יואב אשכנזי

על זהות והקשר: ספרו החדש של יואב אשכנזי

Captureבאובדנו של אדם יקר, אובד עמו עולם מלא של יחסים והקשרים המכוננים את עצמיותם וקיומם של הקרובים אליו והקשורים בו. כאשר נעלם אדם מחיינו, שוקע חלק שלם בעצמיותנו אל המעמקים, חלק שבפנטזיה אהבנו לשער שהוא שלנו בלבד. בדרך זו אנחנו מגלים את העדר הגבולות הפיזיים של זהותנו, את תלותנו העמוקה באחרים הקרובים אלינו עבור דבר שנדמה לכאורה פשוט כלהיות עצמנו.

יואב אשכנזי, חוקר וידיד, כתב חיבור יפה על "שלוש מחשבות מודרניות", ובו הוא חוקר את משמעותן בעת הזאת של האהבה, החירות והחריגה. ברגישות רבה מבהיר אשכנזי לקורא שהוא – כמו כל אדם – רחב יותר מאשר תודעתו ועצמיותו, או נכון יותר שזהותנו ועצמיותנו אינן מוגבלות לגוף ולהכרה הפרטיים שלנו, אלא קשורות במקומנו על האדמה, בביתנו ובעיקר באנשים שבקשר איתנו. בפסקה המצוטטת לעיל אשכנזי מצביע על היקף האבדן במותו של אדם קרוב: לא רק שאותו אדם מת, אלא שחלק מאיתנו אובד לנצח. אותו חלק בזהותנו ובעצמיותנו שכונן על ידי מערכת היחסים עם הנפטר.

מעובדת קשירת עצמיותנו באחר, בלא-עצמי, גוזר אשכנזי מסקנות לגבי טיבה של האהבה (שמחייבת את הכרת הזולת באופן אינטימי), של החירות (שאינה באה לידי ביטוי בבחירה, אלא במאמץ פנימי של עיבוד ופיתוח היחס בינינו לבין הזולת) ושל החריגה (היכולת שלנו להתעלות מעבר לתפיסה הקונקרטית של עולמנו ולהגשים את אנושיותנו על ידי "הבנת" המציאות, על ידי הכרת העולם כשלם הגדול יותר מחלקיו).

אני לא מתכוון לסכם את הספר כלל, אלא רק להביא עוד קטע אחד, ובו אשכנזי מנסה לבאר את דבריו על החריגה על ידי דוגמא להשטחת העולם, כלומר לאי-חריגה. אשווה את דבריו לאחר מכן לציטוט מדברי אלפרד לורד טניסון. אשכנזי מדבר על אבדן המשמעות של מילה שחוזרים עליה פעמים רבות:

חזרתי על המילה 'בית' כעשרים פעמים והנה הפכה לדידי לצליל ריק; מה בדיוק נעלם כאן? תכונתה של המילה להתכוון למשהו שמעבר לצליל, להזדהות עם הדבר שהיא מציינת ולהעניק הרגשה מסוימת, נעלמה. התכונה שהיא היבט מהותי של מושג המשמעות שלנו, אשר חזרה על המילה בלא כוונה פנימית, מאיינת אותה. תכונה זו של חריגה מהצלילים והקולות אל ההתכוונות והמשמעות נעלמת כאשר אנו מוצאים את המילה מכל שימוש אנושי ורקע מושגי משותף, מבודדים אותה באמצעות העמדתה על הצליל שלה בלבד.

מי שלא מכיר את התופעה הזאת שינסה בעצמו. יש משהו בחזרה רפטטיבית כדי לרוקן מילה ממשמעותה, כלומר כדי לנתק אותה ממה שמעבר לה, ההקשר בשפה שנותן לה משמעות – שהרי אין משמעות למילה שעומדת ללא הקשר.

