ספר חדש, Changing the Immutable: How Orthodox Judaism Rewrites Its History מאת Marc B. Shapiro, סוקר את המקרים בהם הממסד האורתודוקסי המודרני צינזר ומצנזר את כתבי המסורת. לדוגמא, מנהג הכפרות ביום כיפור, בו מסובבים תרנגולת מעל הראש כדי להעביר אליה את החטאים שלנו, זכה לבוז מצד ר' יוסף קארו, מחבר 'שולחן ערוך'. החל מהמאה ה-18 מהדורות חדשות של הספר הקאנוני לא הכילו את המילים הקשות של קארו על המנהג.
עוד דוגמא: חברת Artscoll, שמוציאה לאור ספרי קודש ופרשנות באנגלית, צינזרה הערה של רש"י על כך שחז"ל עצמם עסקו בעריכת התנ"ך, עמדה שערורייתית בעיני חלק גדול משומרי המצוות כיום. ונשאלת השאלה, אם את מה שכתבו קארו ורש"י אפשר לצנזר, את מי אי אפשר?
יש כאן עיוות שיטתי של המסורת, של כתבי המסורת עצמם, בשם אמונות ורגישויות בנות זמננו. המצנזרים עושים דין לעצמם ומחליטים אילו עמדות של גדולי ישראל מתאימות לקריאה בהווה ואילו לא. איך זה משתלב עם אמונת חכמים וירידת הדורות? האם הם חושבים שהם חכמים יותר מרש"י?
זה גם מצייר תמונה עגומה של החברה החרדית וחלקים מהאורתודוקסיה המודרנית כיום. האם הביטחון שלהם באמונה מעורער עד כדי כך שאין הם יכולים לסבול מורכבות? האם צריך להסתיר מהם כל דעה לא קונצנזואלית כדי שלא יבוא פקפוק בלבם?
ומה זה אומר על התרבות העיונית או האינטלקטואלית של החברה שומרת המצוות? מה זה אומר על מצב השיח החופשי שם? מה זה אומר על האפשרות של נער חרדי מתבגר לשאול שאלות, לאתגר את עצמו או את מוריו בדעות מקוריות?
אם תזכרו בריבוי הקולות שניתן למצוא הן במקרא והן בגמרא, תבינו עד כמה האורתודוקסיה היא תופעה מודרנית ולא מסורתית.