יהדות

וולטר על האפשרות שהיהודים ירצו לחזור לארצם

וולטר היה אולי ההוגה של הנאורות, ודאי בצרפת. הוא היה שנון, עוקצני, גאוותן, פולמוסן, הוא דאג לכתוב על הכל ולריב עם כולם, ובעיקר הוא אהב להקניט את הדת הממוסדת – הכנסייה הקתולית ששלטה בזמנו בצרפת, אבל גם דתות אחרות. וולטר שנא את השילוב הכנסייתי בין סמכות טוטלית לחוסר סובלנות טוטלית.

כשגלה לאנגליה, בעקבות ריב עם אציל צרפתי, הוא נחשף לסובלנות הדתית ששרתה בממלכה. אנגליה הפרוטסטנטית הציגה מגוון של זרמים נוצריים, שאחרי שנים של מאבקים (ומלחמת אזרחים) למדו לחיות יחד. הוא כותב ב'המכתבים האנגליים' שלו כיצד הוא מגיע לבורסה בלונדון ונדהם מהדרך שבה נוצרים מזרמים שונים, וגם יהודים ומוסלמים, סוחרים יחד בשמחה בעולם שבו רק הכסף מדבר.

את 'המסה על הסובלנות' שלו כתב בעקבות פרשה מזעזעת של האשמת שווא שבמסגרתה הכנסייה האשימה אב פרוטסטנטי שרצח את בנו (שבמציאות התאבד), לכאורה מפני שהלה רצה להפוך לקתולי. האב הוצא להורג בעינויים. וולטר נשא את דגל ה"אני מאשים" יותר ממאה שנים לפני אמיל זולא ותבע את זיכויו של האיש, שאכן לבסוף זוכה (לא שזה עזר לו, בהיותו מת).

ה'מסה על הסובלנות' יצאה עכשיו בתרגומה של ארזה טיר-אפלרויט, עם מבוא ועריכה מדעית של דניס שרביט ואחרית דבר של אבי שגיא. כל חלקי הספר הזה מהווים יחד מתנה נפלאה לדוברי העברית, וצריך לברך שוב ושוב את הוצאת הוצאת הספרים כרמל על מפעל ההוצאה לאור המופלא שלה.

בפסקה שגזרתי מהספר להלן וולטר מביא דוגמא למקרה שבו חוסר סובלנות הוא הכרחי. למשל, כשהיהודים ירצו לחסל את הטורקים מפני שהאחרונים שולטים בארץ שהובטחה להם, ושהם רוצים לחזור אליה ולכבוש אותה. תארו לכם דבר כזה.

על הטקסטואליזציה של היהדות–ספר חדש של אבי שגיא

כבר כמאתיים שנה, מאז האמנציפציה, מפתחים היהודים תשובות שונות לשאלה "מהי היהדות?". עם פירוקן של הקהילות היהודיות המסורתיות באירופה, אחרי החופש שניתן לפרט היהודי בארצות העוברות תהליכי ליברליזציה וחילון לבחור את אופן חייו בעצמו, היו צריכים היהודים להחליט מהו בעצם לוז זהותם.

במילים אחרות, יהודים לראשונה היו יכולים להפוך בפשטות ללא-יהודים (לא לנוצרים, אלא פשוט לעוד אזרחים חילונים), ומי שביקש בכל זאת להמשיך ולהיות יהודי היה צריך לראשונה לקבל החלטה מודעת, רפלקטיבית, על יהדותו: מה היא ואיך היא באה לידי ביטוי בעולם.

כך קיבלנו אורתודוקסים מודרניים, רפורמים, חרדים, ציונים, בונדיסטים, קונסרבטיבים ואנשי מדעי היהדות (Wissenschaft des Judentums), כל קבוצה עם מה שהיא סברה שהוא לב לבה של היהדות.

ספרו החדש של פרופ' אבי שגיא – 'עם מולדת וספר' (הוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן, בו אני עצמי עמית מחקר) – נכתב על חלק מאלה ובעיקר על תשובה נוספת לאותה שאלה, והיא, במילה, טקסטואליות. על פי התפיסה הזאת, לבה של היהדות הוא הטקסט, ויהודים הם מי שעוסקים בלימוד ופרשנות של טקסטים.

ג'ורג' סטיינר, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי, הוא דוגמא מובהקת לחשיבה מן הסוג הזה. על פי סטיינר היהודים "קראו, קראו שוב, למדו בעלפה ופירשו ללא סוף" יותר מכל עם אחר. סטיינר קובע כי "הטקסט הוא הבית. כל פרשנות היא שיבה הביתה. […] היכן שהיא החליפה את המולדת שלה בטקסט במולדת שברמת הגולן או בעזה, היהדות הפכה חסרת בית כלפי עצמה" (מתוך מאמרו Our Homeland, the Text).

כפי שאפשר לנחש, הזהות היהודית "הטקסטואלית" אומצה על ידי יהודים משכילים, חילונים ופרוגרסיבים. היא מהווה תחליף לזהויות יהודיות שמבוססות על הייחוס האתני, המיקום הגיאוגרפי, ההלכה או הלאומיות, ומאפשרת (סוג מסויים של) חיים יהודיים, על פי רוב בתפוצות (אם כי בארץ הוציאו עמוס ופניה עוז את הספר 'יהודים ומילים', שנושק לתפיסה הזאת).

