
הרב שטרן נגד היהדות הפלורליסטית

כמו המשך לביקורת בימים האחרונים על נאומה של רות קלדרון מצד כמה ידידים משמאל המרחב המקוון, כותב רמי לבני סקיצה חביבה שלועגת לז'אנר היהדות הליברלית והמאגניבה של האנשים המנויים בכותרת הטקסט שלו. לדעתי הוא קצת נבזי מדי, והלעג מדי פעם קצת ארסי מדי, אבל בגדול הטקסט בהחלט מעלה חיוך, ואפילו כמה נקודות טובות (למשל, באשר לשטחיות שלפעמים הז'אנר בהחלט נגוע בו).
מה הבעיה שלי עם הטקסט הזה בכל זאת? קודם כל שהוא ממהר לשפוט. שהוא עצמו לוקה בשטחיות. משום שהתופעה הזאת כולה, של בתי המדרש הפלורליסטים, של הפיוטים המחודשים, של העניין החילוני המחודש במקרא הוא כל כך צעיר, כל כך בוסרי, שבאמת קל מאוד למצוא ולהבליט את חולשותיו. לא שאין לו חולשות כאמור. אבל יש גם הרבה מעבר. כמי שמלמד בישיבה החילונית בירושלים אני יכול לספר על שיעורים רציניים, בהחלט לא שטחיים, ועל תלמידים רציניים ובהחלט לא שטחיים. על אנשים צעירים שמקדישים ארבעה חודשים מחייהם כדי ללמוד ללא כל תעודה שמחכה להם בסוף (ובודאי לא מקצוע), ועל מורים לא צעירים שמלמדים חצי בהתנדבות כי הם חושבים שזה ראוי ושהם שותפים בבנייתה של תרבות.
ועוד בעיה קטנה, והיא בסאבטקסט של דבריו של לבני. כי מה בעצם הוא מרמז? הוא מרמז שיהדות טובה, נעימה, רכה, שוויונית, מכבדת, יצירתית, ליברלית, פתוחה, משלבת, קשובה – שיהדות כזאת היא ממילא זיוף. שהיא לא "היהדות", מפני ש"היהדות" היא גזענית, שובניסטית, כוחנית, אטומה וכו' וכו' וכו'. וזה עצוב משתי בחינות. ראשית, מכיוון שיש כאן התכחשות לכל מה שאכן יפה וטוב בתרבות היהודית. מה לעשות? יש בה גם טוב. ושנית, מכיוון שיש כאן אימוץ, מודע או בלתי מודע, של העמדה האורתודוקסית החשוכה שקובעת שהיא ורק היא "היהדות". לבני בעצם מודה שרק ליהדות אורתודוקסית שמרנית הוא ייתן תו-תקן של כשרות. רק היא "רצינית", רק היא "אותנטית". אז הוא לועג להתחדשות שהוא חושב שמזוייפת, מאשר את השמרנות שהוא מקבל כאמיתית, ובוודאי גם חושב שהוא נורא חתרני.