יהדות

התפתחויות בתופעה היהודים-הבודהיסטים

כתב העת של אוניברסיטת פוטסדאם, 'פרדס', הקדיש את הגליון האחרון שלום למגע בין היהדות לדתות המזרח. יש שם כמה מאמרים מעניינים (למשל של אלס וייס על שימוש רבני בבודהיזם לצורך הגדרה עצמית במאה ה-19, או של יעקב אריאל על אלן גינצבורג והרוחניות המזרחית), ואני רוצה להביא כאן את התזה שמציגה מירה ניקולסקו על תופעת ה-JewBus, כלומר היהודים הבודהיסטים.
 
כידוע, מאז שנות השישים יהודים רבים מתענינים בבודהיזם (למעשה המומר הראשון הרשמי על אדמת אמריקה לבודהיזם, ב-1893, היה יהודי בשם צ'רלס שטראוס), ואלו זכו לכינויים JewBus או BuJews. ניקולסקו ערכה מחקר במסגרתו ראיינה מאתיים יהודים שכאלה, והיא משווה את דבריהם לאלו של דומים להם מאז שנות השבעים.
 
היא מוצאת שבשנות השבעים להיות יהודי שעוסק בבודהיזם פירושו היה פשוט להיות יהודי אתנית שהבודהיזם הוא דרכו הרוחנית. יהודים כאלה היו מתרגלים מדיטציה לסוגיה, זן, בודהיזם טיבטי, ופעמים רבות גם משמשים כמדריכים ומורים את כל אלה. כלומר היהודי הזה היה פשוט "בודהיסט מערבי שבמקרה היה יהודי".
 
בשנות התשעים חל שינוי. כתבים של ג'ו-בוז באותה תקופה מראים עניין מחודש ביהדות שלהם. אנשים ניכסו מחדש, כותבת ניקולסקו, את היהדות שלהם, הציגו אותה באופן מודגש כחלק מחייהם, ולעיתים אף קבעו שהתרגול הבודהיסטי עוזר להם להתחבר אל זהותם היהודית.
 
בשנות האלפיים והלאה, כותבת ניקולסקו, חל שינוי נוסף. יהודים כעת משתמשים בתרגול בודהיסטי כחלק מהיהדות שלהם. כלומר, כחלק מהמסע הרוחני היהודי שלהם הם מנכסים תרגולות מדיטטיביות בודהיסטית שונות. כעת נערכים קורסים של מדיטציה יהודית תוך שימוש בכלים בודהיסטים. הג'ו-בוז, אם כן, לא רק שלא מוותרים על היהדות שלהם אלא מעצימים אותה בעזרת הבודהיזם.
 
כל זה עולה בקנה אחד עם דברים שכתבה מריאנה רוח מדבר במאמר לפני שנים מעטות, על כך שהרוחניות העכשווית בארץ נצבעת יותר ויותר בצבעים יהודיים. זה לא אומר שחוזרים בתשובה (לעיתים, זה ההפך הגמור, דהיינו יש דחייה של האורתודוקסיה), אלא שהמסע הרוחני נתפס כ"יהודי". אפשר להניח שהמגמה הזאת מקבילה ועוקבת אחרי התעצמות הזהות היהודית, באופנים שונים, הן בישראל והן בארה"ב.
 
את הגליון כולו ניתן למצוא כאן: https://publishup.uni-potsdam.de/frontdoor/index/index/docId/40253
עורכי כתב העת: נתנאל רימר, רחל אלבק-גדרון, מרקוס קרהא
Capture
 

אופי אמונת האמריקאים באלוהים – ממצאים מסקר פיו

בשבוע שעבר פרסם ה-Pew Research Center ממצאי סקר גדול על אופי אמונתם של האמריקאים באלוהים. יש בו ממצאים מעניינים. הנה:
 
כפי שאתם רואים בתרשים להלן, 89% מהאמריקאים מאמינים שיש משהו שם למעלה. 56% מהם מאמינים באל המקראי. זה אחוז מרשים ביותר לדעתי, ומצביע על אופיה הדתי של ארה"ב. האמונה ב"כוח עליון" כלשהו ("אנרגיה", "משהו שם למעלה") היא בעלת השפעה פחותה, ולפעמים חסרת השפעה בכלל, על אורח החיים או על השקפת העולם של המאמין. אמונה באל המקראי בהחלט משפיעה.
 
בהמשך לתוצאות האלה, מסתבר ש-99% מהמייחסים עצמם לזרם נוצרי כלשהו מאמינים באלוהים או כוח עליון, ו-80% באל המקראי. רק 89% מהיהודים מאמינים באל/כוח עליון ורק 33% באל המקראי. יהודים הם חילונים יותר מאמריקאים, וזאת, נדמה לי, משתי סיבות: ראשית, בקורלציה לליברליזם שלהם; שנית, מפני שהיהדות היא כמובן גם קבוצה אתנית ולא רק דת. מי שמשייך עצמו לזרם נוצרי כנראה מאמין. מי שמשייך עצמו ליהדות לאו דווקא.
 
ואכן, רק 72% מה-nones, כלומר מאלה שלא משייכים עצמם לשום זרם בארה"ב (כ-23% מהאוכלוסייה) מאמינים באל/כוח עליון. רק 17% מהם באל מקראי.
 
48% מהאמריקאים מאמינים שאלוהים קובע את כל מה שקורה להם כל הזמן. 75% מדברים עם אלוהים, ו-28% מדווחים שאלוהים גם עונה להם. הייתי מנסה, אלה אחוזים לא רעים בכלל.
 
