יהדות ארה"ב

מי הדת הכי אהובה בארה"ב

מכון Pew שחרר סקר שנעשה במאי-יוני לגבי תחושותיהם של אמריקאים כלפי דתות שונות בארה"ב. כפי שאפשר לראות, כולם אוהבים יהודים, והמוסלמים מחובבים הכי פחות. אם אני לא טועה בסקר מלפני כמה שנים האתאיסטים היו במקום האחרון. בתוך הלינק תמצאו חלוקות על פי גיל ושיוך פוליטי – בקרב הרפובליקאים האוונגליסטים בראש ורק אחריהם היהודים. בקרב צעירים אתאיזם, הינדואיזם, בודהיזם ואיסלאם מחובבים יותר מאשר בקרב מבוגרים.

2014-07-16_195616

על דת וחילון ביהדות זמננו – ביקורות ספרים

בגיליון האחרון של תיאוריה וביקורת, אביב 2014, מתפרסמות שלוש סקירות מעניינות של ספרים העוסקים בתהליכי הדתה וחילון ביהדות זמננו.

הסקירה הראשונה, מאת ריבי גיליס, מתייחסת לספרים הדתל"שים מאת פוריה גל גץ, המסורתיים בישראל: מודרניות ללא חילון מאת יעקב ידגר, חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית מאת ניסים ליאון ומעברי ישן ליהודי חדש: רנסנס היהדות בחברה הישראלית מאת יאיר שלג.

גיליס עומדת על האתגר שבאבחון מה שלמעשה מתגבש כמגזרים חדשים בחברה הישראלית, ששוברים במידה רבה את החלוקה הישנה ל"חילוניים" מול "דתיים". היא כותבת שמהספרים עולה ש"תזת החילון איבדה את מעמדה כתזה השלטת בחקר הזהות היהודית הדתית/חילונית בישראל", דהיינו כבר אין ציפיה שהמודרנה תביא איתה את העלמותה של הדת כתופעה חברתית או נפשית משמעותית. על פי גיליס

ניתן למצוא בספרים שני מודלים של זהות דתית–יהודית. האחד של יהדות–נוצרית והשני של יהדות–מוסלמית. מודל אחד נשען על שאלות של אמונה והשני נשען על שאלות של פרקטיקה דתית, של הלכה. לפי מודל הנוצרי, דתי הוא מי שמאמין באל ואילו לפי המודל המוסלמי, קיום מצוות הוא שמעיד על דתיותו ואמונתו של דם. הקריאה בספרים מצביעה על כך ששני המודלים הללו הם בעלי צבע אתני מובהק כך שהמודל הנוצרי מזוהה עם אשכנזיות והמודל המוסלמי מזוהה עם מזרחיות. (עמ' 288)

המסורתיים מן הסתם שייכים למודל המוסלמי. הדתל"שים, למודל הנוצרי. על כן "אין דבר כזה דתל"שים מזרחיים" (כפי שטוען מרואיין בספרה של גל גץ), שכן מה שמעסיק את הדתל"ש הוא האם הוא מאמין או לא, ומה שמעסיק את המסורתי הוא מה עליו לקיים על מנת להיחשב "באמת יהודי" (כדבריו של לאון), גם מתוך ספרו של יאיר שלג אפשר להבין שקיימים מודלים שונים של התקרבות ליהדות: המחפשים יהדות (כזהות) והמחפשים אלוהות (כרוחניות). גיליס מסכמת שאפשר להסיק מתוך הספרים שבין השאר מתקיים תהליך של "מזרחיזציה של הדת".

הסקירה השניה היא של דוד סורוצקין, על הספרים כינון החילוניות של טלאל אסד; שורשי החילון של שמואל פיינר (שכתבתי עליו כאןכאן) ו-Early Modern Jewry: A New Cultural History של דיויד רודרמן. סורוצקין כותב על תפיסות החילון שמשתקפות מתוך הספרים הללו, אף שחלקם כלל לא מנסחים תפיסה כזאת באופן רשמי. הוא מנצל את ההזדמנות כדי להבהיר שוב את הניתוח שלו, המבריק לדעתי, של תהליך החילון ביהדות (כתבתי עליו קצת כאן), על פיה עלייתו של הסובייקט המודרני מונחת בבסיסה של החרדיות, כמו גם של החילוניות היהודית (כלומר, החרדיות אינה "תגובה" למודרנה, אלא חלק אינטגרלי ממנה). במילותיו של סורוצקין:

המוכיחים הדתיים במאות השבע–עשרה והשמונה–עשרה לא תיארו בפשטות תמורה היסטורית אובייקטיבית, אלא לקחו חלק פעיל בעיצוב משמעותה ובסרטוט גבולותיה. במילים אחרות: הפנייה אל הגוף ואל שפת הגוף יצרה מיקוד באופני התנהגות, לבוש ופנאי, ועוררה את התביעה לסילוקם של גורמים שונים המגדירים תחומים אלה. הוויכוח על הגבולות הלגיטימיים של החולין בפרק הזמן האמור אינו מייצג אפוא התרחשות ממשית של "חילון" במובן של "ערעור חומות הדת", כפי שהבינו זאת שוחט ופיינר בעקבותיו, אלא, מבחינות מסוימות, דווקא את ההפך הגמור: את השינוי והטרנספורמציה של הדת, שהחלה לבחון את החברה היהודית מבעד לזכוכית מגדלת ולהקיא מתוכה צורות התנהגות שאליהן הייתה אדישה יותר קודם לכן. בהקשר זה, טענתי היא שה"חילון" מוגדר דווקא באמצעות הטקסטים הדתיים. טקסטים אלה הם נשאיו העיקריים של תהליך החילון, ולא הגורמים ההדוניסטיים, הסוטים או הכופרים המסומנים על ידם. (עמ' 309)

הסקירה השלישית היא של עופר שיף, שסוקר שלושה ספרים שמנסים להתמודד עם המשבר ההולך ומתהווה בין יהדות ארה"ב ליהדות ישראל, וזאת סביב שאלות של ערכי הדמוקרטיה בישראל ובשטחים.  הספרים הם Peter Beinart, The Crisis of Zionism; Judith Butler, Parting Ways: Jewishness and the Critique of Zionism; Norman G. Finkelstein, Knowing Too Much: Why the American Jewish Romance with Israel is Coming to an End . על פי שיף אצל כל השלושה מתגלה דפוס על פיו "יחסם הביקורתי כלפי ישראל ומדיניותה משקף את אופן התמודדותם עם דיסוננס פנימי בתפיסת הזהות העצמית שלהם כיהודים אמריקנים וכליברלים."

