על חילון דווקאי בקרב צעירי יוצאי אתיופיה

פגשתי את הרב ד"ר שרון שלום לפני כמה ימים. הוא הגיע לברקלי כדי לתת הרצאה במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטה (בו אני מרצה אורח), והשתתפתי בארוחת ערב לכבודו. שלום דיבר בצורה מרתקת מבחינות רבות, אבל הדבר שעניין אותי במיוחד קשור לאמירה שלנו מלפני כמה זמן.

 

בראיון איתו שפורסם לפני כשבועיים באתרמכון שלום הרטמן אחרי החלטת הרבנות הראשית, באיחור של איזה 30 שנה, להכיר ביהדותם של העולים מאתיופיה, הוא הביע את אכזבתו באופן כללי מהתנהלות הרבנות וקבע כי

 

אם יש בי משהו אופטימי זה שצעירי הקהילה האתיופית כבר איבדו את הסבלנות, והם לא רואים ברבנות הישראלית חלק מהחיים שלהם. אני בהחלט שמח שרבים מיוצאי אתיופיה משתחררים מהעול שלה.

 

בשיחה בינינו הוא פירט. שלום עצמו הוא רב שהוסמך על ידי הרבנות, אבל מאז עבר בעצמו תהליך של התרחקות ממנה. כעת הוא רואה בדור הצעיר, בין גילאי העשרה ושנות העשרים, את אותה התרחקות, ואף אימוץ של חילוניות מעמדה דווקאית.

 

הכוונה היא שהצעירים יוצאי אתיופיה, שגדלים במשפחות מסורתיות או דתיות, הופכים לחילונים לא משום שהם לא מאמינים או לא מוצאים עניין במסורת, אלא מתוך אנטגוניזם לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה בישראל בכלל.

 

אותם צעירים חווים את הממסד האורתודוקסי בישראל כדכאני במיוחד כלפיהם, כמי שפקפק ביהדותם במשך עשרות שנים, העביר אותם טקסי גיור משפילים, וגרוע מכל, אילץ את הוריהם למחוק את תרבותם ואופן פולחנם הייחודי. על פי הרב שלום הצעירים זונחים את המסורת, ואף מתרחקים במכוון מהרבנות הראשית – פחות ופחות מהם מתחתנים דרך הרבנות, למשל.

 

אישית לדעתי רמיסתה ומחיקתה של היהדות האתיופית היא אחד הפשעים התרבותיים והחברתיים הגדולים ביותר שביצע הממסד האורתודוקסי בישראל, וברור לי שיום יבוא ודור חדש של אתיופים יבקש לחזור ולשחזר את תרבותם ולהקים לתחיה את המסורת הייחודית שלהם.

 

בינתיים מעודד שההפרדות מהממסד האורתודוקסי החלה. כמה נהדר יהיה ביום שלצד הגוונים השונים של היהדות החילונית, המסורתית, החרדית, הציונית דתית, הרפורמית, הקונסרבטיבית והרוחניקית יהיו בישראל קהילות של יהדות אתיופית השומרת על מסורתה מזה מאות ואולי אלפי שנים.

אווה אילוז על הפרדת דת ממדינה

אווה אילוז כתבה ב'הארץ' מאמר חשוב על הצורך להפריד את הדת מהמדינה. הוא חשוב מפני שהוא מסכם בצורה טובה את הטיעונים בעד הפרדת הדת מהמדינה, והוא חשוב מפני שהוא נכתב על ידי אינטלקטואלית שהיא גם יהודיה וגם הוגה מהשורה הראשונה בעולם כיום. עם זאת, לדעתי היא שגתה בשתי נקודות עקרוניות.

ראשית, המשפט הכוללני הזה: "כיוון שהיהדות שמרה היטב על היהודים ממגע עם לא יהודים, דת זו אינה יכולה להציע כל קו מנחה למשטר ליברלי."

זהו? לא יכולה להציע כל קו מנחה? דת ותרבות בת שלושת אלפים שנה לא יכולה להציע כלום? מבחינה פילוסופית זה טיעון שקשה מאוד להגן עליו, ומבחינה היסטורית הוא פשוט שגוי עובדתית, שהרי ההבראיסטים האירופאים של המאה ה-17 השתמשו בתנ"ך כדי לבקר את הרודנויות המלוכניות שהם חיו בהן, ויותר חשוב: להציע אלטרנטיבות שמתוכן (כמובן, עם עוד תוספות רבות) בסופו של תהליך צמחה הדמוקרטיה המודרנית.

