טרור

דבר תורה של הרב גינזבורג, ישיבת פרי הארץ, רחלים

captureלקראת סוף השבוע (בכל זאת, כבר רביעי) דבר תורה (תישארו עד הסוף, לא תצטערו) מאת הרב יצחק גינזבורג (תורת המלך, ברוך הגבר):
 
"סוס בגימטריא זה המדינה". לא חשבתם על זה, נכון? אז הנה. כבר מעניין. עכשיו, את הסוס צריך להרוג. "אני לא רוצה לנשוך, להרוג, את האנשים – רק את הממסד" אומר הרב גינזבורג. את הישראלים – לא להרוג. את הממסד – להרוג. עד כאן הכל מובן?
 
עכשיו, "הנושא שלנו הערב הוא חובת מחאה". חייבים למחות. זאת מצווה. כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה – עושה דבר רע. זה לא הרב גינזבורג, זה התלמוד. "הוכח תוכיח את עמיתך". זה גם לא הרב גינזבורג, זאת התורה. אז מצווה.
 
עכשיו ציטוט ארוך: "הסוס שלנו היום עושה דם יהודי הפקר, לכן צריך לפגוע בסוס. כנגד זה צריך יהודי כזה שמפקיר את עצמו, נקרא הפקרות דקדושה – מפקיר את הדם שלו (את הדימוי שלו, כאשר מוחה בסגנון שאינו 'פוליטיקלי קורקט') בשביל הערבות של 'כל ישראל ערבין זה בזה'."
 
פירוש: המדינה שלנו נותנת ליהודים להירצח. לכן צריך יהודי שמפקיר את עצמו, שמסכן את התדמית שלו כשהוא מוחה באופן לא תקין, למען הכלל.
 
למשל, כמו שמשון. "הוא גם אחד שמפקיר את עצמו בשביל עם ישראל". הוא הולך והורג המון פלישתים, ומשלם על כך בחייו. אבל הוא גיבור. זה דומה למי שלוקח ערבות על היהודי ש"נמצא בסכנת פיגוע בדרך". מבינים? צריך למחות כמו שמשון, כי זו פירושה של ערבות עם מי שבסכנת פיגוע.
 
מתי יש למחות? "על מה הרבי [מליובאוויטש] אמר שיש "חובת המחאה"? הרבה דברים, ואחד מהם חוק מיהו יהודי. גם שלמות הארץ, גם פיגוע – יש חובת מחאה." אם יש פיגוע, יש חובת מחאה. ואם מחית, "אתה הרווחת שלא תענש על הערבות" – מי שמוחה לא נענש. הוא את שלו עשה.
 
אז מה עושים? "הטיפול היחיד שיכול כאן לעזור מיד – טיפול נמרץ, מידי – אך ורק פעולות תגמול כואבות".
 
עד כאן לשון קדשו. והאמת והשלום אהבו.
 
את כל זה מלמד הרב גינזבורג יומיים לאחר הפיגוע בחוות גלעד בו נרצח הרב רזיאל שבח, בינואר 2018. הוא נושא את דבר התורה הזה ברחלים. בישיבת 'פרי הארץ'. באוקטובר אותה שנה, אחרי עוד פיגוע בו נרצחים זיו חג'בי וקים לבנגרונד באזור התעשיה ברקן שבשומרון, יוצאים על פי החשד חמישה מתלמידי הישיבה וזורקים סלעים על המכונית בה נסעה עיישא ראבי.
 

 

ואם אני הייתי יכול לסכם לכם את כל זה בקלות איך זה שהשב"כ ומשטרת ישראל לא יכולים, ואיך זה שהרב גינזבורג עדיין לא נחקר על הסתה?

על סרטו של שי גל 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית'

ראיתי אתמול את 'נפילתה ועלייתה של המחתרת היהודית', סרטו של שי גל. סרט מצויין ומעורר מחשבה. בעצם מעין דוקו פשע, אם כי לא ברור מה הפשע הגדול יותר שהוא חושף.
 
מחד, יש כמובן את מעשי המחתרת היהודית, שבתחילת שנות השמונים, בתגובה לפיגוע בבית הדסה (6 הרוגים, 16 פצועים), חלק מאנשיה הפכו שלושה ראשי ערים פלסטינים לנכים על ידי הטמנת מטעני חבלה במכוניותיהם; חלק אחר נכנסו לקמפוס המכללה המוסלמית בחברון, ריססו לכל עבר, הרגו שלושה סטודנטים ופצעו עוד שלושים; כמו כן הטמינו מטעני חבלה בחמישה אוטובוסים בכוונה להרוג כמאתיים פלסטינים; ולבסוף תכננו לפוצץ את כיפת הסלע על מנת לפנות מקום לבניית בית המקדש (ולעצור את נסיגת ישראל מסיני).
 
