
מיזם מוצהר לחתונה אורתודוקסית מחוץ לרבנות

הנה פורסם פסק חדש מטעם רבני בית הלל (תשרי תשע"ו) אשר גורס […]: "בדיני ממונות ראוי לפנות לכתחילה לבית דין הפועל לפי משפטי התורה" – מלשון זו משמע שאין זה עיקר הדין ורק לכתחילה כך ראוי לנהוג.
הספר הזה הוא קודם כל אמיץ. לבד מזה הוא חיוני, ולבסוף, לפחות על פי מה שהספקתי לקרוא, הוא טוב. מדובר בטיפול מקיף ראשון של הציבור הציוני דתי בישראל במחקר המקרא. כמו אותו פיל מטאפורי באמצע החדר, מחקר המקרא הוא אותו סוד גדול – אבל ידוע לכל – שאסור לדבר עליו בחברה הדתית (כלומר, לבד מלומר שהוא מופרך מיסודו, משה אמת ותורתו אמת). ככה נראה טאבו.
והנה הספר הזה, הערוך וכתוב על ידי אנשי רוח ורבנים ציונים-דתיים, מעז לגעת בטאבו ולשים את הדברים על השולחן: יש מחקר מקרא, יש לו תובנות מעניינות שאי אפשר להתעלם מהם, יש צורך להפנות מבט ישיר – וישר – אל הממצאים ולדון בהם.
הספר, שנערך על ידי הרב יהודה ברנדס, ד"ר טובה גנזל וד"ר חיותה דויטש, מביא שלל מאמרים על ההתמודדות עם מחקר המקרא מאקדמאים ורבנים (תמר רוס, יובל שרלו, חננאל מאק, עמית קולא, אביה הכהן, יעקב מדן, חגי משגב ועוד) ועוסק במגוון נושאים, ביניהם מעמדה של ההתגלות בהר סיני, המוסר המקראי, וההקשר ההיסטורי של המקרא.
עוד לפני המאמרים השונים מובאת אסופת מקורות הפורשת בפני הקורא את ההתייחסויות השונות של חכמים ורבנים מהעבר, שכולן מערערות על המובן מאליו שהתרגלנו אליו. הנה למשל ציטוט מאת רש"י: "דמתחילה נכתבה מגילת בראשית, והדר מגילת נח, והדר מגילת אברהם" – דהיינו התורה לא ניתנה כולה למשה על הר סיני, אלא נכתבה כבר מגילות מגילות קודם. הנה עוד ציטוט מפי הרב אליהו בן אמוזג על אותו עניין: "שקודם משה היו ספרים או מגלות, וסופר בהם לדור אחרון מעשה האבות הקדמונים וקורותיהם, ומהם לוקטו ספרי התורה." מסתבר שפעם היה יכול רב לומר את זה בברור.
האסופה מלאה בעוד ציטוטים רבים, חלקם מדהימים ממש, של אושיות "תורניות" בהחלט שלא חשבו שחובה להאמין שכל התורה כולה ניתנה קומפלט בהר סיני.
כפי ש אריאל סרי-לוי כתב בביקורתו המצויינת על הספר במוסף 'ספרים' של הארץ (בתגובות):
[הספר] למעשה מכשיר את "ביקורת המקרא" לבוא בקהל. מאמרים של רבנים רבי השפעה, המחזיקים בתפקידי מפתח במוסדות החינוך ובדעת הקהל של הציונות הדתית, כמו יהודה ברנדס, יובל שרלו ויעקב מדן, שזורים כאן במאמרים של חוקרי מקרא ממוסדות אקדמיים. מה שהיה עד כה נחלתם של יודעי דבר בלבד נעשה כאן רשמי. במובן הזה, הספר עתיד להשפיע גם על מי שכלל לא יקרא בו: עצם פרסומו הוא בבחינת גילוי דעת, האומר שיש דרך ליישב בין חקר המקרא לבין הנאמנות לתורה.
קשה לי להבין איך אדם בעל יושר אינטלקטואלי בסיסי יכול לפסול את כל תגליות מחקר המקרא. אפשר אולי לערער על אסכולה כזאת או אחרת, אבל להתעלם באופן קטגורי מהגילויים מאירי העיניים, הפילולוגים והארכיאולוגים, משול לדעתי לעיוורון מרצון. הספר הזה, על כן, הוא כמשב רוח רענן. לעורכים ולכותבים מגיע ישר כוח גדול.
