יואב אשכנזי

אייריס מרדוק על הטוב והאמיתי

ספר קצר ומעניין של אייריס מרדוק יצא בהוצאת שלם, ובו שלושה מאמרים שלה, מתורגמים ומוערים על ידי יואב אשכנזי, שגם הוסיף מבוא. מרדוק ידועה בתור סופרת, ואף זכתה בפרסים על יצירתה הספרותית, אבל היא לא פחות פילוסופית, והספר הזה הוא אחד משני הספרים ההגותיים העיקריים שלה (לצד עשרות מאמרים).
 
בספר מרדוק מנסה לנסח את התשתית לתורה מוסרית שמצד אחד אינה תלויה באלוהות כלשהי, ומצד שני לא נופלת לפח הקאנטיאני או האקזיסטנציאליסטי, שמציגים ניסיונות להציע תורות מוסריות נטולות מטאפיזיקה שבמרכזן הסובייקט הרציונלי החופשי לבחור.
 
מרדוק – וזו אחת התרומות המרכזיות שלה בספר – דוחה את הרעיון (הנפוץ כל כך במערב המודרני עד שהוא עבורנו המובן מאליו) שחופש משמעו בחירה. לדידה חירות אמיתית קשורה בידע, וזה בתורו קשור בתשומת לב.
 
תשומת לב ראויה מאפשרת לנו לתפוס באופן ישיר את המציאות ולפעול בהתאם. לא *לבחור* לפעול כראוי, אלא לפעול כראוי מתוך כורך המציאות, מתוך האמת שברורה לנו ושאנחנו שותפים בה.
 
תשומת הלב גם מעדנת או משהה את האגו שלנו, כלומר את העצמיות האנוכית שבאופן רגיל סוחפת אותנו מהחיים המוסריים אל חיים לא ראויים. מדובר בתשומת לב פתוחה, שאינה "נאחזת" במציאות ואינה מנסה לשלוט בה. היפה, לדעת מרדוק, הוא אחד הדברים שמעורר בנו תשומת לב שכזאת, ולכן לאומנות טובה תפקיד נכבד בחיים המוסריים. הטוב גם הוא מעורר בנו תשומת לב כזאת, אם כי באופן דק ועדין יותר.
 
זה הקשר לדעת מרדוק בין הטוב לאמת: הטוב מתגלה כאשר אנחנו מודעים באופן המדוייק ביותר למציאות. ולכן גם "חירות אינה תרגול של הרצון בלבד אלא חוויה של ראייה מדוייקת, המובילה לפעולה" (עמ' 53).
 
כל זה נהדר, אבל משום מה מרדוק לא שמה לב שמה שהיא מתארת כאן מקביל למגוון דרכים רוחניות ששמות דגש על מודעות ובחינה עצמית. היא שוללת את הדתות באופן כולל, ואף גורסת שאין טעם בבחינה עצמית אינטרוספקטיבית-מדיטטיבית שכן זו "אשלייה". מוזר ומאכזב. כמו כן (וכאן אני כבר עובר מביקורת פחות או יותר אובייקטיבית לעמדותי התיאולוגיות הפרטיות) היא לא שוקלת שכפי שהיפה מעורר בנו תשומת לב למציאות האמיתית וכפי שהטוב גם הוא עושה זאת, אם כי בצורה מעודנת יותר, הרי שהקדוש גם הוא עושה זאת, ואולי בצורה המעודנת והחמקמקה מכל.
 
מרדוק כותבת יפה, אבל הכתיבה אסוציאטיבית, וכשהיא מתגלמת במאמרים הגותיים לא קל להבינה, לפחות בקריאה ראשונה. אבל ההקדמה של יואב אשכנזי עוזרת מאוד (וגם חושפת את הקורא לביוגרפיה הסוערת של מרדוק – היא בהחלט ידעה ליהנות מהחיים), והרעיונות כאמור חשובים. אכן: חופש אינו פשוט בחירה, והטוב מצווה עלינו מתוך האמיתי.
Capture

ספר על הפילוסופיה של לודוויג ווינגנשטיין

ידידי המוכשר יואב אשכנזי עשה את אחד הדברים המפחידים בשדה הפילוסופיה וכתב ספר על וויטגנשטיין. אשכנזי תירגם (יחד עם אלעד לפידות) אוסף של רשימות שכתב וויטגנשטיין סביב שנת 1933 ושטרם הופיעו בעברית. וויטגנשטיין מרחיב בהן את הפרוייקט שהתחיל בטרקטטוס המפורסם שלו, פרוייקט שעל פי אשכנזי הופך את הפילוסופיה לאתיקה ולתרפיה, דהיינו לדרך המבקשת לחולל שינוי פנימי בקורא אשר יאפשר לו לראות את העולם אחרת, ובאופן אמיתי יותר. הבעיה, על פי וויטגנשטיין, היא שאנחנו שבויים בשפה, והיא חוצצת בינינו לבין המציאות. האדם בסופו של התהליך יתפוס באופן שונה את העובדות, ויחיה חיים טובים יותר.
 
הנה פסקה לדוגמא מאת וויטגנשטיין שמתורגמת בספר:
 
בני אדם נטועים עמוק במבוכות הפילוסופיות, כלומר הדקדוקיות, והתנאי המוקדם לשחררם מאחיזתן הוא שהם יעקרו מתוך המגוון העצום של הקשרים שבהם הם שבויים. אפשר לומר שצריך לארגן מחדש את כל שפתם. — אולם שפה זו נוצרה // התהוותה // באופן זה כי לאנשים היתה — ועדיין יש — נטיה לחשוב באופן הזה. לכן העקירה תצלח רק אצל אלו החיים בהתקוממות אינסטינקטיבית נגד // בחוסר שביעות רצון עם // השפה. לא אצל אלה שהאינסטינקט שלהם כל כולו מנחה אותם לחיות בתוך אותו העדר שיצר את השפה הזו כביטויו האותנטי. (עמ' 106)
 
הסימנים השונים וההדגשות במקור. הספר יצא בהוצאת ספרים כרמל.
Scan10001