את הגורם הבעייתי מבטא ביינרט, כשהוא מדבר על "הקונפליקט הגובר שבין הערכים הליברליים המאפיינים לטענתו את מרבית יהודי ארצות הברית, לבין המדיניות הישראלית שהולכת ונעשית מזוהה עם ערכים של שמרנות וכוחנות." על פי שיף הכותבים מנסים בין השאר להציל לא רק את מערכת היחסים עם ישראל, אלא את הליברליזם של קהילותיהם, כאשר החשש הוא שיתרחב מצב, שעל פי ביינרט כבר התחיל, בו

מרביתם של תומכי ישראל בקרב יהדות ארצות הברית פחות ופחות חרדים לערכים הדמוקרטיים והליברליים, ואילו בעלי דעות ליברליות ודמוקרטיות פחות ופחות תומכים בישראל. (עמ' 317)

בעוד שביינרט מבקש לאחות, באטלר מבקשת להפריד, ולזנוח את הציונות לטובת יהדות ליברלית "באמת". על פי באטלר

אף שבוודאי אפשר לגזור באופן רחב עקרונות מסוימים של שוויון, צדק ודו–קיום ממקורות יהודיים, כיצד אפשר לעשות זאת מבלי להופכם לגורם שמפחית מערכן של מסגרות ערכיות השייכות לדתות ולמסורות תרבותיות אחרות?(עמ' 320)

כלומר, בפשטות, לאומיות או תרבות ייחודית פירושה – בהכרח! – אפלייה. על פי שיף "באטלר קובעת כי כדי שערך של צדק יהיה תקף, חייבת להיות דרך שמאפשרת לו להתנתק מהמסורת הפרטיקולרית שבה צמח." באמת, קראתי מספריה וממאמריה של באטלר בשקיקה, אבל כאן היא לדעתי פשוט מדברת שטויות. עם זאת, זו עמדה שחייבים כיום, ויותר ויותר, להתמודד איתה.

נוצרים אמריקאים בעד ישראל, ועוד איך

55% מהנוצרים האמריקאים מאמינים שאלוהים נתן ליהודים את ארץ ישראל, זאת לעומת רק 40% מהיהודים האמריקאים. כלומר הרבה יותר נוצרים בארה"ב חושבים כך מאשר יהודים. עבור אוונגליסטים לבנים מדובר ב-82%, דומה לשיעור האמונה הזאת אצל יהודים אורתודוקסים – 84%.

כל זאת מתוך סקר ששחרר היום מכון Pew. הסקר מגלה תמיכה משמעותית למדינת ישראל בקרב הציבור האמריקאי. 29% מהנוצרים בארה"ב סבורים שאמריקה לא תומכת מספיק בישראל, לעומת 31% מהיהודים שם. כך סבורים גם 46% מהאוונגליסטים לבנים – כלומר הם יותר מודאגים מהיהודים אמריקאים לגבי התמיכה של ארה"ב בישראל. וראו עוד נתונים בטבלה להלן.

2014-02-27_222640

מה פירוש להיות "יהודי דתי" בארה"ב?

לא תקראו מאמר של שלמה פישר ותתאכזבו. להלן הוא מנתח את ממצאי סקר מכון Pew הגדול על יהודי ארה"ב, הסקר שגילה בראש חוצות את מימדי נישואי התערובת ואת העובדה המעניינת שיותר רפורמים אמריקאים נשארים בזרם אליו הם נולדו מאורתודוקסים. עוד נתון מעניין שהתגלה בסקר הוא שכמיליון יהודים אמריקאים כלל לא מגדירים עצמם דתיים. אבל מה זה אומר שכחמישה מיליון יהודים אמריקאים *כן* מגדירים עצמם דתיים? מה זה להיות "יהודי דתי" היום בארה"ב?

פישר בדק את הנתונים ומצביע על כך שרק 29% מהיהודים הדתיים (כולל האורתודוקסים כמובן) אמרו שהדת "חשובה מאוד" בחייהם, וזאת בהשוואה ל-56% באוכלוסייה האמריקאית כולה ו-69% מבין האמריקאים הנוצרים. בנוסף רק 39% מהיהודים הדתיים "בטוחים לחלוטין" בקיומו של אלוהים, לעומת 69% מבין האמריקאים בכלל ו-78% מבין הנוצרים האמריקאים.

אז מה זה אומר להיות יהודי דתי בארה"ב? כנראה שלא להאמין באלוהים או לדבוק בדת. אבל 90% מהיהודים הדתיים בארה"ב אמרו שלהיות יהודי זה חשוב להם, לעומת 46% מהלא-דתיים. ומבין הראשונים 85% אמרו שהם מרגישים חלק מהעם היהודי, לעומת 42% מהלא-דתיים. ו-71% מהדתיים אמרו שהם מרגישים אחריות מיוחדת לעם היהודי לעומת 36% מהלא-דתיים. וגם יחסם לישראל חזק הרבה יותר.

אז מה זה אומר להיות יהודי דתי בארה"ב? פישר מסיק שזה לא אומר הרבה על האמונות שלך, אבל אומר הרבה על הזהות שלך, ועל ההזדהות , הסולידריות והאחריות שלך לשאר העם היהודי. ליהודים דתיים אמריקאים יש "תחושת שייכות", והאתניות שלהם היא חלק מרכזי מהזהות שלהם. ליהודים לא דתיים – לא. כפי שכותב פישר, עבור הלא-דתיים האתניות שלהם אינה משנה יותר מאשר צבע העיניים. זה פשוט עוד פרט במכלול. עבור הדתיים יש לה משמעות של ייחוד, ולכן זיקה. ועוד תובנות במאמרו הנהדר של פישר.