בספרו החדש טוען שגיא שאביה מולידה של התפיסה הזאת היה לא אחר מאשר ג.ו.פ. הגל. הגל הגדיר את היהדות במהותה כמסורת א-טריטוריאלית. לבה שלה היהדות הוא, לכאורה, גלותיות. על פי הגל הגלותיות היא מהות היהדות לא כתוצאה מחורבן מלכות יהודה והיציאה לגלות, אלא באופן עקרוני, עוד מימי אברהם. הגל כותב שאברהם, בהענותו לציווי לך לך, "התנתק כליל ממשפחתו במטרה להיעשות אדם עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין". בהמשך לכך "גורלו של העם היהודי הוא [כמי] שחרג מהטבע עצמו".

זו עדיין אינה טקסטואליזציה של הקיום היהודי, אולם זהו, כותב שגיא, הגרעין שממנו היא תצמח. הטקסטואליזציה של העם היהודי היא צורה אחת של היענות לתפיסה ההגליאנית, תגובה של משכילים יהודיים שונים לדברים.

על פי שגיא מהתפיסה ההגליאנית נפרצות כמה דרכים פרשניות: היסטוריוסופית, תיאולוגית-דתית, אקזיסטנציאליסטית-רומנטית, היסטורית-תרבותית ועוד, שחלקן עומדות על המימד הטקסטואלי של היהדות לכאורה.

ספרו של שגיא מוקדש לניתוח התגובות האלה. הוא עב כרס, מעניין ומפורט: שגיא סוקר בו מאתיים שנה והוגים שונים, כדרכו בידענות רבה ותוך מתיחת קשרים והקשרים מעניינים.

כנציגים של התגובה ההיסטוריוסופית מביא שגיא היסטוריונים כצבי גרץ, שמעון דובנוב ושלום בארון, והיא כוללת ניסוחים שונים של מה שכיניתי קודם תגובתם של אנשי מדעי היהדות. אלה מנסים למצוא את "מהותה" של היהדות על ידי מחקר היסטורי "פוזיטיבי" כמענה לרוח ההשכלה והנאורות וכאמצעי לגיבוש זהות יהודית לגיטימית בעיניהם בעת המודרנית.

התגובה התיאולוגית-דתית מנוסחת בספר ראשית על ידי הרמן כהן ופרנץ רונזצוויג. שגיא מקדיש עמודים רבים לביאור התפיסה שלהם בהקשר הנוכחי. אחריהם עובר שגיא לדיון בהגותם של הלל צייטלין והרב סולובייצ'יק, שגם אותם מכניס שגיא למחנה "שלילת הביתיות של היהודי". כאן מגיע שגיא לתגובות הטקסטואליסטיות ממש. הוא דן בג'ורג' סטיינר, בהיינריך היינה ובעמוס ופניה עוז, ואחריהם, באריכות, באדמון ז'אבס ושמעון ראבידוביץ'.

לבסוף, כקונטרה מתבקשת למגמת הטקסטואליזציה, בוחן שגיא את הציונות. באופן היסטורי הציונות היתה עוד זהות יהודית מודרנית, כזו שהעמידה את היהדות על הלאומיות ודחתה את המימדים הדתיים שבה. שגיא מוצא בה גם עמידה אקזיסטנציאליסטית שמסרבת לקבל את מעמדה של היהדות כאובייקט בלבד, כלומר עמדה שלא רק "מחזירה את היהדות להיסטוריה" אלא גם מחזירה אותה לעצמה, במובן של סוכנות, אחריות וסובייקטיביות.

שגיא מנתח את משמעות הפיכתו של העם הגלותי/טקסטואלי לישות פוליטית-אקטואלית, ועומד על כך שרק המרחב הפוליטי מאפשר קיום כקולקטיב המורכב מקבוצות מגוונות – קבוצות שונות שחיות ופועלות יחד. מעניין לשאול מדוע הוא נסוג ברגע האחרון ומכריז שאין "לייצר מדרג היררכי בין העם היהודי החי במדינת ישראל לבין העם היהודי הפזור בתפוצות". אולי כדי לא להוות תמונת ראי ליהודים הטקסטואליים ששללו את הקיום הלאומי של היהדות. שגיא עצמו מפקפק באפשרות שיהיה מדרג היררכי שלא יהיה "תמיד חלקי", וזה ודאי נכון. הספר בכל מקרה נותן די והותר חומר למחשבה ואימוץ, לבניית היררכיות – ולשבירתן. 

כשהנוצרים היו יהודים – ספר של פאולה פרדריקסון

עד וכולל חורבן בית המקדש עברו חברי קבוצת המאמינים הקטנה של המשיח מנצרת ארבעה מחזורי אכזבה.

הפעם הראשונה היתה כמובן כאשר משיחם נצלב מול עיניהם. איש לא ציפה שזה יהיה גורלו של המושיע. על ידי הפיכת הצליבה – והקימה לתחיה – למסר עצמו, הם התאוששו.

הפעם השניה היתה כאשר פסקו ההתגלויות בהן חזו חברי הקבוצה בישו הקם לתחיה. אלו התמעטו עד שלא היו יותר. חברי הקבוצה היו בטוחים שהמשיח הקם לתחיה יישאר כדי להביא את ממלכת האלוהים מיד. הוא לא. הם משיכו לחכות.

הפעם השלישית היתה קשורה לגזרות קליגולה (סביב 40 לספירה), שציווה להציב פסל של זאוס בקודש הקודשים של בית המקדש. המאמינים היו בטוחים (מתוך פרשנות של ספר דניאל), שזאת תהיה יריית הפתיחה בקרב גוג ומגוג. הם ציפו לזה מאוד (כמו זרמים אוונגליסטים מסויימים כיום, אגב), אבל הפסל בסופו של דבר לא הוצב, וקץ הזמנים לא הגיע. הם המשיכו לחכות.

