
הביעו חד משמעית את הדעה שיש להרתיע את האוכלוסיה המקומית לנוכח חולשתה של הממשלה […] הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולת פיגוע המוני בנפש. (עמ' 204)
הבוקר הוגשו כתבי אישום כנגד שני צעירים בגין רצח שלושת חברי משפחת דוואבשה. אחד מהם בן 21 ושמו עמירם בן אוליאל. השני בן 17 ושמו אסור לפרסום. שניהם בנים לרבנים.
ביום כזה כדאי אולי דווקא להכניס את הסיפור הזה להקשר רחב ולומר כמה מילים טובות על הציונות הדתית. בסופו של דבר לכל אירוע טרור, כמו לכל דבר בכלל, יש הקשר. יש הקשר אידיאולוגי ויש הקשר מטריאלי. במקרה של אותם צעירים נראה לי ברור שההקשר האידיאולוגי מהווה את מרכז הכובד של התופעה. דהיינו, אותם צעירים לא פנו לדרך שפנו בגלל שהיו מסכנים. אפשר לומר אפילו להפך: מפני שגדלו במשפחות טובות וקיבלו חינוך קפדני, מפני שבערו באש אידיאולוגית גדולה הם החליטו לנסות לממש את תפיסת העולם שלהם.
ותפיסת העולם שלהם היא מוטציה פונדמנטליסטית של חלקים שונים מתפיסת העולם של הציונות הדתית. אני אומר את זה לא רק לגנאי. הסיפור הרחב יותר הוא חשוב, והסיפור הוא בפשטות שהציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד במדינה.
יש חילונים אידיאולוגים כמובן, אבל רוב החילונים אינם. הציונות החילונית (הסוציאליסטית או ההומניסטית) חדלה להתקיים ככוח אידיאלוגי. יש לנו היום כמובן הומניזם וליברליזם, פעילי שלום, פמיניזם ופוליטיקת זהויות. אבל אף אחד מאלה (אולי לבד ממופעים קטני היקף של פמיניזם) אינו מטא-נראטיב כולל.
גם החברה החרדית אינה חברה אידיאולוגית. יש לה כמובן תפיסת עולם, אבל מאז מותו של הרב שך היא מנוסחת בדלילות, אם בכלל. החברה החרדית מגובשת יותר סביב נורמות חברתיות מאשר סביב אידיאלים. ובכל אופן היא חברה שחלק אינטגרלי מתפיסת עולמה הוא ההסתגרות. ממילא אין לה יומרה להנהגה חברתית.
הציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד, ואני אומר את זה למרות המשבר האידיאולוגי הקשה שהיא נמצאת בו. הקוקיזם הגוש-אמוני התפורר ואין סיפור מקיף שעלה במקומו. החלום על ארץ ישראל השלמה התגלה כבעייתי (בלשון המעטה) ומפעל ההתנחלויות כשל כאידיאל חברתי משמעותי עבור הציבור הישראלי.
ובכל זאת, יש "ממלכתיות" ויש אתוס של תרומה למדינה ושל הקרבה אישית למען הכלל. יש יומרה להנהיג ולחנך ולהפיץ ערכים (שכמובן אפשר להתווכח על טיבם). זה הרבה מאוד. לא בכדי השב"כ, המוסד והמשטרה מונהגים על ידי חובשי כיפה. לא בכדי הקצונה הבכירה בצה"ל הולכת ונסרגת כיפות. שוב: הקרבה אישית, אידיאל של תרומה לכלל, וכמובן רצון להשפיע.
מי שחושב שחברה יכולה לשגשג בלי מגזר שכזה, או לכל הפחות חברה שנמצאת במצב של סכסוך מזויין מתמשך, לדעתי שוגה באשליות. אתוס ליברלי של חיה ותן לחיות לא מספיק לבדו כדי ליצור סולידריות ומוטיבציה להקרבה אישית. לכן החברה הישראלית חבה לא מעט לציונות הדתית.
עכשיו, חברה אידיאולוגית מזמינה קצוות קיצוניים. עניין פשוט להבנה. אפשר להיזכר במרקסיזם בימי זוהרו ובטרור המרקסיסטי של שנות השישים, השבעים והשמונים. חטיפת מטוסים, מטעני חבלה וכו'. למה? מפני שהיו כאלה שסברו שאת האידיאלים המרקסיסטים יש להגשים בכוח. הם היוו את הקצוות האלימים של המרקסיזם, שהיה אז מטא-נראטיב כולל ומצליח למדי (לא בברה"מ, באירופה).