סקר ענק על יהדות ארה"ב

מכון Pew פרסם היום סקר ענק על יהדות ארה"ב, שנערך בין 70,000 איש, וכלל ראיונות עם 3,500 מהם. הנתונים רבים ומגוונים, והנה כמה עיקריים ומעניינים:

יש כ-6.7 מיליון יהודים בארה"ב. הם מחולקים לזרמים הבאים: 35% רפורמים, 18% קונסרבטיבים, 10% אורתודוקסים (בתוכם 6% חרדים) ו-30% שאינם שייכים לשום זרם על פי עדותם. שיעור היהודים שמעידים ש"אין להם דת" הוא 22% (מעט יותר משיעור האמריקאים בכלל המעידים כך, 20%). 44% מהיהודים נשואים ללא-יהודים.

מבין הזרמים, החדשות הרעות ביותר מונחות לפתחו של הזרם הקונסרבטיבי. רק 36% מאלו שנולדו קונסרבטיבים ממשיכים היום להיות קונסרבטיבים. זאת לעומת 48% מאלו שנולדו אורתודוקסים, ו-55% מאלו שנולדו רפורמים. שימו לב שהלעג האורתודוקסי כלפי הרפורמים, כאילו שצאצאיהם אינם ממשיכים בדרכם, אינו במקום. עוד פחות אורתודוקסים ממשיכים בדרכי הוריהם. בהמשך לכך, 15% מאלה שנולדו אורתודוקסים הפכו לקונסרבטיבים, 11% לרפורמים.

על השאלה "מה המשמעות של להיות יהודי עבורכם?" ענו 73% שמדובר בזכר השואה, 69% בהתנהלות מוסרית, 49% קבעו שסקרנות אינטלקטואלית זה העניין, 43% הדאגה לישראל, 42% סבורים שחוש הומור הוא המהות, ו-19% ששמירת מצוות היא דווקא העניין היסודי ביותר.

68% קובעים שאפשר להיות יהודי בלי להאמין באלוהים. כך קבעו 50% מהחרדים, 70% מהמודרן-אורתודקוסים, 56% מהקונסרבטיבים ו-66% מהרפורמים. שימו לב שלכאורה לזרמים הליברלים יותר חשוב יותר מהמודרן-אורתוקדוסים להאמין באלוהים. לחרדים הכי חשוב. ולמרות זאת, הליברלים מאמינים פחות: 96% מחרדים מאמינים, 77% מהמודרן-א', 41% מהקונ' ו-29% מהרפורמים.

מבחינה כלכלית, ב-8% העליונים של אוכלוסיית ארה"ב מבחינת הכנסה נמצאים 24% מהחרדים, 37% מהמ"א, 23% מהקונ' ו-29% מהרפורמים.היהודים עשירים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה, והכי עשירים המודרן-אורתודוקסים.

עוד על הדו"ח:
דיווח באתר המכון: http://www.pewforum.org/2013/10/01/jewish-american-beliefs-attitudes-culture-survey/
הדו"ח עצמו: http://www.pewforum.org/files/2013/10/jewish-american-survey-full-report.pdf
באתר פורוורד: http://forward.com/articles/184795/jews-bound-by-shared-beliefs-even-as-markers-of-fa/?p=all#ixzz2gRMcsIW8
בבלוג של פרופ' אלן בריל (בו נעזרתי):
http://kavvanah.wordpress.com/2013/10/01/pew-report-on-american-jewry-some-observations

רשמים ראשונים מהבחירות בארה"ב

כלכלה. זה לא הכלכלה, טמבל. המיתוס הזה נשבר. אפשר לנצח גם כשהכלכלה בצרות. זה קשה כמובן, אבל הרבה מאוד משתנים אחרים שיחקו לטובת אובמה. מה למשל?

דמוגרפיה. זה הסיפור הגדול של הבחירות האלה. ארה"ב החדשה, דהיינו השחורה-היספנית-נשית ניצחה את הישנה, דהיינו הלבנה-גברית. לרפובליקאים יש בעיה חמורה עם דמוגרפיה מפלגתית לבנבנה ועמדות שמרניות שפשוט לא מושכות בוחרים כאלה.

 עמדות. ארה"ב עברה בעשור האחרון קפיצה ליברלית עצומה, אשר בחירתו של אובמה בפעם הראשונה היא עצמה סימפטום שלה. התעצמות של עמדות ליברליות כלפי הומוסקסואליות, סמים, הפלות ושוויון אזרחי הפכו את המשימה של הרפובליקאים לקשה הרבה יותר, בעיקר עם הסרח העודף של אנשי 'מסיבת התה'. המפלגה הלכה יותר מדי ימינה, דווקא כשרוב הציבור הלך שמאלה.

מועמדים. הרפובליקאים לא הצליחו להציג מועמד מושך מספיק. רומני העשיר, המכאני (לפחות עד החודש האחרון של המרוץ), המורמוני, היה מתנה גדולה לאובמה. על אף שהדמוקרטים "שיחקו הוגן" ולא העלו את עניין דתו של רומני, אין לי ספק שהיא השפיעה על בוחרים מסויימים, לאו דווקא מתנדנדים, אלא אוונגליסטים, שהיו אמורים להיות בכיס של רומני. צריך להמתין ולראות את הפילוחים על פי זרמים דתיים. הבחירה בפול ראיין השמרן והלבן גם היתה שגיאה חמורה.

תקשורת. ארבע שנים של שיסוע חסר תקדים מצד פוקס ניוז ו'מסיבת התה' לא הצליחו לשכנע את הציבור האמריקאי שאובמה קומוניסט, סוציאליסט, מוסלמי, נאצי. רוב הציבור לא קנה את זה. ייתכן שחלק מהציבור אפילו השתכנע בגלל זה שהשמרנים מטורללים.