שנית, עוד מאותו משפט: "היהדות" על פי אילוז. בישראל "המדינה ביססה את האזרחות על הדת", כותבת אילוז, ומזכירה את פסיקת בג"צ האחרונה, התמוהה, בדבר חוסר קיומו של לאום ישראלי. אבל לא על סתם דת מבוססת האזרחות בישראל, אלא על יהדות אורתודוקסית, כפי שאילוז מציינת פעם אחרי פעם. מיסוד היהדות האורתודוקסית והפיכתה לדת רשמית ניוונה אותה לדעת אילוז: "היהדות שיגשגה יותר בארצות נוצריות ליברליות מאשר בישראל עצמה, וזאת מסיבה פשוטה: משום שהמנגנון המובנה המפלה לא יהודים ‏(בעיקר ערבים‏) הוא אותו המנגנון המדיר ומפלה את הזרמים היהודיים הלא אורתודוקסיים בעולם."

נכון מאוד. המסקנה של אילוז כאמור ברורה: הפרדת היהדות מהדמוקרטיה, וזאת על מנת שנוכל לקיים כאן מדינה מתוקנת, ליברלית. אלא שכאן פתאום אילוז שוכחת את הזרמים הלא אורתודוקסים, ומתייחסת, ללא שום הצדקה, ל"יהדות" כאורתודוקסיה בלבד.

אני מסכים עם אילוז שליהדות של הרב עובדיה יוסף, אותו היא מזכירה בתחילת מאמרה, קשה עם הדמוקרטיה ולדמוקרטיה קשה איתה, אבל למה לעזאזל כשאנחנו מדברים על "יהדות" שנחשוב שזו היהדות היחידה הקיימת, או היחידה האמיתית? באופן מוזר אילוז למעשה מקבלת את עמדת האורתודוקסיה כאילו היא "היהדות", וממשיכה מכאן לטעון שבלתי אפשרי להצמיד אותה לדמוקרטיה המודרנית. אבל אין שום סיבה להניח שיש רק יהדות אחת, או שאם יש, היא האורתודוקסיה כפי שהיא נראית ב-2013.

לא זאת אף זאת: לא רק זרמים יהודיים לא-אורתודוקסים מסתדרים יופי עם הדמוקרטיה. חשוב גם לומר שרוב גדול של חובשי הכיפה הסרוגה, וגם חלק מהחרדים, הם בעלי תודעה דמוקרטית מוצקה. כשאילוז מביאה את הרב עובדיה כדוגמה לחשיבה אנטי-דמוקרטית היא עושה לעצמה חיים קלים.

אני מאוד מעריך את אילוז, ואני בעד הפרדת הדת מהמדינה. אלא שכפי שיש יהדויות שונות, יש גם דגמים רבים של הפרדת דת ממדינה. לדעתי המדינה הזאת צריכה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, והיא גם יכולה.

חצי שבת בארץ הקודש

במגזין 'מוצש' מתפרסמת היום כתבה של רחלי מלק-בודה, לדעתי מהמעניינות והחשובות שהתפרסמו בשנים האחרונות. היא מצביעה על תופעה הולכת וגוברת שבמסגרתה המנעד הדתי-חילוני הופך מגוון ורחב הרבה יותר.

מלק-בודה מתבוננת בתופעה מהזווית הדתית, ומתארת בעיקר את השינויים בתחום שמירת השבת. פרטים השייכים סוציולוגית למגזר הסרוג בוחרים בשבת להשתמש בצורה מינימלית בחשמל, באינטרנט, ובעיקר בסלולרי. השימוש באלו נעשה על מנת לאפשר עונג שבת (מדליקים את המזגן), ובעיקר כדי לתקשר. בעולם בו התקשורת הבסיסית ביותר שלנו נעשית בהודעות סמס, עצירתה בשבת היא גזרה שרבים בציבור אינם יכולים לעמוד בה.

והם גם אינם רוצים – וזאת הנקודה החשובה בכתבה. אותם סרוגים מכריעים שזה פשוט לא נורא אם הם יסמסו או אפילו יציצו לפייסבוק. זה לא שהם מוצאים "רב שמתיר". הם עצמם מתירים זאת לעצמם מתוך שיקול דעתם. התנועה כאן היא מנאמנות טוטלית להלכה והקפדה טכנית אל עבר גמישות פרגמטית ודתיות שמתמקדת יותר בכוונה ופחות במעשה.

כפי שאומר בכתבה רועי שרון: "אף אחד לא הולך לשאול את הרב לפני שהוא מדבר לשון הרע, וזה איסור מדאורייתא. אז מי אמר שלכוון את המזגן לפני שבת או לא לברך לפני ששותים זה יותר חמור?המוסכמה הדתית קובעת שאתה יכול לגנוב, לקחת שוחד, לנאוף ואפילו לרצוח, ולהישאר 'דתי', אבל אם הדלקת מזגן [בשבת] אתה כבר לא. זו מוסכמה מעוותת בעיני."

