יהדות

ישי רוזן-צבי על המשנה – וההלכה כטקס

ישי רוזן-צבי כתב ספר יפה וחשוב על המשנה והמדרש, ואני רוצה לקחת ממנו דבר אחד: תפקידה של משנה כמכוננת את ה-טקס של היהודי.

כפי שכותב רוזן-צבי כבר בפתח הדבר של הספר, "המשנה מציגה, לראשונה בתולדות היצירה היהודית, מערכת חוק מקיפה". תאמרו: רגע, אבל התנ"ך כבר הציג מערכת חוק מקיפה, לא?

לא ממש. יש חוקים במקרא, אבל הם מפוזרים, לפעמים סותרים זה את זה, לפעמים חוזרים זה על זה, ולבד מאשר בנוגע לענייני המקדש, הם מאוד לא מפורטים. הם כלליים ("לֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט") ולא מדוקדקים (מהו לקט? איך משאירים אותו בשדה? לכמה זמן? וכו').

במילים אחרות, במקרא אין הלכה. יש חוקים, אבל חוקים גם היו לחמורבי, או לממלכת אשור. אוסף של חוקים עדיין אינה מערכת חוק ובוודאי לא הלכה. המשנה מביאה הלכה.

מי שכתב על זה לפני רוזן-צבי היה משה הלברטל ("תולדות ההלכה והופעת ההלכה", דיני ישראל, כט, תשע"ג). הלברטל מגדיר את ההלכה כשדה נורמטיבי מעובה, ברמות רזולוציה גבוהות. במילים פשוטות, ההלכה מעצימה את העיסוק בעולם והופכת את כולו לקדוש. כל דבר הוא בעל חשיבות.

רוזן-צבי בונה על הלברטל (ויעקב ניוזנר) ומדגיש כיצד המשנה בונה סדר תיאורטי שכולל את העולם אבל לא תלוי בעולם. במשנה, כותב רוזן-צבי, "פועלים שני כוחות מנוגדים בעת ובעונה אחת: מחד גיסא התייחסות לעולם הממשי ומאידך גיסא כינון תחליף לעולם זה."

כלומר מערכת החוקים המשנאית, ההלכה, מתייחסת בפרטנות לעולם, אבל אינה תלויה בו ומסוגלת לתהייחס בפרטנות גם לעניינים שאינם בעולם (למשל, המקדש) ובמקרים היפותטיים שונים שברור שלעולם לא יתקיימו.

ומה שמעניין כאן, הוא שהפעולה הזאת – יצרת סדר מקביל לעולם, שמתייחס לעולם אבל לא תלוי בעולם – הוא אחת ההגדרות לטקס (ראו הספר המבריק Ritual and its Consequences של אדם זליגמן ואחרים). כשאנחנו מבצעים טקס (תפילה, קורבן, אמירת "מה נשמע?" בלי להתכוון לכך) אנחנו בונים בפעולותינו מציאות אחרת באופן זמני. אנחנו מציבים את עצמנו ברצוי ולא במצוי והופכים לכמה זמן את הרצוי למצוי. אנחנו חורשים בשדה נורמטיבי מעובה.

והנה, עולה מדבריו של רוזן-צבי שההלכה עצמה, ובפועל לימוד החוק ויצירת החוק על ידי פרשנות החוק, היא השתתפות בטקס. מכאן מובן מדוע לימוד תורה הופך לעשייה מקודשת, אולי המקודשת ביותר, ועוד יותר משיהודים מצווים לקיים את החוק (וכחלק ממנו את הטקסים הקטנים המנויים בו כמו תפילות וברכות) הם מצווים ללמוד תורה, כלומר לקיים "הלכה", כלומר ללמוד ולפרש, שהיא ה-טקס היהודי המתמשך.

ובשביל חכמי המשנה, שיצרו את הטקס המורכב והמתמשך הזה, העניין היה חיוני מאין כמוהו. ההלכה כוננה עבורם עולם מקביל, בדיוק כאשר עולמם האובייקטבי היה עגום ואפל.

undefined

יחסיהן המתעדכנים של האורתודוקסיה היהודית והכנסייה הקתולית

Captureברי המזל מכל הם אלה שהוציאו את ספרם לפני הקורונה. ללא מזל גדול אבל גם ללא חוסר מזל גדול הם אלה שעוד יוציאו את ספריהם, ויכולים לדחות את ההוצאה עד שירווח. וחסרי המזל הגדולים הם כמובן אלה שהוציאו ממש כעת את ספריהם, כשהעולם עוסק במגפה ואילו להם יש רעיונות יפים ואבחנות מקוריות.
 
ספרה של כרמה בן יוחנן, 'נזיד עדשים' (הוצאת אוניברסיטת ת"א), יצא עכשיו, והוא מלא רעיונות יפים ואבחנות מקוריות. בן יוחנן כותבת על תפיסותיהן המתעדכנות של הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית אחת על השניה, ושוזרת – באופן שאני לא זוכר כמוהו בספר יחיד – את שני הצדדים יחד: הקתולים על האורתודוקסים ואורתודוקסים על הקתולים. היא עוסקת לא בדיאלוג בין הדתות, אלא בדימויים של כל מסורת את רעותה מתוך כתבי המסורות עצמן.
 
הספר קודם כל מביא רקע נרחב ומרתק על התפתחותן של התפיסות ההדדיות – כל ההוגים והרעיונות שעיצבו את ראייתה של היהדות בעיני הנצרות כפרומו חביב לעצמה ואת הנצרות בעיני היהדות כסיקוול כושל שחבל שנעשה. המבוא הזה כשלעצמו הוא מרתק ובעל ערך רב.
 
