמכות לציונות הדתית

הישיבה של הרב טל, שפונתה מגוש קטיף ובעקבות כך הפכה פוסט, או אף אנטי-ציונית, קבעה שלא תחגוג את יום העצמאות עוד, אלא תחגוג ביתר שאת את יום ירושלים. בין הנימוקים השונים למהלך באה הפסקה הבאה:

בישיבה מסבירים כי התחושה משותפת גם לציבור החילוני  "גם החילונים מרגישים שפגה להם ההתרגשות מהיום ובמקום ללכת כמו בעבר בבגדי לבן הולכים לבמות ולמנגלים. זה הפך להיות יום כיף ובילוי כמו בארה"ב ומשנה לשנה אנשים מקושרים פחות לתוכן הפנימי של היום הזה".

כלומר החילונים כאן משמשים כסמן לבחינת קדושתו של היום. אם (אפילו) הם לא מרגישים כלום, ודאי שפגה קדושת היום, ויש למצוא חלופה. מה שמעניין כאן הוא כמובן שהאורתודוקסים הללו נזקקים לחילונים כנייר לקמוס לענייני דת. אז ראשית, זה שוב מחזק את מה שהצבעתי עליו כאן: החילונים נחשבים כיהודים לכל דבר מפני שנשמתם זכה וטהורה, ולא משנה כלל אם הם כבר דור שלישי של אוכלי טרפות ובועלי נידות. אי קיום מצוות לא מוריד מיכולתם לזהות קדושה, להבין אם הם קרובים או רחוקים מהאלוהות.

אבל שנית, עדיין נשאלת השאלה: למה בכלל להביא מהם ראיות? למה לא להסתפק בדעתנו אנו, או בדעת רבנים מסויימים? האם יכול להיות שהתפיסה היא שדווקא מכייון שהחילונים לא מקיימים מצוות, הם רגישים יותר לענייני קודש? כאילו דווקא מכיוון שאין עליהם עול מצוות הם יכולים "להריח" טוב יותר מה אותנטי ומה לא? דווקא מכיוון שהם משוחררים מהמסורת הם קרובים יותר לאמת, ויכולים, שלא כמו רבנים אחרים, שחולקים על הרב טל, לזהות מה באמת צריך לעשות? האם יש כאן מעין תפיסה רומנטית של הפרא האציל מכיוונו של הרב טל כפי החילוניים?