ככל שמשכילים יותר כך מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שצעירים יותר גם מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שתומכים יותר בדמוקרטים מאמינים פחות (86% מול 95% לרפובליקאים) ובאל פחות מקראי (45% מול 70% לרפובליקאים). מצד שני דמוקרטים מאמינים יותר ב"כוח עליון" (39% מול 23% לרפובליקאים).
הקישורים לנתונים: כאן, וכאן.
Capture

היהדות המולידה מתוכה נוצרויות

בכתבה של אהרן רבינוביץ ב'הארץ' מצוטט הרב ברלנד כקובע שהצדיק, כלומר הוא, הוא אלוהים ולכן יכול לכפר על כל העוונות:
 
"הצדיק זה בכלל לא אדם. הוא הקב"ה בכבודו ובעצמו שיורד בדמות אדם. לכן הוא יכול לעשות את כל הדברים שבעולם — לכפר את כל העוונות, להחזיר בתשובה."
 
הדמיון לתיאולוגיה הנוצרית הבסיסית הוא כמובן מדהים. אחד לאחד. הוסיפו לזה את חב"ד, שגם בלי הפלג הקיצוני והקיקיוני שטוען שהרבי מליובאוויטש הוא אלוהים ממש, יש מספיק דמיון למבנה הנוצרי (משיח שמת ויחזור, חסידיו שמחכים לו ובינתיים דבקים באמונה, סעודת משיח שבה "סופגים" את אורו של המשיח לגוף, וכו'), ואפשר לסכם שאם רק ניתן ליהדות מספיק זמן היא תוציא מתוכה נצרות, פעם אחר פעם אחר פעם.
 
זה מרתק בעיני, וזה לא לגנות הנצרות. יש כאן לדעתי רמז שההיגיון הנוצרי הבסיסי הוא בעל ערך. משהו שם עובד. בני אדם נמשכים לאל המגולם בבשר ומבטיח ישועה שלמה. אולי לא בכדי זו הדת הגדולה בעולם.
 
ומנגד, אם נרצה תיאולוגיה יהודית רדיקלית, ניתן לומר שהאתגר העיקרי בחייו של היהודי הוא לא להפוך לנוצרי.

ישי מבורך הוא היהודי של הקצה – והוא מקורי, עמוק ומאתגר

ישי מבורך גר באלון שבות. הוא מלמד במסגרות שונות, ערך כמה מספריו של הרב שג"ר ז"ל, וכותב הגות. והוא כותב מצויין. הספר 'היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה' (רסלינג) הוא ספר שני שלו מתוך טרילוגיה תיאלוגית. סקרתי בעבר את ספרו הראשון ('תיאולוגיה של חסר') ושמחתי מאוד לקבל את ספרו החדש. לא התאכזבתי. הספר נהדר. עשיר, מתוחכם, יצירתי ומקורי. מבורך מציע לקורא הגות יהודית עכשווית, עמוקה ומאתגרת.
 
לא אוכל להתייחס לשלל רעיונותיו של מבורך, ולכן אעמוד על קו עיקרי בהגותו ואתן לו דוגמא, תוך הצבעה על סגולותיו וחסרונותיו. מבורך עומד בכתיבתו על נקודה חשובה מאוד: הפרוייקט המודרני שואף לחלק את העולם לקטגוריות, לעשות סדר, וזאת באופן שמחד מחדד את ההבדלים בין הפכים וקבוצות ומותח גבולות ברורים ביניהם, ומאידך, ובאופן משלים, מטפח את התפיסה שקבוצות שונות והופכיות יכולות להתקיים ללא ניגודיהן (כלומר, ייתכן טוב בלי רע, יופי ללא כיעור – ראו על שני היבטים אלה את כתיבתם של ברונו לאטור וצ'רלס טיילור).
 
מול כיוון מודרניסטי זה מציב מבורך את הדת. הדת (כלומר, הדת האמיתית, שהיא היהדות, אם כי לא כל גרסה של יהדות, ולמעשה לא רוב מה שמתקרא יהדות כיום) עבור מבורך היא בדיוק אותו מרחב שבו אין חלוקה נאה, שאין בו נחת, שאין בו בהירות. בספרו הראשון, כפי שכתבתי, מבורך "יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאתית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות שקטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי 'אורח חיים בריא' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא 'תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה'." הדת, טוען מבורך, היא תמיד פתולוגיה.
 
בספר הנוכחי, בין השאר, הוא עוסק בתפיסת ארץ ישראל בציונות וביהדות. הוא יוצא מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומספר הזוהר ומראה שחלק מהותי ממעמד הארץ עבור היהודי הוא היותה לקוחה מאחר. ישראל אינה מולדתו של היהודי, אלא פרי כיבושיו. אלא שחטא הכיבוש לא אמור להישכח על ידי הרמוניזציה מודרניסטית-מזוייפת. כפי שהאלוהות עצמה (על פי הקבלה הלוריאנית) נמצאת במצב חירום תמידי של שבירת-כלים, כך גם האדם שבור בדיסוננס מתמשך. המודרנה, כמו הנצרות, מנסה לפתור את המצוקה, אם על ידי ישו האיש המושלם ואם על ידי החילוניות המושלמת בתבוניותה. היהדות היא המציעה "תיאלוגיה של אי-הלימה", שבה האדם הדתי נשאר בבעיה: הוא לעולם לא "מגיע", לעולם לא מזוכה בשלמות, לעולם לא מואר או נאור או חף מפשע.
 