לכן הטרור היהודי שיוצא מתוך הציונות הדתית הוא במידה רבה נגזרת שלילית של תכונותיה החיוביות. הקצנה פונדמנטליסטית של אידיאלים שחלקם חיוביים בהחלט (וחלקם שליליים כמובן, למשל ההבדלה הגזענית בין יהודי לשאינו).
חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר לדנה וייס בשבת: "חינכנו אותם לאהבת הארץ, חינכנו אותם לכבוד לאומי, חינכנו אותם לזה שדם יהודי הוא לא הפקר, חינכנו אותם להתיישבות, חינכנו אותם לצניעות, לקדושה, הם מסתכלים על המציאות במדינת ישראל ומאוכזבים, כי זה עוד לא זה. […מה שהם עשו] זה רע מאוד, [אבל] זה בא ממקום אמיתי."
סמוטריץ' אומר דברים כהוויתם: חינכו אותם למה שהם עושים, רק שהם מגזימים (ועל בקשת ה"אמת" וה"אותנטיות" של אותם צעירים כבר כתבתי ועוד אכתוב). זה כמובן לא מנקה את הציונות הדתית מאחריות לתופעות האלה. הרי המרד של אותם צעירים לא מתבטא בהתפקדות לשלום עכשיו, ולא בכדי. הזלזול בחיי לא-יהודים לא הגיע משום מקום. שוב: עניין של חינוך. אבל גם ביום כזה ולגבי אירוע כל כך קשה ראוי לזכור את ההקשר הרחב יותר.
הטרור היהודי של היום לא קורה בגלל הרבנים — הוא תגובת נגד אליהם. נערי הגבעות והפרחחים מתריסים נגדם. המחאה שלהם היא בלבוש, בשפה, בפאות וביחס למציאות הנוכחית. הם רואים ברבנים גורמים פשרנים ומתונים מדי.
ד"ר תומר פרסיקו מייחס את ההקצנה בעשורים האחרונים למשבר עמוק שעובר על כל הדתות בעידן המודרני. "פעם הדת הייתה מערכת שחולשת על כלל המציאות. היום, בעקבות תהליך החילון, הדת הפכה למחלקה אחת בתוך שלל המחלקות או הקטגוריות שיש לנו בחיים. גם במרחב הפסיכולוגי יש תחושה רווחת שהטקס הדתי הופך להיות משהו מכני בשבילנו, על גבול המזויף", הוא אומר.אחד מהפתרונות למצוקה, על פי פרסיקו, הוא תפיסה דתית פונדמנטליסטית: "הפונדמנטליזם למעשה שואף לצמצם את הפערים שנוצרו בתחומים האלה ובכך לרפא את המשבר, כלומר להחזיר לדת את המעמד שהיה לה קודם. להקים מדינת הלכה, או מדינה איסלמית באיראן, שבה הדת קובעת הכול. במרחב הפסיכולוגי הפונדמנטליסט מבקש לצמצם את הפער בין הטקס לבין משהו אותנטי, ש'מרגיש נכון', משהו שכולם מחויבים אליו, אפילו מרצון, שכולם מרגישים שזה מה שהאל מצווה עלינו ומה שהיינו רוצים לעשות".איך התפיסה הזו התבטאה במעשיהם של טרוריסטים יהודים דתיים?"בוא ניקח למשל את יהודה עציון. הוא ומקובל צעיר בשם ישועה בן שושן רצו לפוצץ את כיפת הסלע, לעצור את הסכם השלום עם מצרים, לעצור את הנסיגה מסיני, הכול בתחילת שנות ה-80. אבל מעבר לזה והרבה יותר רחב מזה, התכנית שלהם הייתה לעורר את העם למציאות חדשה, גאולית. כי ברגע שכיפת הסלע ומסגד אל אקצה יושמדו, ברור שתפרוץ אלימות בארץ ומסביב, והעם היהודי יהיה חייב לזנק לעמדות קרב."אבל, ולא פחות חשוב, זה גם יחייב אותו להתמודד עם השאלה מה עושים עם השטח הריק הגדול שננוצר בפסגת הר המוריה. המחשבה הייתה שזה יעורר את אותו גרעין משיחי אותנטי שקיים בלב של כל יהודי. זה בדיוק אופן החשיבה הפונדמנטליסטי: ראשית הדת תהפוך למשהו כללי וציבורי, כי כל העם יהיה חייב להתגייס למלחמת דת. שנית, אותו גרעין פנימי בנפש יתעורר, והמצוות וחוקי התורה, שעד כה הציבור החילוני היה מנוכר להן, יהפכו סוף סוף למשהו מובן, ונוכל לעשות אותן בלב שלם, באהבה ובשמחה".