מאידך, יש את היחס שקיבלו אנשי המחתרת מאזרחי ישראל היהודים ומנבחרי הציבור, יחס סלחני עד מעריץ. שני ליטמן כתבה לא מזמן שהמחתרת היתה האלאור אזריה של שנות השמונים. מהרגע שנתפסו על ידי השב"כ נעטפו חברי המחתרת בחיבה ואהדה ציבורית, זכו ליחס חם מאנשי השב"ס ולבסוף כמובן קיבלו חנינות מסוגים שונים ויצאו מהכלא תוך שנים בודדות (למרות שחלקם סירבו להביע חרטה), כולל הרוצחים שביניהם.
 
הפשע השני, הזה, עוטף את הראשון וזועק לא פחות ממנו. אנשי השב"כ שמתראיינים (יעקב פרי, כרמי גילון ועוד), ודורית בייניש, התובעת מטעם פרקליטות המדינה, מביעים תרעומת על כך, אם כי נדמה לי שהם עצמם היו מופתעים אם לא היה ככה. הרי מדובר ב"טובי בנינו", בחלוצים ובציונים של זמננו, ואיך אפשר לכעוס על בנים מוצלחים שכאלה?
 
ולא רק עליהם. גם הרבנים שעמדו ככל הנראה מאחורי הטרור – דב ליאור, אליעזר ולדמן ומשה לווינגר – נחקרו ברכות ואפילו לא הוגש נגדם כתב אישום. נתן נתנזון, אחד מחברי המחתרת שמתראיינים בסרט, מעיד שהרב לווינגר ידע על תכנון הפיגועים לפני שהתרחשו. קל לדבר על לווינגר מפני שהוא מת, אבל די ברור שגם האחרים ידעו ואף עודדו. בספרו המרתק 'אחים יקרים', מספר חגי סגל שמנחם לבני (לבני וסגל היו שניהם חברי ארגון הטרור) מספר בחקירתו שהרבנים ליאור, ולדמן ולווינגר
 
הביעו חד משמעית את הדעה שיש להרתיע את האוכלוסיה המקומית לנוכח חולשתה של הממשלה […] הוחלט, בתמיכת הרבנים פה אחד, שיש לבצע פעולת פיגוע המוני בנפש. (עמ' 204)
 
הדברים לא יכולים להיות יותר ברורים מזה (אם כי אני משער שיהיו ציונים-דתיים שיסבירו שמדובר בפלפול הלכתי-ישיבתי-תלמודי-קבלי גרידא שמי שלא למד בישיבה פשוט לא מסוגל להבין ושממילא אנשים לא מקשיבים לרבנים וכו' וכו'), ועם זאת הרבנים יצאו מהסיפור נקיים לחלוטין, הרב ולדמן נהיה אחר כך חבר כנסת מטעם 'התחיה' והרב ליאור מתפרנס שנים מכספי ציבור כרב של קריית ארבע וראש ישיבת ההסדר שם, בלי להפסיק לרגע לשחרר דברי בלע. שניהם באים בקהל ללא כל חטוטרת על גבם, טהורים וכשרים לכל עניין.
 
הפשע הגדול יותר הזה, שהסרט עומד עליו ושנרמז גם בכותרתו, חייב להטריד אותנו למרות שכבר התרגלנו אליו. הרפיסות של מנגנוני המדינה מול טרור יהודי בפרט ומול אלימות לאומית מצד יהודים באופן כללי היא נתון יסודי שאנחנו חיים איתו מזה עשרות שנים. רק בעשרת הימים האחרונים פצעו נערי מתנחלים שוטרים בשתי הזדמנויות שונות, ואיש לא פצה פה וגינה, שום זעזוע ציבורי או פוליטי לא נרשם. שגרה.
 
המדינה בעצם מאותתת שהמונופול על האלימות, מהגדרותיה היסודיות של מדינת הלאום המודרנית, לא ממש חשוב לה, שהיא מוכנה לחלוק בו עם קבוצות פרטיזניות של אזרחים – בתנאי שהם יהודים כמובן. כך משילה מעליה מדינת ישראל סממנים של רפובליקה ומאמצת סממנים של שטעטל. אנחנו שבט יותר מאשר קהילה אזרחית.
 
יהיה מי שיאמר שמדובר בתוצאה טבעית של הגדרתה של המדינה "מדינת היהודים". אם המדינה שייכת לקבוצה אתנית מסויימת, מובן שיפלו אותה לטובה על פני קבוצות אחרות, כולל סובלנות למעשי אלימות כלפיהן (ודאי במצב של מאבק לאומי עם אותן קבוצות). יש כאן גם סממן ספציפי של היהדות, מעין דת ולאום ואתנוס שמקופלים כולם בקבוצה אחת. לך תבנה מזה מדינה.
 