הפעם הרביעית שהתאכזבו – או אולי היו אלה כבר בניהם ותלמידיהם – היתה סביב שנת 70 לספירה, עם חורבן בית המקדש. באותה עת הם הצטרפו לרבים שציפו לישועה מתוך המרד.

והיו אכן רבים. פאולה פרדריקסון מסכמת את ציפיות אז בספרה 'כשהנוצרים היו יהודים' (הוצאת מאגנס): היה אחד ושמו יהודה בן חזקיה שפעל בגליל ופשט על ארמונות השליטים. אחר, שמעון, עבד לשעבר, הכתיר עצמו למלך, וכך גם יהודי ושמו אתרונגיוס. היו כמובן יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, המפורסמים עד ימינו.

הדבר שעורר אותם למרד משיחי היתה נבואה לא ברורה שדיברה על אדם שיקום בעת ההיא אשר יהפוך למלך על כל העולם (יוספוס פלביוס, טקיטוס וסוונטוניות כולם מציינים את הנבואה ההיא). כל אחד מהנביאים/מורדים הללו חשב שהוא מועמד ראוי, ולכולם גם היו חסידים לא מעטים שהסכימו. מאידך, לנוצרים הראשונים, שהיו אז יהודים, היה ברור שהנבואה מדברת על ישו שלהם.

כשירושלים כבר היתה הרוסה ובית המקדש החל לעלות באש, טיפסו כמה אלפי יהודים למשטח שעל שורת עמודים בחצר בית המקדש. הם ציפו לגאולה ברגע האחרון. "האשם באבדנם היה נביא שקר", כותב יוספוס. אותו נביא אמר להם שהאל מצפה שהם יעלו אל בית המקדש כדי "לקבל את אותות הגאולה". הרומאים הבעירו אש מתחתיהם והם נשרפו חיים. ייתכן שביניהם היו גם חלק מהנוצרים הראשונים.

הנצרות תשרוד גם את האכזבה הזאת ותמשיך להאמין שישו המשיח יחזור. ואף על פי שיתמהמה, עד היום היא מאמינה. אמונה מתקיימת למרות העובדות, לא מתוקפן.

הספר של פרדריקסון כתוב היטב ומעניין. הוא כמובן רק האחרון בשורה ארוכה של ספרים המנסים לשרטט את דמותו של ישו ההיסטורי, מן הוגי הנאורות במאה ה-18, דרך אלברט שוויצר ויוסף קלאוזנר בתחילת המאה העשרים, ועד 'ישו' של דוד פלוסר שיצא בעברית לפני כמה שנים.

'כשהנוצרים היו יהודים' קצר וממוקד, והקריאה בו מהנה שכן הוא כתוב בעלילה בלשית. שאלות נשאלות ונחקרות: האם ישו אכן הפך את השולחנות בחצר בית המקדש? האם הוא נצלב בביקורו הראשון בירושלים או שמא היה בעיר פעמים רבות? ואם נצלב כמורד במלכות, מדוע חסידיו הורשו להסתובב חופשי? וכך הלאה.

פרדריקסון היא מומחית בעלת שם עולמי, והספר עמוס בפרטים מעניינים ובתבונות. התרגום של יפתח בריל מצויין, ויונתן מוס – מומחה לדת השוואתית – הוסיף הקדמה יפה. מומלץ.

מסורתיות וממלכתיות – על ספרו החדש של הרב שי פירון

הספר הזה של הרב שי פירון – ישראל השלישית, הוצאת ידיעות ספרים – מצטרף לסדרה הולכת וגדלה של חיבורים שמנסים לנסח תפיסה חדשה (ולפעמים חדשה-ישנה, קידה להרצל) של זהות יהודית ישראלית.

קדמו לו, בין השאר, ספרו של יואב שורק 'הברית הישראלית', ספרו של מאיר בוזגלו 'שפה לנאמנים', ספרו של אריאל פיקאר 'בלשון בני אדם', ספרו של מיכה גודמן 'חזרה ללא תשובה', ואחריו יצא ספרו (המעולה, שעוד אכתוב עליו) של עידו פכטר 'יהדות על הרצף'.

כל הספרים האלה מנסים, מכיוונים שונים, לנסח ולעודד את השינויים שעוברים על הזהות היהודית בישראל, לפחות של המרכז הגדול של היהודים כאן, מהחילונים המתעניינים במסורת ועד לציונות הדתית הלא-חרד"לית. שינויים אלה בתורם גם נחקרו ותועדו בספרים כגון 'מעברי ישן ליהודי חדש' של יאיר שלג ו'יהדות ישראלית' של שמואל רוזנר וקמיל פוקס.

כפי שניתן להבין, משהו קורה. הזהות היהודית-ישראלית נמצאת בתהליכי שינוי, למעשה, הייתי אומר, מאז שנות השבעים, עם הקריסה של מפא"י הן כשלטון המובן מאליו והן ככותרת לזהות יהודית-עברית חילונית-סוציאליסטית. בשנים האחרונות, אחרי דעיכת תהליך השלום, ואחרי התודעה הגוברת והולכת לפיצולים הפנימיים בחברה הישראלית (ע"ע נאום השבטים), נעשים נסיונות להגדיר מחדש זהות יהודית-ישראלית.

פירון (ג"נ: אני חבר בפרויקט חדש שהוא עומד בראשו) עושה זאת בעזרת שני מונחים מרכזיים, ממלכתיות ומסורתיות, אותם הוא מבקש להרכיב יחד לכדי תפיסת עולם שתציע לישראלים סיפור מסגרת חדש.