עיקר הספר מתמקד בזמן הזה, כלומר מאמצע המאה ועשרים, אז השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך חייבו את שתי המסורות לשידוד מערכות. בן יוחנן סוקרת את המהפך בתפיסת נצרות לגבי היהדות שנוסח בועידת 'ותיקן 2' (1962-5). לראשונה נקבע רשמית יחס של מסורות אחיות, ולא של חילופי תפקידים שמשאירים את היהדות בצד הדרך, ככלי ריק.
 
בן יוחנן מציגה את המהפך במלוא מורכבותו, ומביאה גם את עמדותיהם של תיאולוגים קתולים רדיקלים שהציעו להאבק באנטישמיות על ידי ויתור על תפיסת האקסקלוסיביות הגאולית של הכנסייה (כלומר: יהודים יכולים להגיע לגן עדן ללא התנצרות) או אף על עצם רעיון תחיתו של ישו(!).
 
מנגד, היהדות גם כן שינתה את יחסה אל הנצרות – אולם לאו דווקא לטובה. אם בימי הביניים נפוצות עמדות שרואות חיוביות בנצרות (הרמב"ם) או אף מזכות אותה מעבודה זרה (המאירי), בזמן הזה, כאשר "יד ישראל תקיפה", אין עוד טעם בעיני רבנים רבים לבחור בצנזורה עצמית או בעידון המסר.
 
כבר אצל החת"ם סופר, כותבת בן יוחנן, ניכרת פחות סובלנות כלפי הנצרות, והסובלנות נמוכה עוד יותר כיום. אמנם היו גם רבנים, בעיקר מזרוחניקים, שניסו להמשיך את הקו המתון כלפי הנצרות (אונטרמן, הרצוג), אבל רבים יותר רואים בהקמתה של מדינת ישראל הזדמנות, כפי שכותבת בן יוחנן, לבטא את קולה ה"אותנטי" של היהדות.
 
בן יוחנן כותבת על עמדותיהם של רבנים כאליעזר ולדנברג, שלום משאש, עובדיה יוסף, משה שטרנבוך, יהודה ליאון אשכנזי, יוסף דוב סולובייצ'יק, שלמה אבינר, אורי שרקי ועוד, ומגלה כי קריאה נרחבת במקורות ההלכתיים וההשקפתיים היהודיים מצביעה על מגמה אחרת מזו העולה במפגשי הפיוס. במילים אחרות, מילות הידידות לחוד וההלכה המחמירה לחוד.
 
הספר מעניין וכתוב היטב, ופורס יריעה נרחבת ונהירה שתכניס את כל המבקש בכך לנבכי מערכת היחסים של המסורות הללו כיום. בן יוחנן גם מיטיבה להבהיר את הקשיים המובנים בניסיונות של מסורות לעדכן את עצמן – ועל אחת כמה וכמה כאשר השאלה שמולן גדולה כל כך: לא פחות מהבנה מחודשת של המסורת שבמשך אלפיים השנים האחרונות העמידה עצמה כממשיכה האמיתית היחידה של תורת משה.

מהפך גדול דור?

בעוד אנחנו עוסקים בזוטות כפתיחת מערכת החינוך או לימוד מרחוק, בציבור החרדי-ליטאי מתחולל מה שנראה כמהפך. מגפה דוחפת את הרב גרשון אדלשטיין (בתמונה משמאל) מעל לרב חיים קנייבסקי במאבק על ההנהגה כ"גדול הדור" הליטאי.
 
מאבק הירושה בין השניים (כלומר, בין החצרות והעסקנים כמובן) מתחולל מאז מות הרב שטיינמן בסוף 2017. תחילה ידו של הרב אדלשטיין היתה על העליונה (הוא, למשל, נשא את ההספד בהלוויותו של הרב שטיינמן וסומן כיורש), אבל הוא התגלה כמנהיג יבשושי ושכלתני מדי לעידננו שוחר הרגשנות, וחצרו של הרב קנייבסקי הצליחה לבצע הפיכת חצר לקראת פסח 2018.
 
הרב קנייבסקי הציג מנהיגות כריזמטית במובן המקורי של המילה, כלומר רוויית מאגיה. הוא הוכתר כ"אדמו"ר ליטאי", כלומר מנהיג שעוסק פחות בהלכה ויותר בחלוקת ברכות. נראה היה שהמודל הזה עובד – עד שהשם שלח אלינו את הcovid-19. במשבר הנוכחי הרב קנייבסקי כשל כאשר הורה על השארת הישיבות פתוחות בניגוד להוראות המדינה. בדרכו הרומנטית הוא הכריז ש"תורה מגנא ומצלא" ולכן אין מה לדאוג.
 
הסוף ידוע, וכעת אדלשטיין זוכה לעדנה בתקשורת החרדית ומבסס את מעמדו החדש-ישן.
 
אבל (כפי שישאל החילוני הממוצע) מאי נפקא מינה? ובכן הסיפור הזה משמעותי מפני שזעזועים כאלה מחמירים את משבר ההנהגה החרדי שכבר קיים. למעשה מאז הרב שך אין מנהיג חרדי חזק ובעל "השקפה", דהיינו אידיאולוגיה סדורה. המצב בשנים האחרונות החמיר, כאשר אין מנהיג חד-משמעי, הרב קנייבסקי הוא יותר באבא מ"שר התורה", וחלק מהליטאים – "הפלג הירושלמי" – בכלל פורשים לדרכם הקיצונית יותר ולא נשמעים לא לקנייבסקי ולא לאדלשטיין.
 