יהודים. איל ההימורים הימר לא נכון. המיליונים ששפך אדלסון לא עזרו כדי לשכנע מספיק יהודים לעבור צד ולהצביע רפובליקאים. אבל זה הרבה מעבר לאדלסון: ייתכן ש"הקול היהודי" התגלה כחסר שיניים. "כושר ההרתעה" של הלובי היהודי לעולם לא יחזור להיות מה שהיה. עם קמפיין פרטיזני שלא היה כדוגמתו נגד נשיא מכהן, לא היתה בסופו של דבר לקול היהודי את ההשפעה המאגית שמייחסים לו.

ביבי. ראש ממשלת ישראל גם הוא הימר, בצורה חסרת אחריות ומופקרת, על המועמד הרפובליקאי. אין כל "משבר ביחסים עם ארה"ב", אבל יש משבר חמור ביחסי הנשיא האמריקאי וראש ממשלת ישראל. האם אובמה ינסה, בכוח, בכפייה, להחיות את פתרון שתי המדינות? זאת נדע אחרי הבחירות בישראל. האם אובמה הוא איש של נקמות קטנות ומתוקות? זאת נדע כבר בחודשיים הבאים, לקראת הבחירות בישראל.

מפת המחוזות בפלורידה מספרת את אחד הסיפורים המעניינים לגבי הקול היהודי. פלורידה כנראה הולכת לאובמה. היא הולכת לאובמה בזכות שלוש המחוזות התחתונים שם למטה, בכחול, בחוף הדרום-מזרחי: פאלם-ביץ', בראוורד ומיאמי-דייד. אם אני לא טועה, אלה המחוזות בהם מרוכזת אוכלוסייה יהודית מבוגרת, ואלה המחוזות שאל תוכם שפך אדלסון מיליונים על מנת לנסות להטות בהם את הכף לטובת רומני. הוא לא הצליח: היהודים הצביעו אובמה, ואובמה לקח את המחוזות, ואת פלורידה כולה.

חופש יהודי באמריקה

אחרי שפרסמתי כאן את רשמיו של חבר על החגים האחרונים בבתי כנסת של התנועות הלא-אורתודקוסיות בארה"ב, קיבלתי תגובות שונות, רובן מאשימות את הכותב בדעה קדומה שלילית לגבי מושא כתיבתו. ובכן ראשית אומר שהכותב, יניב, אינו אורתודוקסי או אוהד אורתודקוסיה, ולא התכוון ללעוג או לחילופין לעשות נעים לאף אחד. אני ביקשתי ממנו שיכתוב מה היה, והוא כתב, בקלילות ועם קצת הומור כמובן.

בכל מקרה, ברשימה כאמור עוררה חוסר נחת בקרב רבים, ואחד מהם ביקש להשיב. הכותב להלן הוא אורי אלון, תושב ביקון (Beacon) ניו-יורק, שמלמד שם עברית ומגדל שם ילדים. החוויה שלו של החיים היהודיים בארה"ב, כפי שמיד תראו, שונה מאוד.

חופש.

בשמחת תורה מצאתי את עצמי מבצע כפייה דתית על אמא שלי. היא באה לבקר אותנו באמריקה ואני רציתי שתשים כיפה ואולי אפילו טלית בבית הכנסת שלנו. ככה, חשבתי שזה יעשה לה טוב להרגיש קצת אמריקה ולי יהיה טוב שתרגיש אמריקה, שנרגיש אמריקה ביחד ומה יותר אמריקה מאשר אשה עם כיפה וטלית? אז מה אם היא לא רצתה. אני מניח שככה מרגישים רבנים שמחתנים חילונים – אחרי דיון קצר פשוט הכרחתי אותה, ידעתי ללא כל ספק מה טוב בשבילה והנחתי בנחישות כיפה על ראשה. היא הרגישה לא נעים ואני הרגשתי לא נעים והכיפה הרגישה לא נעים וכולנו הרגשנו קצת לא נעים ביחד. האמת – זה באמת נורא לא כיף לכפות משהו על מישהו. לבי לבי עם הרבנות, באמת שזה לא נעים להרגיש שאתה כופה את דעתך על מישהו אחר, אפילו אם זה לכפות על מישהי את החופש לשים כיפה ולהתפלל עם גברים. למזלנו הרב אין לי את הסמכות החוקית למרר את חייה של אישה שלא שמה כיפה, אפילו אם היא אמא שלי. אבל בכל זאת – היה מעניין להיות לרגע בנעליים של אלי ישי. אני מקווה שלעולם לא אנעל אותם שוב אבל אולי יש מה ללמוד מהסיטואציה הזאת, ביחוד לאור העובדה שאני מה אכפת לי בכלל מכיפות ומכל העסק הדתי הזה.

אמריקה.

מה, תאמין לי, איך יפה פה, איך החיים טובים האא? נהיית אמריקאי קצת, לא? האמת? כן, יש פה לא מעט דברים טובים ולמה לא לתת קרדיט שנזכה לאיזו מצוות פירגון קטנה לאחרי החגים. יודעים מה הדבר הכי יפה פה בעיניי? (חוץ מהטבע) חופש, בייחוד חופש דת. אולי זה נימוס, תרבות, הפרדת דת ממדינה או השד יודע מה אבל אם הייתי צריך לעשות איזה מדד חופש אישי אז בארץ הוא היה מגיע לאיזה חמש ורבע ופה הוא מתקרב לתשע. כן, יש פנאטים, מפגרים, אדישים, קנאים, מיליטנטים ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אף אחד לא דוחף ת'אף שלו לחיים הפרטיים שלנו ואף אחד (חוץ ממני) לא מכריח אף אחת לשים כיפה או קובע איך צריך להתחתן, להתגרש, להיקבר, להתגייס, להשתמט ועוד ועוד. נכון, יש להם פה איזה תסביך עם הפלות ולא מעט מלחמות ואי צדק ועוני ועוד ועוד, ממש לא חסרות כאן בעיות אבל זה באמת (באמת) לא שייך – ברמה היומיומית אני מרגיש חופשי כמו שאף פעם לא הרגשתי בארץ. ואני לא אומר אמריקה ולא כל מי שגר כאן אלא מדבר על המקום בו אנו גרים בין הנהר להר בצפון ניו יורק. לא חייתי בכל אמריקה בשביל להגיד משהו על כולה. אולי זה כי אנחנו מהגרים ואולי כי השוליים פה מספיק רחבים כך שהם יכולים להכיל אותנו מבלי שנחשוש לצאת מהדף ואולי מסיבות אחרות שקשורות בסיטואציה שלנו. עלינו ועלינו בלבד אני מדבר.

