יהדות

ישי מבורך הוא היהודי של הקצה – והוא מקורי, עמוק ומאתגר

ישי מבורך גר באלון שבות. הוא מלמד במסגרות שונות, ערך כמה מספריו של הרב שג"ר ז"ל, וכותב הגות. והוא כותב מצויין. הספר 'היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה' (רסלינג) הוא ספר שני שלו מתוך טרילוגיה תיאלוגית. סקרתי בעבר את ספרו הראשון ('תיאולוגיה של חסר') ושמחתי מאוד לקבל את ספרו החדש. לא התאכזבתי. הספר נהדר. עשיר, מתוחכם, יצירתי ומקורי. מבורך מציע לקורא הגות יהודית עכשווית, עמוקה ומאתגרת.
 
לא אוכל להתייחס לשלל רעיונותיו של מבורך, ולכן אעמוד על קו עיקרי בהגותו ואתן לו דוגמא, תוך הצבעה על סגולותיו וחסרונותיו. מבורך עומד בכתיבתו על נקודה חשובה מאוד: הפרוייקט המודרני שואף לחלק את העולם לקטגוריות, לעשות סדר, וזאת באופן שמחד מחדד את ההבדלים בין הפכים וקבוצות ומותח גבולות ברורים ביניהם, ומאידך, ובאופן משלים, מטפח את התפיסה שקבוצות שונות והופכיות יכולות להתקיים ללא ניגודיהן (כלומר, ייתכן טוב בלי רע, יופי ללא כיעור – ראו על שני היבטים אלה את כתיבתם של ברונו לאטור וצ'רלס טיילור).
 
מול כיוון מודרניסטי זה מציב מבורך את הדת. הדת (כלומר, הדת האמיתית, שהיא היהדות, אם כי לא כל גרסה של יהדות, ולמעשה לא רוב מה שמתקרא יהדות כיום) עבור מבורך היא בדיוק אותו מרחב שבו אין חלוקה נאה, שאין בו נחת, שאין בו בהירות. בספרו הראשון, כפי שכתבתי, מבורך "יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאתית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות שקטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי 'אורח חיים בריא' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא 'תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה'." הדת, טוען מבורך, היא תמיד פתולוגיה.
 
בספר הנוכחי, בין השאר, הוא עוסק בתפיסת ארץ ישראל בציונות וביהדות. הוא יוצא מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומספר הזוהר ומראה שחלק מהותי ממעמד הארץ עבור היהודי הוא היותה לקוחה מאחר. ישראל אינה מולדתו של היהודי, אלא פרי כיבושיו. אלא שחטא הכיבוש לא אמור להישכח על ידי הרמוניזציה מודרניסטית-מזוייפת. כפי שהאלוהות עצמה (על פי הקבלה הלוריאנית) נמצאת במצב חירום תמידי של שבירת-כלים, כך גם האדם שבור בדיסוננס מתמשך. המודרנה, כמו הנצרות, מנסה לפתור את המצוקה, אם על ידי ישו האיש המושלם ואם על ידי החילוניות המושלמת בתבוניותה. היהדות היא המציעה "תיאלוגיה של אי-הלימה", שבה האדם הדתי נשאר בבעיה: הוא לעולם לא "מגיע", לעולם לא מזוכה בשלמות, לעולם לא מואר או נאור או חף מפשע.
 
"בהקשר הארץ-ישראלי של ימינו," ממשיך מבורך, "ראשיתה של התשובה תהיה בידיעת הפשעים העומדים נגדנו תמיד, קרי, לחיות את מצב התקיעות והאין-מוצא הפוליטי והאתי כמופע של התיאולוגיה ש'שבי ציון' נושאים בחובם, תיאולוגיה של שבירת הכלים" (עמ' 31). זו העמדה היהודית דתית. מולה ניצבת העמדה הציונית: "הפרוייקט הציוני מבקש לקחת חלק בחילון של העם וזאת על ידי הבניה של הלימה מדומיינת בין עם, ארץ ולשון. במילים אחרות, חוסר היכולת של התנועה הציונית לחיות באי-ההלימה של יהודי בגלות בארץ לא לו או יהודי בארץ ישראל במולדת לא לו, נבעה מההקשר החילוני-מערבי שתנועה זו נוצרה בתוכו. כחילוני, הציוני לעולם לבקש 'לישב בשלווה', זאת מכיוון שישיבה בשלווה זו מאשרת את החילוני שבו." (עמ' 37)
 
לעומת הציונות החילונית, מפעל ההתנחלויות הוא דתי בעיקרו, וככזה לא פותר כל בעיה, אלא אדרבה, מרבה בעיות. מבורך חף מאידיאליזציה של ההתנחלויות (או של הציונות הדתית בכלל). המתנחלים הפכו בעצמם לבורגנים(-חילונים), ומנסים בצביעות לחפות על חוסר-המוסריות שלהם כלפי הפלסטינים על ידי שלל מפעלים אתיים מחד (התנדבות, צדקה) ומני יוזמות אסתטיות מאידך (יקבי בוטיק, צימרים). הוא רומז שהעתיד הוא מציאות דו-לאומית בלתי פתירה בעיקרון, ומבחינתו חוסר הפיתרון הוא יסוד דתי, אנטי-מודרני ואנטי-חילוני, חיובי. הבעיה שלי אם המהלך הזה (רק אחד מני רבים בספר, ואני עושה עוול כשאני מזכיר רק אותו), לבד מזה שאין לי רצון לחיות במציאות דו לאומית, הוא שעבור מבורך הפלסטינים ממלאים תפקיד של סטטיסטים במחזה התיאולוגי שלו. בעצם אין הבדל בכך בינו ובין קיצוני האידיאולוגים של המתנחלים, שראו בפלסטינים לא יותר מכלי בשימוש תסריט הגאולה שלהם. כך או כך אין לאותם בני אדם זהות ומציאות בפני עצמם. וזה רע.
 