תחלופות שכאלה מערערות עוד את מעמדו של "גדול הדור", סודקות את תפיסת "האמונה התמימה" והיראה האוטומטית כלפי ה"גדויילים", מרופפות את המסגרת ואף הזהות(!) החרדית, ומקדמות עוד את האינטגרציה החרדית בציבור הישראלי, דהיינו את ה"ישראליזציה" של החרדים.
 
ונדמה לי שזו רק תחילת ההשפעה של משבר הקורונה על החברה החרדית. צפויים זעזועים נוספים.
Capture

על חילון דווקאי בקרב צעירי יוצאי אתיופיה

Capture2פגשתי את הרב ד"ר שרון שלום לפני כמה ימים. הוא הגיע לברקלי כדי לתת הרצאה במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטה (בו אני מרצה אורח), והשתתפתי בארוחת ערב לכבודו. שלום דיבר בצורה מרתקת מבחינות רבות, אבל הדבר שעניין אותי במיוחד קשור לאמירה שלנו מלפני כמה זמן.
 
בראיון איתו שפורסם לפני כשבועיים באתרמכון שלום הרטמן אחרי החלטת הרבנות הראשית, באיחור של איזה 30 שנה, להכיר ביהדותם של העולים מאתיופיה, הוא הביע את אכזבתו באופן כללי מהתנהלות הרבנות וקבע כי
 
אם יש בי משהו אופטימי זה שצעירי הקהילה האתיופית כבר איבדו את הסבלנות, והם לא רואים ברבנות הישראלית חלק מהחיים שלהם. אני בהחלט שמח שרבים מיוצאי אתיופיה משתחררים מהעול שלה.
 
בשיחה בינינו הוא פירט. שלום עצמו הוא רב שהוסמך על ידי הרבנות, אבל מאז עבר בעצמו תהליך של התרחקות ממנה. כעת הוא רואה בדור הצעיר, בין גילאי העשרה ושנות העשרים, את אותה התרחקות, ואף אימוץ של חילוניות מעמדה דווקאית.
 
הכוונה היא שהצעירים יוצאי אתיופיה, שגדלים במשפחות מסורתיות או דתיות, הופכים לחילונים לא משום שהם לא מאמינים או לא מוצאים עניין במסורת, אלא מתוך אנטגוניזם לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה בישראל בכלל.
 
אותם צעירים חווים את הממסד האורתודוקסי בישראל כדכאני במיוחד כלפיהם, כמי שפקפק ביהדותם במשך עשרות שנים, העביר אותם טקסי גיור משפילים, וגרוע מכל, אילץ את הוריהם למחוק את תרבותם ואופן פולחנם הייחודי. על פי הרב שלום הצעירים זונחים את המסורת, ואף מתרחקים במכוון מהרבנות הראשית – פחות ופחות מהם מתחתנים דרך הרבנות, למשל.
 
אישית לדעתי רמיסתה ומחיקתה של היהדות האתיופית היא אחד הפשעים התרבותיים והחברתיים הגדולים ביותר שביצע הממסד האורתודוקסי בישראל, וברור לי שיום יבוא ודור חדש של אתיופים יבקש לחזור ולשחזר את תרבותם ולהקים לתחיה את המסורת הייחודית שלהם.
 
בינתיים מעודד שההפרדות מהממסד האורתודוקסי החלה. כמה נהדר יהיה ביום שלצד הגוונים השונים של היהדות החילונית, המסורתית, החרדית, הציונית דתית, הרפורמית, הקונסרבטיבית והרוחניקית יהיו בישראל קהילות של יהדות אתיופית השומרת על מסורתה מזה מאות ואולי אלפי שנים.

התפתחות הרעיון המשיחי (והתורה)

Captureאני אוהב את סדרת הספרים של פרופ' ישראל קנוהל על התנ"ך ורעיונותיו. קנוהל הוא חוקר מקרא חשוב שלא חושש לכתוב ספרים קצרים בהם הוא מתמצת נושא מסויים בידענות ובחן, ובעצם מנגיש אותו לציבור הרחב. זה חשוב וחיוני לדעתי, וזו משימה אינטלקטואלית שאקדמאים רבים מדי זונחים.
,
בספרו החדש (הוצאת דביר) מתחקה קנוהל אחר התפתחות הרעיון המשיחי בישראל. הוא עוקב כרונולוגית אחרי הנביאים שהציגו לראשונה (ישעיהו א', הושע, ירמיהו, ישעיהו ב' והלאה), אחרי דעיכת הרעיון בתחילת ימי בית שני, שובו בסוף ימי בית שני, הפעם עם חילוקי דעות בין קבוצות יהודיות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, נוצרים ראשונים).
ץ
כאמור, הספר מרתק וקריא מאוד כאחד (שבחים לעורך עומרי שאשא). בין לבין קנוהל גם מזכיר, ממש בשני עמודים, איך נוצרה התורה. כלומר חמשת החומשים. על פי קנוהל (הוא כתב על הנושא רבות בספר אחר, 'איך נולד התנ"ך') עזרא הסופר עולה מבבל לישראל סביב שנת 450 לפנה"ס, והוא זה שמביא איתו את התורה.
ץ
קנוהל מבאר שהתורה כפי שאנחנו מכירים אותה נוצרה מהמקורות הקדומים יותר שמרכיבים אותה (J, P, E, השירות הקדומות ועוד) בבבל. המקורות הללו, לבד מספר דברים שנכתב לחוד ומאוחר יותר, עברו יחד עם גולי בבל אל בבל, ושם עובדו, עובו ונערכו על ידי חכמים/סופרים כלשהם לספרי התורה בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. אל אלה הוסיפו את ספר דברים.
ץ
עזרא הסופר לקח אותם והגיע איתם אל ישראל במאה החמישית לפנה"ס כאמור. כדי ליידע את העם שיש קאנון חדש הוא מכנס מעמד פומבי של הצגת התורה החדשה. ב"אחד לחודש השביעי", התאריך המוכר כיום כ"ראש השנה", מכנס עזרא את העם וקורא בתורה לפני הקהל.
ץ
התגובות לא היו חיוביות: "כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה" (נחמיה, ח, ט). הסיבה שהעם בוכה, מסביר קנוהל, היא מפני שהוא פשוט לא מכיר את החוקים שהוא שומע, וחושש שהוא חי בחטא. עזרא מרגיע אותם ומבטיח שמעכשיו יהיה בסדר.
ץ
ועוד דבר: מסופר לנו כי "וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' בְּיַד מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי" – מסתבר שבתורה החדשה שעזרא הביא מבבל מצויין שצריך לחגוג את חג הסוכות. היהודים בישראל לומדים ומיד מיישמים: "וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֮ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם". מועדים לשמחה.