הממלכתיות אינה אלה העמידה על מרחב אזרחי משותף שבו הפרט משתתף כאזרח המעורב פוליטית. הממלכתיות היא התנאי המקדים לפוליטיקה דמוקרטית, משום שהיא מאפשרת כללי משחק ונורמות בסיסיות שבתוכן מנהלים מאבקים אזרחיים.

פירון עומד על הכרסום בממלכתיות שהביאה התפיסה הליברלית, שהתעצמה מאז שנות השמונים ומקדשת את הפרט, גם על חשבון אתוס לאומי משותף. הממלכתיות אמורה להחזיר את אותו אתוס, ולחזק לא רק את הסולידריות אלא לקבוע את אותה מסגרת שקריסתה מסכנת את שלטון החוק.

איתה מגיעה המסורתיות. זו, טוען פירון נכונה, אינה מעין פשרת ביניים בין חילוניות לאורתודוקסיה, אלא למעשה קרובה מהם ליהדות הפרה-מודרנית, או כפי שפירון מנסח זאת, "המסורתיות היא המופע הבסיסי של היהדות".

פירון משתף כאן את סיפורו האישי – הוא גדל בבית מסורתי, אביו עלה ממצרים ואמו מצ'רנוביץ – וגם מזכיר את חטאיו, איך שהפך לאורתודוקסי והתנשא על מנהגי משפחתו. הוא מבקש לחזור ולבסס את המסורתיות "כביטוי הראשוני לחיים יהודיים", ובכך כזהות יהודית לגיטימית ועומדת בזכות עצמה.

פירון מפרש את המסורתיות כדרך של "מסירה, מסר ומוסר", דהיינו של העברה, תמצית ומסגרת. הוא מבדיל בינה ובין האורתודוקסיה, שהתפתחה (יחד עם היהדות הרפורמית והקונסרבטיבית) רק במאה ה-19 ומתאפיינת בהעדפת החוק על המנהג, באובססיה לפרטים (מהו שיעור "כזית"?) ובחשש מתמיד משינוי וחידוש.

עם כל זאת, פירון מדגיש שוב ושוב שהוא באופן אישי איש של הלכה ושמירת מצוות – אבל כאן אולי לב העניין: מחד הוא לא חוזר את המסורתיות של בית הוריו, ומאידך הוא מציג את שמירת המצוות שלו כבחירה אישית שנובעת מאופיו ומהעדפותיו, דהיינו אין כאן היררכיה ולא דרישה לציות כללי לצו האל האחיד לכאורה.

יתרה מכך, פירון כותב כי "במידה רבה, החרדיות והדתיות הלאומית […] מובילות, כל אחת בדרכה, לקרע אידיאולוגי עם הרוב החילוני בישראל." הוא מבקש למנוע את הקרע הזה על ידי העצמת האופציה המסורתית, שיכולה לאפשר זהות יהודית גמישה, זהות שאינה פשרה אלא נקודת בסיס ופתיחה להתפתחות יהודית בישראל.

זאת, במסגרת התפיסה הממלכתית, שכאמור מאפשרת זהות לאומית תוך העצמת המרחב האזרחי ושמירה על נורמות מקובלות של חלוקה הוגנת, מנהל תקין ושוויון לפני החוק.

אם לסכם, הספר מעלה תובנות יפות ורעיונות טובים, ובונה עוד חלק מהבניין שמנסים גם אחרים לבנות בניסוח מחודש של הזהות היהודית-ישראלית. התרומה שהוא משיא היא לדעתי חשובה, אולם לצערי לעיתים נבלעת בחוסר הסדר הבו מתאפיין הספר – הוא פשוט לא ערוך כראוי.

הרב פירון עצמו הופך באמצעותו לדמות מעניינת: אדם שגדל כמסורתי, הפך לרב אורתודוקסי מרכזי (ושר החינוך), וכיום, בסופו של דבר, מקדם מסורתיות, ולא שמירת מצוות אורתודוקסית, כבסיס לזהות היהודית בישראל.

כהנא זה לא רק גזענות

היכן שפעם עמדו יוסף בורג וזבולון המר עומדים היום כהניסטים. תוך חמישים שנה הגיעה הנהגת הציונות הדתית מהניסיון האמיץ לגשר בין המסורת למודרנה להחלפת המסורת בקליפה קנאית של גזענות ושנאה. זה מדכא למדי, אבל זה לא הכל.


אני שם לב שקשה לשכנע רבים שיש הבדל בין סמוטריץ' לבן גביר, אבל לטעמי מדובר בשתי תפיסות עולם נבדלות. אני כמובן לא מכחיש את הגזענות הממארת של סמוטריץ'. הייתי זה שפרסם ראשון את "תוכנית ההכרעה" שלו, בה הוא מציע לפלסטינים לבחור בין טרנספר, אפרטהייד, או ג'נוסייד. אבל בן גביר זה סיפור שונה. ביחס למדינה, ביחס לחוק, בשיקולי ריאל-פוליטיק ובנכונות להתפשר, ביחס לנורמות חברתיות וכמובן בסגנון. אלה הבדלים משמעותיים. זה בית מדרש אחר.

לוז ההבדל נמצא ביחס למדינת ישראל. הציונות של הרב מאיר כהנא היתה אמביוולנטית במקרה הטוב. כפי שכותב שאול מגיד בספר שעומד לצאת ובמאמר ב-The Tablet, אחרי עלייתו לישראל הלך כהנא והתאכזב ממדינת ישראל. הוא סבר שהמדינה חילונית ו"נורמלית" מדי, וראה בה מסגרת זרה, "גויית", לא יהודית. ציונות "אמיתית", על פי כהנא, פירושה מדינת הלכה, נקייה מלא-יהודים. התפשרות, אפילו תועלתנית, עם המבנה הנוכחי של מדינת ישראל מחלישה ומדללת את התוקף של היהדות ושל ההבטחה האלוהית על הארץ.

