יהדות חילונית

לא חזרה בתשובה, חזרה למשפחה (המסורתית)

במאקו פורסמה כתבה מעניינת על תופעה של אימוץ מנהגים מסורתיים (הפרשת חלה, הדלקת נרות, טבילה במקווה) על ידי נשים יהודיות חילוניות. המעניין הוא שלא מדובר בחזרה בתשובה ואין כאן כל ניסיון או רצון לקבל עול מצוות. מה אפוא יש כאן? הנה ציטוט אופייני מפי ג'קי אזולאי (תואר: "כוכבת מאסטר שף"):

"דיברתי לאחרונה עם כמה חברות שלי מהברנז'ה של תל אביב על המקווה והייתי בשוק חיי. הסתבר לי שהן הולכות, שהן שומרות נידה ויודעות על זה הכל,אלה בנות שלא שומרות שבת ולא מקיימות שום מצווה אחרת, אבל עושות את זה כדי לשמור על הזוגיות"

כלומר אין כאן חזרה בתשובה, אלא חזרה למשפחה. הביטוי הזה אינו שלי, אלא של אורית הירש, דוקטורנטית באונ' בן גוריון שפרסמה מאמר בכרך חדש (שכבר כתבתי עליו מעט ושאמורה להתפרסם סקירה שלי עליו במוסף 'ספרים' של הארץ) שנקרא 'מעבר להלכה'. הירש כותבת במאמר על תופעה של נשים ישראליות חילוניות שמשתתפות בפעילויות של חב"ד מתוך כוונה לא לחזור בתשובה אלא ללמוד להיות "נשים טובות" וכך למצוא זיווג. כלומר החזרה ליהדות קשורה כאן למשפחתיות, ליציבות רומנטית.

בכתבה של מאקו המוטיב הזה חוזר שוב ושוב. כך הרבנית ימימה מזרחי אומרת שהיא "חושבת שאימוץ המצוות האלה על ידי חילוניות והחזרה למסורת הוא גם חלק מהרצון להחזיר את המשפחתיות", וד"ר דריה מעוז (מכללת הדסה והמכללה למנהל) גורסת ש"מה שמאוד מוזר זה שאותה מגמה הולכת יד ביד עם איזושהי חזרה לשמרנות מסוימת, שהיא מעין חזרה אחורה מבחינת התפתחות חברתית. חזרה לזוגיות מסורתית שמגדירה מהו תפקיד האישה ומה תפקיד הגבר."

דהיינו התנועה למסורתיות באה מתוך רצון לעזוב את השדה הרומנטי-מיני החילוני, שמתאפיין בחוסר יציבות, בליברליזם חריף ובשינויים רדיקליים לפעמים של התפקידים המגדריים המסורתיים. כשדיברתי לאחרונה בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' הזכרתי שגם אימוץ הנצרות הפנטקוסטלית בברזיל קשור לרצונם של בני מעמדות מוחלשים ביציבות משפחתית. הדת והמסורת נותנות מסגרת שבלעדיהם רבים חשים חסרי הגנה או מועדים לפורענות. זו תופעה מרתקת לדעתי, של הדתה שהיא בברור יותר חברתית מאשר אמונית או רוחנית, ושמצביעה על איזושהי שארית, איזשהו אזור ספר, שבו המהפכה המינית והפמיניסטית לא הביאו לתוצאות חיוביות, ויסודות בהן נדחים.

2014-08-09_192015

היהודים (החילונים) המשפיעים בעולם

2013-05-31_083151לגיליון 'מקור ראשון' ממצורף היום מגזין J100, שמונה את מאה היהודים המשפיעים בעולם. מקום ראשון: צוקרברג, מקום שני: נתניהו וכו'. אם ספרתי נכון, אל חמישים המקומות הראשונים התברגו ארבעה שומרי מצוות: ג'ייקוב לו, מזכיר האוצר של ארה"ב (13), הרב ג'ונתן זקס, לשעבר הרב הראשי של בריטניה (33), הרב עובדיה יוסף (45) והרב עדין שטיינזלץ (49).

אם נתבונן בהיסטוריה נראה תמונה דומה: כמעט כל יהודי שהיתה לו השפעה עולמית (מפאולוס ועד איינשטיין, משפינוזה ועד פרויד, מרקס, דורקהיים) לא שמר על ההלכה. אפשר כמובן לומר שהמסורת ההלכתית הזינה את פועלם וחשיבתם של אלה, ונדמה לי שזה נכון במידה מסויימת. אפשר גם לומר שעצם המרד במסורת הוא שנתן להם תנופה ומקוריות, וגם בזה יש ודאי אמת מסויימת. ועם זאת, כיהודי שחושב שההלכה היא מוסד דתי ותרבותי יפיפה ורעיון טוב ונצרך, נדמה לי שהמצב הזה אמור לעורר אותנו לשאלות חשובות.

ההלכה מטבעה היא יצרנית של קהילות, ולכן מחד חברתית מאוד, ומאידך בדלנית – כלפי כל מי שאינו שומר אותה. ייתכן שהסיבה שיהודים הלכתיים אינם משפיעים על העולם נעוצה (גם) באופי המכונס-פנימה הזה שלה, שלעתים קרובות גולש לאתנוצנטריות פשוטה. בביקורו האחרון בארץ קרא הרב זקס ליהודים לצאת אל העולם, והוא חוזר על כך בראיון שלו (לצור ארליך) בגיליון. למעשה, הוא קובע ש"העולם היהודי כולו נלחם את מלחמות האתמול", וכוונתו בעיקר לאותה דיספוזיציה של הסתגרות. אבל הוא לא אומר איך זה ניתן להעשות בפועל. נדמה לי שהאתגר שעומד בפני היהדות המסורתית-דתית כיום הוא פיתוח תפיסה אחרת של דתיות ואפילו של הלכה, כזאת שאינה מובילה לבדלנות או אתנוצנטריות.