על 'חזרה בלי תשובה' מאת מיכה גודמן

Captureמבול של ספרים על חילוניות הגיע אלינו עם בוא האביב, ואני מתכוון לכתוב על שניים מהם בקרוב בבלוג. 'חזרה בלי תשובה' של מיכה גודמן (הוצאת דביר) אינו בדיוק חלק מהמבול – הוא לא ספר חילוני, יותר דתל"שי. אבל הוא בהחלט ראוי להתייחסות, והנה היא לפניכם.
 
אתחיל בשורה התחתונה: לדעתי זה ספרו החשוב ביותר של מיכה גודמן. ב'חזרה בלי תשובה' גודמן עורך לפנינו שולחן שאינו רק אינטלקטואלי אלא חברתי, ומצליח לנסח (בדרכו הגודמנית ההיפר-רהוטה כמובן) אלטרנטיבות חיוניות לדפוסים מוכרים ולא פוריים של חילוניות ודתיות. גודמן כותב על החילוניות ועל האורתודוקסיה הישראלית, מנתח את פגמיהן ומציע דרכים להגשים את הדרכים האלה באופנים בריאים יותר. והוא עושה זאת היטב.
 
צורת המהלך בספר חשובה: הטיעונים שמעלה גודמן נשענים על ההיגיון הפנימי של הדרכים שהוא כותב עליהן. החילוניות מנותחת על פי הנחות המוצא שלה (אוטונומיה, סמכות התבונה, חשדנות כלפי המסורת והממסד הדתי וכו') ואילו האורתודוקסיה על פי שלה (סמכות המסורת, רצון לשמר זהות קולקטיבית עבור הדור הבא, פקפוק בהכרזות וערכים של "קידמה" וכו'). גודמן מצליח להציע אלטרנטיבות לתפיסות הרווחות בישראל באשר לשתי אלה מתוך המסגרות הספציפיות שלהן.
 
הספר פונה אל האנשים שבנתח הרחב והאמצעי של החברה היהודית בישראל. לא החרדים הקיצונים, שסגורים בעולם משלהם ומוותרים מראש על שיג ושיח עם המודרנה, ולא אל האתאיסטים הלוחמניים שרואים בכל רמז של מסורת מאובן של טמטום. הוא מזהה את הדילמות של אותו מרכז: מהצד החילוני, מחד רצון בזהות עמוקה והימנעות ממסגרת תרבותית דלילה, מאידך פחד מצמצום החירות על ידי המסורת. מהצד הדתי, מחד צרימות קשות בין המוסר והידע המודרני למוסר והידע המסורתי, מצד שני חוסר רצון לוותר על הזהות, על המשמעות ועל הבית.
 
במקרה הראשון גודמן מנסה להראות שהדיכוטומיה בין חירות והמשכיות היא כוזבת. אפשר להיות בקשר עם המסורת וליהנות מהחירות החילונית. הוא מציג דגמים של חילוניות אשר מקיימים קשר כזה, בין אם תרבותי (רוח העם במקום רוח הקודש), רוחני (דתיות אינדיבידואלית) או אף הלכתי (על פי דרכו של ביאליק).
 
באשר לאורתודוקסיה, גודמן מנסה להראות שאחיזה קפוצה במסורת היא עצמה אנטי-מסורתית, שההלכה תמיד היתה בתנועה ושתופעות חרד"ליות (וחרדיות) מסכנות את המסורת, לא ממשיכות אותה. הוא קורא לנצל את היות היהודים במדינה ישראל, מוגנים מאי פעם באשר לזהותם, על מנת לעדכן את המסורת ו"להוציא את היהדות מהגלות". דרך אחת לעשות זאת, לטענתו, היא למקם את המוסר מעל לפולחן. גודמן גם מציע לאמץ את הדגם ההלכתי הספרדי בו שוללים את הציווי "חדש אסור מן התורה" (הרב בן ציון עוזיאל) ומדגישים את גמישותה של ההלכה (הרב דוד חיים הלוי).
 
שתי ביקורות כבר פורסמו על הספר, של אריאל הורוביץ ב'מקור ראשון' ושל יותם פלדמן ב'הארץ'. לביקורת האחרונה לא אתייחס מפני שלדעתי היא פספסה את הספר, בלשון עדינה. הורוביץ מעלה כמה נקודות טובות, העיקרית שבהן שחלק גדול, אולי רוב הציבור היהודי בישראל, ממילא מסורתי. הוא לא זקוק לגודמן. זה נכון, אבל יש רבים שאינם, וגם מי שמצא דרך משלו יכול להשכר מניסוח חד שלה.
 
