יואב שורק

על זכויות וזהויות – תשובה ליואב שורק

בגיליון מוסף שבת הקודם של מקור ראשון פורסם מאמר מעניין של יואב שורק בו הוא קורא למעשה לא להביע תמיכה בלהט"בים, על מנת לא לעודד את התופעה. שורק בונה את מאמרו על כמה הנחות יסוד, שרובן מפוקפקות, ושאחת מהן, העיקרית, פשוט מנוגדת למציאות הפשוטה. היום התפרסמה בעיתון תגובתי, להלן:

במאמרו יוצא יואב שורק כנגד הסובלנות שהוא מוצא אף בחברה שומרת המצוות כלפי להט"בים, ומייחס סובלנות זו לכוונות טובות, אולם לעיוורון לגבי השלכותיה. לדידו של שורק קבלת להט"בים בחברה פירושה קבלתה של המהפכה המינית, שממילא עומדת מאחורי התופעה. שורק מייחס את הלגיטימציה שמקבלים להט"בים בעולם המערבי המודרני לשתי הנחות מוצא. האחת היא שמימוש תשוקה מינית הוא דבר חיובי; השנייה, שמשיכה מינית היא יסוד הזוגיות. משום שניתן למצוא בהלכה עמדות הפוכות לחלוטין, מסיק שורק שעמדת התורה מנוגדת לא רק למשכב זכר, אלא לכל משלבי החיים ההומוסקסואלים בכלל.

ברם בחינה קרובה של התופעה תלמד אותנו שבעוד ששתי הנחות המוצא לעיל, בדרגות שונות של חריפות, אכן מאפיינות את המהפכה המינית, הן אינן עומדות במרכז הקבלה של המיניות ההומוסקסואלית. הסיבה שאנחנו סובלניים כלפי להט"בים אינה מפני שמתירנות מינית הפכה ללגיטימית (להט"בים רבים אינם מתירנים), אלא מפני שמדובר עבורנו בעניין הנוגע לכבוד האדם. הומוסקסואליות היא מימד של זהות, ומגדירה באופן מקיף את חייו של הפרט. להיות הומו אינו מתמצא בתשוקה או בפעולה מינית מסויימת. מדובר בקשת שלמה של רגשות וזיקות, כמו גם מיקום חברתי מסויים. זה הביטוס שלם. לומר שמדובר רק בפעולה אסורה דומה לאמירה שאין זהות ציונית דתית כלל, אלא רק יהודים שומרי מצוות שמחזיקים בתפיסה ציונית. ברור לנו, וכל דתל"ש יאמר מיד, שיש זהות ציונית דתית.

כיבוד הרבדים המשמעותיים ביותר של העומד מולנו היא העקרון על פיו אנחנו קובעים מה אצל הזולת חשוב מספיק בכדי שיזכה להגנה מיוחדת. היסודות האלה (הם נקראים בפינו "זכויות"), הם אותם מימדים של זהות שבלעדיהם לא יהיה האדם שמולנו הוא עצמו, או לחילופין, לא יוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שבו. חופש הביטוי, חופש התנועה, האוטונומיה על גופנו, חופש הדת והמצפון הם כולם מימדים בסיסיים בזהות שלנו, וחשובים, אני בטוח, לשורק לא פחות מאשר לכל אחד אחר. באותה מידה גם האפשרות לבטא את המיניות שלנו ללא פחד, ללא כפייה ועל פי רצוננו קשורה באופן עמוק לזהותנו. אם לא נכבד אותה, לא נכבד את עצמנו או את האדם שמולנו.

שורק מבין את האיום שבהגדרת הומוסקסואליות כזהות, ולכן הוא שולל דבר זה במפורש בסוף מאמרו. אולם עצם שלילתו המילולית של דבר לא יכולה להעלימו. עבור מרבית ההומואים והלסביות נטייתם המינית היא חלק מהותי מזהותם האנושית, ועל כן מכבודם העצמי. בהכחשתה של מציאות פשוטה זו שורק לא רק שאינו מכבד את תודעתם העצמית של אחיו ורעיו, אלא מכסה את עיניו מרצון אל מול מציאות פשוטה.

