טקס

מיכה גודמן קורא לשינויים במבנה ההלכה

מיכה גודמן פתח לפני שבוע בפרסום סדרה של שלושה מאמרים במוסף 'שבת' של מקור ראשון. במאמר הראשון הוא הזהיר מפני גבהות הלב של היהודים בישיבתם כעם ריבוני בארצו.

במאמר השני, שהתפרסם ביום שישי האחרון ונמצא שבקישור להלן, הוא בוחן את תפקיד ההלכה במדינת העם היהודי הריבונית. גודמן טוען שבעוד שבגולה ההלכה "התעוותה" והרבתה בסייגים וגבולות שמטרתם לשמור את הקיימות היהודית כעם אחד, הרי שעם החזרה לריבונות החשש המתמיד מפני "התבוללות" אינו קיים, ועל כן יש להשיל מעל המבנה ההלכתי את אותם עיוותים. בגדול, גודמן קורא לשים שוב (כלומר כמו אצל הנביאים) את המצוות המוסריות, בין אדם לאדם, לפני המצוות הטקסיות. "הציונות היא הזדמנות לפירוש מחדש של הדת", הוא טוען, ומזמין את הציונות הדתית להיות זו שעושה כן.

ראשית, זו כמובן קריאה מעניינת ונועזת. מעניינת לא פחות היא העובדה שהיא מצטרפת לקריאה דומה מצד יואב שורק, שכתב ספר שלם על הצורך לרענן את ההלכה מתוך ההכרה בכך שעם החזרה לקיום ריבוני הצרכים שונים וממילא גם האפשרויות נפתחות. יש גם הבדלים לא קטנים בין השניים: שורק שם דגש יותר על הפן הלאומי שהוא מבקש לחזק. גודמן על הפן המוסרי כאמור. אבל יש כאן תנועה מעניינת של אינטלקטואלים ציונים-דתיים צעירים שכדאי לשים אליה לב.

פחות מנגל, יותר מיצג מדמם

הרבה פעמים מתארים חילונים שרצונם לזלזל בעניין את בית המקדש כ"בית מטבחיים" או "מנגל" ענק, למרות שלו באמת היו רוצים לאתגר את רגישויותינו המודרניות היה מועיל אם היו קוראים את הפרקים הרלוונטים בתורה המתייחסים לעבודת הקורבנות. יש שם פחות על האש והרבה יותר על הדם. לוקחים את הדם בכלי כזה, מזליפים אותו ככה וככה. אוספים את הדם ככה, מתיזים אותו לפה ולשם.

התמונה התחתונה כאן, משחיטת כבש כחזרה גנרלית של "מטה ארגוני המקדש", מדגימה את הזלפת הדם, ולדעתי אין כמוה כדי להמחיש עד כמה התודעה המודרנית רחוקה מהמצווה הזאת, עד כמה אנחנו פשוט לא מסוגלים להיכנס לראש של העבריים שהיו עובדים כך את אלוהיהם.

ודאי, אפשר טכנית לשחזר את המצווה, אבל האם מישהו, ולו היהודי ההלכתי האדוק ביותר, מתרגש באופן דתי מכך שהוא רואה דם של כבש נמרח על קיר אבן? האם עבור מישהו הפעולה הזאת נתפסת כשיא של עבודת השם? האם חוץ מהידיעה הקוגניטיבית שזו מצווה, יש כאן רגש/אינטואיציה/ודאות/התכוונות/חוויה/עמידה/התפעמות/התעלות/הוויה דתית כלשהי?

אני לא רוצה לקבוע שאין משמעות לטקס בפני עצמו או לרוטינה מסורתית כרוטינה מסורתית. אבל ייתכן שמצוות שאנחנו עושים בצורה טכנית ומכאנית לחלוטין יש כבר מספיק.

נוצרים שומרי מצוות

כתבה ב-Tablet על אחת התופעות המעיינות בעולם הנוצרי היום: נוצרים שמתחילים לקיים מצוות. יש כל מני כאלה בכל מני צורות ודרגות, אבל בבסיס יש כאן עניין (מחודש?) ב"חוק האלוהי". על פי הכתבה יש כמה מאות אלפים כאלה, בעיקר בארה"ב, ולקיצוניים יש ציצית, פאות, הם מניחים תפילין ולא חוגגים כריסמס.

ישבתי ליד אחד כזה בטיסה לפני חודשיים. הוא שמח לגלות שאני יהודי, והסביר לי שברור שהוא מקיים מצוות, כי את החוק האלוהי צריך לשמור, לא? אילו מצוות הוא מקיים? בעיקר שבת וכשרות. וגם זה רק עד כמה שמרגיש לו נכון, שהרי, אמר, הבעיה של היהדות היתה שהיא דבקה בחוק באופן מכאני, ואילו ישו הוסיף את האהבה לכל העניין. כשסיפרתי לו על הויכוח בין פאולוס לפטרוס שמופיע בברית החדשה על קיום מצוות ועל עמדתו של פאולוס בדבר קורבנו של ישו המבטל את הצורך במצוות הוא הרים גבה. כנראה ביום שלימדו את זה בסאנדיי-סקול הוא היה חולה.

שני דברים מעניינים כאן במיוחד: ראשית, לא פשוט לנסות לקיים את החוק המקראי. ליהודים יש אלפיים שנות תושב"ע, אבל נוצרי שפותח היום תנ"ך לא יודע על פרשנות חז"ל. שאלתי את ההוא מה הוא עושה עם חוקים שמצווים לסקול כל מני אנשים. הוא שוב העלה את עניין האהבה.

שנית מעניין שבעידן שלכאורה מתנער ממסורות וממסגרות יש כאן אימוץ של חוקים ומנהגים. כמובן, באופן קצת מלאכותי (חוגגים חנוכה למרות שהוא לא ממש מופיע בתורה), אבל עדיין.