יהדות

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
 
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
 
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
 
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
Capture5

בתו של ג'קי לוי עולה לתורה ומעלה שאלה תיאלוגית

אתמול עמדתי יחד עם רבים/ות אחרים/ות ושמעתי את בתו של ג'קי לוי עולה לתורה. היא הגיעה לגיל מצוות והיה ברור לה ולהוריה שכמו אחיה היא גם קוראת בתורה בבית הכנסת. בטור שלו השבוע מספר לוי על השינויים האלה בקהילות ציוניות-דתיות, שלאט אבל בטוח מרפות מהגבלות מסורתיות (ולאו דווקא הלכתיות, אם כי לעיתים גם זה) של הבדלה בין המינים, ומממשות שוויון הולך וגדל.
 
זה תהליך מרתק (שאותי משמח), והוא מחזיק שאלה תיאולוגית גדולה. הנה הניסוח שלה אצל לוי:
 
בימים אלו מתמנה אישה דתייה לבית המשפט העליון. מי שמאמין שזה סביר שאישה תשפוט בעליון אבל לא תוכל להעיד ברבני, מאמין בסכסוך עמוק בין היהדות לבין המציאות. אם אישה יכולה לגזור דין, להעלות את הריבית במשק או למנות את שופטי העליון, היא יכולה גם לומר בקול שעדיין לא התחלף "ברכו את ה' המבורך" ולשמוע את הקהל עונה אחריה.
 
איך מתמודדים עם הפער המדהים בין מקומה של האישה היהודייה בעולם לבין מקומה בבית הכנסת? אפשרות אחת היא לומר שהיהדות היא עניין מטאפיזי, מיסתורי, לא מובן, "אלוקי", שבין השאר מצווה עלינו להפלות את נשותינו ביחס אליו למרות שבנוגע לכל תחום נורמלי של החיים אנחנו יודעים היטב שהן מוכשרות וחכמות ואמינות לא פחות מאיתנו. האפשרות התיאולוגית הזאת הופכת את היהדות לחלק הפולחני של החיים, וצובעת אותה בצבעי תורת סוד שמובנת רק ליודעי ח"ן. למה נשים לא יכולות להיות עדות בבית דין? לא יודעים. ככה הקב"ה רוצה.
 
הבעיה עם האפשרות הזאת היא שהיא מנוגדת לאופיה של המסורת היהודית, שמעולם לא היתה תורת סוד או אפילו מערכת פולחנית גרידא, אלא תמיד התיימרה להיות תורת חיים המתייחסת לכל רבדי הקיום. להפוך אותה למערכת אזוטרית זה להקטין אותה. מאידך, אם היהדות היא תורת חיים, כיצד אנחנו מסבירים את המקום המינורי שמקבלות במוסדותיה השונים נשים לעומת שאר החיים?
 
ומעבר לדיון התיאולוגי, יש גם את המציאות היומיומית. האם למישהו יש ספק שאותה בת 12 שאתמול עלתה לתורה לא תסכים בבגרותה לשחק תפקיד משני בבית הכנסת, בבית המדרש או תחת החופה? האם מישהו מדמיין אותה מדירה את עצמה או מאפשרת למישהו להדיר אותה ממרכז החיים היהודיים? ודאי שלא. הישן יתחדש והחדש יתקדש.

סטיבן נדלר על שפינוזה, מאמר תיאולוגי-מדיני, ויסודות הנאורות

קצת קשה להאמין, ודי מדכא, אבל בחוגים נרחבים בישראל 2017 עדיין רדיקלי או נועז לומר שהתורה לא הוכתבה על ידי אלוהים למשה. זאת לא פחות משלוש מאות וארבעים שנה אחרי שהדברים האלה נכתבו ב'מאמר תיאולוגי-מדיני' של אחד מהיהודים המבריקים אי פעם, ברוך שפינוזה.
 
