יהדות

תיאולוגיה, אורתודוקסיה והומופוביה: עיון במצע 'זהות'

לפני כשבועיים כתבתי בפייסבוק על משה פייגלין והבאתי כמה טקסטים שהוא עצמו חיבר, כולל כמה ציטוטים שאמר לי אישית, שמראים שמדובר באדם קיצוני שלא באמת מאמין בחוסר התערבות ממשלתית בחיי הפרט. בתגובה קיבלתי תגובות רבות שמבקשות ממני לקרוא את המצע הנוכחי של 'זהות', שכן לכאורה הוא, ולא דברים שאמר רק לפני שש שנים, מגלים את עמדותיו.
 
תראו, יש לי כנראה יותר שעות קריאה ושיחה עם פייגלין מ-99% ממצביעי זהות, אבל נניח לצורך העניין שאני לא מבין כלום ו/או שהאיש שינה את עורו וחזר בו מכל הדברים המטורללים שאמר בעבר והוא אדם חדש לגמרי. בסדר. אז קראתי את המצע. הנה כמה להיטים:
 
1. אמונה בבחירה האלוהית ובכוחו המאגי של הר הבית:
על פי מצע 'זהות', ציטוט, "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית". לדעת פייגלין ו'זהות', שימו לב, "קיים קשר ישיר בין איבוד אחיזת ישראל בהר (מאז שנמסר בפועל לוואקף) לבין איבוד הלגיטימציה הבינלאומית של מדינת ישראל לאורך השנים". הר הבית, מסתבר, הוא מעין טוטם שעבודתו מסדירה את פעולת הקוסמוס.
 
בהתאם לכך "זהות' תחתור להעברת קריית הממשלה, משכן הכנסת ובית משפט העליון ממערב העיר אל העיר העתיקה בשטחים הסמוכים להר הבית." כמו כן "מטרופולין ירושלים תכלול את בית לחם". כי למה לא.
 
בקיצור, התפיסה המדינית של 'זהות' מעוצבת על פי עמדות תיאולוגיות ובהתאם לאלה פועלים. שיהיה בהצלחה.
 
2. שמירת המונופול האורתודוקסי:
על פי המצע, ציטוט: "'זהות' מאמינה שעל המוסדות הממלכתיים של המדינה להיות מחויבים להלכה ולמסורת ישראל כביטוי לזהותה היהודית של המדינה." — כלומר הזהות היהודית של המדינה היא אורתודוקסית. לא משנה שרוב היהודים בעולם אינם אורתודוקסים, לפייגלין ברור ש"זהות יהדות" היא רק אורתודוקסית. ולכן האורתודוקסיה מקבלת מונופול על כל המוסדות הממלכתיים.
 
זה גם בא לידי ביטוי בפועל: "'זהות' מתכוונת למסור את הר הבית לניהולה של הרבנות הראשית". — הממסד האורתודוקסי והרבנות הראשית הם מהמוסדות הממלכתיים השנואים ביותר על אזרחי ישראל. פייגלין מתכוון להעביר להם עוד סמכויות ולבצר את המונופול שלהם. ליברטריאניזם זה לא.
 
3. "אני הומופוב גאה":
פייגלין כזכור הצהיר בעבר שהוא "הומופוב גאה". כעת מספרים לנו שהוא שינה את עמדותיו. במצע זהות אכן כתוב כי "'זהות' מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה". זה יופי, אבל מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא "מדינה המשמרת את ערכי המשפחה". אופס. איך זה הולך יחד? זה לא. פייגלין מספר לכם מעשיות על חירות, בפועל הוא יתנגד למצעד גאווה בירושלים (כפי שאמר לי אישית לפני 6 שנים).
 
אבל רגע, מהופנטיי 'זהות' מסבירים לנו כי "'זהות' תבטל את רישום הנישואין הממלכתי המתקיים כיום", כפי שכתוב במצע. אז תנו לי להסביר לכם משהו: אין שום משמעות לביטול הרישום כל עוד כל המדינות האחרות בעולם רושמות נישואין. מה יקרה לזוג ישראלי שרוצה להוציא ויזה לארה"ב? לעבור לאוסטרליה? האם עבור הרשויות שם הם נחשבים נשואים או לא? הרי צריך למלא טפסים לפני שעוברים.
 
ולא רק זה. מה קורה לגבי זכויות לביקור חולים בטיפול נמרץ? אם אין רישום איך יודעים מי בן/בת הזוג שיכולים לבקר? ומה קורה עם דיני ירושה? איך מחלקים את הרכוש בין בן/בת הזוג לילדים? ומה קורה עם דיני אימוץ? זה לא עוזר שלא רושמים, הרי צריך להכריע אם זוגות (יהודים ולא-יהודים, חד-מיניים, כהן וגרושה) נחשבים לנשואים או לא לצורך כל העניינים האלה.
 
ותנו לי להבטיח לכם משהו: פייגלין לא ירצה להחשיב את הנ"ל כנשואים. למה? כי לפייגלין יש תפיסה מאוד ברורה על צביון המדינה היהודית שהוא מבקש לכונן. זה כמובן בסדר, אבל 'חירות' זה לא וגם לא ליברטריאניזם. זו אורתודוקסיה שמשלבת תפיסות ימניות-קיצוניות עם תיאולוגיה, טוטמיזם, ותוך ויתור מראש על כל יומרה לריאל-פוליטיק. ראש (הטרוסקסואלי-אורתודוקסי) בקיר. רוצים את זה? הצביעו 'זהות'.
Capture

מתוך מצע 'זהות', ראו כאן: https://zehut.org.il/wp-content/uploads/2018/08/Takzir.pdf

גורדון ובובר, אני ואתה

captureהספר הזה יצא כבר לפני כמה חודשים אבל הוא עומד על נקודה שחבל לפספס.
 