שנית, מה עם הציבור הציוני דתי? אצלו המסורתיות, כפי שכתב מזמן יאיר שלג, מוכחשת, ויש נטייה להקצנה מתוך אמונה שקיפאון ואדיקות יתר הן סממנים של דתיות "אמיתית". אנשים שלכל דבר ועניין אינם נאמנים למסגרת האורתודוקסית ממשיכים לעשות כאילו במקום להודות שזה לא בשבילם. גודמן מנסח לגיטימציה לאופציה שונה.
 
גודמן כותב תפוצ'יפס טקסטואלי. המשפטים קצרים, מהירים, פריכים. קשה להפסיק לקרוא אותו ומפתה לנשנש עוד ועוד. אפשר להבין את הפופולריות העצומה של ספריו. אמנם, זה בא על חשבון מרכיבי תזונה חיוניים ויש כאן גם שטחיות מסויימת. זה חלק מהדיל וצריך להכיר בכך. אבל התמורה גדולה: ספר מהנה ומספק שיכול לפנות להמונים, קול חשוב והצעות חיוניות שיכולים לצאת למרחב השוק ולהישמע.
 
כאמור, זהו ספרו החשוב ביותר של גודמן לדעתי. זה גם ספרו האישי ביותר, כפי שהוא כותב בעצמו. גודמן כותב בעצם על הדילמות שלו, על הקריעות שבנפשו בין מסורת וקידמה, בין דת לחילוניות. מה שמתקבל הוא כתב הגנה יפיפה על דרך אמצע (יש לו קטע עם הרמב"ם) שמצליחה לאחוז בזה וגם מזה לא להניח ידה. כולי תקווה שיקראו את הספר לא פחות אנשים מאשר קראו את רבי המכר שלו בעבר.

תיאולוגיה, אורתודוקסיה והומופוביה: עיון במצע 'זהות'

לפני כשבועיים כתבתי בפייסבוק על משה פייגלין והבאתי כמה טקסטים שהוא עצמו חיבר, כולל כמה ציטוטים שאמר לי אישית, שמראים שמדובר באדם קיצוני שלא באמת מאמין בחוסר התערבות ממשלתית בחיי הפרט. בתגובה קיבלתי תגובות רבות שמבקשות ממני לקרוא את המצע הנוכחי של 'זהות', שכן לכאורה הוא, ולא דברים שאמר רק לפני שש שנים, מגלים את עמדותיו.
 
תראו, יש לי כנראה יותר שעות קריאה ושיחה עם פייגלין מ-99% ממצביעי זהות, אבל נניח לצורך העניין שאני לא מבין כלום ו/או שהאיש שינה את עורו וחזר בו מכל הדברים המטורללים שאמר בעבר והוא אדם חדש לגמרי. בסדר. אז קראתי את המצע. הנה כמה להיטים:
 
1. אמונה בבחירה האלוהית ובכוחו המאגי של הר הבית:
על פי מצע 'זהות', ציטוט, "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית". לדעת פייגלין ו'זהות', שימו לב, "קיים קשר ישיר בין איבוד אחיזת ישראל בהר (מאז שנמסר בפועל לוואקף) לבין איבוד הלגיטימציה הבינלאומית של מדינת ישראל לאורך השנים". הר הבית, מסתבר, הוא מעין טוטם שעבודתו מסדירה את פעולת הקוסמוס.
 
בהתאם לכך "זהות' תחתור להעברת קריית הממשלה, משכן הכנסת ובית משפט העליון ממערב העיר אל העיר העתיקה בשטחים הסמוכים להר הבית." כמו כן "מטרופולין ירושלים תכלול את בית לחם". כי למה לא.
 
בקיצור, התפיסה המדינית של 'זהות' מעוצבת על פי עמדות תיאולוגיות ובהתאם לאלה פועלים. שיהיה בהצלחה.
 
2. שמירת המונופול האורתודוקסי:
על פי המצע, ציטוט: "'זהות' מאמינה שעל המוסדות הממלכתיים של המדינה להיות מחויבים להלכה ולמסורת ישראל כביטוי לזהותה היהודית של המדינה." — כלומר הזהות היהודית של המדינה היא אורתודוקסית. לא משנה שרוב היהודים בעולם אינם אורתודוקסים, לפייגלין ברור ש"זהות יהדות" היא רק אורתודוקסית. ולכן האורתודוקסיה מקבלת מונופול על כל המוסדות הממלכתיים.
 
זה גם בא לידי ביטוי בפועל: "'זהות' מתכוונת למסור את הר הבית לניהולה של הרבנות הראשית". — הממסד האורתודוקסי והרבנות הראשית הם מהמוסדות הממלכתיים השנואים ביותר על אזרחי ישראל. פייגלין מתכוון להעביר להם עוד סמכויות ולבצר את המונופול שלהם. ליברטריאניזם זה לא.
 
3. "אני הומופוב גאה":
פייגלין כזכור הצהיר בעבר שהוא "הומופוב גאה". כעת מספרים לנו שהוא שינה את עמדותיו. במצע זהות אכן כתוב כי "'זהות' מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה". זה יופי, אבל מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא "מדינה המשמרת את ערכי המשפחה". אופס. איך זה הולך יחד? זה לא. פייגלין מספר לכם מעשיות על חירות, בפועל הוא יתנגד למצעד גאווה בירושלים (כפי שאמר לי אישית לפני 6 שנים).
 