בחירות.

החופש מתוק מדבש. הבחירות שלנו כאן בנושאי יהדות באות מאיתנו ומאתנו בלבד. הרבנות, הכיבוש, אלי ישי ודומיהם לא משחקים תפקיד באם ואיך אני רוצה שהבנות שלי יגדלו יהודיות או לא. בעיניי זה המפתח לבריאות דתית. נכון – יש אשמה ובושה ומשפחה וקהילה ועוד ועוד אבל בשורה התחתונה אנחנו יכולים לחיות כאן כבודהיסטים, נוצרים, מוסלמים, חסרי דת או כמעט כל דבר שנרצה מבלי לבקש רשות מאף אחד ולמצוא את מקומינו וזה יהיה הרבה יותר קל לעשות את זה כאן מאשר בארץ. בחרנו להיות יהודים ומצאנו את מקומינו בקרב הרבה אנשים אחרים שעשו את הבחירה הזו, חלקם מחפשים משמעות רוחנית עמוקה וחלקם עושים זאת מסיבות אחרות ומי שלא רוצה עוזב ומי שמתעניין או מתחתן עם יהודי/ה לרוב מצטרף (והרבה פעמים הופך ליהודי יותר מעורב ממי שנולד יהודי) וככה בעיניי זה צריך להיות. כל דבר אחר שכולל איזשהו ערבוב של דת ומדינה מריח לי לא טוב אחרי שחוויתי כאן כמה שנים של חופש דת. (לא, אין דבר כזה בארץ. אפילו לא קצת)

העתיד.

אז מה יהיה עם היהדות באמריקה, האא? מה הם יתבוללו כולם בסוף והציונות תוכיח את צדקתה כמו שאחרון הטוקבקיסטים ישמח לספר לנו? אני לא מתיימר להציג מחקר מקיף אלא רק לומר שאני אופטימי. אפילו מאוד אופטימי. יש פה דברים נפלאים ואם הייתי צריך להצביע על איזשהו זרם כללי ממספר היוזמות הברוכות שיצא לי להכיר או לקחת בהן חלק (א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י) אז הרבה אנשים כאן מחפשים משמעות חדשה ונעזרים ביהדות כדי למצוא אותה. במה זה כל כך שונה מבתי המדרש החדשים, מהבלוג של תומר ומדברים אחרים ומרגשים שקורים בארץ? אולי זה באמת לא כל כך שונה, אולי רק הסביבה השונה עוזרת לי להרגיש חלק מזה. מה שמאוד שונה ללא ספק הוא ההבדל העצום בחווית החיים בין להיות רוב ללהיות מיעוט ובעיני הצנועות עדיף לה ליהדות לחיות כמיעוט לפחות בכל הנוגע לבריאות רוחנית ולשמירה על זכויות אדם. האם אני מטיף למישהו להגר מהארץ? ממש לא, שכל אחד יעשה מה שטוב לו.

הכללות.

איש חכם אמר פעם שאי אפשר לכתוב משפט מבלי להכליל. יכול מאוד להיות שהוא צדק אבל בכתיבה או בכל סוג של תיאור אמנותי של חוויה אני רוצה להיות מדוייק ככל האפשר. נכון, לא תמיד ואולי אף פעם לא ניתן להעביר בדיוק את אותה חוויה למישהו אחר. זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות.

בפוסט "דיווח מהחגים היהודיים בארה"ב" שהתפרסם כאן לאחרונה ועסק בחוויותיו של ישראלי אחד בשני בתי כנסת באמריקה מסכים המחבר שהרבנים והרבות הרפורמים מזכירים רשג"דים בצופים בעוד שאלה הקונסרבטיבים דומים דווקא לרואי חשבון או לסוכני ביטוח וזו הדרך לישראלי הממוצע לעשות הבחנות בינהם. הרָבַָֹּה (רבנית זו אשת רב, רבה זה רב אישה) שהנהיגה את הטקס הרפורמי היתה קצת מבוגרת ולכן הכותב מדמה אותה למרכזת הנהגה. חוץ מזה היא נשאה דרשה על מדד האושר העולמי שהיתה אולי קצת לא מעניינת, הכותב, בניגוד אלי, לא נראה מתרגש מעצם העניין של רבות וחזניות. אולי זה באמת לא כזה מהפכני ביחס לארץ אבל כשקראתי על כך דווקא מאוד התרגשתי מהאפשרות שרבה תשא על כך דרשה ביום כיפור, גם אם בעזרת מיקרופון.