אילון שמיר כתב ספר על "תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), והספר מפליג בתיאורי ההגות הרוחנית הייחודית של איש העלייה השניה המיוחד הזה. במובנים רבים גורדון היה איש עלייה שניה קלאסי: הוא סבר שהניתוק של היהודים מאדמתם הופך אותם לנכים, למנוכרים מעצמם ולנידונים לחיים "לא טבעיים". החזרה לארץ ישראל, על כן, היא החזרה לחיים מלאים.
 
עם זאת, עבור גורדון החזרה אל הארץ היא חזרה אל העצמיות לא רק באופן לאומי או אידיאולוגי, אלא ברמה הקיומית והחוויתית ממש (וגורדון כידוע היה זה שטבע את המילה "חוויה"). שמיר מסביר כיצד תורתו הרוחנית של גורדון נסובה סביב המפגש עם הרגע הנוכחי, ועם ההוויה ברגע הזה. על מנת להשיג זאת יש להתגבר על מכשולים פסיכולוגיים שונים, בעיקר פחד ודחייה עצמית. ההתגברות על המכשולים מביאה לנוכחות מלאה ולאחדות אורגנית עם הקיים.
 
גורדון העריך את המסורת והיה יהודי מסורתי עד יום מותו, אולם גרס שהדת בה, כפי שהוא כותב, "המניע העיקרי של קיום המצוות המעשיות הוא בשביל לזכות בחלקם בעולם הבא ולשבת בגן עדן על כסא של זהב, אמנם עבר זמנה". בכך ובתפיסה הרוחנית שלו הוא מהווה מודל מוקדם של הרוחניות היהודית שהפכה לתופעה רווחת החל משנות השישים.
 
הנקודה המעניינת ביותר עבורי בספרו של שמיר היא התזה שהוא מציע על פיה מרטין בובר הושפע ישירות מגורדון. הרעיון הזה הועלה כבר על ידי שלום רצבי, ושמיר אוסף עדויות וקווי דמיון בין ההגות הגורדונית לזו הבובריאנית, ומסכם ש"עוד לפני ההכרות האישית ביניהם הייתה קירבה בין שני ענקי-רוח אלה. קרבה זו הביאה לקשה העמוק של בובר ל'תדר' הגורדוני וגרמה לבובר ליזום את פרסום כתביו." קשה להניח שבובר לא ספג מגורדון יסודות שונים ולא הביא אותם לידי ביטוי בתורתו שלו.
 
אבל: "מדוע", שואל שמיר, "לא ציין בובר את עומק ההשוואה הזאת? קשה לדעת. ייתכן שההבדלים (החשובים) בין המשנות ערפלו את ראייתו ולא איפשרו לו לראות עד כמה הוא היה חייב לגורדון. ייתכן, מאידך גיסא, שבובר (אשר לא תמיד הצליח לחיות בהתאם למה שלימד) לא רצה לחלוק עם גורדון את הפריצה הגדולה שביצע ב'אני ואתה', שהפכה אותו למעצב המרכזי של הפילוסופיה הדיאלוגית במאה העשרים."
 
אה.

דניאל בויארין על המצאת ה"יהדות"

כולם מדברים על יהדות, על חיזוקה וצביונה ושמירתה וציווייה וסוגיה ומנהגיה ודרכיה (דרכי נועם!), אבל המילה "יהדות" לא קיימת בתורה, בנביאים, בכתובים, במשנה, בתלמוד, אצל הגאונים, אצל ריה"ל או אצל הרמב"ם. כל אלה פשוט לא ידעו שיש "יהדות".
 
המופעים הראשונים של "יהדות" מגיעים למעשה רק במאה ה-12 (למשל במדרש 'שכל טוב' של ר' מנחם בן שלמה) ואז היא מציינת לא תרבות מסויימת או דת מסויימת אלא מצב (כמו "בורות" או "נפקדות"), כלומר המצב של היות אדם יהודי.
 
בספר שיצא ממש עכשיו – Judaism: The Geneology of a Modern Notion (הוצאת Rutgers UP) – כותב על כך דניאל בויארין. בעבודה פילולוגית מרתקת הוא מתחקה אחר מקור המונח, וכמובן לא מגביל עצמו לעברית אלא חוקר גם את Ioudaismos היווני, יידישקייט ביידיש, Judentum בגרמנית וכמובן Judaism האנגלי.
 
בויארין מגיע בספר למסקנה ש"היהדות" אינה דבר, אלא תוצר הראייה הנוצרית של היהודים, והצורך שלהם להגדיר את מה שלפניהם ולבדל עצמם ממנו. בקיצור נמרץ: הנצרות, שהחל מהמאה הרביעית עסוקה מאוד בהגדרה עצמית ובקביעת גבולות האורתודוקסיה שלה, מוצאת לנכון גם להגדיר את אחותה הגדולה מהסיבות לעיל. היהדות עבורה היא האורתודוקסיה הנגאטיבית לה, או בפשטות: הברית הישנה, המנוגדת לברית חדשה.
 