אבל הספר טוב. זאת הגות פוסטמודרניסטית, ללא ספק, לא רק משום שהז'רגון (לצערי) פוסטמודרניסטי, אלא משום שמבורך מערער את הקטגוריות הפשוטות של המודרנה. הוא מוצא את נקודות התורפה, שאכן קיימות, בחשיבה המודרנית ומשתמש בהן כזבל המפרה את תפיסת הדת שלו ואת תפיסת היהדות שלו. מבורך מפליג להקבלות וניגודים בין היהדות לנצרות ולאסלאם, כותב על פונדמנטליזם יהודי, על פרויד ולאקאן, על הנבואה, על רוזנצוויג, על פוסט-ציונות, על ההלכה ועל ר' נחמן. הוא מציע מדרשים מתוחכמים ואורג הגות יהודית בת זמננו מקורית ומרתקת. לדעתי הוא ההוגה הציוני-דתי המעניין ביותר כיום.
Capture

התנצרותם של העולם והיהודים כולם – מיכל סגל על הגל והדיאלקטיקה של המודרנה

Captureהספר הזה, שיצא זה עתה (הוצאת ספרים כרמל), מעניין מפני שהוא מצטרף לפולמוס עכשווי חשוב. אמנם הפולמוס הוא לא רק עכשווי – הוא בן אלפיים שנה בערך, שכן הוא הפולמוס בין היהדות לנצרות – אולם הוא מקבל זווית מיוחדת בעשרות השנים האחרונות, שכן המודרנה כולה, ניתן לומר, בנויה על פי המודל של התרבות האירופאית-נוצרית, ומרגע שזו הופכת להיות ביקורתית כלפי עצמה, גם מקומה של היהדות נבחן מחדש. ואכן, מקומה של היהדות בתוך המודל הזה לא מובן מאליו, וההתאמות שהיא עורכת כדי למצוא מקום נתפסות לעיתים, כמו אצל מיכל סגל, ככניעה ואף כהמרת דת.
 
סגל כותבת על הגל, ללא ספק מההוגים המשפיעים ביותר על העולם המודרני. ממרקס ועד הרב קוק, כולם בסוף חוזרים אל הגל. היא מנתחת את החלק השלישי של חיבורו 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת'. סגל טוענת שהפילוסופיה ההגליאנית היא נוצרית באופן מהותי. טענה זו עצמה היא כמעט בנאלית, הן מפני שצפוי שהגל, שמחזיק שהנצרות היא הדת המתקדמת ביותר, ושנוצרי בעצמו, יבטא רעיונות נוצריים, והן מפני שטענה זו כבר נשמעה על ידי מפרשיו הותיקים ביותר של הגל (ההגליאנים "הימנים"). אלא שסגל מנסה בספר (אזהרה: לא קראתי את כולו, והתמקדתי בחלק האחרון, ובו ביקורת חברתית עכשווית) לעמוד על ההגיון הפנימי הנוצרי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחשיבתו של הגל, ואחרי מציאתו, לנתח תופעות אחרות בעזרת אותו מודל, ולבחון האם גם הן "נוצריות", אם לאו.
 
מה מסתבר? שההגיון הפנימי הנוצרי הוא העדפת הרוח על החוק, האחדות על הפיצול, הפנימי על החיצוני. זו הדיאלקטיקה ההגליאנית, שהגיונה נוצרי. ומה עוד מסתבר? היהודי מסרב לדיאלקטיקה. הוא מסרב ל"פיוס", שפירושו אחדות. היהודי חי בחוק וחי על פי החוק, ומסרב להיפרד מהחוק. הוא מסרב לעשות את המסע אל הרוח, מפני שהמסע מהחוק אל הרוח פירושו המרה, כלומר פירושו פרידה מהיהדות. את כל זה כותבת סגל, אבל למען האמת את כל זה כבר כתב הגל עצמו.
 
הזכרנו קודם את ההגליאנים ה"ימנים", כלומר השמרנים. ובכן סגל משייכת עצמה אליהם גם מעבר לזיהוי ההגות ההגליאנית כנוצרית. היא מתקוממת כנגד הדמוקרטיה והליברליזם, מסגרות מחשבתיות שמדכאות אפשרויות אחרות, של חיים לא-דמוקרטיים ולא-ליברליים. עבורה אלו שיטות נוצריות, ולכן המציאות שאנו חיים בה היא נוצרית. כולנו נכפים להיות בעולם הנוצרי הדמוקרטי-ליברלי. וזה לא הכל: הבעיה היותר גדולה היא שהיהודים מפנימים את המציאות הנוצרית שסביבם ומתנצרים אפילו בלי להבין זאת. ולא רק היהודים החילונים, לא לא:
 
ההמרה העצמית אינה מאפיינת את היהדות החילונית בלבד. היא לא פוסחת גם על היהדות הדתית: על הציונות הדתית, למשל, כמו גם על הזרמים השונים של הקבלה והחסידות בכללן, ככל שהללו נענות להפנמת האל והכנסתו ללב האדם […] ככל שהן מנסחות את הריבוי שבאחדות, ומפצלות את האל האחד להיבטים (או ספירות) […] ככל שהן מתמקדות באהבה ובכוונה, ולא במצוות; ככל שהן מבינות את האל לא כשלמות אלא כ'השתלמות' (שהאדם נוטל בה חלק), וכן הלאה (עמ' 381, הע' 397)
 
בקיצור, עבור סגל כל מאפיין שהעולם הנוצרי (והגל) ניכס לעצמו הפך לטאבו עבור יהודים, אשר מסתכנים באיבוד זהותם אם רק יתפתו לחלוק בו. הליברליזם, הדמוקרטיה, הריבוי שבאל, הכוונה שבמעשה – הכל נוצרי. קחו את האהבה הזאת, שכן היא בשרי, קחו את האלוהות הפנימית הזאת, שכן זהו דמי, דם המשיח אשר נשפך לאורך ולרוחב כל התרבות המערבית כולה, ושאי אפשר להיות חלק ממנה מבלי שיכתים את שמלת השבת היהודית שלנו.
 
