על סרטו של שי גל 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית'

ראיתי אתמול את 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית', סרטו של שי גל. סרט מצויין ומעורר מחשבה. בעצם מעין דוקו פשע, אם כי לא ברור מה הפשע הגדול יותר שהוא חושף.

 

מחד, יש כמובן את מעשי המחתרת היהודית, שבתחילת שנות השמונים, בתגובה לפיגוע בבית הדסה (6 הרוגים, 16 פצועים), חלק מאנשיה הפכו שלושה ראשי ערים פלסטינים לנכים על ידי הטמנת מטעני חבלה במכוניותיהם; חלק אחר נכנסו לקמפוס המכללה המוסלמית בחברון, ריססו לכל עבר, הרגו שלושה סטודנטים ופצעו עוד שלושים; כמו כן הטמינו מטעני חבלה בחמישה אוטובוסים בכוונה להרוג כמאתיים פלסטינים; ולבסוף תכננו לפוצץ את כיפת הסלע על מנת לפנות מקום לבניית בית המקדש (ולעצור את נסיגת ישראל מסיני).

 

מאידך, יש את היחס שקיבלו אנשי המחתרת מאזרחי ישראל היהודים ומנבחרי הציבור, יחס סלחני עד מעריץ. שני ליטמן כתבה לא מזמן שהמחתרת היתה האלאור אזריה של שנות השמונים. מהרגע שנתפסו על ידי השב"כ נעטפו חברי המחתרת בחיבה ואהדה ציבורית, זכו ליחס חם מאנשי השב"ס ולבסוף כמובן קיבלו חנינות מסוגים שונים ויצאו מהכלא תוך שנים בודדות (למרות שחלקם סירבו להביע חרטה), כולל הרוצחים שביניהם.

 

הפשע השני, הזה, עוטף את הראשון וזועק לא פחות ממנו. אנשי השב"כ שמתראיינים (יעקב פרי, כרמי גילון ועוד), ודורית בייניש, התובעת מטעם פרקליטות המדינה, מביעים תרעומת על כך, אם כי נדמה לי שהם עצמם היו מופתעים אם לא היה ככה. הרי מדובר ב"טובי בנינו", בחלוצים ובציונים של זמננו, ואיך אפשר לכעוס על בנים מוצלחים שכאלה?

 

ולא רק עליהם. גם הרבנים שעמדו ככל הנראה מאחורי הטרור – דב ליאור, אליעזר ולדמן ומשה לווינגר – נחקרו ברכות ואפילו לא הוגש נגדם כתב אישום. נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת שמתראיינים בסרט, מעיד שהרב לווינגר ידע על תכנון הפיגועים לפני שהתרחשו. קל לדבר על לווינגר מפני שהוא מת, אבל די ברור שגם האחרים ידעו ואף עודדו. בספרו המרתק 'אחים יקרים', מספר חגי סגל שמנחם לבני (לבני וסגל היו שניהם חברי ארגון הטרור) מספר בחקירתו שהרבנים ליאור, ולדמן ולווינגר

 

הביעו חד משמעית את הדעה שיש להרתיע את האוכלוסיה המקומית לנוכח חולשתה של הממשלה […] הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולת פיגוע המוני בנפש. (עמ' 204)

 

הדברים לא יכולים להיות יותר ברורים מזה (אם כי אני משער שיהיו ציונים-דתיים שיסבירו שמדובר בפלפול הלכתי-ישיבתי-תלמודי-קבלי גרידא שמי שלא למד בישיבה פשוט לא מסוגל להבין ושממילא אנשים לא מקשיבים לרבנים וכו' וכו'), ועם זאת הרבנים יצאו מהסיפור נקיים לחלוטין, הרב ולדמן נהיה אחר כך חבר כנסת מטעם 'התחיה' והרב ליאור מתפרנס שנים מכספי ציבור כרב של קריית ארבע וראש ישיבת ההסדר שם, בלי להפסיק לרגע לשחרר דברי בלע. שניהם באים בקהל ללא כל חטוטרת על גבם, טהורים וכשרים לכל עניין.

 

הפשע הגדול יותר הזה, שהסרט עומד עליו ושנרמז גם בכותרתו, חייב להטריד אותנו למרות שכבר התרגלנו אליו. הרפיסות של מנגנוני המדינה מול טרור יהודי בפרט ומול אלימות לאומית מצד יהודים באופן כללי היא נתון יסודי שאנחנו חיים איתו מזה עשרות שנים. רק בעשרת הימים האחרונים פצעו נערי מתנחלים שוטרים בשתי הזדמנויות שונות, ואיש לא פצה פה וגינה, שום זעזוע ציבורי או פוליטי לא נרשם. שגרה.