יש בכל זה כמובן אמת, אבל זאת לא כל התמונה. חייבים להוסיף לכך את הנחיתות המובלעת שמרגישים יהודים חילונים, לפחות מאז שנות השבעים, אל מול יהודים שומרי מצוות. כאשר היתה זהות חילונית מוצקה ("חלוצית", "עברית", סוציאליסטית, לאומית-קולקטיביסטית) ידעו חילונים לעמוד מול קבוצות שקראו תיגר על ההגמוניה שלהם. מרגע שהזהות הזאת התפוררה, בהדרגה מאז שנות השבעים, הישראלים החילונים פיתחו יראה כלפי שומרי המצוות, היהודים האמיתיים יותר בעיניהם.
 
כשאין לגיטימציה פנימית שנשענת על ביטחון עצמי ותפיסת עולם ברורה, החוק עצמו לא מספיק כדי לעמוד מול אלימות מהצד השני – שנתפס למעשה כביטוי היותר אותנטי שלנו עצמנו. האלימים, מאידך, קולטים את המסר ורק הופכים נועזים וחצופים יותר. אפשר לראות את זה בסרט. נתן נתנזון ויהודה עציון מספרים למצלמה על התקדמות לקראת שינוי פניה של המדינה.
:
WhatsApp Image 2018-06-17 at 23.21.00
התמונה מתוך הסרט, באדיבות שי גל

ההקשר הרחב יותר של הטרור שיוצא מהציונות הדתית

הבוקר הוגשו כתבי אישום כנגד שני צעירים בגין רצח שלושת חברי משפחת דוואבשה. אחד מהם בן 21 ושמו עמירם בן אוליאל. השני בן 17 ושמו אסור לפרסום. שניהם בנים לרבנים.

ביום כזה כדאי אולי דווקא להכניס את הסיפור הזה להקשר רחב ולומר כמה מילים טובות על הציונות הדתית. בסופו של דבר לכל אירוע טרור, כמו לכל דבר בכלל, יש הקשר. יש הקשר אידיאולוגי ויש הקשר מטריאלי. במקרה של אותם צעירים נראה לי ברור שההקשר האידיאולוגי מהווה את מרכז הכובד של התופעה. דהיינו, אותם צעירים לא פנו לדרך שפנו בגלל שהיו מסכנים. אפשר לומר אפילו להפך: מפני שגדלו במשפחות טובות וקיבלו חינוך קפדני, מפני שבערו באש אידיאולוגית גדולה הם החליטו לנסות לממש את תפיסת העולם שלהם.

ותפיסת העולם שלהם היא מוטציה פונדמנטליסטית של חלקים שונים מתפיסת העולם של הציונות הדתית. אני אומר את זה לא רק לגנאי. הסיפור הרחב יותר הוא חשוב, והסיפור הוא בפשטות שהציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד במדינה.

יש חילונים אידיאולוגים כמובן, אבל רוב החילונים אינם. הציונות החילונית (הסוציאליסטית או ההומניסטית) חדלה להתקיים ככוח אידיאלוגי. יש לנו היום כמובן הומניזם וליברליזם, פעילי שלום, פמיניזם ופוליטיקת זהויות. אבל אף אחד מאלה (אולי לבד ממופעים קטני היקף של פמיניזם) אינו מטא-נראטיב כולל.

גם החברה החרדית אינה חברה אידיאולוגית. יש לה כמובן תפיסת עולם, אבל מאז מותו של הרב שך היא מנוסחת בדלילות, אם בכלל. החברה החרדית מגובשת יותר סביב נורמות חברתיות מאשר סביב אידיאלים. ובכל אופן היא חברה שחלק אינטגרלי מתפיסת עולמה הוא ההסתגרות. ממילא אין לה יומרה להנהגה חברתית.

הציונות הדתית היא כיום המגזר האידיאולוגי היחיד, ואני אומר את זה למרות המשבר האידיאולוגי הקשה שהיא נמצאת בו. הקוקיזם הגוש-אמוני התפורר ואין סיפור מקיף שעלה במקומו. החלום על ארץ ישראל השלמה התגלה כבעייתי (בלשון המעטה) ומפעל ההתנחלויות כשל כאידיאל חברתי משמעותי עבור הציבור הישראלי.