בעידן המודרני נמצאת דרך פשוטה יותר להגדיר "יהדות", וזאת כ"דת", שהיא עצמה, כמונח שמציין מערכת, אחת מני רבות, של אמונות ומנהגים, המצאה מודרנית. "היהדות" הופכת אז לדתם של היהודים, מה שגם עוזר להם מאוד במאמצי ההשתלבות בדמוקרטיות המתפתחות (כך יכול אדם להיות, למשל, "גרמני בן דת משה")
 
בויארין מוצא ניסוח תמציתי של זה אצל מרקס (וקורא אותו קריאה רחמנית מדי לטעמי שמזכה אותו כמעט לחלוטין מיחס אנטישמי): על פי מרקס התרבות הבורגנית (נוצרית) תמיד מייצרת יהדות מתוך קרביה: Bourgeois society continuously brings forth the Jew from its own entrails, בתרגום של Dagobert D. Runes.
 
במילים אחרות, אין "יהדות", אלא בהקשר נוצרי (יש כמובן יהודים, יש עברית, יש מצוות, היסטוריה וכו' וכו' – אבל אין מונח מופשט וכללי אלא מתוך העין הנוצרית הבוחנת והמגדירה). הספר, בקיצור, מעניין מאוד.
 
כאן אני רוצה להביא טקסט שמצוטט בעמוד 146 של הספר. הציטוט נכתב ב-1873 על ידי ח.י. פלנסברג, בכתב העת 'הלבנון'. פלנסברג זה מעוניין להגן על התלמוד מפני משמיציו היהודים המודרניים, ובמסגרת הגנתו זו תוקף את השימוש במונח "יהדות", "בריאה חדשה בשפת קדשנו".
 
על פי פלנסברג המילה (במשמעות המודרנית שלה) אינה אלא תרגום של Judentum הגרמני (בויארין גם חושב כך), ומה שגרוע אף יותר לטעמו הוא שהמונח מכניס תחתיו הן את הדת היהודית והן את כל היהודים, ומאפשר לאנשים לטעון שהם עושים יהדות גם כאשר זנחו את ההלכה, כשהם "רעפארמער", כלומר רפורמים.
 
היהדות, אם כן, הופכת בזמננו מדרך חיים מסורתית ל"שיטה" או "מערכת", כלומר לכותרת, למונח, וברגע שזה קורה אפשר להשתמש באותו מונח כדי לתאר כל מני דברים שונים, גם דברים שפלנסברג אינו חפץ בהם.
capture

עכשיו בחנויות: דיסטופיה יהודית

Captureהספר הזה, מדינה כהלכה, שיצא לפני כמה חודשים (הוצאת מגיד – הגות יהודית), מנסה לתת "תמונה רחבה של המשטר הרצוי על פי התורה", ומצליח לתת תמונה זוועתית למדי. הרב עדו רכניץ, שכתב אותו (וקיבל הסכמות מהרבנים אריאל, רימון וגיסר), הוא בעל תואר שני במדעי המדינה, ומנסה אכן להתמודד עם, כמו שאומרים, "אתגרי" המדינה המודרנית, אבל, לפחות בסוגיות מפתח, הוא נכשל.
 
אומר מיד: לא קראתי את כל הספר. קראתי את החלקים שעניינו אותי, שהם לדעתי המהותיים, אלה העוסקים באופי המשטר, ואם יש משהו שסותר את מה שכתוב שם בחלקים האחרים, אשמח לתקן את טעותי. אם כי קשה לי להאמין שיש. רכניץ ברור למדי, ישיר מאוד, וקל לראות שהוא חוזר אחת לאחת על הטעויות של האידיאולוגיות הטוטליטריות של המאה העשרים.
 
הנה למשל: "המשטר הרצוי לעם שרמתו המוסרית גבוהה הוא משטר דמוקרטי בעיקרו. לצדו מלוכה שסמכויותיה מוגבלות מאוד". לכאורה, נהדר, משטר דמוקרטי ("בעיקרו"), אלא שגם אם זה המצב (וזה לא, ראו להלן), מדובר בבונוס שמקבל רק עם שרמתו המוסרית גבוהה. מהי רמה מוסרית גבוהה? התורה תקבע. ומי יקבע האם העם מגשים רמה מוסרית גבוהה? אני משער שפוסקי הלכה למיניהם. אבל כל זה מיותר, שהרי התניית דמוקרטיה ברמה מוסרית כלשהי של אזרחים לא שונה מהתנייתה בהפיכתם של ההמונים לפרולטריון משוחרר ובלתי-מנוכר. במילים אחרות, מדובר בהנחת היסודות לרודנות אוליגרכית של מומחים היודעים (הלכתית או "מדעית") מתי העם "ראוי" להחליט על עצמו בעצמו.
 
אבל אל דאגה, בכל מקרה לא מדובר באמת על דמוקרטיה. על פי ריכניץ "בהיעדר צאצא ידוע מבית דוד המשטר הראוי על פי ההלכה הוא תיאונומיה חוקתית דמוקרטית בדגם ההשלמה." תיאונומיה = משטר החוק הדתי. ואכן, רכניץ מסביר כי אמנם "סמכות ההכרעה של הציבור מבוססת על הכרעות דמוקרטיות", אבל "סמכות זאת קיימת כל עוד היא כפופה לקוי המתאר של החקיקה שנקבעו בדין הדתי." כלומר האזרחים יכולים להחליט על הכל, חוץ מעל הדברים שמוגבלים על ידי ההלכה. באמת תודה רבה. איך היה אומר בצלאל סמוטריץ'? יש כאן איזה גירעון במובהקות הדמוקרטית.
 