הספר כתוב היטב. סגל עומדת בצורה בהירה לא רק על הפילוסופיה הדתית של הגל, אלא על הדיאלקטיקה הנוצרית הפנימית בה יותר דת פירושו פחות חוק, פחות מסורת, פחות גוף, ועל התגלגלותה בהיסטוריה המערבית. מצאתי את עצמי מהנהן בהנאה לא פעם בעת הקריאה. ועם זאת מסקנותיה של סגל פשטניות. כאמור לעיל, היא מאמצת בחוסר ביקורתיות את עמדתו של הגל עצמו (ושל הוגים נוצריים שונים לפניו). מעבר לכך, היא מוציאה מ"היהדות" כמעט את כל מה שאנחנו כיום מכנים יהדות. אין קבלה, אין חסידות, אין רוחניות, אין חילוניות. עבור סגל רנ"ק, הרמן כהן, רוזנצוויג, בובר – כולם "נוצרים", ואני מתפלא שהיא לא צירפה גם את רבנו בחיי ואת הרמב"ם, שעל פי הקריטריונים שלה גם עברו המרה.
 
לא רק שהעמדה שהיא מציגה הופכת לאבסורד (שהרי עבור סגל פחות או יותר כל היהודים בעולם לבד מישעיהו ליבוביץ ומספר ישיבות ליטאיות עברו המרה לנצרות), אלא שספק בעיני אם היא עצמה עדיין יהודיה, על פי הגדרתה שלה. בדף התודות בתחילת הספר היא מודה גם ל"יהודה ויזן, בעלי, אהובי". הייתי שואל את סגל האם אהבתה לויזן היא רגש, או שמא נאמנות בלבד, הבאה לידי ביטוי בציות לדפוס פעולות קבוע. אם רגש, האין היא "נוצריה" ביחסה אליו? האין היא הפנימה את יחסה ל"בעלה" והפכה אותו מברית של חוק לזיקה פנימית? צריך להיזהר, ה"נצרות" אינה מגבילה עצמה לחיי הדת שלנו ולפוליטיקה שלנו אלא גם לחיי האהבה שלנו.
 
אבל הבעיה אף גדולה מזאת. יש לשאול את סגל האם על פיה הנביא עמוס שמעמיד את כל התורה על "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" הוא נוצרי, וחבקוק שפוסק "צדיק באמונתו יחיה" הוא נוצרי, ורבי עקיבא שגורס "ואהבת לרעך כמוך" הוא נוצרי, והלל הזקן שקובע שכל התורה על רגל אחת היא לא לעשות לחברך מה ששנוא עליך הוא נוצרי. רוצה לומר, הנצרות לא קפצה מהמצח של זאוס, אלא צמחה מתוך היהדות (וההלניזם כמובן), וממילא לא נפרדה מרבים מיסודותיה היהודיים (שהרי הדיאלקטיקה לא מבטלת אלא מעכלת את שלביה הקודמים – הגל, שם, שם). יוצא שהיהדות היתה בכלל נצרות עוד לפני שהיתה בכלל נצרות. ומה עכשיו? באה סגל וקובעת שכל מה שלקחה הנצרות מהיהדות הוא עכשיו "נוצרי", ומבקשת להעמיד יהדות טהורה מכל זה. נדמה לי שזה לא רציני.
 
עם כל זאת, מדובר בניסיון מלומד ומעניין להציע ביקורת הגותית על מצב היהדות כיום. כאמור, הפולמוס הזה חי מאוד, אף אני השתתפתי בו, מזוויות אחרות, בספרי ובמספר מאמרים, הספר הזה הוא תרומה חיובית לו. אגב, לו היה יוצא הספר על ידי גבר ובקרבה כלשהי למעגלי ישיבות הקו או כל קן חרד"לי שכזה, היה ודאי זוכה לאהדה רבה שם, שהרי גם הם אוהבים לזהות את התרבות המערבית עם הנצרות ולגזור עליה נידוי. אבל ה"יהדות" שלהם מונעת מהם להעריך תורה שמגיעה מאישה. הייתי שואל את סגל אם בכלל דמוקרטיה וליברליזם היא מכניסה גם פמיניזם כ"נצרות", כפי שהם נוהגים לעשות. ואיך היא מתמודדת עם העובדה שעל פי הסכמה שהיא מציירת ה"יהודי" האותנטי ביותר יהיה גבר פטריארכלי אנטי-דמוקרטי גזען והומופוב. אם זה כל מה שנשאר מהיהדות, אולי צדק הגל כשבחיבורים שונים בז לה. ואולי יסתבר שאפילו הגל, לא כל שכן סגל, יכולים לטעות.

על בורא עולם כרשע ועל הנשיות כסוד גדול – תרגום ראשון ומרגש של טקסטים גנוסטים לעברית

מרתקים כל כך מחד, וחידתיים כל כך מאידך, הם הזרמים הרוחניים בני המאות הראשונות לספירה שמכונסים תחת הכותרת "גנוסטיקה", עד שהם מהווים לוח ציור ענק שאותו יעצב כל חוקר על פי הצבעים האהובים עליו. האנס יונס, ה-חוקר החלוצי של התופעה, קבע שהגנוזיס היא מעבר קדום מהמיתוס למיסטיקה, כלומר מסיפורים לתרגול טרנספומטיבי; קארל יונג חקר את הגנוזיס כמקור קדמון לתובנות עכשוויות על נפש האדם; קרן קינג וחוקרות אחרות בנות זמננו רואות, ברגעים הפחות זהירים שלהן, את הגנוזיס כנצרות "האמיתית", שהיא דמוקרטית ופמיניסטית; ודן בראון כתב ב'צופן דה-וינצ'י' על הגנוזיס כאוצר של סודות שהנצרות ניסתה להחביא (ישו ומריה מגדלנה היו בעצם זוג!!!), ועשה מזה המון המון כסף.
 
כשאומרים "גנוסטיקה" מתכוונים למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן כמובן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד.
 
עם זאת רבות מהן ראו בישו את מושיעם. אלא שעל פי פרשנותן ישו נשלח מהאלוהות המוחלטת (שאגב, בדרך כלל קוראים לה ברבלו – Barbelo) והוא מביא את סוד הידע הגואל לבכיריו (כי לא כל בני האדם ייגאלו, אלא רק קבוצה קטנה ומובחרת של "בני אור"). אצל הגנוסטיקאים הכל הפוך: העולם הוא רע ולא טוב, הנחש בגן עדן מנסה להציל את האדם, לכן חוה עושה את המעשה הנכון, ובאופן כללי נשיות ונקביות זוכות למעמד מיוחד (הפוך מהמובן מאליו הפטריארכלי בעולם). מה שנחשב חטא הוא טוב (ולכן חלק מהקבוצות התאפיינו במיניות פרועה), והיהודים, בניו אהוביו של בורא העולם, הם כמובן עבדיו הרעים של האל המרושע. מו"ר גי סטרומזה, מומחה לגנוסטיקה, מכנה את העמדה הזו "אנטישמיות מטאפיזית".
 
מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה. יהודה ליבס סובר שמקורן ביהדות, ושפרשו ממנה אחרי חורבן המקדש והאכזבות החוזרות ונשנות מהאל שאמור היה להגן עליהם. יש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית (לבטח היתה השפעה הלניסטית גדולה) ויש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים. בכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות. מכיוון שהתנועות האלה התפתחו במקביל למה שהפך לנצרות שאנחנו מכירים ותוך פולמוס עמה יש כמובן דמיון. כך למשל, בבשורה על פי יוחנן כתוב "וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת" – לא בדיוק המסר הקאנוני הנוצרי על האמונה במותו ותחייתו של ישו.
 
והנה, סוף כל סוף יכולים קוראי העברית להנות מטקסטים גנוסטים נבחרים המתורגמים מהמקור (הקופטי) על ידי ד"ר יונתן כהנא. הספר החדש של רסלינג מביא באמת את המיטב, ובכלל זה מיתוס אלטרנטיבי של בריאת העולם (בו הבורא הוא רשע והנחש שליח האמת), את הבשורה המפורסמת על פי יהודה (שבה הוא לכאורה לא בוגד בישו אלא מבצע את רצונו), את הבשורה על פי מריה (בה ישו מנשק אותה ועל פיה דן בראון כתב את 'צופן דה וינצ'י'), את תיאורי טקסי המיניות הפולחנית של אב הכנסייה אפיפנוס מסלמיס, את הבשורה היפיפיה על פי תומאס, בה מודגשת נצרות פנימית וטרנספורמטיבית (עם הציטוט המאפיין הבא: "המלכות היא בתוככם היא ומחוצה לכם. לכשתדעו את עצמכם תיוודעו, ואז תבינו כי בני האב החי אתם. אך אם לא תדעו עצמכם, תהיו בעוני ואתם העוני."). הכל בליווי הקדמות והערות של המתרגם. בקיצור, אוצר אמיתי.
Capture

הלכות משפחה וזוגיות – ספרם החדש של הרבנים סתיו

ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.

יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)

זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:

ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?

א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.

ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?

א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.

ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?

א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.

ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?

א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.

ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?

א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.

ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?

א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.

Capture

ביוגרפיה חדשה של הרב קרליבך, כמה פכים מלבבים

Captureביוגרפיה חדשה של שלמה קרליבך (הוצאת ידיעות ספרים) שכתב הרב ד"ר נתן אופיר מנסה לסכם ולחדש על חייו של אחד הרבנים שהשפיעו השפעה ניכרת על היהדות במאה העשרים. לא קראתי את רובה עדיין, אבל היא מלאה פרטים מעניינים. הנה כמה פכים מלבבים מהספר:
 
באוגוסט 1989 הזדמן ר' שלמה להיפגש עם כשלושים 'נשות הכותל'. הוא שמע על ההתקפות והעלבונות שספגו בניסיונותיהן להתפלל בכותל וביקש לעודד אותן. בקלטת מאותו אירוע ניתן לשמוע אותו מצדד בזכויותיהן: 'לו הייתי הרב הראשי לישראל, הייתי מכנס את כל הרבנים יחדיו ומתייצב עם פרחים כדי לקדם את פניהן של הנשים הקדושות הבאות להתפלל בכותל. (עמ' 233)
 
מחר, אגב, יש תפילה של נשות הכותל בכותל. חשבו כמה פעמים שמעתם שכל מה שהן רוצות זו פרובוקציה, כאשר הנשים האלה באות כל חודש כבר עוד מעט 30 שנה – וסופגות עלבונות.
ועוד: 1969, פסטיבל וודסטוק. מגיע גורו הודי מפורסם דאז (היום כבר לא ממש מוכר), סוואמי סאטצ'יטאננדה ונושא דרשה + מנחה מדיטציית מנטרה מול הקהל הקדוש. קרליבך זועק:
מדוע הגיע סוואמי סאטצ'יטאננדה ולא הרבי מליובאוויטש? היה זה געוואלד לו היה מגיע הרבי. הוא היה משפיע על דור שלם. אבל הרבי בחר להיות הרבי של החסידים שלו בלבד. (עמ' 89).
 
והנה חידוש שמביא המחבר: מקובל במחקר שניסיונות מאורגנים להחזיר בתשובה יהודים התחילו בסוף שנות הארבעים. זה אולי נשמע מוזר, אבל יהודים שומרי מצוות לא תיארו לעצמם לפני הזמן הזה שיש סיכוי לשכנע חילונים להתחיל לקיים מצוות. חלוצי ההחזרה בתשובה היו – אולי זה לא מפתיע – חב"ד, ובאופן ספציפי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, שיזם את פעולות ה"קירוב" הראשונות. על פי פרופ' יעקב אריאל, שכתב על הנושא כמה מאמרים, היו אלה קרליבך וחברו הרב זלמן שחטר-שלומי שהיו הראשונים שנשלחו על ידי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, לקמפוסים באוניברסיטאות על מנת להכניס יהודים שאינם שומרי מצוות תחת כנפי השכינה. ניתן לומר שהם בעצם היו ה"שלוחים" הראשונים של חב"ד.
 
והנה, אופיר קובע שהיו שלוחים עוד לפני קרליבך ושחטר-שלומי. על פי אופיר השלוחים הראשונים יצאו כבר ב-1943 "לעשר ערים במדינת ניו-יורק ובקיץ 1944 גם לקליפורניה. בקיץ 1948 כבר פעלו עשרים שלוחים בכמאה ערים בארה"ב." (עמ' 43). אמנם, קרליבך ושחטר-שלומי היו הראשונים שנשלחו אל קמפוסים, כדי להשפיע על סטודנטים יהודיים. קודמיהם נשלחו אל מרכזי ערים כדי לעודד שמירת שבת וכשרות בקהילות. לכן אי אפשר לומר שהזוג, שעתיד להשפיע באופן משמעותי על יהדות ארה"ב, לא היה חלוצי בכלל, ואריאל צודק שהם עמדו בתחילת מפעל ההחזרה בתשובה ממש. אבל מסתבר שהיו שלוחים לפניהם.