 

המדינה בעצם מאותתת שהמונופול על האלימות, מהגדרותיה היסודיות של מדינת הלאום המודרנית, לא ממש חשוב לה, שהיא מוכנה לחלוק בו עם קבוצות פרטיזניות של אזרחים – בתנאי שהם יהודים כמובן. כך משילה מעליה מדינת ישראל סממנים של רפובליקה ומאמצת סממנים של שטעטל. אנחנו שבט יותר מאשר קהילה אזרחית.

 

יהיה מי שיאמר שמדובר בתוצאה טבעית של הגדרתה של המדינה "מדינת היהודים". אם המדינה שייכת לקבוצה אתנית מסויימת, מובן שיפלו אותה לטובה על פני קבוצות אחרות, כולל סובלנות למעשי אלימות כלפיהן (ודאי במצב של מאבק לאומי עם אותן קבוצות). יש כאן גם סממן ספציפי של היהדות, מעין דת ולאום ואתנוס שמקופלים כולם בקבוצה אחת. לך תבנה מזה מדינה.

 

יש בכל זה כמובן אמת, אבל זאת לא כל התמונה. חייבים להוסיף לכך את הנחיתות המובלעת שמרגישים יהודים חילונים, לפחות מאז שנות השבעים, אל מול יהודים שומרי מצוות. כאשר היתה זהות חילונית מוצקה ("חלוצית", "עברית", סוציאליסטית, לאומית-קולקטיביסטית) ידעו חילונים לעמוד מול קבוצות שקראו תיגר על ההגמוניה שלהם. מרגע שהזהות הזאת התפוררה, בהדרגה מאז שנות השבעים, הישראלים החילונים פיתחו יראה כלפי שומרי המצוות, היהודים האמיתיים יותר בעיניהם.

 

כשאין לגיטימציה פנימית שנשענת על ביטחון עצמי ותפיסת עולם ברורה, החוק עצמו לא מספיק כדי לעמוד מול אלימות מהצד השני – שנתפס למעשה כביטוי היותר אותנטי שלנו עצמנו. האלימים, מאידך, קולטים את המסר ורק הופכים נועזים וחצופים יותר. אפשר לראות את זה בסרט. נתן נתנזון ויהודה עציון מספרים למצלמה על התקדמות לקראת שינוי פניה של המדינה.

:

—

התמונה מתוך הסרט, באדיבות שי גל

שרינה חן על השינוי ביחס הציונות הדתית להר הבית

בהתאם לעלייתה ככוח מרכזי בציבוריות הישראלית, גם שדה ספרי העיון הולך ומרבה ספרים שעוסקים בציונות הדתית. לאחרונה ממש יצאו כמה ספרי עיון מצויינים בנושא, ואביא לכאן אחדים מהם. הראשון הוא ספרה של ד"ר שרינה חן, חוקרת במרכז לחקר המרות דת ומפגשים בין דתיים באונ' בן גוריון (הספר גם יצא בהוצאת האוניברסיטה). הספר, 'במהרה בימינו…', עוסק בשינויים ביחס הציונות הדתית להר הבית (נושא שאני עצמי חקרתי).

והשינויים אכן דרמטיים. חן מזכירה שלמרות שתמיד היו יחידים מבין הציונות הדתית שגילו עניין בהר, במצע 'גוש אמונים', שכלל סעיפים לא מעטים (לא רק התיישבות ביש"ע אלא גם חינוך, צביון יהודי למדינה וכו'), הר הבית אינו מוזכר כלל. עד כדי כך העניין היה רחוק מליבותיהם של בני הציונות הדתית ככלל בראשית שנות השבעים.

על פי חן השינוי הגורף במקומו של הר הבית בתודעת הציונות הדתית התחולל בשנים 2000-2003, כאשר ההר היה סגור לכניסת לא-מוסלמים אחרי ביקור אריאל שרון בהר ו'מהומות אוקטובר'. תוך כדי 'אינתיפאדת אל אקצא' של הפלסטינים התעצמה גם התודעה היהודית באשר לאל אקצא, כלומר הר הבית.