הביקורת כאן כפולה: גם על הביצוע הטכני, המכאני של המצוות, וגם על הצביעות שמאפשרת לעבור על איסורים מסויימים (מוסריים, בין אדם לחברו) ומקפידה דווקא על אחרים (של תחום "הקדושה", בין אדם למקום). המעבר הוא מדתיות של שמירת מצוות לדתיות של אורח חיים ושל אתיקה. אישית, למרות שאני לא רוצה לוותר על ההלכה גם כמערכת טכנית של ציוויים, אני חושב שזאת התפתחות חשובה ביותר ומעודדת ביותר, ושהרחבת המנעד הדתי היא בשורה טובה מאוד לחברה בישראל.

הלינק כולל לצערי רק מקצת מהכתבה.

בית המשפט: החוק לא אוסר על תפילת נשים בטליתות בכותל

צעד משמעותי לקראת חופש דת בישראל: בית המשפט קבע שמעולם לא נאסר בחוק על נשים להתפלל בטלית בכותל, שמתחם קשת רובינזון לא הותאם לתפילה ולכן אין לחייב את נשות הכותל להתפלל שם, והכי חשוב:

בהתייחס לטענה נוספת של המשטרה לעילת מעצר, בגין עבירה על תקנות המקומות הקדושים ב'עריכת טקס דתי שלא על פי מנהג המקום, הפוגע ברגשות ציבור המתפללים' – כתב השופט כי אין הכרח לפרש כי דווקא המנהג האורתודוכסי הוא השולט באתר.

האזינו שמיים, תשמע הארץ: יום יבוא ולא יהיה הכרח לפרש כי דווקא המנהג האורתודוקסי הוא השולט במוסדות מדינת ישראל.

שלא יהיה ספק: זהו כוחו של מאבק ציבורי. זו כוחה של התמדתן של נשות הכותל, כבר מעל עשרים שנה, במאבק אזרחי בלתי-אלים. זה כוחו של הציבור (והתקשורת) שהתגייס איתן והשמיע זעקה. ובעיקר: זו כוחה של התודעה הישראלית החדשה, שלא מוכנה להתרפס בפני המתיימרים לדבר בשם אלוהים. זה הכוח של הציבור הישראלי בזמן הזה, שלא מוכן עוד להפקיר את הבעלות על היהדות בידי אף זרם אחד ויחיד שמרגיש שיש לו מונופול על אלוהים. זה הכוח של הקריאה הצודקת לחופש דת (ולמי שרוצה בכך, לחופש מדת).

זה הכוח שלנו. ואנחנו רק מתחילים.

הרב סתיו נגד נישואים אזרחיים

הרב סתיו, יו"ר 'צהר' ומתמודד על תפקיד הרב הראשי האשכנזי, מפרסם היום ב'מקור ראשון' מכתב גלוי לבני הציונות הדתית, ובו סימנים טובים ורעים לדרכו העתידית, באם ייבחר. כפי שניתן לראות בצילום מתוך העמוד, הוא מודע למשבר החריף שבין העם היושב לציון ולרבנות הראשית: כשליש מהחילונים מתחתנים כבר היום שלא דרך הרבנות. זה טוב. מה שרע הוא שהוא לא מבין שהמשבר הזה התרחש לא רק מפני שהרבנות היא מושחתת, מסואבת, מתנשאת ובאופן כללי בלתי נסבלת, אלא גם מפני שמדובר במונופול שנכפה על האזרח. אנשים לא אוהבים שכופים עליהם דברים.

במקום להבין זאת ולהכריז שהוא יבחן דרך לאפשר חתונה אזרחית בישראל (שכמובן גם דרושה עבור סביב 400,000 לא-יהודים שעלו מברהמ"ל), הוא מנסה להפחיד את הקוראים (ואני בטוח שהוא מצליח) ומאיים שאם יאושרו חתונות אזרחיות הדבר יביא ל"דור חדש שלעולם לא יוכל להוכיח את יהדותו" אשר "יפצל בפועל את הציבור שכיום מוגדר כיהודי".

אז הנה עדכון לרב סתיו: הדור הזה כבר קיים. הוא קיים מפני שישראלים ותיקים רבים מתחתנים עם עולים ישנים וחדשים שיהדותם לא מוכחת. הרי אתה עצמך מדבר על שליש מהחילונים שמתחתנים שלא דרך הרבנות. ביניהם יש רבים שכאלה. הוא קיים גם כי יהדות ארה"ב גם היא מלאה בכאלה. האם הרב סתיו מציע לוותר עליה, להתכחש ליהדותם של אחוזים ניכרים מיהודי ארה"ב?