צאתו של הספר לאור, בעילום שם כמובן, ב-1670 הוא מאורע היסטורי חשוב. הספר לא רק הניח את היסודות לביקורת המקרא, אלא גם סייע בהעמדת התשתית לחלקים נרחבים של הנאורות: הדגשת סמכות התבונה מעל לסמכות המסורת, זיהוי פעולת האל בעולם וחכמתו עם חוקי הטבע, ביטול קיומם של ניסים, השגחה פרטית והתגלות אלוהית, ערעור סמכות הממסד הדתי בכל הנוגע לפוליטיקה, הדגשת חשיבות חופש הדת והמצפון על ידי עמידה על זכותו של כל אדם לחשוב ולהאמין כרצונו, וקידום רעיון סמכות העם לקבוע את השליטים עליו, כלומר שלטון שיונק את כוחו מלמטה, ולא מלמעלה. שפינוזה לא היה נושא הדגל היחיד לכל אלה, אבל הוא בהחלט היה אחד המשפיעים ביותר, והספר הזה הוא המסמך העיקרי בו קידם את עמדותיו.
 
הספר התקבל בזעזוע, וזאת אף על ידי ידידים של שפינוזה. "ספר שחושל בגיהנום" הוא תואר אחד שניתן לספר, ומישהו אחר כתב כי הספר הוא "המטונף ומחלל הקודש ביותר שהעולם ראה מעודו" – תארים שכמה פילוסופים אחרים של הנאורות היו הורגים (כומר) בשבילם. הוא העמיד את שפינוזה בסכנה מצד שלומי אמוני הדת, (היה לו המזל הגדול לחיות בהולנד הליברלית יחסית), וגרם לו לדחות את הוצאת המגנום אופוס שלו, 'אתיקה', עד לאחר מותו.
 
סטיבן נדלר, שכתב ביוגרפיה יפה על שפינוזה, כתב בעצם מעין ביוגרפיה של המאמר התיאולוגי-מדיני (הספר יצא בהוצאת ידיעות ספרים ובתרגום המצוין (כרגיל) של אביעד שטיר). הוא סוקר את שלבי הכתיבה של הספר, את מקורות הרעיונות שבו (שפינוזה שאב רבות מהובס ומהרמב"ם, שני הוגים שגם התייחסו לדת באופן נטורליסטי), ואת הפולמוס עליו כמובן.
 
הספר היה יכול להיות קצר יותר, ולעיתים הדרכים הצדדיות שנדלר מרשה לעצמו להיגרר אליהן לא מספיק רלוונטיות. זה גם בהחלט לא ספר על "הולדת העידן החילוני" כפי שכתוב בכותרת המשנה (שאינה מתורגמת מהמקור), אלא כאמור ביוגרפיה אינטלקטואלית של המאמר התיאולוגי-מדיני. אבל ככזה הוא טוב ופורש בפני הקורא מבוא מוצלח לספר, להתקבלותו ולהשפעתו.
 
אפשר לקוות שהבנת החיבור החשוב הזה תעזור לאנשים בני זמננו להבין מעט טוב יותר את המהפכה העצומה שעבר המערב במאות השנים האחרונות, ואת המתח שבין סמכות התבונה לסמכות המסורת שממשיך ללוות אותנו. וכמובן, גם כיום יהיו אנשים שיראו בספר את מלאכת השטן ובשפינוזה כופר מסוכן. כפי שכותב אותו יהודי חכם במאמר התיאולוגי-מדיני שלו, מדהים לראות "בכמה עקשנות נאחזות בנפש דעות קדומות, משתנקבלו על הלב במסווה של יראת שמיים".
capture

האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?

יגאל בן-נון, חוקר מקרא, כתב ספר מעניין (רסלינג) על ההיסטוריה של האל המכונה 'יהוה', הלא הוא האל העליון במסורת היהודית לפחות מימי יאשיהו (סוף המאה השביעית לפנה"ס). יאשיהו הוא המלך ש"גילה" "ספר תורה" במהלך שיפוץ בית המקדש בירושלים. במחקר מקובל שזהו ספר דברים שלנו, שחוקיו שונים בכמה נקודות חשובות מספרי החומש הקודמים, ושבעצם כונן מהפכה תיאולוגית ופולחנית.
 
הספר כופה את אחדות הפולחן בירושלים (במקום באתרים שונים), מורה לסלק צלמי אלים שונים מבית המקדש (וַיְצַו הַמֶּלֶךְ […] לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה), וגם, וזאת מדגיש בן-נון, ממקם את יהוה כאל היחיד (דברים, ד, ו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד). בן-נון עומד על כך שמקורו של האל יהוה בדרום (בשירת דבורה ובחבקוק פרק ג', שירות עתיקות ששומרות את המקור של האל, נמצא תיאור שלו כמגיע מדרום מזרח: מהר פארן, מתימן), וטוען שרק בימי יאשיהו הוא הפך לאל הראשי והיחיד, כחלק מאותה מהפכה.
 
