האוניברסיטאות בארה"ב נגד חופש הביטוי

מגפת הטפשת באוניברסיטאות בארה"ב שכוללת גינוי ו/או החרמה של כל מה שעולול איכשהו לפגוע ברגשותיו של מישהו (בתנאי שהמישהו הזה אינו גבר לבן), מגיעה לקנדה. אוניברסיטת אוטווה ביקשה לא לקיים שיעורי יוגה משום שמדובר ב-cultural appropriation, כלומר ניכוס תרבותי, של פרקטיקה שמגיעה מתרבות שסבלה מקולוניאליזם. (ואגב, אם ניכוס תרבותי הוא בעיה אבקש להחזיר את "הברית הישנה", אולי הניכוס התרבותי העצום בכל ההיסטוריה.)

 

בגיליון ספטמבר של ה-Atlantic כתבו גארי לוקיאנוף וג'ונתן הייט על התופעה בהרחבה, כולל איסורים במקומות מסויימים לומר את המשפטים "ארה"ב היא ארץ האפשרויות" ו"אני מאמין שהאדם המוכשר ביותר אמור לקבל את המשרה". מתברר שהמשפטים האלה אסורים משום פגיעה ברגשות מוחלשים. לוקיאנוף והייט כותבים שבעוד שהחל משנות השישים אנו עדים למאבק ער על זכויות אדם של מיעוטים ומדוכאים, הרי שהמאבק הנוכחי אינו נוגע לזכויות, אלא לרגשות, ומבקש בשם ההגנה על אלה להשתיק כל קול מאתגר.

 

על פי השניים מדובר בטקטיקה שאינה רק דכאנית כלפי חופש הביטוי, אלא גם הרסנית עבור הסטודנטים שלכאורה מוגנים על ידה, שכן לא רק שהם לא מאפשרים לעצמם ללמוד, אלא שהם לא יצליחו להתמודד עם עולם שלא שמע על הרגישויות האלה ברגע שיצאו מהאוניברסיטה.

 

בראיון מלפני כמה ימים טוען הייט שהמצב יילך ויחמיר בשנים הבאות, ושהוא חושש שאוניברסיטאות יאלצו לשנות תקנות ובעצם לוותר על חופש הביטוי לפני שתהיה תנועה חזרה להגנה עליהן.

איינגר מת

מורה היוגה הנודע ב.ק.ס. איינגר מת היום בגיל 95. איינגר הוא אולי האחראי המרכזי לכך שיוגה עבור רוב בני המערב פירושה תרגילי-גוף ולא דרך רוחנית רבת מימדים. איינגר לא הכחיש שבמקורה היתה היוגה תרגול מדיטטיבי שכלל אתיקה שלמה, אולם הוא הדגיש את הפרקסיס הפיזי, את נחיצות הדיוק שבתנוחות, ושיבח את היתרונות הבריאותיים, ופחות את הרוחניים, של היוגה. איינגר התחיל לתרגל יוגה בתור נער חולני מאוד, והתרגול חיזק את גופו והבריא אותו. הוא פתח מרכז לימוד בפונה בשנות השלושים, ובשנות החמישים פנה לאירופה (בתיווכו של יהודי מנוחין, אגב). שם היתה לו הצלחה אדירה, בעיקר אחרי פרסום ספרו, Light on Yoga, ב-1966. בהמשך נפתחו מרכזים של תנועתו בכל העולם המערבי, והוא השפיע על מאות אלפים, אם לא מיליונים.

כאן ידיעה מתורגמת מ-IP ב'הארץ'.

יוגים מצריים באמצע משא ומתן

בין כל המלל האינסופי על המו"מ המדיני התגלה לעיני לפתע שיהוק של יוגה, כניסה חתרנית של האל-טבעי אל תוך היומיומי. תוך כדי אנלוגיה של זמננו למו"מ על השלום עם מצריים מדבר סם לואיס, השגריר האמריקאי בישראל דאז, על חסן תוהאמי, סגן ראש ממשלת מצרים ויועצו של סאדאת:

חסן תוהאמי היה אחד האנשים ההזויים ביותר שפגשתי בחיי. ערב אחד, במהלך הדיונים בקמפ דייוויד, הוא התחיל להתרברב שיש לו כוחות מיסטיים, שמאפשרים לו לעצור את פעימות לבו. כאשר מישהו מהאמריקנים הגיב בגיחוך, תוהאמי נשכב על הרצפה ובתוך שניות הלב שלו הפסיק לפעום. זה נמשך שתי דקות, שבמהלכן כולם היו בטוחים שהוא מת – אבל אז הוא פשוט התעורר, פקח עיניים והתחיל ללכת. היינו המומים. למחרת הוא סיפר לנו שפעם הוא עצר את פעימות הלב של אריה שזינק עליו במדבר. הפעם אף אחד לא צחק.