ספרה של חן אכן מתמקד בשנים 2000 עד 2004, בהם היא ערכה את עבודת השדה שלה. זה יתרונו וחסרונו. יתרונו, משום שהוא מציג תקופה פורמטיבית בתולדות ההתעוררות הנוכחית סביב ההר. חסרונו, משום שהוא לא מגיע עד זמננו כמובן, ואף לא עד הריסת גוש קטיף, מאורע שלטעמי היה קטליזטור חשוב ביותר בעניין הציוני דתי באתר הקדוש. לבד מזה הספר מציג את הטיפול המעמיק ביותר בכל נושא עליות הנשים להר, פרק מעניין על תפיסת עבודת הקורבנות ועוד פרק מעניין על תפיסת הזיכרון בהקשר למקדש. בהחלט מומלץ למתעניינים.

דבר אחרון: חן מביאה בספר ציטוטים מחיבור שכתב יהודה עציון. על פי עציון "הר הבית, מקום המקדש, הוא מקום המפגש שבין רגליו של האל, ופסגת בחוריו". אפשר להבין לכאורה שהר הבית הוא הפאלוס האלוהי. מיד נזכרתי באתר קדוש שמאוד חביב עלי בהודו, ההר ארונצ'לה. ההר הזה, בדרום תת-היבשת, נחשב על ידי ההינדואים השייויסטים ל'לינגם' ענק, כלומר להתגלמות של איבר מינו של האל שיווה. אבל סביר יותר שמדובר פשוט במקום המפגש של האל עם נבחריו. ראוי התגובות להלן.

צילום הערב לכבודו של ישראל אלדד

צילום הערב לכבודו של ישראל אלדד, במלאת עשרים שנה לפטירתו. מדברים בנו אריה, יהודה עציון, ד"ר ברוך פלח ואני. עציון מביא שלל מאמרים ודברי הגות של אלדד על הר הבית, פלח מציג את עמדתו של אלדד בנושא ומסביר למה הר הבית מבחינה רציונלית לגמרי של היהודים ורק שלהם, ואילו אני נותן הרצאה תחת הכותרת "על קדושה וריבונות – הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום", החל מ-1:23:35. היה מעניין ונעים.

ערב לזכרו של ישראל אלדד

ביום חמישי הבא אדבר בכנס לרגל היארצייט העשרים למותו של ישראל אלדד. כותרת הרצאתי: "על קדושה וריבונות: הר הבית כסמל לאומי אצל אלדד וכיום". כפי שניתן לראות במודעה עוד ידברו יהודה עציון וד"ר ברוך פלח. ינחה בנו של ישראל אלדד, אריה אלדד. נראה לי שיהיה מעניין.

כמה מילים כלליות על פונדמנטליזם דתי

תנועת 'דרור ישראל' הפיקה אתר שמוקדש לשיח לציון 20 שנה לרצח רבין. היום עלה בוא מאמר על הטרור היהודי, שבו בין השאר אני אומר כמה מילים (מאוד כלליות) על הפונדמנטליזם הדתי:

—

 

ד"ר תומר פרסיקו מייחס את ההקצנה בעשורים האחרונים למשבר עמוק שעובר על כל הדתות בעידן המודרני. "פעם הדת הייתה מערכת שחולשת על כלל המציאות. היום, בעקבות תהליך החילון, הדת הפכה למחלקה אחת בתוך שלל המחלקות או הקטגוריות שיש לנו בחיים. גם במרחב הפסיכולוגי יש תחושה רווחת שהטקס הדתי הופך להיות משהו מכני בשבילנו, על גבול המזויף", הוא אומר.

 

אחד מהפתרונות למצוקה, על פי פרסיקו, הוא תפיסה דתית פונדמנטליסטית: "הפונדמנטליזם למעשה שואף לצמצם את הפערים שנוצרו בתחומים האלה ובכך לרפא את המשבר, כלומר להחזיר לדת את המעמד שהיה לה קודם. להקים מדינת הלכה, או מדינה איסלמית באיראן, שבה הדת קובעת הכול. במרחב הפסיכולוגי הפונדמנטליסט מבקש לצמצם את הפער בין הטקס לבין משהו אותנטי, ש'מרגיש נכון', משהו שכולם מחויבים אליו, אפילו מרצון, שכולם מרגישים שזה מה שהאל מצווה עלינו ומה שהיינו רוצים לעשות".

 

איך התפיסה הזו התבטאה במעשיהם של טרוריסטים יהודים דתיים?