הספר גדוש בפרטים ועשיר מאוד במידע מאיר עיניים. הוא מביא גם לוחות, שרטוטים ותרשימים ובאופן כללי כתוב היטב ולא קשה לקריאה. ואני לא מספיק בקיא בחקר המקרא בכדי לבקר אותו כראוי, ויש לקוות שחוקר מקרא יעשה זאת. בנוסף, אני רוצה להדגיש שלא קראתי את כולו. אולם לא אוכל שלא לומר כמה מילים על השאלה שבתת-הכותרת של הספר: "האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?"
 
בן-נון מנסה להראות שעם איחוד הפולחן והעמדת יהוה כאל היחיד, הוצב פסלו בביתו, דהיינו בבית יהוה, הוא בית המקדש. כיצד הוא עושה זאת? הוא טוען, נכונה, שיצוגים של יהוה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים שונים (יש אפילו ציור מפורסם של "יהוה ואשרתו", דהיינו הוא ובת זוגתו, עם ראשים של בני בקר (חשבו על עגל הזהב)). עוד טוען בן-נון שלא הגיוני שאוכלוסיית יהודה היתה שונה מכל עם אחר בסביבה, שהיה זקוק לייצוג מוחשי של האל. זה כמובן סביר ומתבקש, אם כי לא מבטל אפשרותן של יצירתיות ואף מהפכנות.
 
בהמשך קובע בן-נון שהאיסור על עשיית פסל ומסכה, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה (שמות כ) נוסף בכלל לאיסור הבסיסי יותר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי (שם) רק אחרי חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון. וזאת למה? מכיוון שאז, במאה הרביעית לפנה"ס, אחרי שהמלך הפרסי כורש הרשה לבני ישראל לבנות שוב את מקדשם, פשוט לא היה כסף לפסל והמחבר המקראי "תירץ את העדר האלים ופסליהם לא מטעמי מצוקה אלא כעיקרון פילוסופי חדש" (עמ' 323).
 
לדעתי זה הסבר קלוש, דל, שמרדד את אחת המהפכות המקראיות העצומות לכדי אפולוגטיקה אומללה שנובעת ממחסור חומרי. ההסבר הזה גם מפספס את העקרון העמוק שטמון בלב אותה מהפכה: *האדם הוא צלם אלוהים*. האדם, כל יצור אנושי, הוא הוא צלמו של האל. צורתו כצורת האל ולכן הוא הוא פסלו.
 
בן-נון לדעתי שוגה בהבנת השימוש הדתי בצלם. הוא טוען שצלמים בעולם הקדום היו ייצוגים של האל (325), אולם להבנתי צלמים תמיד היו ביטוי לנוכחות האל. דהיינו, צלם לא היה סמל שמצביע אל האל, אלא התגלמות שמבטאת את נוכחותו ושמאפשרת מפגש איתו. ההבדל גדול.
 
באופן הזה האדם הוא צלמו של האל, מפני שהוא, על פי הסופר המקראי, התגלמותו של האל על פני האדמה. לכן, אגב, הוא כל כך חשוב במסורת היהודית הקדומה, הרבה יותר מאשר בעמי המזרח הקדום (הדבר בא לידי ביטוי בחוקים שונים, למשל בנוגע לרצח: בישראל אי אפשר להענש על רצח בקנס, אלא רק במוות. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – ולמה? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (בראשית, ט)). צלם אלוהים הוא המייחד את האדם, ולכן חייו חשובים כל כך. למעשה, אפילו בן-נון מבין שהאדם הוא צלם האל (עמ' 298), אולם לא מסיק מזה שמשום כך אין כל צורך – ואף יש איסור – בפסל במקדש.
 