הכתבה המלאה כאן. בתמונה להלן תוהאמי עם משה דיין, קמפ דיויד, 1978

בית המשפט בארה"ב: יוגה אינה דת

טרי ממכבש הדפוס: בפסיקה חשובה מבחינת ההשפעה האפשרית שלה על היוגה בארה"ב קבע שופט שהיוגה אינה בעלת מאפיינים "דתיים", ולכן מותר לשלב אותה בבתי הספר, ולא לחשוש לקיר הברזל המפריד בין דת למדינה באמריקה.

העניין הגיע לבית המשפט אחרי שקבוצת הורים נוצריים מסן-דייגו חששה ששיעורי היוגה, שנתונים לבחירת התלמידים, שמציעה עמותה של פטאבי ג'ויס כוללים מאפיינים דתיים. גם אחרי שהורידו כל מילה בסנקסריט טענו אותם הורים שיש ביוגה משום "השקפת עולם" ו"מטרות דתיות", ואילו העמותה טענה שהיא רק מקדמת חיים בריאים ו-wellness. ובכן, השופט החליט להכשיר הוראת יוגה בבתי הספר, החלטה שיש לה כמובן השלכות רבות על כל ענף היוגה, וכנראה גם על לא מעט תלמידי בית ספר.

האם היוגה אכן נטולת מאפיינים דתיים? ברור שפעם היוגה היתה חלק מדרך דתית-רוחנית, וברור שהיא עדיין כזו עבור מתרגלים רבים. אולם גם ברור שמזה כמה עשורים טובים היוגה היא יותר התעמלות מאשר רוחניות, או כמו שכתבתי פעם, "הדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים".

למעוניינים לקרוא בקצרה על ההיסטוריה של היוגה במערב, ראו כאן.

יוגה בעזרת ה'

רוני אברמסון הלכה לה לשיעור יוגה, והנה מקשקשים לה בשכל על חודש אדר, על מגילת אסתר, על ריבונו של עולם. במאמר דעה ב'הארץ' היא מתלוננת על כפייה דתית. במובן מסויים בצדק גמור: על פי רוב מי שמשלם על שיעור יוגה לא מצפה לשמוע על "היד המכוונת של ההשגחה העליונה". שרבובו של הקב"ה בין התנוחות והמתיחות הוא לא לעניין.

במובן אחר, יש כאן היפוך אירוני של מסלול התפתחות היוגה במערב: מאז סוף המאה ה-19 הופשטה היוגה ממימדיה הדתיים והפכה לשיטה "מדעית" שתכליתה להגיע לרוגע, שלווה, אושר ועוד כמה דברים טובים. לפעמים היוגה בזמננו כלל לא נחשבת אפילו לעניין "רוחני", ומדובר בהתעמלות בלבד. זאת בעוד היוגה בראשיתה היתה דרך רוחנית עמוקה ומורכבת, ובהחלט לא התכחשה לקיומו של האל. למעשה, היוגה-סוטרות של פטנג'לי (סביב המאה ה-3 לספירה) מציינות בפירוש ש"כתוצאה מהתמסרות לאל מושג סמאדהי" (1.24 או 2.44). בעוד היוגה במערב הפכה, תוך מעבר במנסרה הניו-אייג'ית, לטכניקה מדיטטיבית-עד-אתלטית, הנה חוזר אליה – דרך היהדות – המימד התאיסטי! אברמסון ציפתה ליוגה מערבית, אבל קיבלה טעימה ממשהו שדומה (קצת יותר מדי מבחינתה) דווקא ליוגה ההודית העתיקה.

ובמובן שלישי, צריך להבין גם עוד משהו קטן: יהדות שמוגשת על מצע של יוגה היא עצמה יהדות שעוברת תהליכים מואצים של ניו-אייג'יזציה. אברמסון אמנם עברה סוג של כפייה דתית, אולם המסורת היהודית נכפית כאן גם היא לא מעט. היוגה עברה במערב מסלול של אנטיתאיזם. היהדות עוברת כאן מסלול בו היא הופכת לתאיזם רוחני-הרמוניסטי. כאשר אותה מורה ליוגה משתמשת בתרגילים כדי להסביר את המגילה היא משנה את היוגה, אבל גם את המגילה. בסוף הדרך הזאת ההלכה הופכת ל"דרך רוחנית", והחג הופך לפורימאסנה.