ובכל זאת, יש "ממלכתיות" ויש אתוס של תרומה למדינה ושל הקרבה אישית למען הכלל. יש יומרה להנהיג ולחנך ולהפיץ ערכים (שכמובן אפשר להתווכח על טיבם). זה הרבה מאוד. לא בכדי השב"כ, המוסד והמשטרה מונהגים על ידי חובשי כיפה. לא בכדי הקצונה הבכירה בצה"ל הולכת ונסרגת כיפות. שוב: הקרבה אישית, אידיאל של תרומה לכלל, וכמובן רצון להשפיע.

מי שחושב שחברה יכולה לשגשג בלי מגזר שכזה, או לכל הפחות חברה שנמצאת במצב של סכסוך מזויין מתמשך, לדעתי שוגה באשליות. אתוס ליברלי של חיה ותן לחיות לא מספיק לבדו כדי ליצור סולידריות ומוטיבציה להקרבה אישית. לכן החברה הישראלית חבה לא מעט לציונות הדתית.

עכשיו, חברה אידיאולוגית מזמינה קצוות קיצוניים. עניין פשוט להבנה. אפשר להיזכר במרקסיזם בימי זוהרו ובטרור המרקסיסטי של שנות השישים, השבעים והשמונים. חטיפת מטוסים, מטעני חבלה וכו'. למה? מפני שהיו כאלה שסברו שאת האידיאלים המרקסיסטים יש להגשים בכוח. הם היוו את הקצוות האלימים של המרקסיזם, שהיה אז מטא-נראטיב כולל ומצליח למדי (לא בברה"מ, באירופה).

לכן הטרור היהודי שיוצא מתוך הציונות הדתית הוא במידה רבה נגזרת שלילית של תכונותיה החיוביות. הקצנה פונדמנטליסטית של אידיאלים שחלקם חיוביים בהחלט (וחלקם שליליים כמובן, למשל ההבדלה הגזענית בין יהודי לשאינו).

חה"כ בצלאל סמוטריץ' אמר לדנה וייס בשבת: "חינכנו אותם לאהבת הארץ, חינכנו אותם לכבוד לאומי, חינכנו אותם לזה שדם יהודי הוא לא הפקר, חינכנו אותם להתיישבות, חינכנו אותם לצניעות, לקדושה, הם מסתכלים על המציאות במדינת ישראל ומאוכזבים, כי זה עוד לא זה. […מה שהם עשו] זה רע מאוד, [אבל] זה בא ממקום אמיתי."

סמוטריץ' אומר דברים כהוויתם: חינכו אותם למה שהם עושים, רק שהם מגזימים (ועל בקשת ה"אמת" וה"אותנטיות" של אותם צעירים כבר כתבתי ועוד אכתוב). זה כמובן לא מנקה את הציונות הדתית מאחריות לתופעות האלה. הרי המרד של אותם צעירים לא מתבטא בהתפקדות לשלום עכשיו, ולא בכדי. הזלזול בחיי לא-יהודים לא הגיע משום מקום. שוב: עניין של חינוך. אבל גם ביום כזה ולגבי אירוע כל כך קשה ראוי לזכור את ההקשר הרחב יותר.

השפעת הרבנים על הטרור היהודי הנוכחי

חיים לוינסון כתב מאמר באמת טוב על תופעת הטרור היהודי הנוכחי, אבל לדעתי הקל מדי בכל הנוגע להשפעת הרבנים על אותם צעירים. לוינסון כותב:
 
הטרור היהודי של היום לא קורה בגלל הרבנים — הוא תגובת נגד אליהם. נערי הגבעות והפרחחים מתריסים נגדם. המחאה שלהם היא בלבוש, בשפה, בפאות וביחס למציאות הנוכחית. הם רואים ברבנים גורמים פשרנים ומתונים מדי.
 
כל זה נכון, אבל זה לא כל הסיפור. לוינסון שם דגש על המרד של אותם צעירים, אולם כשאנחנו בוחנים את המרד של אותם צעירים אנחנו צריכים לשים לב במה הם מורדים. המרד שלהם לא בא לידי ביטוי בפריקת עול מצוות, בסימוס בשבת או בשחרור מיני. המרד שלהם הוא מאוד מסויים: זהו מרד בכל סוג של סמכות מלבד ההלכה על פי פרשנותם, ומרד שבא לידי ביטוי בין השאר בשחרור של אלימות גזענית כלפי פלסטינים.
 
משמע: המרד הוא בסמכות הרבנים, לא בתורותיהם.
 
ואכן, צריך רק להקשיב למה שהם אומרים בעצמם: אתם לימדתם אותנו את מה שאנחנו עושים. אתם פשוט מפחדים לעמוד מאחורי תורותיכם. אנחנו היחידים ש"קנאים" ו"נאמנים" ו"אותנטיים" מספיק כדי לבצע את מה שאתם הטפתם. כלומר הם מושפעים מהפרשנות ההלכתית, ומורדים בגבולות הממלכתיות, הציות לחוק, המוסר וההגיון הסביר.
 