אבל לא רק דמוקרטיה אין כאן ממש. גם לא שוויון. רכניץ מודה במה שברור: אין שוויון בהלכה (האורתודוקסית, במצבה הנוכחי) בין המינים, ולא בין יהודים לאלה שאינם. במדינה שהוא מתאר נשים תופלנה לרעה (למשל, בדיני ירושה), שלא לדבר על לא-יהודים (שלא יצילו את חייהם בשבת, אלא אם יסברו שזה יסכן יהודים), ואני מפחד לחשוב מה יקרה ללהט"בים. בקיצור, ברוכים הבאים לחברה פטריארכלית, מעמדית וגזענית.
 
אבל לא רק דמוקרטיה ושוויון אין כאן ממש. אין גם חירות. פשוט: כפיה דתית היא חלק אינטגרלי ולגיטימי לגמרי מהסיפור. אמנם, יש גם חדשות טובות: ריכניץ מצליח להגיע למסקנה שלא תהיינה רשתות הלשנה מקיפות ושאנשים יורשו לחטוא בפרטיות ביתם. מנגד, "משעה שמעשה העבירה בוצע בפומבי, מאחר שיש בו כדי להשפיע לרעה על אחרים, אין מקום לסובלנות או לבחירה חופשית." כיף.
 
כשאני קורא את הדברים האלה אני שואל את עצמי: בשביל מה נכתב הספר הזה? מה הטעם לשרטט תמונת בלהות שכזאת? אם זה שעשוע אינטלקטואלי גרידא, חבל שלא נכתב כך. אם לא, מה הועילו חכמים בתקנתם אם ברור לכל בר דעת שכל מדינת עולם שלישי חצי-דמוקרטית עדיפה על הדיסטופיה היהודית הזאת? מי חשב שליצור פוחלץ מבהיל של המסורת היהודית הוא רעיון מוצלח?
 
ואני לא יודע מה גרוע יותר, שאדם שכותב ספר כזה לא מנסה בכל כוחותיו להציג תמונה אחרת, להשתמש בכל תירוץ הלכתי כדי להסביר שהרודנות הזאת לא אמורה להתמשש, או שאם הוא לא מצליח, ואכן מנסח אותה בפירוט, לא כותב איזו אחרית דבר של התנצלות וקינה על התמונה העגומה שהוא פרש בפנינו.
 
אבל מעבר לזה, נדמה לי שנחשף כאן חוסר הבנה מהותי באשר למצב האנושי בזמן הזה. מי שלא מבין שללא שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חופשי וחופש דת ומצפון אי אפשר לכונן כיום חברה מתוקנת (ויש שיאמרו, גם משגשגת) כנראה פספס את מה שהתרחש בעולם בשלוש מאות השנים האחרונות. או שמא מבקשים מהקורא את הספר לערוך תרגיל בהשהיית אמון, כמו בכניסה לקולנוע, על מנת לדמיין מציאות בלתי אפשרית? מציאות שבה לאנשים לא אכפת שכופים עליהם לשמור שבת ולנשים לא אכפת שהן נחשבות סוג ב'? מי מאמין שזה סביר?
 
מי שלא מבין שכפייה דתית היא גם עוול וגם איוולת, גם מנוגדת למוסר וגם מנוגדת לרצון האל, חי כנראה בעולם מקביל, מוזר, שבו דת כפויה היא ערך ושבו מה ששנוא עליו אין לו בעיה לעשות לחברו. הספר הזה מתאר עולם שכזה.

דו"ח חדש קובע חד משמעית: הרפורמים והקונסרבטיבים הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית

Capture1אולי נתחיל כך: מעולם לא קראתי דו"ח שקבע באופן מפורש כל כך שהתנועות הלא-אורתודוקסיות בישראל הפכו לנוכחות רצינית, גדלה והולכת, במרחב הציבורי הישראלי. וקראתי כבר כמה דו"חות על הנושא בחיי. וזה עוד דו"ח שנכתב על ידי מכון שאינו רק לא מקורב לתנועות, אלא שבעבר הואשם על ידיהן בהתעלמות ויצוג חסר במחקריו.
אז המכון הוא 'המכון למדיניות העם היהודי' והמחבר הוא דן פפרמן, והדו"ח – זרמים בעליה – כך נראה, מאשרר סופית את מה שהתגלה לראשונה בסקר של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' ב-2013. כשהסקר ההוא התפרסם וקבע שהרפורמים והקונסרבטיבים בישראל מהווים יחד 7.1% היה קשה להאמין לו. מאז התפרסמו עוד כמה סקרים עם תוצאות דומות (ראו גרף), וכעת המחקר הזה האוסף יחד את הנתונים ומוסיף עליהם ראיונות עם אישים שונים ונתונים שטרם פורסמו. הנה כמה ציטוטים סיכומיים:
מחקרים שונים העוסקים בזהות היהודית-ישראלית מצביעים בעקביות על כך ש כ-13-12 אחוזים מכלל היהודים בישראל (כ-800,000) מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים. למרות הטענה המושמעת מצד קולות שמרניים כי לתנועות הדתיות הליברליות אין מקום בישראל וכי ישראלים חילוניים הם "חילונים אורתודוקסים", קשה יותר ויותר להתעלם מן המציאות ההולכת ומתהווה.
ישראלים חילונים שמרגישים ריחוק מהזרם האורתודוקסי, בעיקר הרבנות הראשית והממסד הדתי, נחשפים יותר ויותר לחלופות לאורתודוקסיה, בין היתר באמצעות ביקורים ממושכים בחו"ל, אינטראקציה עם חברי הקהילות היהודיות המקומיות בתפוצות, אינטראקציה עם יהודי התפוצות הבאים לבקר בישראל (כגון בליווי קבוצות של "תגלית" ע"י חיילים), והשתתפות בטקסי מחזור החיים המנוהלים על ידי רבנים רפורמים או קונסרבטיביים (כמחצית מהחילונים, שליש מהמסורתיים, חמישית מהדתיים ואף עשירית מהחרדים בישראל דיווחו שנכחו באירועים מסוג זה.)
התנועות הליברליות משמשות כאלטרנטיבות לגיטימיות ולעיתים אף עדיפות. רבים מאלו המגדירים עצמם חילונים או מסורתיים פונים לתנועות הליברליות, בעיקר בבואם לקיים טקסים ואירועים של מחזור החיים. […] ניתן להעריך כי כבר בעתיד הקרוב, 30-20 אחוזים מכלל היהודים החילוניים והמסורתיים יראו בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי אופציה לגיטימית ואותנטית לא פחות ואף יותר מהאורתודוקסיה.
משמעות הדברים הנה התפתחות של זהות יהודית ישראלית חדשה, ליברלית ופלורליסטית מטבעה, אשר בשנים האחרונות נתפסת יותר ויותר כדרך מקובלת בחברה הישראלית, וצוברת לגיטימציה כזהות יהודית נורמטיבית עבור יהודים שאינם דתיים בישראל. יחד עם זאת, מדובר במודל של יהדות שונה באופן מובהק מזה שמציעות התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בתפוצות, אך גם שונה באופן מהותי מהיהדות האורתודוקסית בישראל."
Capture2
הסיפור אפוא הוא לגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות לא-אורתודקוסית, שמונעת הן מהיכרות הולכת וגוברת איתה, והן מדלגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות האורתודוקסית, בעיקר הודות לממסד האורתודוקסי, דהיינו הרבנות הראשית והמפלגות הדתיות. התוצאה היא מאות אלפי ישראלים חילונים ומסורתיים שמזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים.
הנה עוד כמה נתונים מעניינים:
תפילות: 27% מקרב הקונסרבטיבים 27 מתפללים מדי יום. 17% מבין אלו המזדהים כרפורמים מצהירים שהם מתפללים מדי יום. 62% מהאורתודוקסים מצהירים כי הם מתפללים מדי יום. שזה די מדהים בהתחשב שלפחות עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים זאת מצווה די מרכזית.
ולבסוף, בניגוד לסטיגמות ידועות, רפורמים וקונסרבטיבים ישראלים בסך הכל משקפים לא רע את כלל האוכלוסייה הישראלית מבחינה עדתית ופוליטית. כלומר, לא מדובר בתנועות אשכנזיות-שמאלניות הומוגניות. להפך, גם אצלן מיעוט קטן מזדהה כשמאל. כאיש שמאל זה מדכדך כשלעצמו, אבל זו עדות נאה שמדובר בתופעה שהיא חלק אורגני מהמציאות הישראלית.
Capture

מחקר אתנוגרפי ראשון על להב"ה

בתזמון מושלם התפרסם בדיוק עכשיו מאמר של עמיתי מהחוג למדעי הדתות באונ' תל-אביב, ארי אנגלברג, על ארגון להב"ה והמערכה שלו כנגד זוגיות ונישואים בין יהודים לערבים בישראל.
 
המאמר התפרסם ב-Journal of Israeli History and Culture, ונדמה לי שהוא המחקר האתנוגרפי הראשון על הארגון. אנגלברג מנתח את להב"ה כאחד מכמה ארגוני ימין קיצוני שצמחו בשנים האחרונות ומבטאים אתנוצנטריזם יהודי-ישראלי.
 
הוא מצביע על הבדל בין ארגוני ימין קיצוני בישראל ובאירופה: בעוד האחרונים בדרך כלל בעלי אופי חילוני, כאן האופי בדרך כלל דתי, או לפחות מסורתי. גם עולם הערכים שונה: פמיניזם וגאווה להט"בית ממש לא מקובלים.
 
להב"ה היא דוגמא מובהקת לכך. כל פי אנגלברג שלוש קבוצות אוכלוסייה נפגשות בארגון: הרוב בנוי מצעירים מזרחים-מסורתיים. אליהם מצטרפים סוגים שונים מהשוליים של העולם החרדי (על פי רוב חרדים ממוצא מזרחי, חסידי ברסלב וילדים של חוזרים בתשובה חרדים), וכן הקצוות הקיצוניים של הציונות הדתית.
 
מובן שהאופי הוא מסורתי-דתי. אנגלברג שולל את ההסברים שהעלו החוקרים שונים (בעיקר מ'הקשת הדמוקרטית המזרחית', למשל יהודה שנהב) על ימניותם של המזרחים, כאילו היא באה להבדיל אותם מהערבים בישראל ולהוכיח פטריוטיות. הוא מסתמך על כתיבתו של ניסים מזרחי כדי להדגיש שמה שמטריד את פעילי להב"ה המזרחיים הוא שבירת הגבולות בין הקבוצות האתניות, כלומר האיום לכאורה על שלמות (או "טוהר", או "כבוד") קבוצת הבית.
 