יורם שקולניק כרוצח אידיאולוגי – ספר מאת עידן ירון

Captureהספר החדש הזה, של ד"ר עידן ירון (סוציולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון), מטפל ב"מעשה שקולניק". ב-23.3.93 הגיע יורם שקולניק למקום בו ניסה כמה דקות לפני כן מוסא אבו סבח לדקור שני מתנחלים מסוסיא. אבו סבח היה כפות ושכב על הקרקע. שקולניק הגיע למקום, כיוון את העוזי שלו וירה באבו סבח צרור כדורים מהמותן, שהרגו. מיד אחרי המעשה אמר שקולניק למי שהיה באזור כי "זה מגיע לו" וש"צריך להרוג אותם, זאת מלחמה". שקולניק הועמד לדין בגין רצח. הוא הורשע והושת עליו מאסר עולם. אחרי שהנשיא דאז עזר וייצמן קצב את עונשו פעמיים הוא ישב בכלא בסך הכל 11 שנים.
הספר (פרדס הוצאה לאור) בנוי כראיון ארוך עם שקולניק, המופסק על ידי כמה דפים של תובנות המחבר מדי פעם. ההקבלה לסיפור אלאור אזריה על השולחן מההתחלה, וההשוואות בין האישים מוצאות דמיון רב. שקולניק, מתנחל ציוני-דתי, מודה במפורש שהוא רצח את אבו סבח על רקע אידיאולוגי. לדידו מחבל ראוי למיתה, ואם בית המשפט לא יעשה זאת, הוא יעשה זאת. קווים לדמותו: לא מתחרט על מה שעשה, תומך במעשה אזריה, רקד משמחה כששמע על טבח גולדשטיין, תומך בירי כלפי כל ערבי שמקלל יהודי, בעד מדינת הלכה, מספר שהרהר בפיצוץ כיפת הסלע, גדולי הדור לטעמו הם הרבנים דב ליאור ומרדכי אליהו.
מעניינות התגובות שליקט המחבר למעשה שקולניק: הרב ישראל אריאל כתב אז שפעולתו של שקולניק "ראויה להערכה", והרב גורן קבע ש"צריך לתת צל"ש" לשקולניק. ב-96' פרסמו הרבנים טאו, יגאל אריאל, יעקב אריאל, דב ליאור, שלמה אבינר ומשה בלייכר מכתב תמיכה בשקולניק. מנגד היו רבנים (לא כתוב איזה) שכינו בפומבי את שקולניק "רוצח". עוד ב-96' כתב אינטלקטואל צעיר בשם יואב שורק ב'נקודה' שיש לחון את שקולניק משום שעשה מעשה מוסרי. בסקר של 'ידיעות אחרונות' מפברואר 1997 עלה כי 59% מהציבור (היהודי? לא כתוב) בישראל סבורים שיש לשחרר אסירים יהודים שהיו מעורבים ברצח ערבים על רקע לאומני. לכאורה לא הרבה השתנה מאז ועד ימי אלאור אזריה.
שקולניק הוא ללא ספק רוצח על רקע אידיאולוגי. בהקשר לרצח ראש הממשלה רבין הוא מודה בראיונות ש"אם גדולי הדור היו אומרים לי לעשות מעשה, הייתי עושה אותו ללא היסוס". הוא קובע שהוא מעוניין להשתעבד לחלוטין לרצון האל, שכן "הביטול העצמי בפני האל הוא השחרור האמיתי". על רקע זה העובדה שעונשו קוצר וועדת השחרורים קבעה כי "אינו מסוכן לציבור" נראית שערורייתית במיוחד.
הראיונות עם שקולניק מעניינים, בעיקר משום שהוא אינו מסתיר דבר. המחבר הצליח לדובב אותו באופן נפלא, והקורא נהנה מהצצה לעולמו של רוצח דתי-פונדמנטליסטי יהודי. עם זאת הטיפול בתפיסה הפונדמנטליסטית בספר אינו רציני. החוקרים המצוטטים מעטים וזוטרים, ובמקום ניתוח מעמיק של התופעה היא נסקרת באופן חלקי ביותר. בסוף הספר פרק המציע ניתוח פסיכולוגי של שקולניק, שאני מקווה שיסולח לי שלא קראתי כי ניתוחים כאלה מעצבנים אותי.

מכתב רבנים ורבות נגד מכירת נשק לבורמה

סחר הנשק של ישראל מתקיים לצערנו עם הגרועות שבדיקטטורות. זה לא מהיום, וזכור שיתוף הפעולה לפני ארבעים שנה עם הרודנות הרצחנית בארגנטינה. כיום ישראל מוכרת נשק באופן ספציפי לבורמה, שם בשנים האחרונות מתרחש טיהור אתני אלים של בני שבט הרוהינגה המוסלמים בידי הרוב הבודהיסטי.
 
זה לא רק זועק מבחינה מוסרית, זה אפילו מנוגד מפורשות להלכה ("אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים." – משנה, עבודה זרה). לא מובן לי למה רבים כל כך הנזעקים על הצביון היהודי של המדינה לגבי נישואי להט"ב או עבודה בשבת שותקים כאן.
 
מה טוב היה אפוא לראות את המכתב שנשלח לאחרונה אל ראש הממשלה ונשיא המדינה, המגנה מפורשות את מכירת הנשק לבורמה ומפציר בממשלה להפסיקו. להלן פסקאות הסיכום של המכתב. חתומים עליו 55 רבנים ורבות, אורתודוקסים ושאינם, מהרבנים משה ליכטנשטיין, בני לאו, רונן לוביץ, דניאל לנדס, ייץ גרינברג, דוד ביגמן ויהודה גלעד, ועד הרבה תמר אלעד אפלבום, הרבנית דבורה עברון, והרב שי זרחי. (רשימת החותמים המלאה למטה)
 
הנה פעולה של שיתוף פעולה יפיפה למען מטרה מוסרית מהמעלה הראשונה. הנה המסורת שלנו כאמת מידה מוסרית שבאה לא כדי להחניף לנו ולא כדי להתנשא על אחרים, אלא מחייבת אותנו לנהוג כשורה, אף שנפסיד כסף או קשרים דיפלומטיים.
 