כפי שכותב מגיד, כשכהנא הושבע לכנסת הוא הוסיף אחרי הנוסח המקובל את הפסוק "וְאֶשְׁמְרָ֖ה תוֹרָתְךָ֥ תָמִ֗יד לְעוֹלָ֥ם וָעֶֽד" (תהלים, קיט, מד). בשל חילוניותה של המדינה כהנא לא ראה במדינת ישראל ישות יהודית לגיטימית, והודה, בתשובה לבית המשפט העליון, שהתכוון באמירת הפסוק לכך שחוקי התורה יגברו בשבילו על חוקי המדינה. אל האחרונים נאמנותו מוגבלת. שבועתו נפסלה והוא התבקש להישבע שוב כמקובל, מה שאכן עשה.

עם כל גזענותו, ואף עם תקוותו למדינת הלכה, סמוטריץ' רואה במדינה כפי שהיא כיום מסגרת לגיטימית ואת חוקיה כמחייבים. בן גביר לא (כדאי גם לעקוב אחרי שבועתו של בן גביר אם וכאשר ייכנס לכנסת). הסמליות שבאימוץ בן גביר על ידי מפלגת "הציונות הדתית" היא פלסטית, אבל הבוטות שלה לא צריכה להסתיר את האמת שהיא מחזיקה: לאורך השנתיים האחרונות הציונות הדתית שוב ושוב שיתפה פעולה עם ממשיכי דרכו של הרב כהנא. הכהניזם שפעם נדחה בברור על ידי מנהיגיה של המפד"ל, הפך בן בית.

אין זה דבר פעוט עבור ממשיכי דרכם של הרב ריינס והרב קוק, שקידשו את המדינה שכהנא דחה. מגיד קושר את הפופולריות העולה של תורת כהנא בקרב הציונות הדתית לשברונו של הקוקיזם, ואני חושב שהוא צודק. רק עם אבדן התקווה המשיחית שהביא איתו גוש אמונים, רק אם ההכרה שהיהודים החילונים לא עומדים לחזור בהמוניהם בתשובה בעקבות המפגש עם יהודה ושומרון, שנסיגות משטחים כבושים קורות שוב ושוב בניגוד להבטחתו של הרצי"ה, ושבאופן כללי שום משיח לא עומד פתאום לנחות עלינו, נזנח הקוקיזם כמסגרת טוטלית ונפתח הפתח לאימוצם של דרכים ורעיונות אחרים.

כמו העניין הסרוג המתגבר בחסידות, בפמיניזם, בליברטריאניות, בשמרנות, כמו הלייטיות והדתל"שיות והלהט"ביות הדתית, גם הכהניזם סולל לעצמו מסילות בתוככי הציונות הדתית. כמו אותם כיוונים אחרים גם הוא מחליף את הרומנטיקה המשיחית הקוקניקית, אלא שהוא מחליף אותה באקטיביזם פונדמנטליסטי, אלים וגזעני באופן בוטה. במקום הממלכתיות והנאמנות למדינה הוא מציע אנטי-ממלכתיות וחתירה תחת יסודותיה של מדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית.

בן גביר, מרזל, גופשטיין בן ארי – אלה אינם אלא הזרוע הפוליטית של נוער הגבעות. כמו אותם צעירים שעורכים פוגרומים בפלסטינים ותוקפים חיילים ושוטרים, אין להם נאמנות לדבר מלבד לאתוס הפונדמנטליסטי שלהם. איתמר בן גביר ינסה ככל יכולתו לפרק את מדינת ישראל מתוך הכנסת.

Capture1 (1)

ישי רוזן-צבי על המשנה – וההלכה כטקס

ישי רוזן-צבי כתב ספר יפה וחשוב על המשנה והמדרש, ואני רוצה לקחת ממנו דבר אחד: תפקידה של משנה כמכוננת את ה-טקס של היהודי.

כפי שכותב רוזן-צבי כבר בפתח הדבר של הספר, "המשנה מציגה, לראשונה בתולדות היצירה היהודית, מערכת חוק מקיפה". תאמרו: רגע, אבל התנ"ך כבר הציג מערכת חוק מקיפה, לא?

לא ממש. יש חוקים במקרא, אבל הם מפוזרים, לפעמים סותרים זה את זה, לפעמים חוזרים זה על זה, ולבד מאשר בנוגע לענייני המקדש, הם מאוד לא מפורטים. הם כלליים ("לֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט") ולא מדוקדקים (מהו לקט? איך משאירים אותו בשדה? לכמה זמן? וכו').

במילים אחרות, במקרא אין הלכה. יש חוקים, אבל חוקים גם היו לחמורבי, או לממלכת אשור. אוסף של חוקים עדיין אינה מערכת חוק ובוודאי לא הלכה. המשנה מביאה הלכה.

מי שכתב על זה לפני רוזן-צבי היה משה הלברטל ("תולדות ההלכה והופעת ההלכה", דיני ישראל, כט, תשע"ג). הלברטל מגדיר את ההלכה כשדה נורמטיבי מעובה, ברמות רזולוציה גבוהות. במילים פשוטות, ההלכה מעצימה את העיסוק בעולם והופכת את כולו לקדוש. כל דבר הוא בעל חשיבות.