מצד שני, הפעילים החרדים והציונים-דתיים מוטרדים לא פחות מהחריגה שהם תופסים מגדרי המסורת, ובנצי גופשטיין עצמו פועל, לפחות על פי דבריו, מתוך מניעים הלכתיים. להב"ה בעצם מרוויחים אפוא, כותב אנגלברג, משני יסודות שונים שמזינים את האתנוצנטריזם הישראלי: ההגנה על היהדות כלאום במאבק, ואדיקות דתית.
 
מתוך מאמרו של אנגלברג עולה שניתן לשרטט מדרג של קבוצות שונות בימין הקיצוני הנמתח בין מניעים הלכתיים בעיקרם ללאומיים בעיקרם. למשל:
 
יד לאחים
להב"ה
לה-פמיליה
האריות של הצל
אם תרצו
ישראל שלי
 
ככל שיורדים חברי הקבוצה יותר חילונים, ציונים/לאומיים ואשכנזים. את התנאים החברתיים-תרבותיים לצמיחת הקבוצות האלה יש לחפש, טוען אנגלברג, לא רק על פי המודל של הפאשיזם האירופאי אלא לא פחות מכך בהשוואה למאבקים לאומיים ודתיים פוסט-קולוניאליים במרחב המזרח-תיכוני והאסיאתי.
Capture

התפתחויות בתופעה היהודים-הבודהיסטים

כתב העת של אוניברסיטת פוטסדאם, 'פרדס', הקדיש את הגליון האחרון שלום למגע בין היהדות לדתות המזרח. יש שם כמה מאמרים מעניינים (למשל של אלס וייס על שימוש רבני בבודהיזם לצורך הגדרה עצמית במאה ה-19, או של יעקב אריאל על אלן גינצבורג והרוחניות המזרחית), ואני רוצה להביא כאן את התזה שמציגה מירה ניקולסקו על תופעת ה-JewBus, כלומר היהודים הבודהיסטים.
 
כידוע, מאז שנות השישים יהודים רבים מתענינים בבודהיזם (למעשה המומר הראשון הרשמי על אדמת אמריקה לבודהיזם, ב-1893, היה יהודי בשם צ'רלס שטראוס), ואלו זכו לכינויים JewBus או BuJews. ניקולסקו ערכה מחקר במסגרתו ראיינה מאתיים יהודים שכאלה, והיא משווה את דבריהם לאלו של דומים להם מאז שנות השבעים.
 
היא מוצאת שבשנות השבעים להיות יהודי שעוסק בבודהיזם פירושו היה פשוט להיות יהודי אתנית שהבודהיזם הוא דרכו הרוחנית. יהודים כאלה היו מתרגלים מדיטציה לסוגיה, זן, בודהיזם טיבטי, ופעמים רבות גם משמשים כמדריכים ומורים את כל אלה. כלומר היהודי הזה היה פשוט "בודהיסט מערבי שבמקרה היה יהודי".
 
בשנות התשעים חל שינוי. כתבים של ג'ו-בוז באותה תקופה מראים עניין מחודש ביהדות שלהם. אנשים ניכסו מחדש, כותבת ניקולסקו, את היהדות שלהם, הציגו אותה באופן מודגש כחלק מחייהם, ולעיתים אף קבעו שהתרגול הבודהיסטי עוזר להם להתחבר אל זהותם היהודית.
 
בשנות האלפיים והלאה, כותבת ניקולסקו, חל שינוי נוסף. יהודים כעת משתמשים בתרגול בודהיסטי כחלק מהיהדות שלהם. כלומר, כחלק מהמסע הרוחני היהודי שלהם הם מנכסים תרגולות מדיטטיביות בודהיסטית שונות. כעת נערכים קורסים של מדיטציה יהודית תוך שימוש בכלים בודהיסטים. הג'ו-בוז, אם כן, לא רק שלא מוותרים על היהדות שלהם אלא מעצימים אותה בעזרת הבודהיזם.
 
כל זה עולה בקנה אחד עם דברים שכתבה מריאנה רוח מדבר במאמר לפני שנים מעטות, על כך שהרוחניות העכשווית בארץ נצבעת יותר ויותר בצבעים יהודיים. זה לא אומר שחוזרים בתשובה (לעיתים, זה ההפך הגמור, דהיינו יש דחייה של האורתודוקסיה), אלא שהמסע הרוחני נתפס כ"יהודי". אפשר להניח שהמגמה הזאת מקבילה ועוקבת אחרי התעצמות הזהות היהודית, באופנים שונים, הן בישראל והן בארה"ב.
 