כשקראתי את זה נזכרתי בציטוט ידוע למדי מדברי טניסון, המשורר המפורסם. טניסון העיד כי

לעיתים קרובות נמצאתי במצב של טראנס ערני – באין מונח טוב יותר אסתפק בזה – שמוכר לי מאז הייתי ילד, כל אימת שהייתי לבדי. מצב זה היה נח עלי לעיתים קרובות כשהייתי חוזר על השם שלי לעצמי בלחש, עד שלפתע, לכאורה מתוך עצמת ההכרה האינדיבידואלית, האינדיבידואליות בעצמה היתה נמסה ופגה ומוחלפת בקיום חסר גבולות, וכל זה לא כמצב מבולבל אלא הבהיר שבבהירים, הוודאי ביותר שקיים, מעבר לכל מושג ומילה, מקום בו המוות כמעט חסר היתכנות באופן מגוחך, שכן אבדן האישיות (אם אכן כך) היה לא הכחדה אלא החיים האמיתיים היחידים.

נראה שכפי שחזרה על מילה מנתקת אותה מהקשרה והופכת אותה לאוסף צלילים, כלומר לכלום, כך חזרה על השם, לפחות אצל אדם כטניסון, ניתקה אותו מהקשרו, ואיכשהו הצליחה גם לנתק את העצמיות מהקשר ולהפוך אותה לאוסף חושים ותחושות, כלומר לכלום.

בספרו מדגיש אשכנזי, כאמור, את היותנו רחבים הרבה יותר מכפי שנדמה לנו – אישיותנו מכילה גם את הקשרים שלנו עם העולם ועם קרובינו. אולם כאן התרחבות באה לא מתוך האישיות אלא מעבר אליה. כמו כן, באופן מיוחד ובניגוד לחריגה בכל מקום אחר (באסתטי ובאתי, כפי שכותב אשכנזי בספרו), החריגה מהאישיות הופכת את האדם לא לאנושי, אלא לבלתי-אנושי, אולם למרבה הפלא החיים נחווים כך לא כמנותקים, אלא כערים והווים באופן החד ביותר, כמצויים באינטימיות עם העולם ובחירות עוד יותר גדולים מהרגיל. איך זה ייתכן?

הנה לכם סוד גדול שמצוי בלב חיי האדם.

אייריס מרדוק על הטוב והאמיתי

ספר קצר ומעניין של אייריס מרדוק יצא בהוצאת שלם, ובו שלושה מאמרים שלה, מתורגמים ומוערים על ידי יואב אשכנזי, שגם הוסיף מבוא. מרדוק ידועה בתור סופרת, ואף זכתה בפרסים על יצירתה הספרותית, אבל היא לא פחות פילוסופית, והספר הזה הוא אחד משני הספרים ההגותיים העיקריים שלה (לצד עשרות מאמרים).
 
בספר מרדוק מנסה לנסח את התשתית לתורה מוסרית שמצד אחד אינה תלויה באלוהות כלשהי, ומצד שני לא נופלת לפח הקאנטיאני או האקזיסטנציאליסטי, שמציגים ניסיונות להציע תורות מוסריות נטולות מטאפיזיקה שבמרכזן הסובייקט הרציונלי החופשי לבחור.
 
מרדוק – וזו אחת התרומות המרכזיות שלה בספר – דוחה את הרעיון (הנפוץ כל כך במערב המודרני עד שהוא עבורנו המובן מאליו) שחופש משמעו בחירה. לדידה חירות אמיתית קשורה בידע, וזה בתורו קשור בתשומת לב.
 
תשומת לב ראויה מאפשרת לנו לתפוס באופן ישיר את המציאות ולפעול בהתאם. לא *לבחור* לפעול כראוי, אלא לפעול כראוי מתוך כורך המציאות, מתוך האמת שברורה לנו ושאנחנו שותפים בה.
 
תשומת הלב גם מעדנת או משהה את האגו שלנו, כלומר את העצמיות האנוכית שבאופן רגיל סוחפת אותנו מהחיים המוסריים אל חיים לא ראויים. מדובר בתשומת לב פתוחה, שאינה "נאחזת" במציאות ואינה מנסה לשלוט בה. היפה, לדעת מרדוק, הוא אחד הדברים שמעורר בנו תשומת לב שכזאת, ולכן לאומנות טובה תפקיד נכבד בחיים המוסריים. הטוב גם הוא מעורר בנו תשומת לב כזאת, אם כי באופן דק ועדין יותר.
 