Capture

יואב שורק ומלחמתו במודרנה

יואב שורק​ כתב מאמר, או יותר נכון פקודת קרב, לפני שבועיים ב מוסף 'שבת' – מקור ראשון​. תחת הכותרת "להתייצב למלחמת בתרבות" הוא קרא לציונות הדתית לתת תשובה יהודית הולמת ל"מתקפה של ערכים ותפיסות עולם שאכנה אותם כאן 'ליברליים'". השבוע התפרסמה תגובתי למאמרו באותו מוסף. בקצרה, אני חושב ששורק יוצא למלחמה כנגד המודרנה עצמה, ולכן מאבקו לא רק אבוד, אלא שהוא עצמו אינו באמת מעוניין בנצחונו. להלן.

מאמרו של יואב שורק כתוב היטב ומלומד כהרגלו, אולם נדמה לי ששורק טועה הן באבחנת המצב הנוכחי והן בדרך להטבתו. בעוד שאני מסכים לחלוטין עם שורק שהשיח הליברלי שוטף את החברה בזמננו באופן שקשה מאוד להתייצב כנגדו, איננו מסכים איתו ש"בבסיס הזרמים הללו מונחים הערעור הפוסט מודרני" (או כל תפיסה אידיאולוגית אחרת). למעשה, השיח הליברלי עוצמתי ומקיף בדיוק מפני שהוא נישא על גבי תמורה חברתית עמוקה ויסודית הרבה יותר, שבעצמה מולידה תפיסות עולם שונות ומגוונות.

תמורה זו עלייתו של האינדיבידואל המודרני, דהיינו העצמת הפרט כיחידת הבניין הבסיסית של החברה, וראיית האוטונומיה שלו והשמירה עליה כערכים עליונים. מתוך התפיסה הזאת נגזרים יחסים חדשים לערכים מסורתיים (ביחס למדינה, למשפחה, לאהבה וכו'), כמו גם ערכים חדשים (כגון חשיבותו של הכבוד הסגולי, חירות הפרט, האושר, האותנטיות, העונג הגופני). שורק מזהה נכון את השינויים שהיא מביאה, אולם תולה אותם בטעות ב"רוחות החדשות" וב"עגלי הפולחן הנוצצים שיובאו לכאן מסן–פרנסיסקו ומאמסטרדם".

זיהוי שגוי זה מוביל אותו לחשוב שאם רק תציב היהדות האמונית מערך אידיאולוגי אלטרנטיבי נחוש דיו, תוכל היא להתנגד לאותו ליברליזם, ולהתוות נתיב חדש-ישן במציאות הנוכחית. מכיוון שלא ירד לשורש השינויים בהווה, פתרונו של שורק לא יוכל אלא להציב תמונת מראה "יהודית" לשיח הליברלי. במילים אחרות, כל "תפיסה אמיצה ומקיפה" שתגובש תושתת ממילא על אותו אינדיבידואליזם שממנו יונק הליברליזם. יכול להיות שהיא תדרוש נאמנות הלכתית ו/או הוקעה פומבית של הומוסקסואליות, אבל את הדקדוק ההלכתי היא תקיים מתוך עמדה אינדיבידואליסטית (ולא מסורתית-קהילתית), ועדיין יהיו בה הומואים.

מה שהיה מציב אלטרנטיבה אמיתית לאינדיבידואליזם המודרני היה חזרה לקהילתיות הפרה-מודרנית, אותה תפיסה בה הפרט אינו אלא איבר פחות-ערך של המשפחה והקהילה, ואשר מתוכה מובן מדוע האבות (או הסבים, או דמות פטריארכלית כלשהי) מחליטים באיזה מקצוע יעבדו ילדיהם, עם מי הם יתחתנו, מה הם ילמדו (ומה הן לא תלמדנה) ואיפה הם יגורו. אלא שחזרה למצב כזה אינה אפשרית, וממילא אינה רצויה. האם ילדיו של שורק מוכנים להתחתן על פי הוראותיו? האם שורק עצמו מוכן לוותר על אותן חירויות מודרניות (חופש ביטוי, חופש דת וכו') שנובעות מכיבוד זכויותיו האינדיבידואליות?