אבל רגע, מהופנטיי 'זהות' מסבירים לנו כי "'זהות' תבטל את רישום הנישואין הממלכתי המתקיים כיום", כפי שכתוב במצע. אז תנו לי להסביר לכם משהו: אין שום משמעות לביטול הרישום כל עוד כל המדינות האחרות בעולם רושמות נישואין. מה יקרה לזוג ישראלי שרוצה להוציא ויזה לארה"ב? לעבור לאוסטרליה? האם עבור הרשויות שם הם נחשבים נשואים או לא? הרי צריך למלא טפסים לפני שעוברים.
 
ולא רק זה. מה קורה לגבי זכויות לביקור חולים בטיפול נמרץ? אם אין רישום איך יודעים מי בן/בת הזוג שיכולים לבקר? ומה קורה עם דיני ירושה? איך מחלקים את הרכוש בין בן/בת הזוג לילדים? ומה קורה עם דיני אימוץ? זה לא עוזר שלא רושמים, הרי צריך להכריע אם זוגות (יהודים ולא-יהודים, חד-מיניים, כהן וגרושה) נחשבים לנשואים או לא לצורך כל העניינים האלה.
 
ותנו לי להבטיח לכם משהו: פייגלין לא ירצה להחשיב את הנ"ל כנשואים. למה? כי לפייגלין יש תפיסה מאוד ברורה על צביון המדינה היהודית שהוא מבקש לכונן. זה כמובן בסדר, אבל 'חירות' זה לא וגם לא ליברטריאניזם. זו אורתודוקסיה שמשלבת תפיסות ימניות-קיצוניות עם תיאולוגיה, טוטמיזם, ותוך ויתור מראש על כל יומרה לריאל-פוליטיק. ראש (הטרוסקסואלי-אורתודוקסי) בקיר. רוצים את זה? הצביעו 'זהות'.

Capture

מתוך מצע 'זהות', ראו כאן: https://zehut.org.il/wp-content/uploads/2018/08/Takzir.pdf

גורדון ובובר, אני ואתה

captureהספר הזה יצא כבר לפני כמה חודשים אבל הוא עומד על נקודה שחבל לפספס.
 
אילון שמיר כתב ספר על "תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), והספר מפליג בתיאורי ההגות הרוחנית הייחודית של איש העלייה השניה המיוחד הזה. במובנים רבים גורדון היה איש עלייה שניה קלאסי: הוא סבר שהניתוק של היהודים מאדמתם הופך אותם לנכים, למנוכרים מעצמם ולנידונים לחיים "לא טבעיים". החזרה לארץ ישראל, על כן, היא החזרה לחיים מלאים.
 
עם זאת, עבור גורדון החזרה אל הארץ היא חזרה אל העצמיות לא רק באופן לאומי או אידיאולוגי, אלא ברמה הקיומית והחוויתית ממש (וגורדון כידוע היה זה שטבע את המילה "חוויה"). שמיר מסביר כיצד תורתו הרוחנית של גורדון נסובה סביב המפגש עם הרגע הנוכחי, ועם ההוויה ברגע הזה. על מנת להשיג זאת יש להתגבר על מכשולים פסיכולוגיים שונים, בעיקר פחד ודחייה עצמית. ההתגברות על המכשולים מביאה לנוכחות מלאה ולאחדות אורגנית עם הקיים.
 
גורדון העריך את המסורת והיה יהודי מסורתי עד יום מותו, אולם גרס שהדת בה, כפי שהוא כותב, "המניע העיקרי של קיום המצוות המעשיות הוא בשביל לזכות בחלקם בעולם הבא ולשבת בגן עדן על כסא של זהב, אמנם עבר זמנה". בכך ובתפיסה הרוחנית שלו הוא מהווה מודל מוקדם של הרוחניות היהודית שהפכה לתופעה רווחת החל משנות השישים.
 
הנקודה המעניינת ביותר עבורי בספרו של שמיר היא התזה שהוא מציע על פיה מרטין בובר הושפע ישירות מגורדון. הרעיון הזה הועלה כבר על ידי שלום רצבי, ושמיר אוסף עדויות וקווי דמיון בין ההגות הגורדונית לזו הבובריאנית, ומסכם ש"עוד לפני ההכרות האישית ביניהם הייתה קירבה בין שני ענקי-רוח אלה. קרבה זו הביאה לקשה העמוק של בובר ל'תדר' הגורדוני וגרמה לבובר ליזום את פרסום כתביו." קשה להניח שבובר לא ספג מגורדון יסודות שונים ולא הביא אותם לידי ביטוי בתורתו שלו.
 
אבל: "מדוע", שואל שמיר, "לא ציין בובר את עומק ההשוואה הזאת? קשה לדעת. ייתכן שההבדלים (החשובים) בין המשנות ערפלו את ראייתו ולא איפשרו לו לראות עד כמה הוא היה חייב לגורדון. ייתכן, מאידך גיסא, שבובר (אשר לא תמיד הצליח לחיות בהתאם למה שלימד) לא רצה לחלוק עם גורדון את הפריצה הגדולה שביצע ב'אני ואתה', שהפכה אותו למעצב המרכזי של הפילוסופיה הדיאלוגית במאה העשרים."
 
אה.

עכשיו בחנויות: דיסטופיה יהודית

Captureהספר הזה, מדינה כהלכה, שיצא לפני כמה חודשים (הוצאת מגיד – הגות יהודית), מנסה לתת "תמונה רחבה של המשטר הרצוי על פי התורה", ומצליח לתת תמונה זוועתית למדי. הרב עדו רכניץ, שכתב אותו (וקיבל הסכמות מהרבנים אריאל, רימון וגיסר), הוא בעל תואר שני במדעי המדינה, ומנסה אכן להתמודד עם, כמו שאומרים, "אתגרי" המדינה המודרנית, אבל, לפחות בסוגיות מפתח, הוא נכשל.
 