 

"בוא ניקח למשל את יהודה עציון. הוא ומקובל צעיר בשם ישועה בן שושן רצו לפוצץ את כיפת הסלע, לעצור את הסכם השלום עם מצרים, לעצור את הנסיגה מסיני, הכול בתחילת שנות ה-80. אבל מעבר לזה והרבה יותר רחב מזה, התכנית שלהם הייתה לעורר את העם למציאות חדשה, גאולית. כי ברגע שכיפת הסלע ומסגד אל אקצה יושמדו, ברור שתפרוץ אלימות בארץ ומסביב, והעם היהודי יהיה חייב לזנק לעמדות קרב.

 

"אבל, ולא פחות חשוב, זה גם יחייב אותו להתמודד עם השאלה מה עושים עם השטח הריק הגדול שננוצר בפסגת הר המוריה. המחשבה הייתה שזה יעורר את אותו גרעין משיחי אותנטי שקיים בלב של כל יהודי. זה בדיוק אופן החשיבה הפונדמנטליסטי: ראשית הדת תהפוך למשהו כללי וציבורי, כי כל העם יהיה חייב להתגייס למלחמת דת. שנית, אותו גרעין פנימי בנפש יתעורר, והמצוות וחוקי התורה, שעד כה הציבור החילוני היה מנוכר להן, יהפכו סוף סוף למשהו מובן, ונוכל לעשות אותן בלב שלם, באהבה ובשמחה".

'אני ה" – סרטו החדש של רינו צרור

ראיתי סוף סוף את סרטו החדש של רינו צרור, 'אני ה". סרט טוב, מעניין, מלמד, לא כתב פלסתר, לא עוסק בדמוניזציה של "האחר". שתי נקודות תפסו את עיני:

1. הראיון ממנו לקוחוים הפריימים להלן, עם הרב ישראל אריאל, תלמיד ותיק של הרב יצחק גינזבורג. מפחיד, מדכא, מעורר. יהודי שצוהל מטבח 29 מתפללים מוסלמים, שמשבח ומהלל את ברוך גולדשטיין. יש עוד רבים כמוהו, שלא יהיה ספק, אבל כשהוא מדבר בהתלהבות, בכנות, מול המצלמה, אנחנו נחשפים לתורה הזאת כפי שמעולם לא נחשפנו אליה. אני לא זוכר שראיתי אי פעם דיבורים כאלה אל המצלמה. (הערה: לדעתי לא הודגש מספיק ההבדל בין תלמידי הרצי"ה קוק לתלמידי הרב גינזבורג. אלו שתי אסכולות שונות).

2. כל המרואיינים בסרט הם מתנחלים מהציונות הדתית ולווייניה, וצרור דואג להביא קולות שונים מקרבם, מתונים לצד קיצונים. קול מתון אחד שייך לד"ר מיכה גודמן, שהוא כריזמטי ואולטרה-רהוט כהרגלו. קול מתון שני הוא של הרבנית ואשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי. בעוד שגודמן אינפורמטיבי ומעניין, פיוטרקובסקי מדברת מהלב. בצורה ראויה לשבח צרור פותח וסוגר את הסרט איתה, והיא אומרת דברים נכוכים וקשים על הקלקולים שהיא רואה סביבה. הסרט מסתיים באמירה קשה ביותר שלה, בתקוותה "שהדברים ילכו לפיצול", כלומר פיצול בתוך הציונות הדתית, כשמצד אחד החרד"ל והימין הקיצוני, ומצד שני הציונות הדתית המתונה יותר. אני בטוח שלפיוטרקובסקי לא קל, בלשון המעטה, לומר דברים כאלה, אבל טוב מאוד שאמרה אותם. הפיצול כבר קיים בממדי-חיים רבים, והפיכתו לרשמי תאפשר לכל צד לחדד את עקרונותיו, ולהאבק עליהם. ומאבק כזה נחוץ.

מילה אחרונה: הבימוי (של צרור) והצילום (דנור גלזר) מצויינים, והופכים את הנופים והדוברים לקרובים, לחיים, לעיתים למאיימים ולעיתים לחודרים. בקיצור, מומלץ. כאן.

ערב השקה לספר 'קוקיזם'

אתמול התקיים עקב השקה לספר 'קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו' מאת פרופ' גדעון ארן. האולם היה לא מלא אלא מתפקע, והקלטתי את הדוברים, ביניהם אני, כדי שלא רק שמי שהגיע יוכל לשמוע. ו"ר הערב היתה פרופ' תמר אלאור.