הליברליזם אינו איזו תקלה זמנית או אפנה שתלך כפי שהיא באה. תהליך החילון, המהפכה המדעית, עלייתה של הדמוקרטיה ושיח זכויות האדם אינם משהו שניתן לבטל כ"עגלי פולחן" ש"יובאו" מהמערב. העובדה ששורק עצמו לא היה מוכן שירמסו את זכויותיו מלמדת שגם הוא עצמו הפנים את ההיגיון הליברלי. ומעבר לכך, השיח הליברלי לא נולד יש מאין, אלא התפתח מתוך התרבות הנוצרית, שהיא עצמה יצאה כמובן מתוך היהדות. שורשיו הקדומים של הליברליזם ואף האינדיבידואליזם במקרא. מתוך התובנות הבסיסיות האלה יש להמשיך.

הברית הישראלית של יואב שורק

שמתי ידי על ספרו החדש של יואב שורק​, ואני מצפה מאוד לקרוא אותו. שורק הוא אחד ההוגים המקוריים של הציבור הציוני-דתי, וכותב מזה שנים מאמרים המאתגרים את התפיסה הדתית כמו את זו החילונית בישראל. הוא מבקש מחד לעדכן את ההלכה בהתאם למציאות הנוכחית, אולם זאת לא כדי שהיא לא "תפריע" לחיי היום-יום, אלא דווקא כדי לחזק את מה שהוא תופס כברית הנצחית בין עם ישראל ואלוהיו. לצורך כך הוא מוכן לפירוק רדיקלי של המסגרת המסורתית, "הגלותית" של ההלכה, ויצירת מסגרת חדשה, "ישראלית". אני לא מסכים עם שורק לגבי נושאים רבים ושונים, אבל מהכרותי עם כתיבתו כמעט שאין לי ספק שהספר הזה יהפוך לנקודת ציון והתייחסות בדיונים עתידיים על התרבות היהודית המתהווה בארץ.

brit

הלכה בין קודש לחול – ערב עיון

ערב עיון חשוב ומעניין יתרחש בשבוע הבא בבית מורשה, כתוצאה משיתוף פעולה בין המוסד הנ"ל (על כתב העת אקדמות שלו) ומוסף 'שבת' של מקור ראשון (על העורך שלו, יואב שורק). הערב יעסוק באפשרות, ואף בצורך, של תפיסה של הלכה חילונית, או "הלכה של חול", ככותרת מאמרו של שורק בגיליון אקדמות האחרון (כ"ז).

באופן אישי יש לי חיבה רבה לרעיון הזה. אני חושב שאכן יש צורך להרחיב את גבולות ההלכה כך שתוכל להכניס תחת כנפיה (מרצון בלבד כמובן!) חלקים הרבה יותר גדולי מהציבור היהודי בארץ. זה כמובן ידרוש את דילולה. כפי ששורק כותב במאמרו, ההלכה האורתודוקסית כיום היא "הלכה לאנשי קודש", כלומר היא מבנה את החיים (על ידי האיסורים שהיא גוזרת, על ידי הזמן שהיא גוזלת) כך שהמוקד שלהם הוא "הקודש". כדי שמסגרת הלכתית מסויימת תהיה משותפת לרבים, יש צורך ב"הלכה לאנשי חולין", שממילא תהיה רחבה יותר, מקורקעת יותר, וגם שפויה יותר (מבחינת הקשר שלה לשכל הישר).

הערב הוא חלק ממש שנראה כניצנים ראשונים של תנועה לכיוון הזה בחברה הישראלית כיום, ששורק הוא אחד מדובריה המעמיקים והעקשנים. על איתמר לפיד שמעתי, כלומר שהוא גם מכוון לכך, אבל עדיין לא שמעתי אותו. הוא מגיע אל הנושא מהכיוון החילוני, ולא, כמו שורק, מהאורתודוקסי. בקיצור, לדעתי צריך להיות מעניין.

ישראל רוזן נגד יואב שורק – עוד קרב במלחמה הפנימית של הציונות הדתית

הרב ישראל רוזן, כבר כתבתי פעם, הוא אדם שגסות רוח אינה זרה לו. ניתן להוסיף שהוא גם אחד המתמודדים על כתר יו"ר ועדת ההסתה של רבני הציונות הדתית. רק כדי לרענן את הזיכרון, מדובר באדם שלפני כשלוש שנים פסק שפעילי שמאל הם "מוסרים" ולפני חמש שנים קרא לפעולות טרור נגד תושבי עזה ("לאפשר לצעירי שדרות, אשקלון, הנגב המערבי או 'כל בחור וטוב לנשק', להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות"). בקיצור, נראה שקשה לו לרב לשלוט בפיו ובמקלדתו.