"בהקשר הארץ-ישראלי של ימינו," ממשיך מבורך, "ראשיתה של התשובה תהיה בידיעת הפשעים העומדים נגדנו תמיד, קרי, לחיות את מצב התקיעות והאין-מוצא הפוליטי והאתי כמופע של התיאולוגיה ש'שבי ציון' נושאים בחובם, תיאולוגיה של שבירת הכלים" (עמ' 31). זו העמדה היהודית דתית. מולה ניצבת העמדה הציונית: "הפרוייקט הציוני מבקש לקחת חלק בחילון של העם וזאת על ידי הבניה של הלימה מדומיינת בין עם, ארץ ולשון. במילים אחרות, חוסר היכולת של התנועה הציונית לחיות באי-ההלימה של יהודי בגלות בארץ לא לו או יהודי בארץ ישראל במולדת לא לו, נבעה מההקשר החילוני-מערבי שתנועה זו נוצרה בתוכו. כחילוני, הציוני לעולם לבקש 'לישב בשלווה', זאת מכיוון שישיבה בשלווה זו מאשרת את החילוני שבו." (עמ' 37)
 
לעומת הציונות החילונית, מפעל ההתנחלויות הוא דתי בעיקרו, וככזה לא פותר כל בעיה, אלא אדרבה, מרבה בעיות. מבורך חף מאידיאליזציה של ההתנחלויות (או של הציונות הדתית בכלל). המתנחלים הפכו בעצמם לבורגנים(-חילונים), ומנסים בצביעות לחפות על חוסר-המוסריות שלהם כלפי הפלסטינים על ידי שלל מפעלים אתיים מחד (התנדבות, צדקה) ומני יוזמות אסתטיות מאידך (יקבי בוטיק, צימרים). הוא רומז שהעתיד הוא מציאות דו-לאומית בלתי פתירה בעיקרון, ומבחינתו חוסר הפיתרון הוא יסוד דתי, אנטי-מודרני ואנטי-חילוני, חיובי. הבעיה שלי אם המהלך הזה (רק אחד מני רבים בספר, ואני עושה עוול כשאני מזכיר רק אותו), לבד מזה שאין לי רצון לחיות במציאות דו לאומית, הוא שעבור מבורך הפלסטינים ממלאים תפקיד של סטטיסטים במחזה התיאולוגי שלו. בעצם אין הבדל בכך בינו ובין קיצוני האידיאולוגים של המתנחלים, שראו בפלסטינים לא יותר מכלי בשימוש תסריט הגאולה שלהם. כך או כך אין לאותם בני אדם זהות ומציאות בפני עצמם. וזה רע.
 
אבל הספר טוב. זאת הגות פוסטמודרניסטית, ללא ספק, לא רק משום שהז'רגון (לצערי) פוסטמודרניסטי, אלא משום שמבורך מערער את הקטגוריות הפשוטות של המודרנה. הוא מוצא את נקודות התורפה, שאכן קיימות, בחשיבה המודרנית ומשתמש בהן כזבל המפרה את תפיסת הדת שלו ואת תפיסת היהדות שלו. מבורך מפליג להקבלות וניגודים בין היהדות לנצרות ולאסלאם, כותב על פונדמנטליזם יהודי, על פרויד ולאקאן, על הנבואה, על רוזנצוויג, על פוסט-ציונות, על ההלכה ועל ר' נחמן. הוא מציע מדרשים מתוחכמים ואורג הגות יהודית בת זמננו מקורית ומרתקת. לדעתי הוא ההוגה הציוני-דתי המעניין ביותר כיום.
Capture

התנצרותם של העולם והיהודים כולם – מיכל סגל על הגל והדיאלקטיקה של המודרנה

Captureהספר הזה, שיצא זה עתה (הוצאת ספרים כרמל), מעניין מפני שהוא מצטרף לפולמוס עכשווי חשוב. אמנם הפולמוס הוא לא רק עכשווי – הוא בן אלפיים שנה בערך, שכן הוא הפולמוס בין היהדות לנצרות – אולם הוא מקבל זווית מיוחדת בעשרות השנים האחרונות, שכן המודרנה כולה, ניתן לומר, בנויה על פי המודל של התרבות האירופאית-נוצרית, ומרגע שזו הופכת להיות ביקורתית כלפי עצמה, גם מקומה של היהדות נבחן מחדש. ואכן, מקומה של היהדות בתוך המודל הזה לא מובן מאליו, וההתאמות שהיא עורכת כדי למצוא מקום נתפסות לעיתים, כמו אצל מיכל סגל, ככניעה ואף כהמרת דת.
 
סגל כותבת על הגל, ללא ספק מההוגים המשפיעים ביותר על העולם המודרני. ממרקס ועד הרב קוק, כולם בסוף חוזרים אל הגל. היא מנתחת את החלק השלישי של חיבורו 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת'. סגל טוענת שהפילוסופיה ההגליאנית היא נוצרית באופן מהותי. טענה זו עצמה היא כמעט בנאלית, הן מפני שצפוי שהגל, שמחזיק שהנצרות היא הדת המתקדמת ביותר, ושנוצרי בעצמו, יבטא רעיונות נוצריים, והן מפני שטענה זו כבר נשמעה על ידי מפרשיו הותיקים ביותר של הגל (ההגליאנים "הימנים"). אלא שסגל מנסה בספר (אזהרה: לא קראתי את כולו, והתמקדתי בחלק האחרון, ובו ביקורת חברתית עכשווית) לעמוד על ההגיון הפנימי הנוצרי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחשיבתו של הגל, ואחרי מציאתו, לנתח תופעות אחרות בעזרת אותו מודל, ולבחון האם גם הן "נוצריות", אם לאו.
 