רוזן-צבי בונה על הלברטל (ויעקב ניוזנר) ומדגיש כיצד המשנה בונה סדר תיאורטי שכולל את העולם אבל לא תלוי בעולם. במשנה, כותב רוזן-צבי, "פועלים שני כוחות מנוגדים בעת ובעונה אחת: מחד גיסא התייחסות לעולם הממשי ומאידך גיסא כינון תחליף לעולם זה."

כלומר מערכת החוקים המשנאית, ההלכה, מתייחסת בפרטנות לעולם, אבל אינה תלויה בו ומסוגלת לתהייחס בפרטנות גם לעניינים שאינם בעולם (למשל, המקדש) ובמקרים היפותטיים שונים שברור שלעולם לא יתקיימו.

ומה שמעניין כאן, הוא שהפעולה הזאת – יצרת סדר מקביל לעולם, שמתייחס לעולם אבל לא תלוי בעולם – הוא אחת ההגדרות לטקס (ראו הספר המבריק Ritual and its Consequences של אדם זליגמן ואחרים). כשאנחנו מבצעים טקס (תפילה, קורבן, אמירת "מה נשמע?" בלי להתכוון לכך) אנחנו בונים בפעולותינו מציאות אחרת באופן זמני. אנחנו מציבים את עצמנו ברצוי ולא במצוי והופכים לכמה זמן את הרצוי למצוי. אנחנו חורשים בשדה נורמטיבי מעובה.

והנה, עולה מדבריו של רוזן-צבי שההלכה עצמה, ובפועל לימוד החוק ויצירת החוק על ידי פרשנות החוק, היא השתתפות בטקס. מכאן מובן מדוע לימוד תורה הופך לעשייה מקודשת, אולי המקודשת ביותר, ועוד יותר משיהודים מצווים לקיים את החוק (וכחלק ממנו את הטקסים הקטנים המנויים בו כמו תפילות וברכות) הם מצווים ללמוד תורה, כלומר לקיים "הלכה", כלומר ללמוד ולפרש, שהיא ה-טקס היהודי המתמשך.

ובשביל חכמי המשנה, שיצרו את הטקס המורכב והמתמשך הזה, העניין היה חיוני מאין כמוהו. ההלכה כוננה עבורם עולם מקביל, בדיוק כאשר עולמם האובייקטבי היה עגום ואפל.

undefined

יחסיהן המתעדכנים של האורתודוקסיה היהודית והכנסייה הקתולית

Captureברי המזל מכל הם אלה שהוציאו את ספרם לפני הקורונה. ללא מזל גדול אבל גם ללא חוסר מזל גדול הם אלה שעוד יוציאו את ספריהם, ויכולים לדחות את ההוצאה עד שירווח. וחסרי המזל הגדולים הם כמובן אלה שהוציאו ממש כעת את ספריהם, כשהעולם עוסק במגפה ואילו להם יש רעיונות יפים ואבחנות מקוריות.
 
ספרה של כרמה בן יוחנן, 'נזיד עדשים' (הוצאת אוניברסיטת ת"א), יצא עכשיו, והוא מלא רעיונות יפים ואבחנות מקוריות. בן יוחנן כותבת על תפיסותיהן המתעדכנות של הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית אחת על השניה, ושוזרת – באופן שאני לא זוכר כמוהו בספר יחיד – את שני הצדדים יחד: הקתולים על האורתודוקסים ואורתודוקסים על הקתולים. היא עוסקת לא בדיאלוג בין הדתות, אלא בדימויים של כל מסורת את רעותה מתוך כתבי המסורות עצמן.
 
הספר קודם כל מביא רקע נרחב ומרתק על התפתחותן של התפיסות ההדדיות – כל ההוגים והרעיונות שעיצבו את ראייתה של היהדות בעיני הנצרות כפרומו חביב לעצמה ואת הנצרות בעיני היהדות כסיקוול כושל שחבל שנעשה. המבוא הזה כשלעצמו הוא מרתק ובעל ערך רב.
 
עיקר הספר מתמקד בזמן הזה, כלומר מאמצע המאה ועשרים, אז השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך חייבו את שתי המסורות לשידוד מערכות. בן יוחנן סוקרת את המהפך בתפיסת נצרות לגבי היהדות שנוסח בועידת 'ותיקן 2' (1962-5). לראשונה נקבע רשמית יחס של מסורות אחיות, ולא של חילופי תפקידים שמשאירים את היהדות בצד הדרך, ככלי ריק.
 
בן יוחנן מציגה את המהפך במלוא מורכבותו, ומביאה גם את עמדותיהם של תיאולוגים קתולים רדיקלים שהציעו להאבק באנטישמיות על ידי ויתור על תפיסת האקסקלוסיביות הגאולית של הכנסייה (כלומר: יהודים יכולים להגיע לגן עדן ללא התנצרות) או אף על עצם רעיון תחיתו של ישו(!).
 
מנגד, היהדות גם כן שינתה את יחסה אל הנצרות – אולם לאו דווקא לטובה. אם בימי הביניים נפוצות עמדות שרואות חיוביות בנצרות (הרמב"ם) או אף מזכות אותה מעבודה זרה (המאירי), בזמן הזה, כאשר "יד ישראל תקיפה", אין עוד טעם בעיני רבנים רבים לבחור בצנזורה עצמית או בעידון המסר.
 
כבר אצל החת"ם סופר, כותבת בן יוחנן, ניכרת פחות סובלנות כלפי הנצרות, והסובלנות נמוכה עוד יותר כיום. אמנם היו גם רבנים, בעיקר מזרוחניקים, שניסו להמשיך את הקו המתון כלפי הנצרות (אונטרמן, הרצוג), אבל רבים יותר רואים בהקמתה של מדינת ישראל הזדמנות, כפי שכותבת בן יוחנן, לבטא את קולה ה"אותנטי" של היהדות.
 
