יוכי פישר

יוכי פישר על משבר החילוניות – שאינו משבר החילון

יחד עם משבר הליברליזם נוהגים לדבר כיום על משבר החילוניות או החילון. מזה זמן, למעשה מאז שנות השבעים, נפרדנו מתזת הנאורות הבטוחה-בעצמה, זו שחזתה את קיצה המבוייש של הדת, מדלדלת והולכת אל מול אור התבונה והידע. ברור כיום שהמסורות הדתיות למיניהן כאן כדי להישאר. השאלה היא באיזו מידה ועד כמה העולם המערבי החילוני צריך להילחץ מזה.

בגליון שפורסם היום של הזמן הזה (עורך אסף שטול-טראוריג) נמצא מאמר מצויין של ד"ר יוכי פישר על הנושא. כדי להנהיר את אופי המשבר ועומקו, פישר מבדילה בין חילון לחילוניות (אבחנה שערך גם פרופ' גיא בן פורת בספרו 'הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל').

החילון הוא תהליך מקיף וכולל כל, שבמסגרתו פולחן האל הופך מעיקרון מארגן של כלל התרבות האנושית לעוד "עניין" שאפשר לעסוק בו, ואפשר לא. הדת הממוסדת משונמכת מהיותה סמכות עליונה לכל דבר – מהיסטוריה, דרך בריאות ועד מוסר – לכדי ארגון משמעותי אבל, עבור הרוב, מיותר.

החילוניות, מנגד, היא תפיסה אידיאולוגית שעל פיה חיי האדם חייבים להיות מבוססי-תבונה וחופשיים מהשפעת המסורות הדתיות.

פישר מנתחת את המצב כיום בהתאם לתזה של צ'רלס טיילור, שתופס את העולם המודרני כשרוי בתוך "מסגרת אימננטית". הכוונה היא שהמימד הטרנסצנדנטי של הקיום אינו מקבל הכרה (או מוכחש תמידית), וכולנו חיים בתוך הוויה שאינה פונה החוצה מתוך עצמה: אין משהו "מעבר" לחיים או לעולם המטריאלי הנוכחי. מתוך כך נגזרות התפיסות שלנו לגבי חיינו, החל מאופן ניהולם ועד למטרתם. זוהי התוצאה של תהליך החילון.

פישר מצביעה על כך שבעוד שבמקומות כמו ישראל החילוניות נמצאת בנסיגה, החילון עצמו חזק כתמיד. כלומר, ללא ספק יש בישראל פחות ופחות יהודים שאוחזים בתפיסה אידיאולוגית חילונית (זכרו אישים כברדיצ'בסקי וברנר, זכרו שמקימי המדינה היו אידיאולוגית חילונים סוציאליסטים), ויותר אנשים שמתעניינים במסורת. מאידך, גם תהליכי ההדתה שישראל חווה פועלים בתוך המסגרת האימננטית, ולמעשה לעיתים אף מציגים חילון של המסורת הדתית.

דוגמא פשוטה היא העליה להר הבית. ללא ספק, יותר ויותר יהודים ישראלים עולים להר. מאידך, רובם הגדול, כולל שומרי מצוות שביניהם, עושים זאת מתוך מטרה מוצהרת לחזק את הלאומיות היהודית, את ריבונות המדינה, ולא על מנת לעבוד את האל. אין כאן פולחן הפונה אל האל, כלומר אל מה שמעבר, אלא לאומיות, המדגישה את העולם הזה על הישגיו והטובין שהוא מספק.

עוד דוגמא (פישר מביאה את שתיהן) היא הפניה הסובייקטיבית שנחזית בקרב הציונות הדתית. העניין בנאו-חסידות, ההקשבה ל"קול הפנימי", הדגש על אותנטיות בפולחן, על החוויה דתית, אינו אלא ההפנמה (תרתי משמע) של ההגיון של תהליך החילון: האינדיבידואל הופך למקור הסמכות בכל הנוגע לקשר עם האל, לא המסורת או מפרשיה.

וכאן אני מגיע לפסקה המצוטטת בצילום לעיל: יש בישראל חילון הולך וגובר, אבל פחות חילוניות. אין כמעט חילוניות אידיאולוגית, ונדמה לי שפישר מדייקת מאוד כשהיא תולה את העניין בדלות התפיסה החילונית כיום.

אם בעבר האידיאולוגיות החילוניות הציעו סיפור אטרקטיבי ומלהיב – המרקסיזם והמשיחיות המטריאליסטית שלו, הפאשיזם וקהילת הלאום על עתידה המזהיר – כיום האידיאולוגיות הללו קרסו, והחילוניות חוסה תחת כנפי הליבליזם, ובכך נסוגה לכדי תפיסה שלילית ("אני לא אפריע לך, אתה אל תפריע לי"), לא חיובית ("נתאחד ונאבק, פנינו אל השמש העולה").

מאידך, עלינו לזכור שגם נסיגת החילוניות ומופעי ההדתה שאנחנו עדים להם מתקיימים כולם בתוך המסגרת הגדולה של החילון. הדת איבדה את בכורתה. בישראל היא הופכת תכופות לעניין אישי, או משועבדת לאינטרס הלאומי. במקומות שהיא מתעקשת להנכיח את עצמה ולהפוך שוב לעיקרון המארגן (איראן, סעודיה, אפגניסטן) היא נאלצת להשתמש באלימות והופכת לגרוטסקה.

אנחנו בעידן חילוני, וזה לא הולך להשתנות. זאת משום שהאדם תופס את עצמו ואת זולתו באופן שונה לגמרי מכפי שהיה עד לפני כמה מאות שנים. משהו משמעותי מאוד קרה עם הכניסה למודרנה. אגב, בדיוק כתבתי על זה ספר.

ספר חדש על חילון וחילוניות

מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד הוציאו ספר חדש ועמניין על תהליך החילון. מדובר באוסף של מאמרים בעריכת ד"ר יוכי פישר. בין הכותבים הפרופסורים גבריאל מוצקין, מיכאל הד, אמנון רז-קורקוצקין, יהודה שנהב, גיא בן פורת וזלי גורביץ'. את התוכן כולו ואת ההקדמה המצויינת של יוכי פישר תוכלו למצוא כאן.
 
בתמונה הבאתי ציטוט מתוך מאמרו של ד"ר אבריאל בר לבב, "החילון בקרב יהודי ארצות האסלאם". כידוע, תהליך החילון בארצות האסלאם, בשונה מבאירופה, היה מתון והדרגתי הרבה יותר, ולכן היה אפשר להגיב אליו גם ביתר מתינות. מאידך, כפי שמציין בר לבב, הוא הובא בדרך של קולוניאליזם, ומשום כך היחס ל"פירות המערב", היה גם חשדני.
 
הציטוט הוא מפי יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה הנוכחי, והרושם שלו הוא מיהודי דמשק בשנות העשרים. בר לבב מזהה כאן יהדות "מודולרית", דהיינו כזאת שלא מחייבת את עצמה לאחד מדגמי הקצה: חילון או אורתודוקסיה.
 
בר לבב מביא גם דוגמא לכך מתופעת הזונות היהודיות של דמשק מתחילת המאה העשרים. מסתבר שהיו כמעט מאתיים זונות יהודיות מצליחות למדי באותה תקופה. עם זאת הן "שמרו על מידה של אדיקות דתית", ולכן כאשר הרב יעקב דאנון איים עליהן שלא יקברו אותן בקבר ישראל רבות מהן חדלו מעיסוקן זה.
Capture