בכלל, תופעות חברתיות לא נולדות מהאוויר. האם אפשר ברצינות לטעון שמאות צעירים שמתנהגים באותן דומה הגיעו משום מקום ולא הושפעו מדבר? האם אפשר ברצינות לטעון שמי שמחשיב עצמו היפר-הלכתי לא יושפע מפרשנויות הלכתיות? עכשיו צריך לשאול את עצמנו איפה הם למדו שלא-יהודים הם תת-אדם ושמותר להרוג חפים מפשע. לדעתי התשובה ברורה.
 
שוב: יש כאן מרד ברבנים, אבל זה לא מרד בהלכה. להפך. בתהליך דיאלקטי מעניין הם לא רק מקפידים על קלה כחמורה, אלא מחשיבים עצמם לשומרי המצוות האותנטיים היחידים. הבוז כלפי הרבנים הוא לא מפני שהם הלכתיים ומקפידים מדי, אלא מפני שלדעת אותם צעירים הם לא מקפידים מספיק ולא מביאים הלכה למעשה. אותם צעירים בטוחים שההלכה מורה להם "לנקות את הארץ" מלא-יהודים, ונכונים להביא הלכה למעשה.
 
לוינסון כותב: "לרבנים גינזבורג וליאור יש היסטוריה ארוכה בפלירטוט ועידוד הטרור היהודי. זה שייך לעבר, לא לגל הנוכחי." אלא שהעבר הוליד את ההווה.
 
לבסוף אסייג: צריך להיות ברור שהרבנים רחוקים מלהיות כל הסיפור. מאוד רחוקים. לא צריך להגיע לפשטנות שקובעת שהשפעת הרבנים היא חזות הכל (אולי גם מתוך רצון להיכנס בציונות הדתית), ושלולא הם לא היה טרור יהודי. הרבנים הם גורם אחד במרק מאוד סמיך. הויכוח שלי עם לוינסון ואחרים הוא רק על שיעור המרכיב הזה בתוכו.

מעט על הטרור היהודי בזמן הזה

nnaaa2 (1)עוד קצת על הטרור היהודי בזמן הזה, הפעם מנקודת מבט קצת יותר מחקרית. שימו לב לציטוט הזה מראיון שפורסם בשישי האחרון ב'מעריב'. קרני אלדד מראיינת את אלישוב הר שלום, בחור בן 26 המתואר בכתבה כ"אחד הבולטים בנערי הגבעות".
סימנתי בדבריו את הדגשים שלו על "האמת". הקובלנה של הר שלום היא כלפי הציבור שלו, הציונות הדתית. הוא טוען שרוב הציבור שלו אינו מגשים את החינוך שהוא – הציבור – עצמו מטפח. לעומתם, הר שלום וחבריו הם היחידים ששם "במאה אחוז", שמקריבים עצמם "על מזבח האמת". הם לא "ליד" ו"כאילו" כמו רוב הציונות כיום. האם לגמרי. הם באמת.
אפשר לראות כאן גם את הקשר וגם את הקרע שמרגישים אותם נערי גבעות כלפי הציבור הציוני דתי. הקשר הוא החינוך שקיבלו, והקרע הוא שעל פי תפיסתם רוב הציבור הזה בוגד במורשתו ובאידיאלים שלו, ואילו הם לבדם נאמנים לחלוטין לדרך, כלומר לתורה.
חוסר הנכונות להתפשר וצביעת העולם בדיכוטומיה שחורה-לבנה הם כמובן מאפיינים של בני טיפש-עשרה, וכאן הם מקבלים חיזוק מתפיסת עולם שנחשבת מקודשת ונצחית. אבל מעבר לזה, אנחנו רואים כאן את אותו דפוס פונדמנטליסטי שמבקש למצוא מוצא מתוך המשבר שכל דת ממוסדת סובלת ממנו בזמן הזה, והוא הפער בין חלקים שונים במסורת לבין המציאות כיום, הן החברתית והן הפסיכולוגית.
הכוונה היא לעובדה הפשוטה שרוב שומרי המצוות כיום אינם מזדהים עם חלקים רבים מהמסורת. עבודת קורבנות היא דוגמא פשוטה, אבל גם תפילה כציווי טכני היא קשה לאדם בן זמננו, או קטגוריות של טומאה וטהרה שפשוט לא מדברות אלינו כמציאות דתית חיה, או מכיוון אחר, אפליית נשים.
אפשר כמובן לחיות עם הפער הזה, ואת זה עושים רוב רובם של שומרי המצוות (גם אני במידה מסויימת). הרי כולנו, גם חילונים, מתמודדים עם פערים בין אידיאלים למציאות (למשל, בזוגיות). אבל כאשר מדובר במערכת משמעות שנחשבת אלוהית יש פיתוי גדול לא לוותר ולדרוש תאימות מוחלטת בין האידיאל למציאות. כאן נכנסות תנועות משיחיות ופונדמנטליסטיות שונות, שפועלות על פי תפיסה שמנסה לסגור את הפער.
פונדמנטליזם אפוא מונע גם מהרצון לאותנטיות, לאמת, להתאמה בין לב לשכל לגוף. במובן הזה מדובר בתופעה מודרנית לגמרי (אברהם אבינו לא ביקש להיות אותנטי).
"מדינת הלכה מתחילה במנהיג רחב אופקים, כמו דוד המלך, שהוא גם איש מלחמה ושירה ותפילה. יש בה חזון של גאולה, של בית מקדש. של זהות אמיתית" אומר הר שלום בהמשך. הנה לנו הפיתרון: איש מלחמה ושירה ותפילה. ובעיקר: *זהות אמיתית*.