תפיסת האדם כ"צלם אלוהים" היא אחת המתנות הגדולות של הציביליזציה היהודית לאנושות. לטעמי בן-נון מפספס את משמעותה וניסיונו להראות שהיה פסל של יהוה במקדש לא צולח.
capture

ירידה דרסטית במספר המתחתנים בישראל

לפני כמה ימים פרסמה התנועה לחופש המידע באתרה מידע שקיבלה מרשות האוכלוסין וההגירה. על פי המידע הזה מספר האנשים שמתחתנים בישראל נמצא מאז 2013 בירידה דרסטית. אלו כלל הפרטים (לא הזוגות) שמתחתנים בישראל, מכל הדתות, וקשה כמובן להעריך מה גרם לירידה, או, אם לדבר על מה שיכול לעניין יהודים, עד כמה הדחייה מהרבנות הראשית ועלייתן של אופציות אלטרנטיביות לנישואין, בהם לא נרשמים במדינה, מהווים גורם שיכול להסביר את העניין.
יש כאן ירידה של כ-15 אלף איש, בלי להחשיב עלייה שהיתה אמורה להתרחש בגידול באוכלוסייה. 15 אלף איש הם 7500 זוגות. מתוכם כ-80% יהודים, על פי שיעורם באוכלוסייה, כלומר 6000 זוגות. במאמר שכתבתי לאחרונה הבאתי נתונים על כ-3450 חופות אלטרנטיביות בשנתיים האחרונות, אם כי חלקן רשומות (התנועה הרפורמית רושמת). מצד שני, יש חופות שאני לא יודע עליהן, מפני שהן נעשות באופן פרטי או עם סלבים. מצד שלישי, כמה כאלה כבר יש? אשמח להשערות לגבי התופעה.
capture
[ואגב, ראו כמה דתות יש בארצנו הקטנטונת (חסריםפ שומרונים, שנקטעו בקובץ): ]
capture2

תיאולוגיה של חסר – על ספרו החדש של ישי מבורך

ישי מבורך הוא תלמידו של הרב שג"ר ז"ל, עורך ספריו אחרי מותו, והחל מהספר שלפנינו, הוגה ציוני-דתי (ושמא פוסט-ציוני ופוסט-דתי) מקורי ומעניין. לספר כמה חלקים וכמה פרקים, שלגבי חלקם עודפות הז'רגון הפוסטמודרניסטי (בכל זאת, הוצאת רסלינג) היתה עבורי מכשול בל יעבר. מצד שני, יש בו גם חלקים נהדרים.

כך למשל, מבורך יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות ש"קטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה" הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי "אורח חיים בריא"' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא "תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה".

מתוך תפיסה זו מבדיל מבורך בין "שני טיפוסים של מאמין: העברי והפגאני". הפגאני מתמסר עד כלות לקול האלוהי האלים. העברי "נשטף בנהרות המוות של האהבה האלוהית אך ברגע הלפני אחרון מווסת אותה ועורך בה השעיה או התקה." את הפתולוגיה האלוהית, מסביר מבורך, אין להדחיק או להכחיש. חייבים לבוא איתה במגע. זאת עושים על ידי ההלכה. המצוות הן המתווך הריטואלי שמעבד את הפסיכוזה האלוהית והופך אותה למודוס ויונדי, כלומר לדרך חיים.

"המצוות מהוות את אותם כללים משותפים, מעיקים וחסרי מובן, ה'מסדירים' את הממדים הפתולוגיים במערכת היחסים בין הקב"ה לישראל, בין האל למאמין." ואכן, האין המצוות החוק המסדיר את החיים שבין הבריאה והגאולה, כלומר שבין הלידה והאפוקליפסה של המוות? הנה כי כן, הגות דתית ישראלית רעננה ומעניינת. נהדר.

capture

הפער "היהודי" בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב

ה-Pew Research Center פרסם מעין מחקר משווה בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. ההשוואות כמובן שונות ומגוונות, מחשיבות הכלכלה לישראל, דרך חלוקות פנים דתיות (יש שם הסבר מהם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, למי שמעוניין) ועד שיעורי קיום של מנהגים שונים כמו צום ביום כיפור וכו'. אגב, על פי המכון יש יותר יוצאים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה. הכל כאן.
capture
 
אני מביא דווקא את השוני בעמדות הפוליטיות כי הוא מתחבר למה שאומר באחד הסרטונים שבפרוייקט יוסי קליין הלוי (חוקר החברה היהודית ועמית במכון הרטמן), והוא שפעמים רבות יהודים אמריקאים מתפלאים על משהו שמדינת ישראל עושה וקובלים באזניו ש"זה לא יהודי" לעשות.
 