בקצרה, אני דיברתי (דקה 5:35 והלאה) על שני הכשלונות של הקוקיזם, על הסיבה לכשלונות ועל שתי תולדות שנולדות מתוך אותם כשלונות. הכשלונות הן חוסר היכולת של גוש אמונים לקרב יהודים למורשתם ובעצם להחזיר אותם בתשובה, והתרסקות חלום ארץ ישראל השלמה. התולדות שציינתי הן ההתחרדות של ישיבות הקו והעניין הגובר בהר הבית, בהתאמה.

יהודה עציון (דקה 21:10 והלאה) דיבר על כך שהציונות הדתית מעולם לא אימצה במלואה את תורתו של הרב קוק, ושאף הוא לא אימץ את תורתו במלואה, שהיא הקמת תנועה עצמאית שתהיה תחילה עזר כנגד לציונות החילונית, ולבסוף תתפוס את הנהגת המדינה. במקום זה עסקו בפרשנות מטאפיזית לאירועים החילוניים. עציון סיכם שזו המשימה שלפנינו.

פרופ' עמנואל אטקס (דקה 38:28 והלאה) דיבר על המשקל המשיחי בתורתו של הרב צבי יהודה, על ההתעוררות שלו אחרי מלחמת יום כיפור דווקא, ועל האלימות שהוא נושא בתוכו.

ד"ר מיכאל פייגה (דקה 52:50 והלאה) דיבר על הספר מבחינה מתודולוגית ועל מה שלמד מגדעון ארן מבחינה זו.

דברי סיכום נישאו על ידי פרופ' ארן (דקה 1:09:25 והלאה). הוא התייחס בהם לשמונה נקודות שונות שמסכמות את מפעלו של גוש אמונים ומצבו כיום, מתוך השוואה לשאיפות דאז ולשאיפות שעדיין קיימות כיום.

הנה הקישור להאזנה.

הריבונות על הר הבית והמשיחיות הקוקיסטית המתפתחת

ב'מגזין' עם אושרת קוטלר אתמול הובאה כתבה מאת רועי שרון על הר הבית והמתיחות סביבו. הכתבות האלה בסופו של דבר מחזוריות למדי, אולם שרון מצליח להביא שתי אמירות מעניינות: אלוף במיל. גדי שמני מודה שהר הבית למעשה לא בידינו (אלא בידי הווקף, הפלסטינים והירדנים), ויהודה עציון חוזה שכיפת הסלע ומסגד אל-אקצה יהרסו בידי ישראל.

באשר לאמירתו של שמני, אין ספק שיש מחדל של פיקוח על מה שמתרחש על ההר, ומה שמתרחש הוא הרס מתמשך של התוואי העתיק של המקום. אף שלא חוקי להכניס כלי עבודה כבדים למתחם (בולדוזרים וכו') הם נכנסים ועובדים במקום (ראיתי במו עיני לפני כשלושה חודשים). הנרפות של ממשלת ישראל כאן היא לדעתי תולדה של העדפת ההתנחלויות, קצת בדומה לעניין שחרור האסירים. מתוך שלא רוצים לעורר מהומה שתפגע בסופו של דבר במפעל ההתנחלויות, מעדיפים לשתוק ולא להתעקש על ריבונות ישראל במקום. עבור מנהיגי המדינה לא שווה לעורר מהומה רק בגלל עתיקות (או תפילת יהודים) – עדיף לשמור את האנרגיה לדברים חשובים יותר, כמו ההתיישבות בשטחים.

באשר לעציון, יש לשים לב שדרכו היום שונה מזו שבעבר. בעוד שבזמן המחתרת הוא יצא לפעול לבד, כחלוץ לפני המחנה, וניסה לפוצץ את כיפת הסלע בעצמו, כיום הוא מחכה להתעוררות כללית של העם, ומקווה (אני מעריך) שהמדינה, או לכל הפחות גל גדול של אקטיביזם עממי, יעשה את המעשה. על סוגים השונים האלה של משיחיות כתבתי בעבר כאן.

ובהזדמנות זו אזכיר שביום רביעי זה ידבר עציון בפאנל שבו גם אני אשתתף, לרגל צאת ספרו של גדעון ארן, 'קוקיזם'. הפלייר אחרי התמונה להלן.