מה מסתבר? שההגיון הפנימי הנוצרי הוא העדפת הרוח על החוק, האחדות על הפיצול, הפנימי על החיצוני. זו הדיאלקטיקה ההגליאנית, שהגיונה נוצרי. ומה עוד מסתבר? היהודי מסרב לדיאלקטיקה. הוא מסרב ל"פיוס", שפירושו אחדות. היהודי חי בחוק וחי על פי החוק, ומסרב להיפרד מהחוק. הוא מסרב לעשות את המסע אל הרוח, מפני שהמסע מהחוק אל הרוח פירושו המרה, כלומר פירושו פרידה מהיהדות. את כל זה כותבת סגל, אבל למען האמת את כל זה כבר כתב הגל עצמו.
 
הזכרנו קודם את ההגליאנים ה"ימנים", כלומר השמרנים. ובכן סגל משייכת עצמה אליהם גם מעבר לזיהוי ההגות ההגליאנית כנוצרית. היא מתקוממת כנגד הדמוקרטיה והליברליזם, מסגרות מחשבתיות שמדכאות אפשרויות אחרות, של חיים לא-דמוקרטיים ולא-ליברליים. עבורה אלו שיטות נוצריות, ולכן המציאות שאנו חיים בה היא נוצרית. כולנו נכפים להיות בעולם הנוצרי הדמוקרטי-ליברלי. וזה לא הכל: הבעיה היותר גדולה היא שהיהודים מפנימים את המציאות הנוצרית שסביבם ומתנצרים אפילו בלי להבין זאת. ולא רק היהודים החילונים, לא לא:
 
ההמרה העצמית אינה מאפיינת את היהדות החילונית בלבד. היא לא פוסחת גם על היהדות הדתית: על הציונות הדתית, למשל, כמו גם על הזרמים השונים של הקבלה והחסידות בכללן, ככל שהללו נענות להפנמת האל והכנסתו ללב האדם […] ככל שהן מנסחות את הריבוי שבאחדות, ומפצלות את האל האחד להיבטים (או ספירות) […] ככל שהן מתמקדות באהבה ובכוונה, ולא במצוות; ככל שהן מבינות את האל לא כשלמות אלא כ'השתלמות' (שהאדם נוטל בה חלק), וכן הלאה (עמ' 381, הע' 397)
 
בקיצור, עבור סגל כל מאפיין שהעולם הנוצרי (והגל) ניכס לעצמו הפך לטאבו עבור יהודים, אשר מסתכנים באיבוד זהותם אם רק יתפתו לחלוק בו. הליברליזם, הדמוקרטיה, הריבוי שבאל, הכוונה שבמעשה – הכל נוצרי. קחו את האהבה הזאת, שכן היא בשרי, קחו את האלוהות הפנימית הזאת, שכן זהו דמי, דם המשיח אשר נשפך לאורך ולרוחב כל התרבות המערבית כולה, ושאי אפשר להיות חלק ממנה מבלי שיכתים את שמלת השבת היהודית שלנו.
 
הספר כתוב היטב. סגל עומדת בצורה בהירה לא רק על הפילוסופיה הדתית של הגל, אלא על הדיאלקטיקה הנוצרית הפנימית בה יותר דת פירושו פחות חוק, פחות מסורת, פחות גוף, ועל התגלגלותה בהיסטוריה המערבית. מצאתי את עצמי מהנהן בהנאה לא פעם בעת הקריאה. ועם זאת מסקנותיה של סגל פשטניות. כאמור לעיל, היא מאמצת בחוסר ביקורתיות את עמדתו של הגל עצמו (ושל הוגים נוצריים שונים לפניו). מעבר לכך, היא מוציאה מ"היהדות" כמעט את כל מה שאנחנו כיום מכנים יהדות. אין קבלה, אין חסידות, אין רוחניות, אין חילוניות. עבור סגל רנ"ק, הרמן כהן, רוזנצוויג, בובר – כולם "נוצרים", ואני מתפלא שהיא לא צירפה גם את רבנו בחיי ואת הרמב"ם, שעל פי הקריטריונים שלה גם עברו המרה.
 
לא רק שהעמדה שהיא מציגה הופכת לאבסורד (שהרי עבור סגל פחות או יותר כל היהודים בעולם לבד מישעיהו ליבוביץ ומספר ישיבות ליטאיות עברו המרה לנצרות), אלא שספק בעיני אם היא עצמה עדיין יהודיה, על פי הגדרתה שלה. בדף התודות בתחילת הספר היא מודה גם ל"יהודה ויזן, בעלי, אהובי". הייתי שואל את סגל האם אהבתה לויזן היא רגש, או שמא נאמנות בלבד, הבאה לידי ביטוי בציות לדפוס פעולות קבוע. אם רגש, האין היא "נוצריה" ביחסה אליו? האין היא הפנימה את יחסה ל"בעלה" והפכה אותו מברית של חוק לזיקה פנימית? צריך להיזהר, ה"נצרות" אינה מגבילה עצמה לחיי הדת שלנו ולפוליטיקה שלנו אלא גם לחיי האהבה שלנו.
 