כמה מילים כלליות על פונדמנטליזם דתי

תנועת 'דרור ישראל' הפיקה אתר שמוקדש לשיח לציון 20 שנה לרצח רבין. היום עלה בוא מאמר על הטרור היהודי, שבו בין השאר אני אומר כמה מילים (מאוד כלליות) על הפונדמנטליזם הדתי:
 
ד"ר תומר פרסיקו מייחס את ההקצנה בעשורים האחרונים למשבר עמוק שעובר על כל הדתות בעידן המודרני. "פעם הדת הייתה מערכת שחולשת על כלל המציאות. היום, בעקבות תהליך החילון, הדת הפכה למחלקה אחת בתוך שלל המחלקות או הקטגוריות שיש לנו בחיים. גם במרחב הפסיכולוגי יש תחושה רווחת שהטקס הדתי הופך להיות משהו מכני בשבילנו, על גבול המזויף", הוא אומר.
 
אחד מהפתרונות למצוקה, על פי פרסיקו, הוא תפיסה דתית פונדמנטליסטית: "הפונדמנטליזם למעשה שואף לצמצם את הפערים שנוצרו בתחומים האלה ובכך לרפא את המשבר, כלומר להחזיר לדת את המעמד שהיה לה קודם. להקים מדינת הלכה, או מדינה איסלמית באיראן, שבה הדת קובעת הכול. במרחב הפסיכולוגי הפונדמנטליסט מבקש לצמצם את הפער בין הטקס לבין משהו אותנטי, ש'מרגיש נכון', משהו שכולם מחויבים אליו, אפילו מרצון, שכולם מרגישים שזה מה שהאל מצווה עלינו ומה שהיינו רוצים לעשות".
 
איך התפיסה הזו התבטאה במעשיהם של טרוריסטים יהודים דתיים?
 
"בוא ניקח למשל את יהודה עציון. הוא ומקובל צעיר בשם ישועה בן שושן רצו לפוצץ את כיפת הסלע, לעצור את הסכם השלום עם מצרים, לעצור את הנסיגה מסיני, הכול בתחילת שנות ה-80. אבל מעבר לזה והרבה יותר רחב מזה, התכנית שלהם הייתה לעורר את העם למציאות חדשה, גאולית. כי ברגע שכיפת הסלע ומסגד אל אקצה יושמדו, ברור שתפרוץ אלימות בארץ ומסביב, והעם היהודי יהיה חייב לזנק לעמדות קרב.
 
"אבל, ולא פחות חשוב, זה גם יחייב אותו להתמודד עם השאלה מה עושים עם השטח הריק הגדול שננוצר בפסגת הר המוריה. המחשבה הייתה שזה יעורר את אותו גרעין משיחי אותנטי שקיים בלב של כל יהודי. זה בדיוק אופן החשיבה הפונדמנטליסטי: ראשית הדת תהפוך למשהו כללי וציבורי, כי כל העם יהיה חייב להתגייס למלחמת דת. שנית, אותו גרעין פנימי בנפש יתעורר, והמצוות וחוקי התורה, שעד כה הציבור החילוני היה מנוכר להן, יהפכו סוף סוף למשהו מובן, ונוכל לעשות אותן בלב שלם, באהבה ובשמחה".