תודה לכם. כן ירבו כמותכם בישראל.
Capture
הרבה תמר אלעד אפלבום, מנהיגת קהילת ציון, ירושלים, בית מדרש לרבנות ישראלית
ד"ר תהילה אליצור, מת"ן, מכללת הרצוג
הרב יהושע אנגלמן
הרב דניאל אשכנזי
הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע
תמר ביטון, ראש מדרשת אמי"ת באר
הרב יצחק בן דוד, ראש מדרשת עין הנצי"ב ורב קיבוץ עין הנצי"ב
יפה בניה, מכללה אקדמית קרית אונו, קהילת דגל יהודה
הרב יהודה גלעד, ראש ישיבת מעג"ל ורב קיבוץ לביא
הרב ד"ר אירוינג (יץ) גרינברג, נשיא (בדימוס) כלל:המרכז הלאומי ללימוד ומנהיגות יהודית
הרב סטיבן גרינברג, מנהל ומייסד ארגון אש"ל
הרב שמואל דוד, רב הראשי לעפולה
הרב בנימין הולצמן, רב קיבוץ מעלה גלבוע
הרב ד"ר מיש המר-קסוי, מכון פרדס
הרב טייסון "צבי" הרברגר
הרב ליאון ווינר דאו, מכינת חברותא
הרב שי זרחי, רב קהילת "ניגון הלב"
הרב א. יוטר, CJCUC
הרב יאיר יניב, גבעת משואה, ירושלים
הרב בני לאו, רב בית כנסת רמב"ן בירושלים
הרב ד"ר רונן לוביץ', רב היישוב ניר עציון
הרב יהושע לוקס
הרב מאיר לוקשין
הרב אהרן ליבוביץ, ראש ישיבת סולם יעקב
ד"ר איילת ליבזון, בית הספר למשפטים הרווארד
הרב משה ליכטנשטיין, אלון שבות
הרב דניאל לנדס
הרב ליאון אריה מוריס, מכון פרדס
ורד מזומן-אביעד, ראש בית מדרש מערבא-אמונה
הרב ד"ר דוד מישלוב
הרב מיכאל מלכיאור, רב קהילת תלפיות החדשה, ירושלים
הרב מאיר נהוראי, רב המושב משואות יצחק, יו"ר ארגון בית הלל
הרבנית ענת נובוסלסקי, מנהלת מיזם "הורות לנצח", שאילנא בית הוראה ולימוד לנשים
ד"ר אילת סג"ל, אוניברסיטת בר-אילן
הרב דני סגל, רב מדרשת עין פרת
הרב יאיר סילברמן, ארגון מועד, זכרון יעקב
הרבנית דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית, מדרשת או"ת לינדנבאום
הרב שמואל פויכטוינגר, רב מושב שדה אילן
הרב ד"ר יונתן פיינתוך, אוניברסיטת בר אילן ובית המדרש לנשים מגדל עוז
ד"ר אריאל פיקאר, מכון שלום הרטמן
הרב שי פירון, רב השכונה הדתית, אורנית
שלומית פלינט, מדרש אמי"ת באר ירוחם
הרב אבידן פרידמן, מכון שלום הרטמן
חני פרנק, עלי זהב
הרב ד"ר יצחק דב קורן
הרבנית אושרה קורן, ראש בית המדרש לנשים מת"ן השרון
הרב צבי קורן, רב קהילת כינור דוד, רעננה
יפית קליימר, מתן, צהלי, מרכז יעקב הרצוג
הרבנית תרצה קלמן, מדרשת נשמת
הרבנית רחל קרן, ראשת בית המדרש, מדרשת עין הנצי"ב
ד"ר ביטי רואי, מכון שלום הרטמן
הרבה הדס רון, מייסדת המדרשה באורנים
הרב ד"ר דוד רוזן, מנהל בינלאומי ליחסים בין הדתות, AJC
הרב משה שפטר, ר"מ, ישיבת נתיב מאיר
הרבנית יעל שמעוני, תיכון פלך, ירושלים
הרב חן שריג

איריס פרוש על חוסר האוריינות בקרב יהודים כאמצעי לשימור המבנה המסורתי

הספר החדש הזה מפתיע בטענתו הבסיסית: בניגוד למקובל לחשוב, יהודים לפני המאה ה-20 לא ידעו לקרוא עברית. כך למשל, במפקד שנערך באימפריה הרוסית ב-1897 נמצא שרק 38.9 אחוז מהיהודים ידעו לקרוא (יכולת כתיבה לא נבדקה). מחקר אחר שפורסם ערב מלחה"ע הראשונה הראה שבקרב חייטים יהודים באירופה מעל לרבע יודעים לקרוא רק את התפילה, ולא שום טקסט אחר (כלומר, בעיקר זכרו בעלפה).
 
המחברת, איריס פרוש, פרופ' אמריטה במחלקה לספרות עברית באונ' בן גוריון, מביאה גם עדויות כתובות לכך שהבערות בקרב יהודי אירופה היתה גדולה משנטינו לחשוב. עדויות על יהודים שהיו מקריאים בפניהם מכתבים שהגיעו אל העיירה, מפני שהם לא ידעו לקרוא. או של משכילים, כמו משה ליב ליליינבלום, שכותב לי"ל גורדון ב-1869 מאודסה כי "הספרות העברית מתה פה, היא רק חלק ליחידים שרידים פה. המון העם לא יבינו מאומה בשפת-עבר".
 