את הגליון כולו ניתן למצוא כאן: https://publishup.uni-potsdam.de/frontdoor/index/index/docId/40253
עורכי כתב העת: נתנאל רימר, רחל אלבק-גדרון, מרקוס קרהא
Capture
 

אופי אמונת האמריקאים באלוהים – ממצאים מסקר פיו

בשבוע שעבר פרסם ה-Pew Research Center ממצאי סקר גדול על אופי אמונתם של האמריקאים באלוהים. יש בו ממצאים מעניינים. הנה:
 
כפי שאתם רואים בתרשים להלן, 89% מהאמריקאים מאמינים שיש משהו שם למעלה. 56% מהם מאמינים באל המקראי. זה אחוז מרשים ביותר לדעתי, ומצביע על אופיה הדתי של ארה"ב. האמונה ב"כוח עליון" כלשהו ("אנרגיה", "משהו שם למעלה") היא בעלת השפעה פחותה, ולפעמים חסרת השפעה בכלל, על אורח החיים או על השקפת העולם של המאמין. אמונה באל המקראי בהחלט משפיעה.
 
בהמשך לתוצאות האלה, מסתבר ש-99% מהמייחסים עצמם לזרם נוצרי כלשהו מאמינים באלוהים או כוח עליון, ו-80% באל המקראי. רק 89% מהיהודים מאמינים באל/כוח עליון ורק 33% באל המקראי. יהודים הם חילונים יותר מאמריקאים, וזאת, נדמה לי, משתי סיבות: ראשית, בקורלציה לליברליזם שלהם; שנית, מפני שהיהדות היא כמובן גם קבוצה אתנית ולא רק דת. מי שמשייך עצמו לזרם נוצרי כנראה מאמין. מי שמשייך עצמו ליהדות לאו דווקא.
 
ואכן, רק 72% מה-nones, כלומר מאלה שלא משייכים עצמם לשום זרם בארה"ב (כ-23% מהאוכלוסייה) מאמינים באל/כוח עליון. רק 17% מהם באל מקראי.
 
48% מהאמריקאים מאמינים שאלוהים קובע את כל מה שקורה להם כל הזמן. 75% מדברים עם אלוהים, ו-28% מדווחים שאלוהים גם עונה להם. הייתי מנסה, אלה אחוזים לא רעים בכלל.
 
ככל שמשכילים יותר כך מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שצעירים יותר גם מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שתומכים יותר בדמוקרטים מאמינים פחות (86% מול 95% לרפובליקאים) ובאל פחות מקראי (45% מול 70% לרפובליקאים). מצד שני דמוקרטים מאמינים יותר ב"כוח עליון" (39% מול 23% לרפובליקאים).
הקישורים לנתונים: כאן, וכאן.
Capture

היהדות המולידה מתוכה נוצרויות

בכתבה של אהרן רבינוביץ ב'הארץ' מצוטט הרב ברלנד כקובע שהצדיק, כלומר הוא, הוא אלוהים ולכן יכול לכפר על כל העוונות:
 
"הצדיק זה בכלל לא אדם. הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שיורד בדמות אדם. לכן הוא יכול לעשות את כל הדברים שבעולם — לכפר את כל העוונות, להחזיר בתשובה."
 
הדמיון לתיאולוגיה הנוצרית הבסיסית הוא כמובן מדהים. אחד לאחד. הוסיפו לזה את חב"ד, שגם בלי הפלג הקיצוני והקיקיוני שטוען שהרבי מליובאוויטש הוא אלוהים ממש, יש מספיק דמיון למבנה הנוצרי (משיח שמת ויחזור, חסידיו שמחכים לו ובינתיים דבקים באמונה, סעודת משיח שבה "סופגים" את אורו של המשיח לגוף, וכו'), ואפשר לסכם שאם רק ניתן ליהדות מספיק זמן היא תוציא מתוכה נצרות, פעם אחר פעם אחר פעם.
 
זה מרתק בעיני, וזה לא לגנות הנצרות. יש כאן לדעתי רמז שההיגיון הנוצרי הבסיסי הוא בעל ערך. משהו שם עובד. בני אדם נמשכים לאל המגולם בבשר ומבטיח ישועה שלמה. אולי לא בכדי זו הדת הגדולה בעולם.
 
ומנגד, אם נרצה תיאולוגיה יהודית רדיקלית, ניתן לומר שהאתגר העיקרי בחייו של היהודי הוא לא להפוך לנוצרי.

ישי מבורך הוא היהודי של הקצה – והוא מקורי, עמוק ומאתגר

ישי מבורך גר באלון שבות. הוא מלמד במסגרות שונות, ערך כמה מספריו של הרב שג"ר ז"ל, וכותב הגות. והוא כותב מצויין. הספר 'היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה' (רסלינג) הוא ספר שני שלו מתוך טרילוגיה תיאלוגית. סקרתי בעבר את ספרו הראשון ('תיאולוגיה של חסר') ושמחתי מאוד לקבל את ספרו החדש. לא התאכזבתי. הספר נהדר. עשיר, מתוחכם, יצירתי ומקורי. מבורך מציע לקורא הגות יהודית עכשווית, עמוקה ומאתגרת.
 
לא אוכל להתייחס לשלל רעיונותיו של מבורך, ולכן אעמוד על קו עיקרי בהגותו ואתן לו דוגמא, תוך הצבעה על סגולותיו וחסרונותיו. מבורך עומד בכתיבתו על נקודה חשובה מאוד: הפרוייקט המודרני שואף לחלק את העולם לקטגוריות, לעשות סדר, וזאת באופן שמחד מחדד את ההבדלים בין הפכים וקבוצות ומותח גבולות ברורים ביניהם, ומאידך, ובאופן משלים, מטפח את התפיסה שקבוצות שונות והופכיות יכולות להתקיים ללא ניגודיהן (כלומר, ייתכן טוב בלי רע, יופי ללא כיעור – ראו על שני היבטים אלה את כתיבתם של ברונו לאטור וצ'רלס טיילור).
 