הרב מרדכי וויליג (Willig), ראש ישיבה וראש כולל ב'ישיבה יוניברסיטי' ורב מוכר ומכובד במעגלי האורתודוקסיה המודרנית (ליתר דיוק, ה- Centrist Orthodoxy) בארה"ב, פרסם חיבור קצר ובו הוא קורא לחשוב מחדש על היתר לימוד גמרא לנשים. כפי שאפשר לצפות, העניין מעורר סערה זוטא במעגלי האורתודוקסיה המודרנית.
וויליג טוען שלמרות שפוסקים מודרניים שונים התירו לימוד גמרא לנשים מתוך תירוצים שונים, הרי שאחרי כמה עשורים אפשר לסכם ש"גישה שוויונית צובעת לימודי גמרא לנשים ומובילה אותן לאמץ רעיונות שוויוניים". ולדעתו זה רע. על פי וויליג שתי דוגמאות לכך הן התפתחותן של מיניינים שוויוניים והסמכת נשים כפוסקות הלכה ואף רבות, תופעות שאכן נראות יותר ויותר בזמן האחרון. הסיפור הגדול יותר לדעתו נוגע לעצם הערעור על נצחיות התורה.
ואכן, נדמה לי שוויליג מבין היטב את הנקודה. מרבית הפוסקים הגדולים שלפני המאה העשרים אסרו לימוד גמרא לנשים, ביניהם הרמב"ם והשולחן ערוך. העניין מבוסס על קביעתו של ר' אליעזר בתלמוד ש"כל המלמד בתו תורה, כאילו לומדה תיפלוּת".
בעידן המודרני קמו רבנים שהחליטו שהתנאים היום שונים, ושניתן להתיר לימוד תורה, ואף גמרא, לנשים. מדובר בעיקר בפסיקות שקובעות שמפני שהעת קשה יש להתיר, או שהנשים של היום אינן בדיוק הנשים של תקופת התלמוד ולכן מותר להן ללמוד. כאמור, וויליג רומז שיש כאן ערעור על נצחיות התורה, שהרי בתירוצים כאלה אפשר להתיר כל איסור.
והוא בגדול צודק. לימוד גמרא לנשים מהווה מהפכה חברתית עצומה באורתודוקסיה בת זמננו. ונכון: מדובר בשינוי הלכתי שמתחשב בתנאי המציאות. כן כן, מה שהיום לפעמים מכונה "נאו-רפורמה". כי בהחלט כן, יש להתחשב בדרך הארץ ובערכים בני זמננו בפסיקת הלכה, וטוב עשו אותם פוסקים מודרניים (מהחפץ חיים ועד הרב סולובייצ'יק, רבו של וויליג עצמו) שהתירו לימוד תורה ואף גמרא לנשים.
וכן, לימוד גמרא לנשים בהחלט מביא אותן "לאמץ רעיונות שוויוניים". זה כל העניין. כלומר, זה טוב. כי – לצערנו כנראה שלא מיותר לומר את זה – הן שוות.
(ורק הערה ברמה הסוציולוגית: לפני חודשיים כתבתי כאן שאפשר להעריך שהסמכת רבות יהווה קו שבר שסביבו בעתיד האורתודוקסיה המודרנית תתפצל, וזאת מפני שמעמדן של נשים הוא עקרון יסוד שכל חברה אנושית מגדירה עצמה למולו. אנחנו עוד רחוקים מפיצול, אבל יש לצפות לעוד קולות כמו של וויליג.)
חשיפה משמעותית של יאיר שלג היום ב'הארץ' (קישור בתגובות): בבתי דין מסויימים ברשת בתי הדין לגיור מחוץ לרבנות הראשית אין דרישה מהמתגיירים להבטיח לשמור תרי"ג מצוות.