פרוש גם מסבירה למה המצב היה כזה: לא רק הנשים, אלא גם רוב הגברים הודרו בכוונה מהכתוב, מהטקסטים, וידיעת הקריאה היתה נחלתה של אליטה מצומצמת. הנה:
 
השליטה בלשון, באמצעות הבערות המכוונת, שימשה בידי המנהיגות המסורתית ככלי רב עוצמה לביצור סמכותה הדתית ולשכפול הסדר החברתי הקיים. בערות זו מנעה בהצלחה מחוגים רחבים את הגישה הישירה אל מקורות הידע בדקדוק, במקרא ובלשון העברית, הקהתה את המחשבה הביקורתית והבטיחה את הציות למקורות הסמכות המסורתיים. (259)
במילים פשוטות, הבערות בעברית עבור היהודים היתה דומה לבערות בלטינית עבור הנוצרים שלפני הרפורמציה: חוסר האפשרות לקרוא את כתבי הקודש הבטיח ציות, כפיפות בפני בעלי הסמכות הדתית ושימור הקיים.
 
חלקו השני של הספר מוקדש למאמצי המשכילים ללמוד עברית, ולביאור הכתיבה עצמה כפרקטיקה אמנציפטורית, וכחלק מכינונו של הסובייקט המודרני. הכתיבה והפצת הטקסטים, שעבור הוגי הנאורות היו סמל לקידמה, עצמאות וחירות, הפכו באופן טבעי גם עבור היהודים המשכילים לדרך לקרוא תיגר על המסורת ולחדש בה.
 
לא קראתי את כל הספר (בהוצאת כרמל), וגם אינני בקיא מספיק בנושא כדי לבחון את תקפות המחקר, אולם התזה מרתקת והגילויים, כאמור, מפתיעים מאוד.
Capture

משה רט, 'פשוט להאמין' – מסתבר שזה לא כל כך פשוט

Captureמשה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה ואדם מעניין באופן כללי, והוא הוציא תחת ידיו לאחרונה ספר על אמונה: 'פשוט להאמין: מדריך למאמין הרציונלי' (ידיעות ספרים). הספר הוא מעין מדריך 'דע מה שתשיב לאתאיסט', אולם אולי אף יותר מכך הוא כתב הגנה על האמונה, המנסה לתת למאמינים את הלגיטימציה שהם צריכים עבור עצמם, כלומר עבור אמונתם. רט מספר לנו שלהאמין זה בסדר, שאלוהים זה רציונלי, ושבעצם אין הבדל גדול בין המאמינים באלוהים למאמינים באין-אלוהים.
 
והעניין האחרון הזה הוא חוט השני העובר בספר. רט מנסה לבסס שוב ושוב את העמדה ש"בסופו של דבר, גם מה שאנחנו מכנים 'ידיעה' מבוסס על אמונה", ועל כן "האמונה היא הבסיס לכל" (14 – רט חוזר על קביעות אלה לאורך כל הספר). מכיוון שכך, הרי שזה לגמרי בסדר להאמין. ולמה בעצם כולנו מאמינים בני מאמינים? כאן משתמש רט בתרגילי הספקנות של דקארט ומפקפק ביכולתנו לדעת אם "המציאות שסביבנו אינה חלום או אשלייה", כאשר הספק שאולי כן מכריח אותנו להאמין שלא.
 
אלא שכולנו, כולל רט, מבינים שיש הבדל גדול בין אמונה שאנחנו כרגע קוראים מילים ממסך מחשב לאמונה שיש אלוהים. אנחנו מבינים היטב שאין מדובר באותו סוג של אמונה (אם בכלל אפשר לכנות את העניין הראשון "אמונה"). אילו לא היינו מבחינים ביניהם לא היינו, למשל, כאנשים דתיים, מתרשמים מבעלי אמונה עיקשת ומוקירים להם כבוד (ולא מתרשמים באותה מידה מהמאמינים שיש אכן עולם). למעשה, רט עצמו לא היה כותב את הספר הזה אם אמונה באלוהים היתה זהה לאמונה במציאות החומרית, שאינה בדיוק נושא מעורר מחלוקת.
 
רט יודע את זה, ואכן מיד מבחין בין אמונה לידיעה (האחרונה מתייחסת אל "המציאות המוכרת והברורה לנו" (15)). הפיכת כל הידוע לנו לאמונה היתה אפוא רק תרגיל רטורי שנועד לתת הרגשה טובה למאמינים, כלומר למאמינים באמת, אלה שמאמינים במה שאינו "המציאות המוכרת והברורה לנו".
 
הספר לוקה בתרגילים רבים שכאלה. רט בונה מגדלים גבוהים על יסודות רעועים מאוד, ומנסה לערער מגדלים אחרים, מבוססים, בעזרת תירוצים שאינם מספקים. הנה שלוש דוגמאות לכך:
1. בפרק י"ד רט קובע ש"גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה. […] בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות" (82). אולם רק כמה עמודים לפני כן הוא תקף את "הפוסטמודרניזם" (ה-boogeyman המועדף כרגע בציונות הדתית) וטען שלא נכון שרק משום שבחברה מסויימת מאמינים שכדור הארץ הוא שטוח ועומד על ארבעה פילים אין דרך להכריע בין אמונה זו לתפיסה המדעית המודרנית. "לפחות בכל הנוגע למציאות האמפירית,", הוא כותב, "יש דעות נכונות ויש שגויות." (78). מצויין, ומה מבדיל בין דעות נכונות לשגויות? "המקורות עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה כלי מחקר מוצלחים יותר […] כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית." (79). מסתבר אפוא שיש אמת ריאלית, ושניתן לגלות אותה על ידי מחקר מדעי. המחקר המדעי הוא שגילה את מבנה מערכת השמש, ועניין ארבעת הפילים אינו אלא מיתוס קדום ומטופש למדי. אולי אפוא המחקר מדעי בכל זאת שונה באופן מהותי מאמונות ודתות?
 
2. פרק ל' מוקדש להבדל בין "הסברים מדעיים והסברים אלוקיים". כאן מבלבל רט בין הסברים מדעיים לתופעות שונות לבין הסיבה המטאפיזית לקיומן. הוא לוקח לשם דוגמא את חוקי הכבידה. ניוטון ניסח לראשונה את המשוואה שמתארת את פעולת כוח הכבידה, אולם רט קובע שניוטון לא "הסביר" בכך שום דבר. "לתעלומה הגדולה […] כיצד יכולים חפצים לזוז – אין שום הסבר או תשובה." (189) רט קובע אפוא שלמדע אין הסבר לתנועתם של גופים בחלל, ומציע הסבר משל עצמו: כוח הרצון של אלוהים. הוא אף קובע כי "המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוקים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר 'כוח כבידה' מסתורי." (194).
 