הפעם בחר הרב רוזן להפנות את הפה הגדול שלו כנגד יואב שורק, עורך מוסף "שבת" של מקור ראשון, בניסיון ברור להביא לפיטוריו. רוזן נזעק ממאמריו האחרונים (והמעניינים כתמיד של שורק) הקוראים ל"ביטול החברה הדתית", ובעצם ללגיטימציה מלכתחילה לחיים יהודיים שאינם במסגרת של תרי"ג מצוות (כתבתי על זה קצת כאן). כמובן שדבר כזה יעורר אמוציות בלב כל רב אורתודוקסי, אבל קשה להבין למה רוזן בוחר להאשים את שורק ב"הדחה", וקובע שהוא הפסיק לקיים מצוות. הנה חלק מדברי הרב רוזן:

עורך המוסף מיצב עצמו כאידיאולוג קונסרבטיבי (כהגדרתי) המפריח באינטנסיביות אג'נדה המצדיקה דילוג על המחוייבות לשולחן שערך רבי יוסף קארו, ולמפה שפרס עליה הרמ"א. הוא מתעטף באיצטלה אורתודוקסית (ללא ציצית ותפילין, במוצהר) המוותרת לכתחילה על סעיפים 'פחות-חשובים' בשולחן ערוך.

אולי הדבר המעניין היחיד בדברים אלה הוא שהרב רוזן מכנה את שורק "קונסרבטיבי" ולא "רפורמי", כמקובל, ואני לא יודע מי הרב שהתיר לו חידוש זה. בכ"א, בתגובה להכפשות הללו פורסמה (לבד מתגובה רשמית מטעם "המערכת") תגובה של עידו פכטר, אחד העורכים. פכטר למעשה קורא לרוזן שקרן, ודורש התנצלות פומבית:

הרב רוזן טוען כי יואב שורק "מתעטף באיצטלה אורתודוקסית ללא ציצית ותפילין במוצהר". מהיכן לקח הרב רוזן נתון זה? כל חלקי המשפט הם שקר: שורק אינו מתיימר להיות אורתודוכסי (ואף עשה מעשה לשם כך, כידוע) ומצד שני מעולם לא הסיר ולא קרא להסיר את הציצית והתפילין. לא שורק, ולא אף מאמר שהתפרסם במוסף, קרא למהלך שכזה. זהו שקר גס הגובל בלשון הרע והלבנת פנים, ועל כן ראויים הדברים להתנצלות פומבית.

יופי של דבר. אבל אני אסתפק במצב שבו רוזן לא יתנצל, ולו רק שלא יאונה כל רע לשורק ולמעמדו ב"שבת", שהפך תחת הנהגתו (יחד עם אלחנן ניר, שמואל פאוסט ועידו פכטר) לאחת הבמות המרתקות והמעמיקות לענייני יהדות בארץ. חבל מאוד אם במקום זה יהיה לנו עוד בשבע. אם יש בקהל איזה רב רציני שיכול לכתוב מכתב למערכת שתומך בשורק, זה הזמן.

יואב שורק על "ביטול החברה הדתית"

לפני שבוע פורסם מוסף מיוחד לפסח של מקור ראשון מאמר מעניין וחשוב לדעתי של יואב שורק (העורך של מוסף "שבת" בעיתון). שורק קורא לביטול הגבול המפריד, לפעמים מילולית מאוד, בין יהודים אורתודוקסים לאלו שאינם בארץ. הוא מציע לאורתודוקסיה לקבל את החילוניות כלגיטימית לכתחילה, ולתחם את שמירת המצוות הקפדנית ליחידים, דהיינו להפוך אותה ל"מידת חסידות" לכאורה, כאשר הסטנדרט הישראלי יהיה מקובל מבחינה "יהודית". הנה שתי פסקאות על כך:

לא נוותר על ערכי התורה ומצוותיה, אבל 'נוותר' על המודל המאוד מסוים של אורח חיים דתי שהצבנו כאידיאל. שוב לא יהיה זה אורח החיים ה'נכון', שכל היתר הוא בגדר 'סטיות' (נסבלות יותר או פחות) ממנו. תחת זאת יהיה מה שמוכר לנו כיום כאורח חיים דתי 'מלא' צורה מסוימת של התנהלות, המתאימה לאנשים מסוימים או לשלבים מסוימים בחיים, המאופיינים באינטנסיביות דתית גדולה – למשל לרבנים וכלי קודש, לבני ישיבה, לאנשים הנתונים בתהליך של 'התחזקות' – וכמובן גם לכל מי שסגנון החיים הזה מתאים לאופיו ולרצונותיו.