בן יוחנן כותבת על עמדותיהם של רבנים כאליעזר ולדנברג, שלום משאש, עובדיה יוסף, משה שטרנבוך, יהודה ליאון אשכנזי, יוסף דוב סולובייצ'יק, שלמה אבינר, אורי שרקי ועוד, ומגלה כי קריאה נרחבת במקורות ההלכתיים וההשקפתיים היהודיים מצביעה על מגמה אחרת מזו העולה במפגשי הפיוס. במילים אחרות, מילות הידידות לחוד וההלכה המחמירה לחוד.
 
הספר מעניין וכתוב היטב, ופורס יריעה נרחבת ונהירה שתכניס את כל המבקש בכך לנבכי מערכת היחסים של המסורות הללו כיום. בן יוחנן גם מיטיבה להבהיר את הקשיים המובנים בניסיונות של מסורות לעדכן את עצמן – ועל אחת כמה וכמה כאשר השאלה שמולן גדולה כל כך: לא פחות מהבנה מחודשת של המסורת שבמשך אלפיים השנים האחרונות העמידה עצמה כממשיכה האמיתית היחידה של תורת משה.

מהפך גדול דור?

בעוד אנחנו עוסקים בזוטות כפתיחת מערכת החינוך או לימוד מרחוק, בציבור החרדי-ליטאי מתחולל מה שנראה כמהפך. מגפה דוחפת את הרב גרשון אדלשטיין (בתמונה משמאל) מעל לרב חיים קנייבסקי במאבק על ההנהגה כ"גדול הדור" הליטאי.
 
מאבק הירושה בין השניים (כלומר, בין החצרות והעסקנים כמובן) מתחולל מאז מות הרב שטיינמן בסוף 2017. תחילה ידו של הרב אדלשטיין היתה על העליונה (הוא, למשל, נשא את ההספד בהלוויותו של הרב שטיינמן וסומן כיורש), אבל הוא התגלה כמנהיג יבשושי ושכלתני מדי לעידננו שוחר הרגשנות, וחצרו של הרב קנייבסקי הצליחה לבצע הפיכת חצר לקראת פסח 2018.
 
הרב קנייבסקי הציג מנהיגות כריזמטית במובן המקורי של המילה, כלומר רוויית מאגיה. הוא הוכתר כ"אדמו"ר ליטאי", כלומר מנהיג שעוסק פחות בהלכה ויותר בחלוקת ברכות. נראה היה שהמודל הזה עובד – עד שהשם שלח אלינו את הcovid-19. במשבר הנוכחי הרב קנייבסקי כשל כאשר הורה על השארת הישיבות פתוחות בניגוד להוראות המדינה. בדרכו הרומנטית הוא הכריז ש"תורה מגנא ומצלא" ולכן אין מה לדאוג.
 
הסוף ידוע, וכעת אדלשטיין זוכה לעדנה בתקשורת החרדית ומבסס את מעמדו החדש-ישן.
 
אבל (כפי שישאל החילוני הממוצע) מאי נפקא מינה? ובכן הסיפור הזה משמעותי מפני שזעזועים כאלה מחמירים את משבר ההנהגה החרדי שכבר קיים. למעשה מאז הרב שך אין מנהיג חרדי חזק ובעל "השקפה", דהיינו אידיאולוגיה סדורה. המצב בשנים האחרונות החמיר, כאשר אין מנהיג חד-משמעי, הרב קנייבסקי הוא יותר באבא מ"שר התורה", וחלק מהליטאים – "הפלג הירושלמי" – בכלל פורשים לדרכם הקיצונית יותר ולא נשמעים לא לקנייבסקי ולא לאדלשטיין.
 
תחלופות שכאלה מערערות עוד את מעמדו של "גדול הדור", סודקות את תפיסת "האמונה התמימה" והיראה האוטומטית כלפי ה"גדויילים", מרופפות את המסגרת ואף הזהות(!) החרדית, ומקדמות עוד את האינטגרציה החרדית בציבור הישראלי, דהיינו את ה"ישראליזציה" של החרדים.
 
ונדמה לי שזו רק תחילת ההשפעה של משבר הקורונה על החברה החרדית. צפויים זעזועים נוספים.
Capture

על חילון דווקאי בקרב צעירי יוצאי אתיופיה

Capture2פגשתי את הרב ד"ר שרון שלום לפני כמה ימים. הוא הגיע לברקלי כדי לתת הרצאה במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטה (בו אני מרצה אורח), והשתתפתי בארוחת ערב לכבודו. שלום דיבר בצורה מרתקת מבחינות רבות, אבל הדבר שעניין אותי במיוחד קשור לאמירה שלנו מלפני כמה זמן.
 
בראיון איתו שפורסם לפני כשבועיים באתרמכון שלום הרטמן אחרי החלטת הרבנות הראשית, באיחור של איזה 30 שנה, להכיר ביהדותם של העולים מאתיופיה, הוא הביע את אכזבתו באופן כללי מהתנהלות הרבנות וקבע כי
 
אם יש בי משהו אופטימי זה שצעירי הקהילה האתיופית כבר איבדו את הסבלנות, והם לא רואים ברבנות הישראלית חלק מהחיים שלהם. אני בהחלט שמח שרבים מיוצאי אתיופיה משתחררים מהעול שלה.
 
בשיחה בינינו הוא פירט. שלום עצמו הוא רב שהוסמך על ידי הרבנות, אבל מאז עבר בעצמו תהליך של התרחקות ממנה. כעת הוא רואה בדור הצעיר, בין גילאי העשרה ושנות העשרים, את אותה התרחקות, ואף אימוץ של חילוניות מעמדה דווקאית.
 