קשה לבחור איפה להתחיל בין הטעויות כאן. נתחיל בסוף: "אלוקים" הוא לא הסבר. הוא מקסימום מונח שאנחנו מציבים במקום למשוך כתפיים ולהודות שאנחנו לא יודעים. ואכן, כאשר שאלו את ניוטון איך בדיוק גופים מושכים זה את זה הוא סירב להעלות השערות לא מבוססות וקבע באופן מפורסם ש- hypotheses non fingo, כלומר "אני לא ממציא היפותזות". למעשה הוא וראשוני המדענים היו גאים למדי שהם, בניגוד לתיאולוגים, מוכנים להודות שהם *לא יודעים* ולא ממציאים גופים מטאפיזיים על מנת להסביר כל דבר. מעבר לכך, רט מבקש כאן לא הסבר פשוט, טכני, לתנועתם של גופים, אלא סיבה מטאפיזית וסופית לכל התנועה כולה. כלומר תשובה לשאלה "מדוע יש תנועה ביקום בכלל". ודאי שהמחקר המדעי לא כשיר ובכלל לא מתיימר לספק תשובה לשאלה כזאת. ולבסוף, רט משתמש כאן בדוגמא שבה המדע אכן ניצב מול שאלה קשה, שכאמור ניוטון עצמו סירב לענות עליה (אם כי איינשטיין הצליח לתת תשובה). אילו היה שואל מגוון שאלות אחרות (איך הגוף נהיה חולה בדיזנטריה? איך צמחים מפיקים חמצן? וכו'), הרי שלמדע היה הסבר פשוט, ולא היינו חייבים לגייס את אלוקים.
 
3. מיד אחרי העניין הזה מנסה רט להגן על "הראייה מהתכנון", כלומר ביסוס האמונה באלוהים על כך שהעולם נראה לכאורה כמיוצר או מתוכנן על ידי מישהו (בדרך כלל הסיפור הוא שאם נמצא שעון ביער נסיק שמישהו יצר אותו וכו'). דיויד יום כבר תקף את הראייה הזאת באופן מוצלח במאה ה-18 בעזרת כמה טיעונים. רט מתייחס רק לאחד מהם, ומנסה לשלול אותו. הנה: יום טען שהאנלוגיה בין שעון (או כל חפץ אחר) לבין העולם היא מאולצת, וזאת מפני שחפצים אנחנו מכירים הרבה, ואילו יקום אנחנו מכירים רק אחד, וגם ממנו רק פינה קטנה. בהשוואה בין שני מקרים דומים אנחנו יכולים להשתמש במסקנות לגבי הראשון כדי להבין את השני, וכמה ששני המקרים דומים יותר המסקנות יהיו תקפות יותר. אולם, טוען יום, בהשוואה בין שני מקרים שונים מאוד העתקת המסקנות תהיה קשה מאוד, וחפץ תוצר אדם דומה מעט מאוד ליקום. לכן אין לגזור מסקנות דומות.
 
לא נורא, קובע רט. לא נורא, מפני שהמסקנה שלנו שהיקום נברא "היא לא מסקנה לוגית אלא רושם ראשוני וישיר […] חווית התכנון בעולם היא אינטואיציה ראשונית של האדם" (197-8), ולכן לכאורה תקפה. רט מנסה אם כן לשלול את הקושי שמציג יום על ידי כך שהוא הופך את ההיסק הלוגי לאינטואיציה. אלא שגם אם נקבל את התוקף של אינטואיציות (וזה חתיכת "אם"), הרי שלרבים תהיה אינטואיציה שונה לחלוטין לגבי העולם. למשל האינטואיציה של הבבלים הקדומים היתה שהעולם הוא גופתה המרוטשת של תיאמת, שהאל מורדוך הרג. או למשל האינטואיציה של חלק מההינדואים שהעולם הוא מסך של אשלייה. או האינטואיציה של זרמי הגנוזיס שהעולם הוא אמנם תוצר מתוכנן, אמנם נוצר על ידי אל, אבל על ידי אל טיפש ו/או אכזר, שיצר עולם דפקט. האם אותה אינטואיציה מופלאה שרט מדבר עליה, שהעולם תוכנן על ידי אל טוב, קשורה בכך שהחש אותה גדל בתרבות מונותאיסטית? דומני שיש יסוד סביר להניח שכן. או לפחות להרגיש זאת אינטואיטיבית. (אגב, יום אכן טוען גם שאם כבר אנלוגיה, אז העולם שלפנינו אינו מבשר יותר מדי טובות על יוצרו. אבל אל הטיעון הזה של יום לא מתייחס רט בספרו.)
 
הניסיון של רט לעבור מקיום של אלוהים בכלל לקיומו של אל מונותאיסטי, כזה שאכפת לו מהעולם ומשמש כ"שר ההיסטוריה" עולה עוד פחות טוב, ועוד יותר גרוע אפילו הניסיון לעבור מכך לטענה שהיהדות היא בשורתו הנבחרת של אותו אל מונותאיסטי. כאן מובאים אותם טיעונים לעוסים על ההתגלות הקולקטיבית, ויש גם התעלמות כמעט כוללת מהבעיות שמצאה הארכיאולוגיה המודרנית וביקורת המקרא עם התורה והתנ"ך בכלל, וכמובן שזה מחליש את הטיעון הכולל.
 
יש גם חלקים רציניים יותר בספר. פרק י"ז, על העל-טבעי, נותן לקורא ביקורת נאה על נקודות העיוורון של המתודה המדעית. גם ההגנה שלו על האינטואיציה כמקור (חלקי) לידע היא מעניינת (בניגוד לשימוש בטענה זו שהבאתי לעיל). אילו היה רט כותב ספר צנוע יותר, שמבקש בסך הכל לאתגר את התפיסה המטריאליסטית והמתודה המדעית הגסה יותר הוא היה מוציא תחת ידיו ספר טוב. אבל רט לקח על עצמו משימה אדירת מימדים: את האפולוגטיקה הכוללת על האמונה הדתית, ובתוכה על האמונה באלוהי ישראל. זה לא עלה בידיו.

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.