מול כיוון מודרניסטי זה מציב מבורך את הדת. הדת (כלומר, הדת האמיתית, שהיא היהדות, אם כי לא כל גרסה של יהדות, ולמעשה לא רוב מה שמתקרא יהדות כיום) עבור מבורך היא בדיוק אותו מרחב שבו אין חלוקה נאה, שאין בו נחת, שאין בו בהירות. בספרו הראשון, כפי שכתבתי, מבורך "יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאתית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות שקטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי 'אורח חיים בריא' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא 'תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה'." הדת, טוען מבורך, היא תמיד פתולוגיה.
 
בספר הנוכחי, בין השאר, הוא עוסק בתפיסת ארץ ישראל בציונות וביהדות. הוא יוצא מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומספר הזוהר ומראה שחלק מהותי ממעמד הארץ עבור היהודי הוא היותה לקוחה מאחר. ישראל אינה מולדתו של היהודי, אלא פרי כיבושיו. אלא שחטא הכיבוש לא אמור להישכח על ידי הרמוניזציה מודרניסטית-מזוייפת. כפי שהאלוהות עצמה (על פי הקבלה הלוריאנית) נמצאת במצב חירום תמידי של שבירת-כלים, כך גם האדם שבור בדיסוננס מתמשך. המודרנה, כמו הנצרות, מנסה לפתור את המצוקה, אם על ידי ישו האיש המושלם ואם על ידי החילוניות המושלמת בתבוניותה. היהדות היא המציעה "תיאלוגיה של אי-הלימה", שבה האדם הדתי נשאר בבעיה: הוא לעולם לא "מגיע", לעולם לא מזוכה בשלמות, לעולם לא מואר או נאור או חף מפשע.
 
"בהקשר הארץ-ישראלי של ימינו," ממשיך מבורך, "ראשיתה של התשובה תהיה בידיעת הפשעים העומדים נגדנו תמיד, קרי, לחיות את מצב התקיעות והאין-מוצא הפוליטי והאתי כמופע של התיאולוגיה ש'שבי ציון' נושאים בחובם, תיאולוגיה של שבירת הכלים" (עמ' 31). זו העמדה היהודית דתית. מולה ניצבת העמדה הציונית: "הפרוייקט הציוני מבקש לקחת חלק בחילון של העם וזאת על ידי הבניה של הלימה מדומיינת בין עם, ארץ ולשון. במילים אחרות, חוסר היכולת של התנועה הציונית לחיות באי-ההלימה של יהודי בגלות בארץ לא לו או יהודי בארץ ישראל במולדת לא לו, נבעה מההקשר החילוני-מערבי שתנועה זו נוצרה בתוכו. כחילוני, הציוני לעולם לבקש 'לישב בשלווה', זאת מכיוון שישיבה בשלווה זו מאשרת את החילוני שבו." (עמ' 37)
 
לעומת הציונות החילונית, מפעל ההתנחלויות הוא דתי בעיקרו, וככזה לא פותר כל בעיה, אלא אדרבה, מרבה בעיות. מבורך חף מאידיאליזציה של ההתנחלויות (או של הציונות הדתית בכלל). המתנחלים הפכו בעצמם לבורגנים(-חילונים), ומנסים בצביעות לחפות על חוסר-המוסריות שלהם כלפי הפלסטינים על ידי שלל מפעלים אתיים מחד (התנדבות, צדקה) ומני יוזמות אסתטיות מאידך (יקבי בוטיק, צימרים). הוא רומז שהעתיד הוא מציאות דו-לאומית בלתי פתירה בעיקרון, ומבחינתו חוסר הפיתרון הוא יסוד דתי, אנטי-מודרני ואנטי-חילוני, חיובי. הבעיה שלי אם המהלך הזה (רק אחד מני רבים בספר, ואני עושה עוול כשאני מזכיר רק אותו), לבד מזה שאין לי רצון לחיות במציאות דו לאומית, הוא שעבור מבורך הפלסטינים ממלאים תפקיד של סטטיסטים במחזה התיאולוגי שלו. בעצם אין הבדל בכך בינו ובין קיצוני האידיאולוגים של המתנחלים, שראו בפלסטינים לא יותר מכלי בשימוש תסריט הגאולה שלהם. כך או כך אין לאותם בני אדם זהות ומציאות בפני עצמם. וזה רע.
 
אבל הספר טוב. זאת הגות פוסטמודרניסטית, ללא ספק, לא רק משום שהז'רגון (לצערי) פוסטמודרניסטי, אלא משום שמבורך מערער את הקטגוריות הפשוטות של המודרנה. הוא מוצא את נקודות התורפה, שאכן קיימות, בחשיבה המודרנית ומשתמש בהן כזבל המפרה את תפיסת הדת שלו ואת תפיסת היהדות שלו. מבורך מפליג להקבלות וניגודים בין היהדות לנצרות ולאסלאם, כותב על פונדמנטליזם יהודי, על פרויד ולאקאן, על הנבואה, על רוזנצוויג, על פוסט-ציונות, על ההלכה ועל ר' נחמן. הוא מציע מדרשים מתוחכמים ואורג הגות יהודית בת זמננו מקורית ומרתקת. לדעתי הוא ההוגה הציוני-דתי המעניין ביותר כיום.
Capture