אומר מיד: לא קראתי את כל הספר. קראתי את החלקים שעניינו אותי, שהם לדעתי המהותיים, אלה העוסקים באופי המשטר, ואם יש משהו שסותר את מה שכתוב שם בחלקים האחרים, אשמח לתקן את טעותי. אם כי קשה לי להאמין שיש. רכניץ ברור למדי, ישיר מאוד, וקל לראות שהוא חוזר אחת לאחת על הטעויות של האידיאולוגיות הטוטליטריות של המאה העשרים.
 
הנה למשל: "המשטר הרצוי לעם שרמתו המוסרית גבוהה הוא משטר דמוקרטי בעיקרו. לצדו מלוכה שסמכויותיה מוגבלות מאוד". לכאורה, נהדר, משטר דמוקרטי ("בעיקרו"), אלא שגם אם זה המצב (וזה לא, ראו להלן), מדובר בבונוס שמקבל רק עם שרמתו המוסרית גבוהה. מהי רמה מוסרית גבוהה? התורה תקבע. ומי יקבע האם העם מגשים רמה מוסרית גבוהה? אני משער שפוסקי הלכה למיניהם. אבל כל זה מיותר, שהרי התניית דמוקרטיה ברמה מוסרית כלשהי של אזרחים לא שונה מהתנייתה בהפיכתם של ההמונים לפרולטריון משוחרר ובלתי-מנוכר. במילים אחרות, מדובר בהנחת היסודות לרודנות אוליגרכית של מומחים היודעים (הלכתית או "מדעית") מתי העם "ראוי" להחליט על עצמו בעצמו.
 
אבל אל דאגה, בכל מקרה לא מדובר באמת על דמוקרטיה. על פי ריכניץ "בהיעדר צאצא ידוע מבית דוד המשטר הראוי על פי ההלכה הוא תיאונומיה חוקתית דמוקרטית בדגם ההשלמה." תיאונומיה = משטר החוק הדתי. ואכן, רכניץ מסביר כי אמנם "סמכות ההכרעה של הציבור מבוססת על הכרעות דמוקרטיות", אבל "סמכות זאת קיימת כל עוד היא כפופה לקוי המתאר של החקיקה שנקבעו בדין הדתי." כלומר האזרחים יכולים להחליט על הכל, חוץ מעל הדברים שמוגבלים על ידי ההלכה. באמת תודה רבה. איך היה אומר בצלאל סמוטריץ'? יש כאן איזה גירעון במובהקות הדמוקרטית.
 
אבל לא רק דמוקרטיה אין כאן ממש. גם לא שוויון. רכניץ מודה במה שברור: אין שוויון בהלכה (האורתודוקסית, במצבה הנוכחי) בין המינים, ולא בין יהודים לאלה שאינם. במדינה שהוא מתאר נשים תופלנה לרעה (למשל, בדיני ירושה), שלא לדבר על לא-יהודים (שלא יצילו את חייהם בשבת, אלא אם יסברו שזה יסכן יהודים), ואני מפחד לחשוב מה יקרה ללהט"בים. בקיצור, ברוכים הבאים לחברה פטריארכלית, מעמדית וגזענית.
 
אבל לא רק דמוקרטיה ושוויון אין כאן ממש. אין גם חירות. פשוט: כפיה דתית היא חלק אינטגרלי ולגיטימי לגמרי מהסיפור. אמנם, יש גם חדשות טובות: ריכניץ מצליח להגיע למסקנה שלא תהיינה רשתות הלשנה מקיפות ושאנשים יורשו לחטוא בפרטיות ביתם. מנגד, "משעה שמעשה העבירה בוצע בפומבי, מאחר שיש בו כדי להשפיע לרעה על אחרים, אין מקום לסובלנות או לבחירה חופשית." כיף.
 
כשאני קורא את הדברים האלה אני שואל את עצמי: בשביל מה נכתב הספר הזה? מה הטעם לשרטט תמונת בלהות שכזאת? אם זה שעשוע אינטלקטואלי גרידא, חבל שלא נכתב כך. אם לא, מה הועילו חכמים בתקנתם אם ברור לכל בר דעת שכל מדינת עולם שלישי חצי-דמוקרטית עדיפה על הדיסטופיה היהודית הזאת? מי חשב שליצור פוחלץ מבהיל של המסורת היהודית הוא רעיון מוצלח?
 
ואני לא יודע מה גרוע יותר, שאדם שכותב ספר כזה לא מנסה בכל כוחותיו להציג תמונה אחרת, להשתמש בכל תירוץ הלכתי כדי להסביר שהרודנות הזאת לא אמורה להתמשש, או שאם הוא לא מצליח, ואכן מנסח אותה בפירוט, לא כותב איזו אחרית דבר של התנצלות וקינה על התמונה העגומה שהוא פרש בפנינו.
 
אבל מעבר לזה, נדמה לי שנחשף כאן חוסר הבנה מהותי באשר למצב האנושי בזמן הזה. מי שלא מבין שללא שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חופשי וחופש דת ומצפון אי אפשר לכונן כיום חברה מתוקנת (ויש שיאמרו, גם משגשגת) כנראה פספס את מה שהתרחש בעולם בשלוש מאות השנים האחרונות. או שמא מבקשים מהקורא את הספר לערוך תרגיל בהשהיית אמון, כמו בכניסה לקולנוע, על מנת לדמיין מציאות בלתי אפשרית? מציאות שבה לאנשים לא אכפת שכופים עליהם לשמור שבת ולנשים לא אכפת שהן נחשבות סוג ב'? מי מאמין שזה סביר?
 