זה הקשר לדעת מרדוק בין הטוב לאמת: הטוב מתגלה כאשר אנחנו מודעים באופן המדוייק ביותר למציאות. ולכן גם "חירות אינה תרגול של הרצון בלבד אלא חוויה של ראייה מדוייקת, המובילה לפעולה" (עמ' 53).
 
כל זה נהדר, אבל משום מה מרדוק לא שמה לב שמה שהיא מתארת כאן מקביל למגוון דרכים רוחניות ששמות דגש על מודעות ובחינה עצמית. היא שוללת את הדתות באופן כולל, ואף גורסת שאין טעם בבחינה עצמית אינטרוספקטיבית-מדיטטיבית שכן זו "אשלייה". מוזר ומאכזב. כמו כן (וכאן אני כבר עובר מביקורת פחות או יותר אובייקטיבית לעמדותי התיאולוגיות הפרטיות) היא לא שוקלת שכפי שהיפה מעורר בנו תשומת לב למציאות האמיתית וכפי שהטוב גם הוא עושה זאת, אם כי בצורה מעודנת יותר, הרי שהקדוש גם הוא עושה זאת, ואולי בצורה המעודנת והחמקמקה מכל.
 
מרדוק כותבת יפה, אבל הכתיבה אסוציאטיבית, וכשהיא מתגלמת במאמרים הגותיים לא קל להבינה, לפחות בקריאה ראשונה. אבל ההקדמה של יואב אשכנזי עוזרת מאוד (וגם חושפת את הקורא לביוגרפיה הסוערת של מרדוק – היא בהחלט ידעה ליהנות מהחיים), והרעיונות כאמור חשובים. אכן: חופש אינו פשוט בחירה, והטוב מצווה עלינו מתוך האמיתי.
Capture

ספר על הפילוסופיה של לודוויג ווינגנשטיין

ידידי המוכשר יואב אשכנזי עשה את אחד הדברים המפחידים בשדה הפילוסופיה וכתב ספר על וויטגנשטיין. אשכנזי תירגם (יחד עם אלעד לפידות) אוסף של רשימות שכתב וויטגנשטיין סביב שנת 1933 ושטרם הופיעו בעברית. וויטגנשטיין מרחיב בהן את הפרוייקט שהתחיל בטרקטטוס המפורסם שלו, פרוייקט שעל פי אשכנזי הופך את הפילוסופיה לאתיקה ולתרפיה, דהיינו לדרך המבקשת לחולל שינוי פנימי בקורא אשר יאפשר לו לראות את העולם אחרת, ובאופן אמיתי יותר. הבעיה, על פי וויטגנשטיין, היא שאנחנו שבויים בשפה, והיא חוצצת בינינו לבין המציאות. האדם בסופו של התהליך יתפוס באופן שונה את העובדות, ויחיה חיים טובים יותר.
 
הנה פסקה לדוגמא מאת וויטגנשטיין שמתורגמת בספר:
 
בני אדם נטועים עמוק במבוכות הפילוסופיות, כלומר הדקדוקיות, והתנאי המוקדם לשחררם מאחיזתן הוא שהם יעקרו מתוך המגוון העצום של הקשרים שבהם הם שבויים. אפשר לומר שצריך לארגן מחדש את כל שפתם. — אולם שפה זו נוצרה // התהוותה // באופן זה כי לאנשים היתה — ועדיין יש — נטיה לחשוב באופן הזה. לכן העקירה תצלח רק אצל אלו החיים בהתקוממות אינסטינקטיבית נגד // בחוסר שביעות רצון עם // השפה. לא אצל אלה שהאינסטינקט שלהם כל כולו מנחה אותם לחיות בתוך אותו העדר שיצר את השפה הזו כביטויו האותנטי. (עמ' 106)
 
הסימנים השונים וההדגשות במקור. הספר יצא בהוצאת ספרים כרמל.
Scan10001