אבל הבעיה אף גדולה מזאת. יש לשאול את סגל האם על פיה הנביא עמוס שמעמיד את כל התורה על "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" הוא נוצרי, וחבקוק שפוסק "צדיק באמונתו יחיה" הוא נוצרי, ורבי עקיבא שגורס "ואהבת לרעך כמוך" הוא נוצרי, והלל הזקן שקובע שכל התורה על רגל אחת היא לא לעשות לחברך מה ששנוא עליך הוא נוצרי. רוצה לומר, הנצרות לא קפצה מהמצח של זאוס, אלא צמחה מתוך היהדות (וההלניזם כמובן), וממילא לא נפרדה מרבים מיסודותיה היהודיים (שהרי הדיאלקטיקה לא מבטלת אלא מעכלת את שלביה הקודמים – הגל, שם, שם). יוצא שהיהדות היתה בכלל נצרות עוד לפני שהיתה בכלל נצרות. ומה עכשיו? באה סגל וקובעת שכל מה שלקחה הנצרות מהיהדות הוא עכשיו "נוצרי", ומבקשת להעמיד יהדות טהורה מכל זה. נדמה לי שזה לא רציני.
 
עם כל זאת, מדובר בניסיון מלומד ומעניין להציע ביקורת הגותית על מצב היהדות כיום. כאמור, הפולמוס הזה חי מאוד, אף אני השתתפתי בו, מזוויות אחרות, בספרי ובמספר מאמרים, הספר הזה הוא תרומה חיובית לו. אגב, לו היה יוצא הספר על ידי גבר ובקרבה כלשהי למעגלי ישיבות הקו או כל קן חרד"לי שכזה, היה ודאי זוכה לאהדה רבה שם, שהרי גם הם אוהבים לזהות את התרבות המערבית עם הנצרות ולגזור עליה נידוי. אבל ה"יהדות" שלהם מונעת מהם להעריך תורה שמגיעה מאישה. הייתי שואל את סגל אם בכלל דמוקרטיה וליברליזם היא מכניסה גם פמיניזם כ"נצרות", כפי שהם נוהגים לעשות. ואיך היא מתמודדת עם העובדה שעל פי הסכמה שהיא מציירת ה"יהודי" האותנטי ביותר יהיה גבר פטריארכלי אנטי-דמוקרטי גזען והומופוב. אם זה כל מה שנשאר מהיהדות, אולי צדק הגל כשבחיבורים שונים בז לה. ואולי יסתבר שאפילו הגל, לא כל שכן סגל, יכולים לטעות.

על בורא עולם כרשע ועל הנשיות כסוד גדול – תרגום ראשון ומרגש של טקסטים גנוסטים לעברית

מרתקים כל כך מחד, וחידתיים כל כך מאידך, הם הזרמים הרוחניים בני המאות הראשונות לספירה שמכונסים תחת הכותרת "גנוסטיקה", עד שהם מהווים לוח ציור ענק שאותו יעצב כל חוקר על פי הצבעים האהובים עליו. האנס יונס, ה-חוקר החלוצי של התופעה, קבע שהגנוזיס היא מעבר קדום מהמיתוס למיסטיקה, כלומר מסיפורים לתרגול טרנספומטיבי; קארל יונג חקר את הגנוזיס כמקור קדמון לתובנות עכשוויות על נפש האדם; קרן קינג וחוקרות אחרות בנות זמננו רואות, ברגעים הפחות זהירים שלהן, את הגנוזיס כנצרות "האמיתית", שהיא דמוקרטית ופמיניסטית; ודן בראון כתב ב'צופן דה-וינצ'י' על הגנוזיס כאוצר של סודות שהנצרות ניסתה להחביא (ישו ומריה מגדלנה היו בעצם זוג!!!), ועשה מזה המון המון כסף.
 
כשאומרים "גנוסטיקה" מתכוונים למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן כמובן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד.
 
עם זאת רבות מהן ראו בישו את מושיעם. אלא שעל פי פרשנותן ישו נשלח מהאלוהות המוחלטת (שאגב, בדרך כלל קוראים לה ברבלו – Barbelo) והוא מביא את סוד הידע הגואל לבכיריו (כי לא כל בני האדם ייגאלו, אלא רק קבוצה קטנה ומובחרת של "בני אור"). אצל הגנוסטיקאים הכל הפוך: העולם הוא רע ולא טוב, הנחש בגן עדן מנסה להציל את האדם, לכן חוה עושה את המעשה הנכון, ובאופן כללי נשיות ונקביות זוכות למעמד מיוחד (הפוך מהמובן מאליו הפטריארכלי בעולם). מה שנחשב חטא הוא טוב (ולכן חלק מהקבוצות התאפיינו במיניות פרועה), והיהודים, בניו אהוביו של בורא העולם, הם כמובן עבדיו הרעים של האל המרושע. מו"ר גי סטרומזה, מומחה לגנוסטיקה, מכנה את העמדה הזו "אנטישמיות מטאפיזית".
 
מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה. יהודה ליבס סובר שמקורן ביהדות, ושפרשו ממנה אחרי חורבן המקדש והאכזבות החוזרות ונשנות מהאל שאמור היה להגן עליהם. יש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית (לבטח היתה השפעה הלניסטית גדולה) ויש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים. בכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות. מכיוון שהתנועות האלה התפתחו במקביל למה שהפך לנצרות שאנחנו מכירים ותוך פולמוס עמה יש כמובן דמיון. כך למשל, בבשורה על פי יוחנן כתוב "וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת" – לא בדיוק המסר הקאנוני הנוצרי על האמונה במותו ותחייתו של ישו.
 
והנה, סוף כל סוף יכולים קוראי העברית להנות מטקסטים גנוסטים נבחרים המתורגמים מהמקור (הקופטי) על ידי ד"ר יונתן כהנא. הספר החדש של רסלינג מביא באמת את המיטב, ובכלל זה מיתוס אלטרנטיבי של בריאת העולם (בו הבורא הוא רשע והנחש שליח האמת), את הבשורה המפורסמת על פי יהודה (שבה הוא לכאורה לא בוגד בישו אלא מבצע את רצונו), את הבשורה על פי מריה (בה ישו מנשק אותה ועל פיה דן בראון כתב את 'צופן דה וינצ'י'), את תיאורי טקסי המיניות הפולחנית של אב הכנסייה אפיפנוס מסלמיס, את הבשורה היפיפיה על פי תומאס, בה מודגשת נצרות פנימית וטרנספורמטיבית (עם הציטוט המאפיין הבא: "המלכות היא בתוככם היא ומחוצה לכם. לכשתדעו את עצמכם תיוודעו, ואז תבינו כי בני האב החי אתם. אך אם לא תדעו עצמכם, תהיו בעוני ואתם העוני."). הכל בליווי הקדמות והערות של המתרגם. בקיצור, אוצר אמיתי.
Capture

הלכות משפחה וזוגיות – ספרם החדש של הרבנים סתיו

ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.

יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)

זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:

ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?

א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.

ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?

א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.

ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?

א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.

ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?

א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.

ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?

א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.

ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?

א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.

Capture

ביוגרפיה חדשה של הרב קרליבך, כמה פכים מלבבים

Captureביוגרפיה חדשה של שלמה קרליבך (הוצאת ידיעות ספרים) שכתב הרב ד"ר נתן אופיר מנסה לסכם ולחדש על חייו של אחד הרבנים שהשפיעו השפעה ניכרת על היהדות במאה העשרים. לא קראתי את רובה עדיין, אבל היא מלאה פרטים מעניינים. הנה כמה פכים מלבבים מהספר:
 
באוגוסט 1989 הזדמן ר' שלמה להיפגש עם כשלושים 'נשות הכותל'. הוא שמע על ההתקפות והעלבונות שספגו בניסיונותיהן להתפלל בכותל וביקש לעודד אותן. בקלטת מאותו אירוע ניתן לשמוע אותו מצדד בזכויותיהן: 'לו הייתי הרב הראשי לישראל, הייתי מכנס את כל הרבנים יחדיו ומתייצב עם פרחים כדי לקדם את פניהן של הנשים הקדושות הבאות להתפלל בכותל. (עמ' 233)
 
מחר, אגב, יש תפילה של נשות הכותל בכותל. חשבו כמה פעמים שמעתם שכל מה שהן רוצות זו פרובוקציה, כאשר הנשים האלה באות כל חודש כבר עוד מעט 30 שנה – וסופגות עלבונות.
ועוד: 1969, פסטיבל וודסטוק. מגיע גורו הודי מפורסם דאז (היום כבר לא ממש מוכר), סוואמי סאטצ'יטאננדה ונושא דרשה + מנחה מדיטציית מנטרה מול הקהל הקדוש. קרליבך זועק:
מדוע הגיע סוואמי סאטצ'יטאננדה ולא הרבי מליובאוויטש? היה זה געוואלד לו היה מגיע הרבי. הוא היה משפיע על דור שלם. אבל הרבי בחר להיות הרבי של החסידים שלו בלבד. (עמ' 89).
 
והנה חידוש שמביא המחבר: מקובל במחקר שניסיונות מאורגנים להחזיר בתשובה יהודים התחילו בסוף שנות הארבעים. זה אולי נשמע מוזר, אבל יהודים שומרי מצוות לא תיארו לעצמם לפני הזמן הזה שיש סיכוי לשכנע חילונים להתחיל לקיים מצוות. חלוצי ההחזרה בתשובה היו – אולי זה לא מפתיע – חב"ד, ובאופן ספציפי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, שיזם את פעולות ה"קירוב" הראשונות. על פי פרופ' יעקב אריאל, שכתב על הנושא כמה מאמרים, היו אלה קרליבך וחברו הרב זלמן שחטר-שלומי שהיו הראשונים שנשלחו על ידי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, לקמפוסים באוניברסיטאות על מנת להכניס יהודים שאינם שומרי מצוות תחת כנפי השכינה. ניתן לומר שהם בעצם היו ה"שלוחים" הראשונים של חב"ד.
 
והנה, אופיר קובע שהיו שלוחים עוד לפני קרליבך ושחטר-שלומי. על פי אופיר השלוחים הראשונים יצאו כבר ב-1943 "לעשר ערים במדינת ניו-יורק ובקיץ 1944 גם לקליפורניה. בקיץ 1948 כבר פעלו עשרים שלוחים בכמאה ערים בארה"ב." (עמ' 43). אמנם, קרליבך ושחטר-שלומי היו הראשונים שנשלחו אל קמפוסים, כדי להשפיע על סטודנטים יהודיים. קודמיהם נשלחו אל מרכזי ערים כדי לעודד שמירת שבת וכשרות בקהילות. לכן אי אפשר לומר שהזוג, שעתיד להשפיע באופן משמעותי על יהדות ארה"ב, לא היה חלוצי בכלל, ואריאל צודק שהם עמדו בתחילת מפעל ההחזרה בתשובה ממש. אבל מסתבר שהיו שלוחים לפניהם.