הכוונה היא שהצעירים יוצאי אתיופיה, שגדלים במשפחות מסורתיות או דתיות, הופכים לחילונים לא משום שהם לא מאמינים או לא מוצאים עניין במסורת, אלא מתוך אנטגוניזם לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה בישראל בכלל.
 
אותם צעירים חווים את הממסד האורתודוקסי בישראל כדכאני במיוחד כלפיהם, כמי שפקפק ביהדותם במשך עשרות שנים, העביר אותם טקסי גיור משפילים, וגרוע מכל, אילץ את הוריהם למחוק את תרבותם ואופן פולחנם הייחודי. על פי הרב שלום הצעירים זונחים את המסורת, ואף מתרחקים במכוון מהרבנות הראשית – פחות ופחות מהם מתחתנים דרך הרבנות, למשל.
 
אישית לדעתי רמיסתה ומחיקתה של היהדות האתיופית היא אחד הפשעים התרבותיים והחברתיים הגדולים ביותר שביצע הממסד האורתודוקסי בישראל, וברור לי שיום יבוא ודור חדש של אתיופים יבקש לחזור ולשחזר את תרבותם ולהקים לתחיה את המסורת הייחודית שלהם.
 
בינתיים מעודד שההפרדות מהממסד האורתודוקסי החלה. כמה נהדר יהיה ביום שלצד הגוונים השונים של היהדות החילונית, המסורתית, החרדית, הציונית דתית, הרפורמית, הקונסרבטיבית והרוחניקית יהיו בישראל קהילות של יהדות אתיופית השומרת על מסורתה מזה מאות ואולי אלפי שנים.

התפתחות הרעיון המשיחי (והתורה)

Captureאני אוהב את סדרת הספרים של פרופ' ישראל קנוהל על התנ"ך ורעיונותיו. קנוהל הוא חוקר מקרא חשוב שלא חושש לכתוב ספרים קצרים בהם הוא מתמצת נושא מסויים בידענות ובחן, ובעצם מנגיש אותו לציבור הרחב. זה חשוב וחיוני לדעתי, וזו משימה אינטלקטואלית שאקדמאים רבים מדי זונחים.
,
בספרו החדש (הוצאת דביר) מתחקה קנוהל אחר התפתחות הרעיון המשיחי בישראל. הוא עוקב כרונולוגית אחרי הנביאים שהציגו לראשונה (ישעיהו א', הושע, ירמיהו, ישעיהו ב' והלאה), אחרי דעיכת הרעיון בתחילת ימי בית שני, שובו בסוף ימי בית שני, הפעם עם חילוקי דעות בין קבוצות יהודיות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, נוצרים ראשונים).
ץ
כאמור, הספר מרתק וקריא מאוד כאחד (שבחים לעורך עומרי שאשא). בין לבין קנוהל גם מזכיר, ממש בשני עמודים, איך נוצרה התורה. כלומר חמשת החומשים. על פי קנוהל (הוא כתב על הנושא רבות בספר אחר, 'איך נולד התנ"ך') עזרא הסופר עולה מבבל לישראל סביב שנת 450 לפנה"ס, והוא זה שמביא איתו את התורה.
ץ
קנוהל מבאר שהתורה כפי שאנחנו מכירים אותה נוצרה מהמקורות הקדומים יותר שמרכיבים אותה (J, P, E, השירות הקדומות ועוד) בבבל. המקורות הללו, לבד מספר דברים שנכתב לחוד ומאוחר יותר, עברו יחד עם גולי בבל אל בבל, ושם עובדו, עובו ונערכו על ידי חכמים/סופרים כלשהם לספרי התורה בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר. אל אלה הוסיפו את ספר דברים.
ץ
עזרא הסופר לקח אותם והגיע איתם אל ישראל במאה החמישית לפנה"ס כאמור. כדי ליידע את העם שיש קאנון חדש הוא מכנס מעמד פומבי של הצגת התורה החדשה. ב"אחד לחודש השביעי", התאריך המוכר כיום כ"ראש השנה", מכנס עזרא את העם וקורא בתורה לפני הקהל.
ץ
התגובות לא היו חיוביות: "כִּ֤י בוֹכִים֙ כָּל הָעָ֔ם כְּשָׁמְעָ֖ם אֶת דִּבְרֵ֥י הַתּוֹרָֽה" (נחמיה, ח, ט). הסיבה שהעם בוכה, מסביר קנוהל, היא מפני שהוא פשוט לא מכיר את החוקים שהוא שומע, וחושש שהוא חי בחטא. עזרא מרגיע אותם ומבטיח שמעכשיו יהיה בסדר.
ץ
ועוד דבר: מסופר לנו כי "וַֽיִּמְצְא֖וּ כָּת֣וּב בַּתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' בְּיַד מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר֩ יֵשְׁב֨וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֧ל בַּסֻּכּ֛וֹת בֶּחָ֖ג בַּחֹ֥דֶשׁ הַשְּׁבִיעִֽי" – מסתבר שבתורה החדשה שעזרא הביא מבבל מצויין שצריך לחגוג את חג הסוכות. היהודים בישראל לומדים ומיד מיישמים: "וַיֵּצְא֣וּ הָעָם֮ וַיָּבִיאוּ֒ וַיַּעֲשׂוּ֩ לָהֶ֨ם סֻכּ֜וֹת אִ֤ישׁ עַל גַּגּוֹ֙ וּבְחַצְרֹ֣תֵיהֶ֔ם". מועדים לשמחה.