גינוי לא יספיק – יש לטפל במקורות הטרור היהודי

2015-07-31_074412המשבר שהיהדות הדתית בישראל נמצאת בו כיום מגולם בהנחה של כולנו שאם אי פעם ימצאו את המחבלים ששרפו הלילה למוות את התינוק עלי סעד דוובאשה הם יהיו שומרי מצוות. רצף של מעשי טרור שהתרחשו בשנים האחרונות, שרק מיעוטם הסתיים בתפיסת המחבלים היהודים, כמעט שלא מותיר ספק בעניין. צריך להכיר בעובדה: קיימת כיום תת-תרבות יהודית פונדמנטליסטית רצחנית. יוצאים ממנה מחבלים, הם לרוב לא נתפסים, וכשכן הם מקבלים גיבוי מהקהילות שסביבם.

לא, זאת לא "היהדות" וגם לא "הדת". זו עמדה פרשנית מסויימת של כתבי הקודש, בתוספת לאומנות קיצונית. בכל המקרים שהיו, ובאלה שעוד חלילה יבואו, מקודשת הפרשנות המילולית של המקרא ומועלית על נס כמוסר עליון, אלוהי, "מוסר יהודי" לכאורה. אלה מוצבים אל מול המוסר ההומניסטי, "המערבי" לכאורה, שיש לדחות. לזה מוסיפים שובניזם לאומי מהזן הנחות ביותר.

את המצפון דוחים בשם הדת, מבלי להבין שהמהלך הזה עצמו הוא מודרני. מבלי להבין שבדת מסורתית דרך ארץ תמיד נחשבה לחלק אינטגרלי מרצון ה', וההלכה תמיד ניהלה דיאלוג עם המציאות. קוראים לזה פונדמנטליזם, והוא דומה למדי בכל הדתות.

קל מאוד לגנות רצח של תינוק אבל כנגד תופעות כאלה לא מספיק גינוי. על רבנים שרואים בכך רוע לצאת כנגד הרבנים המעודדים פרשנות דתית כזאת ופעילות כזאת. לצערי הרב הבעיה אינה מסתכמת בבנצי גופשטיין. לא תפתרו את הבעיה גם אם תשליכו את כולה לפתחו של הרב יצחק גינזבורג ובית מדרשו. הבעיה היא רבנים ציונים דתיים בכירים ומשפיעים.

כאשר הרב דב ליאור קובע ש"צריך לשאוף לניקיון ארצנו כולה [מערבים]", כאשר הרב אליקים לבנון קובע ש"כל ערביי ישראל חשודים בהשתייכות להגדרה זו [=רוצחים]", כאשר הרב שמואל אליהו אוסר להשכיר דירות לערבים, כאשר הרב ישראל רוזן קובע שיש לחמש "כל בחור וטוב לנשק להשיב מלחמה במסגרת מיליציות בלתי נשלטות" – וכאשר אמירות אלה לא זוכות לתגובה של גינוי נחרץ – הבעיה היא בלב לבה של הציונות הדתית.

לכן האתגר שעומד בפני סמכויות דתיות היום הוא בשלב ראשון הוקאתם הפומבית של רבנים שכאלה, או לכל הפחות התייצבות תקיפה כנגד דבריהם. שנית, יש לקבוע באמירה ברורה שציות עיוור לכתבי הקודש הוא כפירה. שדבקות במשמעות המילולית של פסוקים שונים היא דתיות נמוכה, פשטנית, בורה. שהתעלמות מהמצפון ומדרך ארץ ישרה הוא עשיית הרע בעיני ה'. שערכי המוסר הכלליים, דרך ארץ, מחייבים לא פחות מציוויי התורה.

יש לדחות את הפונדמנטליזם הרצחני בברור ובפומבי ויש לנכס מחדש את המוסר ההומניסטי ולקדש את המצפון.

מעט על תפיסת האלימות של דאעש

שריפת הטייס הירדני מועאז אל-כסאסבה על ידי דאעש עוררה תמיהה אצל פרשנים למיניהם, שכן היא הביאה על דאעש את זעמו של הציבור המוסלמי הרחב בצורה חסרת תקדים. קראתי כבר שני מאמרים רציניים לכאורה שקבעו שהעניין פשוט לא ברור ולא מובן ושכנראה שדאעש הם פשוט death cult (למשל זה מהניו-יורקר). וואלה. בשביל ניתוח ברמה כזאת יש לנו את בנט.

מה שמחתי לקרוא אפוא את המאמר המלומד הזה, של חוקר בשם חסן חסן מאבו דאבי, שבמקום לקלל מסביר את ההגיון במעשי התנועה. חסן קושר את העניין לטקסט שפורסם כבר ב-2004, The Management of Savagery, שפופולרי למדי בחוגי התנועה. על פי חסן הוא נפוץ מאוד בקרב לוחמי ומפקדי דאעש ומשמש כעמוד תווך תיאולוגי של התנועה.