מי שלא מבין שכפייה דתית היא גם עוול וגם איוולת, גם מנוגדת למוסר וגם מנוגדת לרצון האל, חי כנראה בעולם מקביל, מוזר, שבו דת כפויה היא ערך ושבו מה ששנוא עליו אין לו בעיה לעשות לחברו. הספר הזה מתאר עולם שכזה.

דו"ח חדש קובע חד משמעית: הרפורמים והקונסרבטיבים הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית

Capture1אולי נתחיל כך: מעולם לא קראתי דו"ח שקבע באופן מפורש כל כך שהתנועות הלא-אורתודוקסיות בישראל הפכו לנוכחות רצינית, גדלה והולכת, במרחב הציבורי הישראלי. וקראתי כבר כמה דו"חות על הנושא בחיי. וזה עוד דו"ח שנכתב על ידי מכון שאינו רק לא מקורב לתנועות, אלא שבעבר הואשם על ידיהן בהתעלמות ויצוג חסר במחקריו.
אז המכון הוא 'המכון למדיניות העם היהודי' והמחבר הוא דן פפרמן, והדו"ח – זרמים בעליה – כך נראה, מאשרר סופית את מה שהתגלה לראשונה בסקר של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' ב-2013. כשהסקר ההוא התפרסם וקבע שהרפורמים והקונסרבטיבים בישראל מהווים יחד 7.1% היה קשה להאמין לו. מאז התפרסמו עוד כמה סקרים עם תוצאות דומות (ראו גרף), וכעת המחקר הזה האוסף יחד את הנתונים ומוסיף עליהם ראיונות עם אישים שונים ונתונים שטרם פורסמו. הנה כמה ציטוטים סיכומיים:
מחקרים שונים העוסקים בזהות היהודית-ישראלית מצביעים בעקביות על כך ש כ-13-12 אחוזים מכלל היהודים בישראל (כ-800,000) מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים. למרות הטענה המושמעת מצד קולות שמרניים כי לתנועות הדתיות הליברליות אין מקום בישראל וכי ישראלים חילוניים הם "חילונים אורתודוקסים", קשה יותר ויותר להתעלם מן המציאות ההולכת ומתהווה.
ישראלים חילונים שמרגישים ריחוק מהזרם האורתודוקסי, בעיקר הרבנות הראשית והממסד הדתי, נחשפים יותר ויותר לחלופות לאורתודוקסיה, בין היתר באמצעות ביקורים ממושכים בחו"ל, אינטראקציה עם חברי הקהילות היהודיות המקומיות בתפוצות, אינטראקציה עם יהודי התפוצות הבאים לבקר בישראל (כגון בליווי קבוצות של "תגלית" ע"י חיילים), והשתתפות בטקסי מחזור החיים המנוהלים על ידי רבנים רפורמים או קונסרבטיביים (כמחצית מהחילונים, שליש מהמסורתיים, חמישית מהדתיים ואף עשירית מהחרדים בישראל דיווחו שנכחו באירועים מסוג זה.)
התנועות הליברליות משמשות כאלטרנטיבות לגיטימיות ולעיתים אף עדיפות. רבים מאלו המגדירים עצמם חילונים או מסורתיים פונים לתנועות הליברליות, בעיקר בבואם לקיים טקסים ואירועים של מחזור החיים. […] ניתן להעריך כי כבר בעתיד הקרוב, 30-20 אחוזים מכלל היהודים החילוניים והמסורתיים יראו בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי אופציה לגיטימית ואותנטית לא פחות ואף יותר מהאורתודוקסיה.
משמעות הדברים הנה התפתחות של זהות יהודית ישראלית חדשה, ליברלית ופלורליסטית מטבעה, אשר בשנים האחרונות נתפסת יותר ויותר כדרך מקובלת בחברה הישראלית, וצוברת לגיטימציה כזהות יהודית נורמטיבית עבור יהודים שאינם דתיים בישראל. יחד עם זאת, מדובר במודל של יהדות שונה באופן מובהק מזה שמציעות התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בתפוצות, אך גם שונה באופן מהותי מהיהדות האורתודוקסית בישראל."
Capture2
הסיפור אפוא הוא לגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות לא-אורתודקוסית, שמונעת הן מהיכרות הולכת וגוברת איתה, והן מדלגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות האורתודוקסית, בעיקר הודות לממסד האורתודוקסי, דהיינו הרבנות הראשית והמפלגות הדתיות. התוצאה היא מאות אלפי ישראלים חילונים ומסורתיים שמזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים.
הנה עוד כמה נתונים מעניינים:
תפילות: 27% מקרב הקונסרבטיבים 27 מתפללים מדי יום. 17% מבין אלו המזדהים כרפורמים מצהירים שהם מתפללים מדי יום. 62% מהאורתודוקסים מצהירים כי הם מתפללים מדי יום. שזה די מדהים בהתחשב שלפחות עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים זאת מצווה די מרכזית.
ולבסוף, בניגוד לסטיגמות ידועות, רפורמים וקונסרבטיבים ישראלים בסך הכל משקפים לא רע את כלל האוכלוסייה הישראלית מבחינה עדתית ופוליטית. כלומר, לא מדובר בתנועות אשכנזיות-שמאלניות הומוגניות. להפך, גם אצלן מיעוט קטן מזדהה כשמאל. כאיש שמאל זה מדכדך כשלעצמו, אבל זו עדות נאה שמדובר בתופעה שהיא חלק אורגני מהמציאות הישראלית.
Capture