נישואים שכאלה כבר מתרחשים, והם ימשיכו להתרחש, מפני שהמדינה לא יכולה להחליט עבור אזרחיה עם מי הם יתחתנו. הדרך לטפל בבעיה הזאת היא לא לנסות להערים קשיים על אפשרותה של נישואים אזרחיים בישראל, אלא, למי שרוצה לשמור על יהדותה של האוכלוסייה, לבדוק אפשרויות לגיור מהיר וקליל של מי שרוצה בו, או לחילופין להתחיל להתרגל לכך שהקטגוריות ההלכתיות הותיקות לא יקבעו בעתיד, לפחות עבור רוב היהודים, מי ייחשב ליהודי. בכל מקרה, הפתרון הוא לא כפייה על ידי הרבנות. זאת, כאמור, מלכתחילה הבעיה.

בית מדרש חדש: זיהרא

בית מדרש חדש מוקם בתל-אביב, "זיהרא" שמו. על פי התוכנית הוא הוקם "לשם יצירת שיח עמוק ורלוונטי בין הישן והחדש, בין החילוני והדתי שבתוך כל אדם באשר הוא, ובין המקורות היהודיים לתרבות העכשווית." הוא הוקם על ידי קבוצת בוגרי בית המדרש "שיח-יצחק" באפרת (הרב שג"ר ז"ל והרב יאיר דרייפוס יבדל"א), ומיועד בעיקר לגילאי 22-35, ופונה באופן שיוויוני לנשים וגברים, דתיים וחילוניים, הן כלומדים והן כמלמדים. להלן תוכנית ערב הפתיחה. שיהיה ממש בהצלחה.

האקונומיסט על היהדות

המגזין הנחשב הקדיש את גיליונו האחרון למצב היהדות בימינו, עם כמה מאמרים סיכומיים-פנורמיים שמציגים בפני קוראיו הרבים את מה שהם יתפשו (כפי שכותב אלן בריל בבלוגו), לטוב ולרע, כשיקוף נאמן של הנושא.

המאמר הפותח, עם תרשימים של מספר היהודים כיום במדינות שונות (סה"כ 13,580,000 על פי המגזין), ודיון במתחים הפוליטיים שעולים לאחרונה, כאשר "לאומיות, קסנופוביה ויהדות מטשטשות ומתאחדות".

המאמר הזה ממשיך את הקו המקשר בין זהות יהודית לפוליטיקה ימנית. הוא מתחיל בלחישתו הידועה והנלוזה של נתניהו לרב כדורי, ממשיך בחזרתה של האנטישמיות, משמאל ומימין. אח"כ מדבר על השתקת הביקורת על מדיניות הממשלה הנוכחית תוך האשמת כל מבקר, גם אם הוא יהודי ואף שומר מצוות, באנטישמיות. מנחם לורברבוים מאונ' תל-אביב מצוטט כאומר שביבי וברק לא מבינים דבר בענייני יהדות, וטל בקר מזהיר שעבור יהודים ליברלים רבים הנטייה הלאומנית הנוכחית מהווה גורם שמרחיק אותם מיהדותם.

כאן מאמר על הגיוון ההולך וגדל של היהדות בישראל. רות קלדרון על מהפכת לימודי התלמוד הפלורליסטים, אלכס יעקובסון על העלייה מברה"מ לשעבר, ואפילו פולמוס גיוס החרדים וועדת פלסנר מוזכר. המאמר קצר ולוקה בשטחיות, אבל בכל זאת מנסח משפט אחד חשוב:

the old dichotomy between the secular and the religious is eroding as people pick and choose to develop a modern, pluralistic Israeli Judaism.

כאן מאמר על פניה השונות של היהדות, עם הקביעה הברורה שמספר הקונסרבטיבים והרפורמים מצטמצם, כאשר מנגד מספר הקהילות העצמאיות/לימודיות/רוחניות עולה. כמו כן על האורתודוקסיה לסוגיה שמצליחה לשמור על זהות יהודית בזכות השקעה אדירה בחינוך.

המאמר הזה שואל את השאלה הנצחית, "מיהו יהודי", מרחיק עד קהילת יהודי ברלין עבור החקירה. אחרי ההיסטוריה של זו מגיעים למריבה סביב הגיור במדינת ישראל בין הרבנות הראשית לתנועות הלא אורתודוקסיות יותר בארה"ב. אלא שגם אלה לא ממש מסכימות: הרפורמים רואים בצאצאים לאב יהודי ואם שאינה – יהודים. הקונסרבטיבים לא.

כאן המאמר הבלתי-נמנע על תופעה השלוחים של חב"ד, וכאן על פרוייקט 'תגלית', ובצורה שקשה להבין איך היא קשורה גם על החברה החרדית.

בחרו היטב, כי מאפשרים לקרוא רק חמישה מאמרים חינם לפני שהם דורשים להירשם (בחינם).