יחד עם הנתונים להלן, שמראים שיהודים אמריקאים נמצאים הרבה יותר שמאלה בתפיסת עולמם, אני חושב שצריך להבין שעבור יהודים אמריקאים רבים הומניזם וליברליזם הם מאבני היסוד של היהדות, כלומר הזהות היהודית הבסיסית היא הומניסטית וליברלית. לכן כאשר מדינת ישראל נוהגת בגזענות, באלימות יתר או בכפייה דתית הם תופסים את זה כהתנהגות "לא יהודית".
 
מכאן שהויכוח על דרכה של מדינת ישראל בענייני ביטחון וענייני דת ומדינה אינו רק ויכוח בין תפיסות ערכיות שונות, אלא בין תפיסות שונות של היהדות. ושהפער בין "היהדות הישראלית", אם נכליל לרגע, לבין "היהדות האמריקאית", הוא לא רק פער של מיקום, שפה ואופי, אלא גם, ואולי בעיקר, פער של תפיסת עולם ומערך ערכי, ופער שנגרם מתשובות שונות לשאלה "מה זה להיות יהודי?".
 
ואם זה נכון, ואם נכון שדפוסי ההתנהגות וההתנהלות ונוכחיים רק הולכים ומתעצמים, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם רק הולכות ומתרחקות.

רבנים מחתנים יהודים עם לא-יהודים-על-פי-ההלכה תמורת אלפי שקלים

capture

יש שחיתות לא נורמלית ברבנות הראשית? ספרו לי עוד על כך שהשמש זורחת במזרח. גם זה שלא ממש אכפת לחלקם מההלכה לא מפתיע. מדובר בממסד ציני, מסואב ודל בערך דתי.

אבל הצד העצוב בסיפור הזה הוא הזוגות. מדובר באזרחי ישראל, בדיוק כמוני וכמוכם, שאינם יכולים להתחתן במדינתם. פשוט כי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לא מאפשרת חתונה של יהודי/ה עם לא-יהודי/ה. החוק לא מתיר את זה.

ואולי עוד יותר עצוב הוא רצונם של אותם זוגות בכל זאת בחתונה ברבנות. דווקא הזוגות הדחויים הם שרוצים חתונה שתיראה "רגילה", כלומר עם רב חרדי שעבורו הזוגיות שלהם חסרת משמעות, אם לא גרוע מזה. אז הם מוכנים לשלם אלפי שקלים בשביל שהוא יעשה כאילו.

בושה למדינה, פגם בדמוקרטיה שלנו וחילול השם מכל כך הרבה כיוונים בסיפור אחד קטן.

יובל נח הררי על חוסר השפעתה של היהדות

יובל נח הררי כתב מאמר למוסף הארץ ובו הוא טוען טענה פשוטה: למרות המחמאות שאנחנו אוהבים לתת לעצמנו, ליהדות לא היתה השפעה ממשית על ההיסטוריה האנושית. לכתיבתו של הררי, כבר כתבתי בעבר, יש עמדה אנטי-דתית מובהקת (אולי להוציא את החלקים המדיטטיבים של הבודהיזם) שמביאה אותה לחוסר דיוק, והיא גם באופן עקבי רדוקציוניסטית בצורה חסרת אחריות. גם במאמר הזה נראה לי שטענותיו, המנוסחות היטב כרגיל, לוקות.
 
קחו למשל טענה עיקרית במאמר:
 
תפקידה של היהדות בהיסטוריה של העולם דומה במקצת לתפקידה של אמא של אייזק ניוטון בהיסטוריה של המדע. אמנם ללא אמא של ניוטון לא היה ניוטון, אבל ברור מדוע אין צורך להרחיב את הדיבור עליה כדי להבין את ההיסטוריה של המדע. באותו אופן, אין צורך להקדיש תשומת לב רבה ליהדות כדי להבין את תולדות האנושות.
 
הררי מודה שלנצרות היתה השפעה עצומה על המין האנושי, אבל לדעתו לא צריך לתת על זה שום קרדיט ליהדות. האנלוגיה לאמו של ניוטון אופיינית לצורת כתיבתו של הררי. היא עושה רושם של קביעה פשוטה ומבריקה, אבל הינה למעשה חסרת תוקף. שהרי אמו של ניוטון ככל הנראה לכל היותר הולידה אותו וגידלה אותו, אולי גם חינכה אותו באמיתות אמונת הכנסייה האנגליקנית. אם כך היא אכן לא ראויה לציון מיוחד בדברי ימי האדם. אולם אם אמו של ניוטון היתה מניחה עבורו את הבסיסים הרעיוניים לגילוי נוסחת כוח הכבידה או עקרונות החשבון הדיפרנציאלי, הרי שודאי שהיא היתה מקבלת מקום של כבוד בכל תיעוד היסטורי של התפתחות המדע.
 