יורם שקולניק כרוצח אידיאולוגי – ספר מאת עידן ירון

Captureהספר החדש הזה, של ד"ר עידן ירון (סוציולוג, מרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון), מטפל ב"מעשה שקולניק". ב-23.3.93 הגיע יורם שקולניק למקום בו ניסה כמה דקות לפני כן מוסא אבו סבח לדקור שני מתנחלים מסוסיא. אבו סבח היה כפות ושכב על הקרקע. שקולניק הגיע למקום, כיוון את העוזי שלו וירה באבו סבח צרור כדורים מהמותן, שהרגו. מיד אחרי המעשה אמר שקולניק למי שהיה באזור כי "זה מגיע לו" וש"צריך להרוג אותם, זאת מלחמה". שקולניק הועמד לדין בגין רצח. הוא הורשע והושת עליו מאסר עולם. אחרי שהנשיא דאז עזר וייצמן קצב את עונשו פעמיים הוא ישב בכלא בסך הכל 11 שנים.
הספר (פרדס הוצאה לאור) בנוי כראיון ארוך עם שקולניק, המופסק על ידי כמה דפים של תובנות המחבר מדי פעם. ההקבלה לסיפור אלאור אזריה על השולחן מההתחלה, וההשוואות בין האישים מוצאות דמיון רב. שקולניק, מתנחל ציוני-דתי, מודה במפורש שהוא רצח את אבו סבח על רקע אידיאולוגי. לדידו מחבל ראוי למיתה, ואם בית המשפט לא יעשה זאת, הוא יעשה זאת. קווים לדמותו: לא מתחרט על מה שעשה, תומך במעשה אזריה, רקד משמחה כששמע על טבח גולדשטיין, תומך בירי כלפי כל ערבי שמקלל יהודי, בעד מדינת הלכה, מספר שהרהר בפיצוץ כיפת הסלע, גדולי הדור לטעמו הם הרבנים דב ליאור ומרדכי אליהו.
מעניינות התגובות שליקט המחבר למעשה שקולניק: הרב ישראל אריאל כתב אז שפעולתו של שקולניק "ראויה להערכה", והרב גורן קבע ש"צריך לתת צל"ש" לשקולניק. ב-96' פרסמו הרבנים טאו, יגאל אריאל, יעקב אריאל, דב ליאור, שלמה אבינר ומשה בלייכר מכתב תמיכה בשקולניק. מנגד היו רבנים (לא כתוב איזה) שכינו בפומבי את שקולניק "רוצח". עוד ב-96' כתב אינטלקטואל צעיר בשם יואב שורק ב'נקודה' שיש לחון את שקולניק משום שעשה מעשה מוסרי. בסקר של 'ידיעות אחרונות' מפברואר 1997 עלה כי 59% מהציבור (היהודי? לא כתוב) בישראל סבורים שיש לשחרר אסירים יהודים שהיו מעורבים ברצח ערבים על רקע לאומני. לכאורה לא הרבה השתנה מאז ועד ימי אלאור אזריה.
שקולניק הוא ללא ספק רוצח על רקע אידיאולוגי. בהקשר לרצח ראש הממשלה רבין הוא מודה בראיונות ש"אם גדולי הדור היו אומרים לי לעשות מעשה, הייתי עושה אותו ללא היסוס". הוא קובע שהוא מעוניין להשתעבד לחלוטין לרצון האל, שכן "הביטול העצמי בפני האל הוא השחרור האמיתי". על רקע זה העובדה שעונשו קוצר וועדת השחרורים קבעה כי "אינו מסוכן לציבור" נראית שערורייתית במיוחד.
הראיונות עם שקולניק מעניינים, בעיקר משום שהוא אינו מסתיר דבר. המחבר הצליח לדובב אותו באופן נפלא, והקורא נהנה מהצצה לעולמו של רוצח דתי-פונדמנטליסטי יהודי. עם זאת הטיפול בתפיסה הפונדמנטליסטית בספר אינו רציני. החוקרים המצוטטים מעטים וזוטרים, ובמקום ניתוח מעמיק של התופעה היא נסקרת באופן חלקי ביותר. בסוף הספר פרק המציע ניתוח פסיכולוגי של שקולניק, שאני מקווה שיסולח לי שלא קראתי כי ניתוחים כאלה מעצבנים אותי.

מכתב רבנים ורבות נגד מכירת נשק לבורמה

סחר הנשק של ישראל מתקיים לצערנו עם הגרועות שבדיקטטורות. זה לא מהיום, וזכור שיתוף הפעולה לפני ארבעים שנה עם הרודנות הרצחנית בארגנטינה. כיום ישראל מוכרת נשק באופן ספציפי לבורמה, שם בשנים האחרונות מתרחש טיהור אתני אלים של בני שבט הרוהינגה המוסלמים בידי הרוב הבודהיסטי.
 