באותם בתי דין תהליך הכניסה ליהדות אינו מחייב את המתגיירים בבתי הדין החדשים להצהיר שהם ישמרו מצוות (דבר שעבור רבים מהם הוא שקר), אלא רק לקבל על עצמם באופן כללי את "תורת היהדות" (אחד הרבנים מבתי הדין החדשים התגאה בפני בשיחה פרטית לפני כמה ימים שאצלם "לא צריך לשקר"). האפשרות להימנע מלהתחייב לנאמנות גמורה להלכה מניחה באופן מובלע שקרבה למסורת, ולא קיום תרי"ג מצוות, מספיקים כדי להיחשב ליהודי כשר.
וכאן הנקודה הדרמטית: לפנינו הודאה מפורשת של העולם האורתודוקסי הישראלי שהיהדות אינה מוגבלת להלכה. שיש מימד לאומי ליהדות, מימד "עמי" שלפחות במדינת ישראל יכול להיחשב לבסיס לגיטימי ומספק ליהדותו של אדם. היהודים החדשים נדרשים בעצם להיות מסורתיים, לא שומרי מצוות, ולוּ רק שיאמצו ללבם את עם ישראל.
סביר שהרבנים שמתנגדים לבתי הדין האלטרנטיבים לא יכירו בגיורים אלה. האם סוף כל סוף נחזה בלידתן של אותן "רשימות יוחסין" שמאיימים עלינו איתן יומם וליל? (אם כן, תרשמו אותי כפסול חיתון עם הגרים החדשים.) ייתכן שאנחנו לפני פיצול פנים-אורתודוקסי כאשר קו השבר יהיה הלגיטימציה התורנית ליהדות-ישראלית מסורתית, ללא עול מצוות.
שלג חושף גם שבתי הדין פועלים כבר כמה חודשים, ושגם בנוגע לגיורי קטינים אין דרישה לחינוך בבתי ספר דתיים. עוד הוא מגלה שאחדים מן המתגיירים היו צריכים להתחתן לאחר גיורם (סביר להניח שהתגיירו כחלק מההכנה לנישואים), ומכיוון שאינם רשומים ברבנות כיהודים רבנים מבתי הדין האלטרנטיבים ערכו את חופתם, ויש סיכוי שהרב ריסקין או הרב סתיו רשמו אותם ברבנות, דהיינו רשמו אנשים שאינם מוכרים כיהודים על פי הרבנות.
סיכומו של דבר: התפתחות הלכתית דרמטית, הכרה אורתודוקסית במסורתיות/לאומיות כיהדות, חתונה כדמו"י מחוץ לרבנות, גרים שחלק מהציבור האורתודוקסי לא יכיר ביהדותם, הרשמה ברבנות של גרים שלא מוכרים ברבנות, פיצול פנים-אורתודוקסי מהותי. לא רע בשביל בוקר יום שני.
קבוצת רבנים ציונים-דתיים בכירים ומוכרים הקימו בתי דין פרטיים לגיור, ללא אישור המדינה ומחוץ לרבנות הראשית לישראל. הם מתכוונים לגייר קטינים וכך להפחית את הסיכוי לחתונות של יהודים עם לא-יהודים-על-פי-ההלכה, שמאות אלפים מהם חיים כיום בישראל. כמה הערות:
1. קודם כל טוב לדעת שלא רק אנחנו #מחרימיםאתהרבנות. הרבנות הראשית לישראל מאבדת יותר ויותר מהלגיטימציה הציבורית שלה, והפעם המכה שמערערת אותה מגיעה מהכיוון האורתודוקסי והממלכתי ביותר. אי אפשר לומר שאין כאן אסתטיקה אירונית חיננית.
2. האם יקפידו על קיום מצוות למתגיירים לאחר הגיור? האם אין כאן בעצם הזמנה למי שלא מוכן או מסוגל להקפיד לבוא לבתי הדין האלה ולקבל שירות שהוא לא היה יכול לקבל ברבנות החרדית? (נכון, אלא גיורי קטינים – אז האם יבואו בגיל 13 לראות שהבנים מניחים תפילין?) אם אכן נפרדים מהקונספט של גיור מוביל למצוות, למה אי אפשר פשוט להודות בכך שגיור כיום הוא עניין לאומי לפחות מכפי שהוא דתי, ושיהודים חילונים הם ישויות יהודיות לגיטימיות?