ביום כיפור שעבר נשא הרב המקומי שלנו דרשה על תרבות הצריכה ובשנה הזו נשא דרשה על להיות במציאות לעומת לתעד אותה ועל מחילה לעצמנו כשער למחילה לזולת ולחיים במציאות. יכול להיות שיש לנו מזל להיות עם רב מעניין (באמת שיש לנו מזל, הוא רב מאוד מיוחד בעיניי וזה עניין לפוסט נפרד) אבל נזכרתי גם בדרשה שרב בחסות המדינה נשא בשבח כיבוש יריחו מחדש בחתונה שהייתי בה בהתנחלות לפני מספר שנים. גם היא היתה לא ממש מעניינת אבל לפחות המדינה מימנה את כל זה. אז נכתב. נכתב גם שכל העסק של בית כנסת רפורמי וקונסרבטיבי הזכיר לכותב כנסייה, נכתב ולפחות בעיניי לא ממש הוסבר למה ומה זה אומר. חוץ ממתי ואיך קמים. אז כתבו עליו בעיתון הרבה דברים, מה העניין הגדול, קצת הומור וחוץ מזה אולי הם באמת קצת כמו רשג"דים ואני בכלל לא רפורמי אז מה אני נעלב בשמם בכלל. בא מישהו לבית כנסת, השתעמם מהדרשה ונזכר בפעולה של הצופים – מה רע? מי אני שאגן על מי שאני לא מכיר ולא תגידו על איזה מסכנים אי שם, על יהודים, ועוד אמריקאים רפורמים!

אז לא עליהם אני בא להגן. אם מישהו חושב ששמאלנים הם לא פטריוטים – דווקא על בני ארצי אני בא לשמור. כן, לשמור. מה שעשיתי בצבא מנומנם ועם דיסקמן  אני עושה כיום מנומנם אחרי שהבנות נרדמות עם מקלדת ופייסבוק, למען ייפסקו הכללות והשוואות שאינן במקומן. השוואות שבכוחן לחרחר בורות ואולי גם קצת חוסר עניין במשהו ששונה מאיתנו ושיכול דווקא לתרום לנו לא מעט. השוואות והכללות שמטרתן לעשות לנו נעים בגב. אני גם חושב שהמרחק בין להשוות רבנים לרשג"דים ללומר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי הוא קצר ומכיוון שהגשר גם ככה צר אז למה לנדנד אותו בלי צורך?

מי שמרגישה נתרמת מהשוואות של התנועה הרפורמית לצופים שיבושם לה ושיבושם לצופים. מי שמחפשת משהו קצת יותר מעמיק שאולי גם יעזור למצוא אלטרניבה לשליטת הרבנות והממסד הדתי בארץ ויפרה את שני הצדדים תוכל גם למצוא את מה שהיא מחפשת. בעזרת השם ובעזרת גוגל זה דווקא די קל.

ולסיום סיומת – סרט.

שאולי יעניין את קוראי הבלוג – הסרט Religulous מאת ביל מאהר, מומלץ בחום. עד כאן שידורינו להערב.

דיווח מהחגים היהודיים בארה"ב

יש לי חבר, ישראלי שלומד תואר מתקדם בסוציולוגיה באחת האוניברסיטאות בעיר אמריקאית גדולה. ביקשתי ממנו שיסכם את חוויותיו מהחגים שעברו עליו זה מכבר בבתי הכנסת הלא-אורתודוקסים. הנה הדיווח שהכין, לא נגעתי.

בשכונת מגוריי, שהיא שכונה אוניברסיטאית למדי אם כי לא רק, יש שני בתי כנסת: אחד רפורמי ואחד קונסרבטיבי. זה חוץ מהאופציות האורתודוקסיות – בית חב"ד שהוקם לפני שנים לא רבות ומארגן בית-כנסת ארעי בתקופת החגים, וארגון "הלל" שיש לו בית כנסת במבנה קבוע שפעיל בשנת הלימודים.

בשנה שעברה הייתי בערב יום כיפור בבית הכנסת הקונסרבטיבי. הייתה חוויה מעניינת. הזכיר לי יותר כנסיה מבית-כנסת, או ליתר דיוק הצגת תיאטרון, או טקס סיום באוניברסיטה. כולם נורא מנומסים ולבושים יפה, אם כי לאו דווקא בלבן, ויושבים במקום כל הזמן. כל העניין הזה של התרוצצות בבית-כנסת, אנשים שנכנסים ויוצאים וזה, כפי שמוכר לי מבתי הכנסת הישראליים – נראה מאוד לא מתאים לאווירה המנומסת. אנשים משתעלים רק בהפסקה בין התפילות. והרבי עומד על הבמה מול כולם ומדבר (במיקרופון! ביום כיפור!), ואומר לכולם באיזה עמוד לפתוח את הספר, ויש גם מקהלה שעושה קטעי קישור ווקאליים. אה, כן, והיה צריך לקנות כרטיסים לפני (סטודנטים מקבלים חינם). ולא צריך לומר, כמובן, שאנשים מתנהלים לבית הכנסת וממנו במכוניות.

השנה הייתי בבית הכנסת הרפורמי וניסיתי לבחון את ההבדלים. שוב היה מעניין מבחינה אנתרופולוגית/סוציולוגית, ודי יבשושי מבחינה רוחנית. למעשה, זה היה כמעט כמו הקונסרבטיבי מבחינת כל ההיבטים של טקס-הסיום של האוניברסיטה (המקהלה עם המיקרופונים, האנשים הלבושים יפה ומאוד מנומסים ולא זזים ומשתעלים רק בהפסקות), חוץ מהעובדה שהרַבית (רבה? רבי-נקבה? רבנית זה בטוח לא, אבל אני לא זוכר מה זה כן) הייתה אישה, וכך גם החזנית – אם כי ייתכן שגם בקונסרבטיבי הייתה חזנית, אני כבר לא זוכר, או לפחות הייתה יכולה להיות חזנית באופן היפותטי.

ישראלי עם רקע דתי אמר לי בשנה שעברה שההבדל בין קונסרברטיבים לרפורמים הוא שהרבים הקונסברטיבים נראים כמו רואי-חשבון או סוכני-ביטוח, ולעומת זאת הרביות הרפורמיות מזכירות רשג"דיות בצופים (גם הרבים הרפורמים מזכירים רשג"דיות בצופים). הניסיון המועט שלי עד כה בסך הכול מאשש את האבחנה המשעשעת הזו.