הרעיון המעניין של הטקסט הוא ההבדלה בין האסלאם לג'יהאד. האסלאם הוא האומה החיה בשלום ושלווה תחת חוקי האל. אבל הג'יהאד הוא השלב שלפני כן, והוא מתאפיין באכזריות, ואף אכזריות לשמה. "מי שעסק בג'יהאד יודע שהוא אינו אלא אלימות, גסות, הטלת אימה וטבח", כך על פי הטקסט. והרעיון הוא שאי אפשר להגיע אל המנוחה והנחלה אם לא עוברים קודם את השלב הברברי הזה – הוא נוראי, אבל הכרחי כדי להגיע אל שלטון האסלאם הסופי (הרעיון שלפני הגאולה תבוא תקופה קשה הוא כמובן ארכיטיפי בתנועות משיחיות).

האכזריות בשלב הזה נועדה לעורר אימה בכל מי שאינו חלק מלוחמי הג'יהאד. הניצחון הסופי יושג למעשה לא על ידי כוחות עודפים, אלא רק על ידי האימה והחרדה שמעוררים אצל האויב. על פי הטקסט אפילו סאלח א-דין ניצח רק בזכות מעשים שעוררו פחד, ולא בזכות תמרונים צבאיים. לכן מבחינת דאעש שריפת הטייס היא הגיונית: לא משנה שעכשיו יותר אנשים בזים להם – העיקר שגם מפחדים מהם. לא משנה שיותר אנשים נלחמים בהם, כי למספרים אין משמעות – רק לפחד.

במאמר יש עוד כמה תובנות מעניינות (למשל, שההוצאות להורג יהיו חייבות כל הזמן להפוך לאכזריות יותר ויותר), ובאמת כדאי לקרוא אותו. אבל מה שהוא לא אומר הוא שהטקסט המדובר גם כלל לא מבטיח ניצחון. הוא כולל אפשרות של כישלון, אלא שכישלון אינו הדבר הרע ביותר מבחינתו: ראשית, הוא יוביל לאכזריות נוספת. שנית, הוא עדיף מחיים תחת שלטון הכופרים. כך או כך, יש כאן תפיסה ופרוגרמה שאפשר להבין. וכל הטקסט המלבב חופשי להורדה כאן.

2015-02-08_213710

שחרור מחבלים וטרור דתי

חבר מחתרת בת-עין, עופר גמליאל, ישתחרר היום מהכלא אחרי ריצוי 13 מתוך 15 שנים שנגזרו עליו. גמליאל, יחד עם ירדן מורג והאחים שלמה ושחר דביר, תכנן והניח מטען חבלה גדול (עגלת תופת ובה שתי לבנות חבלה, שתי חביות של סולר מעורבב בבנזין, שני מיכלי גז גדולים ומספר קילוגרמים של ברגים) סמוך לבית ספר ערבי לבנות במזרח ירושלים. הפיצוץ תוכנן לזמן בו התלמידות מחוץ למבנה והרחוב הומה. קראו את השורות האחרונות שוב כדי להבין מה היה אמור לקרות שם.

1. אני לא יודע אם העונש שקיבלו הוא הסטנדרטי על מקרים כאלה. אם כן, אין לי בעיה עם עצם השחרור המוקדם. ייתכן שהאסיר אכן שוקם. כן, מחבלים יכולים להשתקם, ויש לא מעט טרוריסטים יהודים שהפכו לאזרחים שומרי חוק. אחדים הפכו לראשי ממשלה. יש לי בעיה אם אסירים ערבים אזרחי ישראל אינם זוכים לשחרור מוקדם או לתנאי מאסר שווים.

2. האם הארבעה תכננו את המעשה המפלצתי שלהם מפני שהיו עניים? מדוכאים? מיואשים מהחיים? למען עצמאותם הלאומית? כמחאה אנטי-קולוניאליסטית או אנטי-מערבית? לא, לא, לא ולא. על פי עדותם מטרתם היתה לנקום את מותם של יהודים במעשי טרור. אם אכן כך, יש לשים לב שהנקמה כאן נושאת מטען דתי (הרי הם לא תכננו לנקום בטרוריסטים, אלא לרצוח תלמידות בית ספר. וכתבתי על זה בעבר: 1, 2). כלומר: לאלימות יש ודאי רקע סוציאלי וכלכלי, אבל יש לה גם מימד דתי. כך ביהדות, ודאי שכך גם באסלאם. מכאן שלא נכון לומר שהאלימות של החמאס או דאעש היא עניין שאפשר לפתור רק על ידי הענקת עצמאות, שיפור התנאים וכו'. אפשר כמובן לצמצם אותה כך, אבל דרושה גם התמודדות עם הפונדמנטליזם הדתי עצמו. בכל דת.