זה לא רק זועק מבחינה מוסרית, זה אפילו מנוגד מפורשות להלכה ("אין מוכרין להם דובין ואריות וכל דבר שיש בו נזק לרבים." – משנה, עבודה זרה). לא מובן לי למה רבים כל כך הנזעקים על הצביון היהודי של המדינה לגבי נישואי להט"ב או עבודה בשבת שותקים כאן.
 
מה טוב היה אפוא לראות את המכתב שנשלח לאחרונה אל ראש הממשלה ונשיא המדינה, המגנה מפורשות את מכירת הנשק לבורמה ומפציר בממשלה להפסיקו. להלן פסקאות הסיכום של המכתב. חתומים עליו 55 רבנים ורבות, אורתודוקסים ושאינם, מהרבנים משה ליכטנשטיין, בני לאו, רונן לוביץ, דניאל לנדס, ייץ גרינברג, דוד ביגמן ויהודה גלעד, ועד הרבה תמר אלעד אפלבום, הרבנית דבורה עברון, והרב שי זרחי. (רשימת החותמים המלאה למטה)
 
הנה פעולה של שיתוף פעולה יפיפה למען מטרה מוסרית מהמעלה הראשונה. הנה המסורת שלנו כאמת מידה מוסרית שבאה לא כדי להחניף לנו ולא כדי להתנשא על אחרים, אלא מחייבת אותנו לנהוג כשורה, אף שנפסיד כסף או קשרים דיפלומטיים.
 
תודה לכם. כן ירבו כמותכם בישראל.
Capture
הרבה תמר אלעד אפלבום, מנהיגת קהילת ציון, ירושלים, בית מדרש לרבנות ישראלית
ד"ר תהילה אליצור, מת"ן, מכללת הרצוג
הרב יהושע אנגלמן
הרב דניאל אשכנזי
הרב דוד ביגמן, ראש ישיבת מעלה גלבוע
תמר ביטון, ראש מדרשת אמי"ת באר
הרב יצחק בן דוד, ראש מדרשת עין הנצי"ב ורב קיבוץ עין הנצי"ב
יפה בניה, מכללה אקדמית קרית אונו, קהילת דגל יהודה
הרב יהודה גלעד, ראש ישיבת מעג"ל ורב קיבוץ לביא
הרב ד"ר אירוינג (יץ) גרינברג, נשיא (בדימוס) כלל:המרכז הלאומי ללימוד ומנהיגות יהודית
הרב סטיבן גרינברג, מנהל ומייסד ארגון אש"ל
הרב שמואל דוד, רב הראשי לעפולה
הרב בנימין הולצמן, רב קיבוץ מעלה גלבוע
הרב ד"ר מיש המר-קסוי, מכון פרדס
הרב טייסון "צבי" הרברגר
הרב ליאון ווינר דאו, מכינת חברותא
הרב שי זרחי, רב קהילת "ניגון הלב"
הרב א. יוטר, CJCUC
הרב יאיר יניב, גבעת משואה, ירושלים
הרב בני לאו, רב בית כנסת רמב"ן בירושלים
הרב ד"ר רונן לוביץ', רב היישוב ניר עציון
הרב יהושע לוקס
הרב מאיר לוקשין
הרב אהרן ליבוביץ, ראש ישיבת סולם יעקב
ד"ר איילת ליבזון, בית הספר למשפטים הרווארד
הרב משה ליכטנשטיין, אלון שבות
הרב דניאל לנדס
הרב ליאון אריה מוריס, מכון פרדס
ורד מזומן-אביעד, ראש בית מדרש מערבא-אמונה
הרב ד"ר דוד מישלוב
הרב מיכאל מלכיאור, רב קהילת תלפיות החדשה, ירושלים
הרב מאיר נהוראי, רב המושב משואות יצחק, יו"ר ארגון בית הלל
הרבנית ענת נובוסלסקי, מנהלת מיזם "הורות לנצח", שאילנא בית הוראה ולימוד לנשים
ד"ר אילת סג"ל, אוניברסיטת בר-אילן
הרב דני סגל, רב מדרשת עין פרת
הרב יאיר סילברמן, ארגון מועד, זכרון יעקב
הרבנית דבורה עברון, מנהלת המכון למנהיגות הלכתית, מדרשת או"ת לינדנבאום
הרב שמואל פויכטוינגר, רב מושב שדה אילן
הרב ד"ר יונתן פיינתוך, אוניברסיטת בר אילן ובית המדרש לנשים מגדל עוז
ד"ר אריאל פיקאר, מכון שלום הרטמן
הרב שי פירון, רב השכונה הדתית, אורנית
שלומית פלינט, מדרש אמי"ת באר ירוחם
הרב אבידן פרידמן, מכון שלום הרטמן
חני פרנק, עלי זהב
הרב ד"ר יצחק דב קורן
הרבנית אושרה קורן, ראש בית המדרש לנשים מת"ן השרון
הרב צבי קורן, רב קהילת כינור דוד, רעננה
יפית קליימר, מתן, צהלי, מרכז יעקב הרצוג
הרבנית תרצה קלמן, מדרשת נשמת
הרבנית רחל קרן, ראשת בית המדרש, מדרשת עין הנצי"ב
ד"ר ביטי רואי, מכון שלום הרטמן
הרבה הדס רון, מייסדת המדרשה באורנים
הרב ד"ר דוד רוזן, מנהל בינלאומי ליחסים בין הדתות, AJC
הרב משה שפטר, ר"מ, ישיבת נתיב מאיר
הרבנית יעל שמעוני, תיכון פלך, ירושלים
הרב חן שריג