כך לגבי אורח החיים הדתי האידיאלי המוכר. לעומת זאת, רוב החברה – בדיוק כמו היום – תנהל אורח חיים של חולין. אין זה אורח חיים המנוער מתורה ומצוות – אדרבה, הוא מואר על ידן ומוגבל על ידן – אך זה אינו אורח חיים דתי. אין בו המתח של 'לצאת ידי חובה', אין בו האינטנסיביות היומיומית של ברכות ותפילות, אין בו העיסוק המתמיד במותר ובאסור, אין בו המאבק המתמיד בין המציאות ה'מערבית' ה'שקרית' לתודעה ה'יהודית' ה'אותנטית'. זוהי יהדות 'בגובה העיניים', שאינה 'עושה עניין' מזוטות ומבחינה בין רגעי הכרעה שבהם נבחנים ערכיו של אדם, ומחייבים מסירות נפש אפילו, ובין הפרקטיקה של חיי היומיום, שבהם נדרשים גמישות וחוש מידה יותר מאשר דבקות בקודקס פורמלי.

אני חושב שהלגיטימציה של החילוניות, על כל רבדיה (בחיי היומיום ובתפיסות העולם) היא חשובה מאוד, הן מבחינת האורתודוקסיה (כלומר, שהיא תתן לה לגיטימציה, ועל כן תוכל להפנים ביתר קלות כמה וכמה התפתחויות חיוביות שהביאה המודרנה), והן מבחינת היהודים החילונים (כלומר, שהם ירגישו עצמם לגיטימים, לא יפנו אל "הדתיים" כדי לקבל אישור על יהדותם, ועל כן ממילא יהיו "במשחק", כלומר יקחו אחריות על יהדותם), והיא אחד מהמפתחות לשגשוג החברה כאן, הן מבחינה פשוטה והן מבחינת התרבות היהודית (התמשכותה והשתכללותה), ולכן אני שמח מאוד על המאמר של שורק, גם אם לא אסכים עם כל רעיון שמובע בו. אני מקווה לכתוב בעתיד עוד על כך. בינתיים אני ממליץ לקרוא את המאמר.

כמה מילים מהכיוון האורתודוקסי על פרשת קצב

אני רוצה להביא כאן דברים שכתב יואב שורק בגליון הראשי של מקור ראשון ביום שישי האחרון (31.12). שורק כותב באומץ, ומקשר את מעשיו של קצב להשקפת עולמו. הנה:

שורק כאמור כותב באומץ, אם כי אני לא בטוח עד כמה הוא צודק. אנחנו מכירים מספיק אינטלקטואלים שאיש לא היה מפקפק בתפיסת העולם הליברלית, אנטי-מסורתית ואף הפמיניסטית שלהם שפשעו וחטאו במעשים מכוערים מאוד כלפי נשים. אבל הוא צודק בקריאתו לציבור האורתודוקסי לאמץ, וחלילה לא לדחות, את הערכים הליברליים של החברה המערבית (כמובן שרוב ציבור בעלי הכיפות הסרוגות – להבדיל מרבניו – כבר אימץ אותם מזמן). באופן דומה כותב באותו גליון הרב אברהם גיסר:

גם אני שמעתי את בנו של קצב מדבר על כך שההרשעה מנוגדת ל"מוסר הישראלי", שלכאורה אמור לזכות את אביו האנס. אוי לנו אם זהו באמת המוסר הישראלי. ולוואי שחכמי ההלכה לא רק "יסכימו" בדיעבד להפקדת סמכות הענישה וכו', אלא יראו צורך מלכתחילה לתקן את ההלכה ולהעלותה לרמה המוסרית (והפרגמטית) של מערכת המשפט המודרנית.