המשבר שהיהדות הדתית בישראל נמצאת בו כיום מגולם בהנחה של כולנו שאם אי פעם ימצאו את המחבלים ששרפו הלילה למוות את התינוק עלי סעד דוובאשה הם יהיו שומרי מצוות. רצף של מעשי טרור שהתרחשו בשנים האחרונות, שרק מיעוטם הסתיים בתפיסת המחבלים היהודים, כמעט שלא מותיר ספק בעניין. צריך להכיר בעובדה: קיימת כיום תת-תרבות יהודית פונדמנטליסטית רצחנית. יוצאים ממנה מחבלים, הם לרוב לא נתפסים, וכשכן הם מקבלים גיבוי מהקהילות שסביבם.
לא, זאת לא "היהדות" וגם לא "הדת". זו עמדה פרשנית מסויימת של כתבי הקודש, בתוספת לאומנות קיצונית. בכל המקרים שהיו, ובאלה שעוד חלילה יבואו, מקודשת הפרשנות המילולית של המקרא ומועלית על נס כמוסר עליון, אלוהי, "מוסר יהודי" לכאורה. אלה מוצבים אל מול המוסר ההומניסטי, "המערבי" לכאורה, שיש לדחות. לזה מוסיפים שובניזם לאומי מהזן הנחות ביותר.
את המצפון דוחים בשם הדת, מבלי להבין שהמהלך הזה עצמו הוא מודרני. מבלי להבין שבדת מסורתית דרך ארץ תמיד נחשבה לחלק אינטגרלי מרצון ה', וההלכה תמיד ניהלה דיאלוג עם המציאות. קוראים לזה פונדמנטליזם, והוא דומה למדי בכל הדתות.
קל מאוד לגנות רצח של תינוק אבל כנגד תופעות כאלה לא מספיק גינוי. על רבנים שרואים בכך רוע לצאת כנגד הרבנים המעודדים פרשנות דתית כזאת ופעילות כזאת. לצערי הרב הבעיה אינה מסתכמת בבנצי גופשטיין. לא תפתרו את הבעיה גם אם תשליכו את כולה לפתחו של הרב יצחק גינזבורג ובית מדרשו. הבעיה היא רבנים ציונים דתיים בכירים ומשפיעים.
כאשר הרב דב ליאור קובע ש"צריך לשאוף לניקיון ארצנו כולה [מערבים]", כאשר הרב אליקים לבנון קובע ש"כל ערביי ישראל חשודים בהשתייכות להגדרה זו [=רוצחים]", כאשר הרב שמואל אליהו אוסר להשכיר דירות לערבים, כאשר הרב ישראל רוזן קובע שיש לחמש "כל בחור וטוב לנשק להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות" – וכאשר אמירות אלה לא זוכות לתגובה של גינוי נחרץ – הבעיה היא בלב לבה של הציונות הדתית.
לכן האתגר שעומד בפני סמכויות דתיות היום הוא בשלב ראשון הוקאתם הפומבית של רבנים שכאלה, או לכל הפחות התייצבות תקיפה כנגד דבריהם. שנית, יש לקבוע באמירה ברורה שציות עיוור לכתבי הקודש הוא כפירה. שדבקות במשמעות המילולית של פסוקים שונים היא דתיות נמוכה, פשטנית, בורה. שהתעלמות מהמצפון ומדרך ארץ ישרה הוא עשיית הרע בעיני ה'. שערכי המוסר הכלליים, דרך ארץ, מחייבים לא פחות מציוויי התורה.
יש לדחות את הפונדמנטליזם הרצחני בברור ובפומבי ויש לנכס מחדש את המוסר ההומניסטי ולקדש את המצפון.
שריפת הטייס הירדני מועאז אל-כסאסבה על ידי דאעש עוררה תמיהה אצל פרשנים למיניהם, שכן היא הביאה על דאעש את זעמו של הציבור המוסלמי הרחב בצורה חסרת תקדים. קראתי כבר שני מאמרים רציניים לכאורה שקבעו שהעניין פשוט לא ברור ולא מובן ושכנראה שדאעש הם פשוט death cult (למשל זה מהניו-יורקר). וואלה. בשביל ניתוח ברמה כזאת יש לנו את בנט.
מה שמחתי לקרוא אפוא את המאמר המלומד הזה, של חוקר בשם חסן חסן מאבו דאבי, שבמקום לקלל מסביר את ההגיון במעשי התנועה. חסן קושר את העניין לטקסט שפורסם כבר ב-2004, The Management of Savagery, שפופולרי למדי בחוגי התנועה. על פי חסן הוא נפוץ מאוד בקרב לוחמי ומפקדי דאעש ומשמש כעמוד תווך תיאולוגי של התנועה.