בית הכנסת הרפורמי שהייתי בו בערב יום הכיפורים הוא בית כנסת ותיק עם קהילה די מבוגרת, שלא לומר מזדקנת, ומבוססת מאוד – ולכן אולי גם הרבית הייתה קצת יותר מבוגרת מרשג"דית. אז אולי מרכזת-הנהגה. אבל שאר החוויה הייתה די דומה. אה, אבל עוד הבדל נוסף הוא שברפורמי גם היה על הבמה מערום ענקי של ירקות – דלעות, חצילים, חסות וכיו"ב – שלא ממש הבנתי מה קשור לכיפורים, ואח'כ קראתי בעלון בית הכנסת שזה 'קישוט-במה' שנתרם על-ידי כל מיני מגדלי ירקות מקומיים (ואורגניים! כמובן…) ובמוצאי יום כיפור הולכים לתרום את זה לבתי תמחוי. זו יוזמה נחמדה, אבל זה עניין קצת מוזר ונראה לי לא קשור כל הירקות האלה על הבמה ביום הצום.

ועוד עניין שהיה גם כן שונה הוא שבבית הכנסת הזה היו הרבה יותר זרים, כלומר אנשים שלפי המראה שלהם ברור שמבחינה 'גנטית' הם לא משוייכים למוצא היהודי, וואטאבר דאת מינז (כלומר – שחורים, אסייתיים למיניהם. שחלקם פשוט בני-זוג של יהודים ובאים עם בני-הזוג לבית הכנסת ביום הזה של השנה, אבל חלקם ממש התגיירו ומזהים עצמם כיהודים. למשל איזו פילוסופית-משפטנית די מפורסמת, שהיא גיורת – רפורמית – עקב נישואין, אלא שנישואיה הם כבר מזמן לשעבר ואילו היא מזהה את עצמה מאוד עם היהדות. היא התפללה באדיקות, ולמיטב הבנתי היא גם פעילה בבית הכנסת לא רק בחגים).

אופן כללי, בתי הכנסת האלה – גם הקונסרבטיבי וגם הרפורמי – מזכירים לי מאוד כנסיות. לא רק בגלל המקהלה והנגנים (לא היה עוגב, אבל היה פסנתר וצ'לו. בקונסרבטיבי נדמה לי שהיה כינור ולא צ'לו, ויש מצב אפילו שהיה עוגב), ולא רק בגלל שהקהל יושב וקם לפי הוראה מהרב(נ)ית, (ולא באופן אוטומטי כשכולם קמים או מתיישבים תוך הסתכלות לצדדים לוודא שזה הזמן שקמים או לא), ואפילו לא בגלל הדרשה – שהייתה די ארוכה ולא מאוד מעניינת, ועסקה ב"מדד האושר העולמי" ובכל מיני מחקרים של פסיכולוגיה חברתית – אלא בעיקר בגלל התחושה שעבור האנשים שמסביב, הדתיות או החוויה הדתית מתבטאת בעצם הנוכחות בטקס, גם אם אין יותר מדי שותפות אקטיבית.

מצד שני אולי זה לא יותר מדי שונה מבית כנסת אורתודוקסי בישראל וזה פשוט ההזרה של הסיטואציה שגורמת לי לחשוב ככה. בכל מקרה, לי באופן אישי היה די קשה להתחבר לתפילה מבחינה רוחנית. לא שבבתי-הכנסת האורתודוקסיים בארץ זה קל לי, אבל כאן הכול נראה לי "מזוייף" ו"לא-אותנטי", החל מזה שאנשים מדקלמים מלים בעברית שהם לא מבינים (זה מדהים כמה ששפה משמעותית בהקשר הזה! ומצד שני, גם בעברית הרי התפילות הן בשפה ימי-ביניימית ולפעמים אפילו ארמית ובלתי מובנת למדי; ומצד שלישי, גם אם השפה לא לחלוטין מבונת, בעברית לפחות אתה מזהה שורשים, מבנים, דברים שנראים לך מוכרים ואולי אפילו הופכים את זה אולי ל'קדוש' יותר – החיבור של ההבנה הכללית של המשמעות עם חוסר הבנה קונקרטית של במה מדובר) וכלה בזה שהם מדקלמים באנגלית ביחד עם הרב(נ)ית כל מיני משפטים מתורגמים מהתפילה, אבל בלי ניגון, בלי לחן, סתם דיקלום ברבים כמו באיזה תיאטרון מודרני שמנסה להנכיח את הניכור (וגם זה מדהים, כמה שהמוזיקה חשובה לתחושה הרוחנית).

בסופו של דבר ולמרות כל זאת התובנה שלי הייתה שאם שמים את כל ההזרה שחשתי בצד, יש דמיון רב בין זה לבין הבית כנסת האורתודוקסי המוכר לי משכונות מגוריי השונות בישראל, וזה משתי סיבות עיקריות, לכאורה מנוגדות אבל בעצם לא ממש:

1) עם כל הכבוד לתפילה ולרוחניות, בית הכנסת עבור האנשים הללו, ובעיקר ערב יום כיפור בבית כנסת עבור האנשים הללו (שעל פי ההגדרות הישראליות ייחשבו "חילונים", אם כי ההגדרות האמריקאיות והישראליות של חילוני/דתי מאוד שונות, ובמובן האמריקאי כנראה כן ייחשבו דתיים או לפחות affiliated בדת) – בקיצור החוויה של בית הכנסת כרוכה הרבה מאוד בלראות ולהיראות, או בלשון מופשטת יותר, בקהילתיות: מי הגיע ומי לא הגיע, ועם אילו בגדים, ומה חדש עם ההוא וההיא וכל השמוזינג והמינגלינג שמסביב. מהבחינה הזו זה לא מאוד שונה מבית הכנסת השכונתי שהייתי נוהג ללכת אליו בעיר מגוריי. בשלב מסויים נמאס לי מזה אז הייתי הולך ב'כל נדרי' לבתי כנסת אחרים בשכונות שכנות, מתוך מחשבה שבבתי הכנסת הלא-אשכנזיים, ולפעמים גם הפחות-בורגניים, יהיה פחות את העניין הזה של הלראות והלהיראות (אבל כנראה שהוא בהחלט היה ופשוט הרגשתי בו פחות כי זו לא הייתה השכונה שלי ולכן פחות הכרתי).