בדיוק באותו אופן היהדות לא פשוט "הולידה" את הנצרות, אלא הניחה את היסודות הרעיוניים שאותם פיתחה הנצרות ושאיתם נבנה, בסופו של דבר, העולם המודרני בו אנחנו חיים. כך למשל, רעיון האדם כצלם אלוהים הוא הרעיון שבתוספת התפיסה האוניברסלית של פאולוס הפך כל פרט ופרט (ולא סתם את "המין האנושי") לא רק לשווה לחברו אלא לבעל ערך ייחודי, ושבסופו של דבר מחזיק בתוכו את שורשי השורשים של שיח הזכויות של ימינו. ודאי שהיה צריך את פאולוס (לבטח מבני האדם החשובים בהיסטוריה האנושית) כדי לפתח אותו, אבל ודאי שפאולוס לא היה יכול לפתח אותו אם לא היה לו אותו כיהודי.
 
ויש עוד כמה אי-דיוקים שהררי חוטא בהם. אני מקווה שברור שאני לא בא לטעון שהיהדות היא "דת האמת" או הדת "הכי טובה" או הכי חשובה או כל חנופה עצמית ילדותית שכזאת, אבל אי אפשר לומר שהיהדות לא השפיעה בצורה עצומה על התפתחות המין האנושי. אם מישהו יאמר שימי ההשפעה של היהדות על המין האנושי חלפו עברו, ועתה אין היא אלא תרבות מנוונת של קבוצה אתנית קטנה אשמח להתווכח איתו. אני לא חושב כך, ואני עושה מה שאני יכול כדי שלא יהיה כך, אבל זו טענה שניתן להגן עליה. הטענה ש"ליהדות לא היתה השפעה גדולה על המין האנושי" – לדעתי, אינה.

על הספר 'מבוי משיחי' מאת אמי בוגנים

אפרופו שבוע הספר, הנה אחד הספרים הטובים שיצאו לאחרונה ולא שמעתם עליהם כלום. אמי בוגנים הוא איש חינוך, ממקימי בית הספר למנהיגות חינוכית של מכון מנדל למנהיגות חינוכית, ובאמתחתו ספרים על שפינוזה, לווינס, רוזנצוויג, בנג'מין ועוד (כן, אשכרה ועוד).
Mavoy site
הספר הזה הוא בעצם מסה גדולה שנקראת כאלגיה לציונות ולמדינת ישראל. בוגנים מנתח את החברה היהודית בזמן הזה, בעיקר בישראל אבל גם "בתפוצות", ומנסה לערוך חשבון נפש עם אלוהים, עם החילון, עם השואה, ואם אתוסים מרכזיים בתרבות היהודית כלימוד תורה, הלכה, סגולה.
 
לבוגנים ידע רב והדבר ניכר כמעט מכל עמוד. הכתיבה עשירה ומשובחת, באמת יפיפיה. הנה דוגמא:
הפלא האמיתי הגלום בהיסטוריה היהודית הוא שדווקא גלות בבל הניבה את רוטב הספרות הקנונית האצורה בתנ"ך, שחורבן בית שני זירז את מלאכת הפרשנות התנאית שהתגלגלה לפרשנות האמוראית ושגירוש ספרד המריץ את הצירה ההגותית, הפיוטית והקבלית. איני חושב שאני מחלל את שם השם בבואי לקבוע שהיהדות מגוללת תאולוגיה של אלוהים שנדם. (101)
 
הספר מסתיים במעין תקווה עצובה: "ללא תמימותו של הרצל, ספק אם היינו מקימים מדינה; ללא חידוש התמימות, ספק אם נשמור על המדינה." (239). בוגנים קובע שישראל חייבת להיות "חממה לאוטופיות" עלך מנת לשרוד ולשגשג, שכן אבדן הרוח המשיחית-הומניסטית (להבדיל מהמשיחית-פונדמנטליסטית) ידון את הפרוייקט הישראלי הצעיר לניוון ולבסוף למיתה. אני מסכים איתו.