3. הרבנות כבר הודיעה שהיא לא תכיר בגיורים האלה. כלומר מדובר באנשים שיתגיירו אבל שלא יהיו יכולים להתחתן במדינתם – שהרי הרבנות מחתנת רק מי שנחשב יהודי מבחינתה. למעשה הם גם לא יירשמו במרשם האוכלוסין כיהודים. מה יהיה? עו"ד אלעד קפלן מעמותת 'עתים', שהיא חלק חשוב בפרוייקט הזה, אומר לי כך: בעניין רישום במרשם האוכלוסין הם מתכוונים לבקש הכרה דרך בית משפט מחוזי, בדומה לגיורי הזרמים הלא אורתודוקסים. יש סיכוי, הוא טוען, שהגיורים יוכרו. בעניין נישואין וגירושין ברבנות – הם מתכוונים להגיש בג"ץ ממש בזמן הקרוב. יהיה שמח.
4. רבנים יקרים ומכובדים, מתי תבינו שכפי שלכם מותר לגייר ללא הרבנות לנו אמור להיות מותר להתחתן ללא הרבנות? האם מה שקובע הוא בעל המאה או הכוח? האם הדין נקבע על פי כל דאלים גבר? אולי גם לאזרח הפשוט תהיה אפשרות להחליט מה בדיוק יהיה אופי הקשר (או חוסר הקשר) שלו ושל הרבנות הראשית לישראל?
שמואל רוזנר מביא נתונים מרתקים מהסקר האחרון שהראה ש-12% מהציבור היהודי הישראלי מזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים. הוא בדק עם עורך הסקר, מנחם לזר, מה ענו המזדהים כך על שאלות אחרות.
כך למשל, בעוד 64% מהמזדהים כאורתודוקסים ענו שזהותם הדתית היא בעלת מימד קהילתי מודגש, עבור 73% מהרפורמים ו-65% מהקונסרבטיבים הזהות הדתית שלהם היא עניין פרטי בראש ובראשונה. כלומר הם אינם חלק מקהילה, הם כמובן לא נולדו למשפחה רפורמית או קונסרבטיבית, אלא מדובר בזהות דתית שהם אימצו באופן פרטי.
בהתאם לכך, 91% מהרפורמים ענו שהם לא משתתפים, או לעיתים נדירות משתתפים, בטקסים בבית הכנסת הרפורמי. 70% מהקונסרבטיבים ענו בצורה דומה. כאמור, אלו אנשים שבית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא רפורמי או קונסרבטיבי.
עוד נתונים: רק 6% מהחילונים הישראלים מזדהים כאורתודוקסים. 7% מזדהים כקונסרבטיבים, ו-10% כרפורמים. אלו נתונים משמעותיים ביותר. בקרב ה"מסורתיים", 26% מזדהים כאורתודוקסים, 10% כקונסרבטיבים ו-7% כרפורמים. (בקרב "דתיים" ו"חרדים" אחוז הלא-אורתודוקסים הוא אפס.)
מה כל זה אומר? רוזנר מסמן נכונה לדעתי את המונופול האורתודוקסי במדינה כתורם לעליית כוחן של התנועות הלא-אורתודוקסיות. הוא גם מדגיש שאותן תנועות עוד לא הצליחו להפוך את ההזדהות הרעיוניות להשתתפות בקהילה או למניע מספק לפעולה פוליטית ממשית.
הייתי מוסיף שמדובר בהמשך המגמה הכללית במערב היום שבמסגרתה הפרט תופר לעצמו "חבילה דתית" על פי רצונו. מדובר בחלק מהאתוס המופרט שמגיע עם הליברליזם (החברתי והכלכלי), שעומד על הגשמה עצמית ופירוק מבנים (חברתיים ואידיאולוגיים) קולקטיביסטיים. אלא שאותו אתוס שמאפשר לציבור הגדול הזה להיפרד מהמובן מאליו האורתודוקסי בישראל גם מקשה עליו להיכנס תחת הגדרה קולקטיבית חדשה, בקהילה או בתנועה אחרת. הא בהא תליא. האתגר שעומד בפני התנועות הלא-אורתודוקסיות, אם ברצונן לגייס את אותם פרטים ולהפוך אותם לכוח חברתי, הוא גדול.