הרעיון המעניין של הטקסט הוא ההבדלה בין האסלאם לג'יהאד. האסלאם הוא האומה החיה בשלום ושלווה תחת חוקי האל. אבל הג'יהאד הוא השלב שלפני כן, והוא מתאפיין באכזריות, ואף אכזריות לשמה. "מי שעסק בג'יהאד יודע שהוא אינו אלא אלימות, גסות, הטלת אימה וטבח", כך על פי הטקסט. והרעיון הוא שאי אפשר להגיע אל המנוחה והנחלה אם לא עוברים קודם את השלב הברברי הזה – הוא נוראי, אבל הכרחי כדי להגיע אל שלטון האסלאם הסופי (הרעיון שלפני הגאולה תבוא תקופה קשה הוא כמובן ארכיטיפי בתנועות משיחיות).
האכזריות בשלב הזה נועדה לעורר אימה בכל מי שאינו חלק מלוחמי הג'יהאד. הניצחון הסופי יושג למעשה לא על ידי כוחות עודפים, אלא רק על ידי האימה והחרדה שמעוררים אצל האויב. על פי הטקסט אפילו סאלח א-דין ניצח רק בזכות מעשים שעוררו פחד, ולא בזכות תמרונים צבאיים. לכן מבחינת דאעש שריפת הטייס היא הגיונית: לא משנה שעכשיו יותר אנשים בזים להם – העיקר שגם מפחדים מהם. לא משנה שיותר אנשים נלחמים בהם, כי למספרים אין משמעות – רק לפחד.
במאמר יש עוד כמה תובנות מעניינות (למשל, שההוצאות להורג יהיו חייבות כל הזמן להפוך לאכזריות יותר ויותר), ובאמת כדאי לקרוא אותו. אבל מה שהוא לא אומר הוא שהטקסט המדובר גם כלל לא מבטיח ניצחון. הוא כולל אפשרות של כישלון, אלא שכישלון אינו הדבר הרע ביותר מבחינתו: ראשית, הוא יוביל לאכזריות נוספת. שנית, הוא עדיף מחיים תחת שלטון הכופרים. כך או כך, יש כאן תפיסה ופרוגרמה שאפשר להבין. וכל הטקסט המלבב חופשי להורדה כאן.
חבר מחתרת בת-עין, עופר גמליאל, ישתחרר היום מהכלא אחרי ריצוי 13 מתוך 15 שנים שנגזרו עליו. גמליאל, יחד עם ירדן מורג והאחים שלמה ושחר דביר, תכנן והניח מטען חבלה גדול (עגלת תופת ובה שתי לבנות חבלה, שתי חביות של סולר מעורבב בבנזין, שני מיכלי גז גדולים ומספר קילוגרמים של ברגים) סמוך לבית ספר ערבי לבנות במזרח ירושלים. הפיצוץ תוכנן לזמן בו התלמידות מחוץ למבנה והרחוב הומה. קראו את השורות האחרונות שוב כדי להבין מה היה אמור לקרות שם.
1. אני לא יודע אם העונש שקיבלו הוא הסטנדרטי על מקרים כאלה. אם כן, אין לי בעיה עם עצם השחרור המוקדם. ייתכן שהאסיר אכן שוקם. כן, מחבלים יכולים להשתקם, ויש לא מעט טרוריסטים יהודים שהפכו לאזרחים שומרי חוק. אחדים הפכו לראשי ממשלה. יש לי בעיה אם אסירים ערבים אזרחי ישראל אינם זוכים לשחרור מוקדם או לתנאי מאסר שווים.
2. האם הארבעה תכננו את המעשה המפלצתי שלהם מפני שהיו עניים? מדוכאים? מיואשים מהחיים? למען עצמאותם הלאומית? כמחאה אנטי-קולוניאליסטית או אנטי-מערבית? לא, לא, לא ולא. על פי עדותם מטרתם היתה לנקום את מותם של יהודים במעשי טרור. אם אכן כך, יש לשים לב שהנקמה כאן נושאת מטען דתי (הרי הם לא תכננו לנקום בטרוריסטים, אלא לרצוח תלמידות בית ספר. וכתבתי על זה בעבר: 1, 2). כלומר: לאלימות יש ודאי רקע סוציאלי וכלכלי, אבל יש לה גם מימד דתי. כך ביהדות, ודאי שכך גם באסלאם. מכאן שלא נכון לומר שהאלימות של החמאס או דאעש היא עניין שאפשר לפתור רק על ידי הענקת עצמאות, שיפור התנאים וכו'. אפשר כמובן לצמצם אותה כך, אבל דרושה גם התמודדות עם הפונדמנטליזם הדתי עצמו. בכל דת.