2) כשהסתכלתי מסביב בזמן התפילה הגעתי למסקנה שכמה שלי זה נראה "לא-אותנטי" ואפילו קצת מגוחך לפעמים, האנשים האלה מזדהים, או לפחות מזהים, וחלקם גם מתרגשים – בקיצור, שעבורם זו חוויה דתית לא פחות מהאופן שבו חילונים ישראלים מתרגשים לשמוע את החזן חוזר על הניגון המוכר של "אל הורית לנו לומר שלוש עשרה". כלומר, שיש שם איזו מידה של התעלות, או התרוממות רוח. ואין מה לעשות, "אבינו מלכנו" שכולם שרים ביחד בסוף התפילה – או כל דבר ששרים ביחד כנראה, ובטח במנגינה מוכרת, מעורר את זה קצת, גם אם רק קצת.

ולכאורה אולי אלה שני היבטים קצת סותרים – מצד אחד החולין של הלראות ולהיראות ומצד שני הקודש של התרוממות-הרוח הדתית, אבל למעשה ובבחינה לעומק אולי זה לא כל כך סותר, כי שניהם קשורים באיזשהו אופן לעניין של הקהילתיות והיחדיו (ואולי זה רק הסוציולוג שבי שמדבר כך…)

נ"ב –
עוד אנקדוטה אחרונה ליום כיפור – אחת התפילות האהובות עליי בימי הסליחות היא 'וידוי קטן' (אשמנו, בגדנו, גזלנו וכו'), גם בגלל שדופקים על החזה והפעלה גופנית תמיד יותר מעניינת מסתם לקרוא בקול, וגם בגלל שאני לא זוכר באיזה גיל זה היה שגיליתי שזה לפי סדר הא"ב, אבל מאז זה תמיד מרגש אותי מחדש (זה קצת כמו השיר של אחד מי יודע, למרות שזה לילדים עד היום אני נהנה מהמשחקים האלה של לספור לאחור. ואולי אני לא צריך להודות ברבים בילדותיות שלי…) בכל מקרה, השנה השתעשעתי לגלות שתרגמו את הרשימה לאנגלית לא באופן מילולי אלא באופן ששומר על המשחקיות של הסדר האלפביתי, הנה כך:

We all have committed offenses; together we confess these human shortcomings:
The offenses of arrogance, bigotry, and cynicism; of deceit and egotism, flattery and greed, injustice and jealousy. Some of us kept grudges, were lustful, malicious, or narrow-minded. Others were obstinate or possessive, quarrelsome, rancorous, or selfish. There was violence, weakness of will, xenophobia. We yielded to temptation, and showed zeal for bad causes.

האקונומיסט על היהדות

המגזין הנחשב הקדיש את גיליונו האחרון למצב היהדות בימינו, עם כמה מאמרים סיכומיים-פנורמיים שמציגים בפני קוראיו הרבים את מה שהם יתפשו (כפי שכותב אלן בריל בבלוגו), לטוב ולרע, כשיקוף נאמן של הנושא.

המאמר הפותח, עם תרשימים של מספר היהודים כיום במדינות שונות (סה"כ 13,580,000 על פי המגזין), ודיון במתחים הפוליטיים שעולים לאחרונה, כאשר "לאומיות, קסנופוביה ויהדות מטשטשות ומתאחדות".

מספר היהודים בעולם במיליונים, על פי אזורים, לאורך זמן

המאמר הזה ממשיך את הקו המקשר בין זהות יהודית לפוליטיקה ימנית. הוא מתחיל בלחישתו הידועה והנלוזה של נתניהו לרב כדורי, ממשיך בחזרתה של האנטישמיות, משמאל ומימין. אח"כ מדבר על השתקת הביקורת על מדיניות הממשלה הנוכחית תוך האשמת כל מבקר, גם אם הוא יהודי ואף שומר מצוות, באנטישמיות. מנחם לורברבוים מאונ' תל-אביב מצוטט כאומר שביבי וברק לא מבינים דבר בענייני יהדות, וטל בקר מזהיר שעבור יהודים ליברלים רבים הנטייה הלאומנית הנוכחית מהווה גורם שמרחיק אותם מיהדותם.

כאן מאמר על הגיוון ההולך וגדל של היהדות בישראל. רות קלדרון על מהפכת לימודי התלמוד הפלורליסטים, אלכס יעקובסון על העלייה מברה"מ לשעבר, ואפילו פולמוס גיוס החרדים וועדת פלסנר מוזכר. המאמר קצר ולוקה בשטחיות, אבל בכל זאת מנסח משפט אחד חשוב:

the old dichotomy between the secular and the religious is eroding as people pick and choose to develop a modern, pluralistic Israeli Judaism.

כאן מאמר על פניה השונות של היהדות, עם הקביעה הברורה שמספר הקונסרבטיבים והרפורמים מצטמצם, כאשר מנגד מספר הקהילות העצמאיות/לימודיות/רוחניות עולה. כמו כן על האורתודוקסיה לסוגיה שמצליחה לשמור על זהות יהודית בזכות השקעה אדירה בחינוך.

המאמר הזה שואל את השאלה הנצחית, "מיהו יהודי", מרחיק עד קהילת יהודי ברלין עבור החקירה. אחרי ההיסטוריה של זו מגיעים למריבה סביב הגיור במדינת ישראל בין הרבנות הראשית לתנועות הלא אורתודוקסיות יותר בארה"ב. אלא שגם אלה לא ממש מסכימות: הרפורמים רואים בצאצאים לאב יהודי ואם שאינה – יהודים. הקונסרבטיבים לא.

כאן המאמר הבלתי-נמנע על תופעה השלוחים של חב"ד, וכאן על פרוייקט 'תגלית', ובצורה שקשה להבין איך היא קשורה גם על החברה החרדית.

בחרו היטב, כי מאפשרים לקרוא רק חמישה מאמרים חינם לפני שהם דורשים להירשם (בחינם).