יאיר אטינגר

דת ומדינה לקראת הממשלה הבאה

יאיר אטינגר במאמר על היישור לקראת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה שעובר על המפלגות הדתיות. פתאום כולן מבטיחות שהן נשמעות לרבנים, מחוייבות לאי-שינוי, נאמנות קודם כל למגזר. בעיקר מעניינת הטרנפורמציה של הבית היהודי, שדיבר בקדנציה האחרונה על "מהפכת שירותי הדת" ועכשיו מכחיש הכל ומבטיח לא לשנות דבר. במילים אחרות, מתנצל.

כמובן, בנט מרגיש את זליגת הקולות ממפלגתו אל 'יחד', ומנסה לקשור חוסם עורקים מאולתר. זה לא יעזור משתי סיבות: ראשית, יש מצביעים שעבורם להיות "הכי" הוא חלק ממהותם, והם יצביעו עבור המפלגה הקיצונית ביותר לא משנה מה. ודאי כשמתפרסמות מודעות עם עוד ועוד רבנים בכירים שתומכים ב'יחד', כולל דב ליאור וצבי טאו(!). שנית, זאת גם לא האמת, וכולם יודעים את זה. אי אפשר לצרף את ינון מגל ואז להישבע בספר התורה שאתה אולטרה-דוס. כפי שכתבתי כבר, בנט עצמו מגיע מהזרם הקונסרבטיבי, לא למד בישיבה, ופרק עול מצוות תקופה מסויימת. הוא לא מבין בהלכה ולא אכפת לו מהלכה. כולם יודעים את זה.

אבל הכתבה של אטינגר היא גם עוד תזכורת לכך שהסיכוי הממשי לצמצום הכפייה הדתית בישראל חלף עם חלוף הממשלה הנוכחית. הממשלה הבאה תהיה שמרנית יותר וכפיינית יותר. יש בזה גם טוב: מהלכים חייכניים ותפלים כמו חוק צהר או הרפורמה בגיור לא יעברו, ולא תיווצר אשלייה של שינוי, מצג שווא שרק מחזק את ממסד הרבנות. פרצופו התוקפני והאטום של הממסד האורתודוקסי-ממלכתי יודגש, ויגרום להמשך הניכור, ההולך וגובר, של הציבור היהודי ממנו (על פי סקר מלפני חודש ל-91% מהחילונים אין אמון ברבנות הראשית). יוזמות לשינוי הסטטוס קוו יצמחו מלמטה, והרבנות תאבד עוד מהלגיטימציה הציבורית שלה. יש לקוות שבבחירות הבאות המטוטלת שוב תיטה לכיוון הנכון, ובמשנה תוקף.

אביב ערבי חרדי

אין לך תיאור מלומד של תהליך החילון שלא מתחיל ברפורמציה, במהפכה הפרוטסטנטית במסגרתה שבר מרטין לותר את ההגמוניה של האפיפיור ולימד את האירופאים לקרוא לבד בברית החדשה. לא רק העברת הסמכות לפרט חשובה כאן, למרות שהיא חשובה מאוד כמובן. עוד לפניה ומשמעותי לא פחות היה ריסוק הרעיון שיש סמכות אחת. את זה לותר לא טען – אל תבלבלו בינו לבין נוצרים בני ימינו. הוא חשב שהפרשנות שלו של הברית החדשה היא היחידה הנכונה. גם האפיפיור דאז המשיך לחשוב שהכנסייה הקתולית נושאת את האמת האלוהית הנצחית. אלא שכל מי שהתבונן מהצד היה יכול לראות שבמקום נצרות אחת יש שתיים. ואז יותר. העובדה הפשוטה ששני מנהיגים נוצריים סוחפים אחריהם מאות אלפים אבל לא מסכימים ביניהם ערערה את תמונת העולם ההיררכית המסורתית על פיה יש אלוהים אחד, ישו אחד, אפיפיור אחד, ואמת אחת. פתאום היו כמה.

והנה זה קורה בעולם החרדי. יאיר אטינגר כותב על ההיסטוריה שנעשית מול עינינו: פיצול לשני קולות, שטיינמן ואוירבך, וזעקות שבר על עולם שקורס מול העיניים: "האם יש בתוכנו כביכול איזשהו סוג של אביב ערבי שכולל בתוכו פירוק מסגרות הקבועות לנו מדור דור?" התשובה: כן, משהו כזה.

לא שהחרדים הופכים להפוך לחילונים. ממש לא. מדובר יותר בתהליך של דמוקרטיזציה, שבו מתרבה הגיוון, מתמעטת הוודאות, ופוחת הכוח הפוליטי. מבחינה דתית, הפרדיגמה, כמו שאומרים, נשברת. ספק מכרסם באמונת חכמים, פקפוק בהנהגה ללא חת, תמונת העולם הסטרילית נסדקת. מבחינה פוליטית, כוחם של החרדים היה תמיד באחדותם (אפילו באחידותם). תארו לעצמכם מערכת פוליטית עם שתי מפלגות חרדיות אשכנזיות. מרחב התמרון גדל בצורה משמעותית. היו בטוחים שבעלי האינטרס בכך במערכת הפוליטית, והם כולם חוץ מהחרדים, שמים לב לזה ויעשו הכל כדי להרחיב את השסע.

מה שכן, הפלג האוירבכי מתאפיין בקנאות וקיצוניות. כלומר החלוקה כאן היא לא בין מתונים לקיצונים, אלא בין קיצונים לקיצונים מאוד. מה שחסר עכשיו הוא שמתוך השבר הזה – האמוני והחברתי – תעלה עוד מפלגה חרדית, והפעם של מתונים, הפתוחים יותר לחברה הכללית. אמן כי"ר.