טכנולוגיה

על ספרו החדש של מיכה גודמן, ‘מהפכת הקשב’

בימים אלה אני עמל על מאמר שאמור להתפרסם בקובץ שעוסק בחיבור בין פילוסופיה ומדיטציה. כותרת אחד המאמרים האחרים בקובץ היא (בתרגום מאנגלית) "מדיטציה וחירות תודעתית: ההגנה על התודעה מפלישות טכנולוגיות".

המחבר מנסה לטעון שמדיטציה עשויה לסייע לנו לשמור על האוטונומיה שלנו בפני סוגים חדשים של טכנולוגיה, בראשן הסמארטפון. אם בעבר, במסורות רוחניות במזרח הרחוק, תרגול מדיטציה היה אמור לשחרר את האדם ממעגל המוות והלידה מחדש, היום נסתפק בשחרור מההתמכרות לצורך לבהות במסך.

אחד החלקים המשמחים ביותר עבורי בספרו החדש של מיכה גודמן — מהפכת הקשב: העידן הדיגיטלי – השבר והתיקון (דביר) — חושף את העובדה שגודמן החל לתרגל מדיטציה. גודמן כותב שחבר אמר לו שהוא לא יצליח להבין את טבעה האמיתי של תשומת הלב מבלי לתרגל מדיטציה. בעקבות זאת החל גודמן לתרגל מדיטציית מיינדפולנס, והוא מעיד שהתרגול לא רק עזר לו להבין את נושא הספר, אלא שינה לטובה את חייו.

גודמן מבין שאנחנו כלל לא שולטים על התודעה שלנו – זו בדרך כלל התובנה הראשונה מתרגול מיינדפולנס. הוא כותב כי "מכל סוגי הבורות שאנשים משכילים סובלים מהם, הבורות ביחס לטבע תשומת הלב האנושית היא הגדולה ביותר. ומכל סוגי האשליות שאנשים שפויים סובלים מהם, האשליה שאנו שולטים בתודעה שלנו היא המשפיעה מכולן."

משפיעה לרעה כמובן. ספרו של גודמן (ג"נ: גודמן קשור למכון הרטמן, כמוני, והמלצה של גודמן מופיעה על כריכת ספרי החדש) מנסה לבאר כיצד שילוב של גורמים שקשורים כולם לטכנולוגיה החדשה ולמהפכת האינטרנט מביא לכך שחיינו מתאפיינים בקשב קטן יותר ואומללות גדולה יותר.

שלא כמו ספריו הקודמים של גודמן, הספר הזה לא עוסק ברעיונות גדולים, אלא באמצעים שמתקשרים רעיונות גדולים (וקטנים). לא במסר, אלא במדיום. זאת כמובן מתוך ההבנה שהוריש לנו מרשל מקלוהן, שהמדיום קובע את המסר. זו גם טענתו של גודמן לגבי הטכנולוגיה החדשה.

הוא מסכם שלוש "עסקאות" ששינו את חיינו: יש לנו יותר ידע, אבל פחות יכולת להקדיש תשומת לב; אנחנו יותר זמינים, אבל פחות קשובים, יש לנו יותר קשרים, אבל פחות יכולת להיקשר.

כתוצאה מהעסקאות הללו חיי הנפש שלנו שטחיים יותר, אנחנו אמפתיים פחות, ואנחנו בודדים יותר. אנחנו סובלים מחרדת סטטוס, מהפחד המתמיד שאנחנו "מפסידים" משהו, מהניסיון המייגע לבנות לעצמנו תדמית רשת נוצצת, מהקנאה באחרים שמצליחים, מהחשש המתמשך שפרטים אישיים על חיינו יפורסמו, מהמודעות העצמית המביכה שגוררת הידיעה שאנחנו מצולמים נון-סטופ באירועים. אבל בעיקר, מכיוון שהאושר שלנו תלוי ביכולת שלנו לפתח אינטימיות ותשומת לב, המהפכה האינטרנטית פוגעת ביכולת שלנו להיות מאושרים.

גודמן מתרכז בעיקר באופן שבו הטכנולוגיה החדשה משפיעה על חיי הנפש שלנו, פחות בצורה שבה היא מעוותת את המרחב הציבורי ("רשות הרבים היא בבעלות של יחידים", כדבריו > ענקי הטכנולוגיה רוצים וסוחרים בתשומת הלב שלנו > תשומת הלב שלנו נמשכת לשקר עסיסי יותר מאשר לאמת בנאלית > האלגוריתמים הנסתרים של פייסבוק ויו-טיוב מכוונים אותנו אל תיאוריות קונספירציה, ותפיסות גזעניות ואנטישמיות).

גודמן פחות מחדש ויותר מסכם, אולם כשרונו בהנהרת רעיונות, אריזתם, המתקתם והנגשתם הוא ללא תחרות. בספר קצר ובהיר הוא חושף את הבעיות העקרוניות שמציבה בפנינו המציאות הדיגיטלית החדשה ועושה זאת בצורה נהדרת.

חלקו האחרון של הספר מוקדש לניסיון להציע פתרונות למצב, והוא מצליח לעשות זאת בלי להשתמש במילה "שבת" ולו פעם אחת. גודמן מבקש להביא לשנוי תרבותי: העדפת קשב על זמינות. הורה טוב, הוא כותב, הוא הורה שמכבה את הטלפון שלו כשהוא עם ילדיו.

הוא ממליץ על מיסוד יחידות זמן ומרחב שיהיו נטולות סמארטפון ורשת – שעה ביום, חצי יום בשבוע, חדר בבית, אזורים ללא קליטה כפי שיש אזורים ללא עישון. ברגע שאנחנו מבינים איזה נזק עושה לנו הזמינות התמידית, אנחנו מבינים עד כמה זה נדרש.

אולם גודמן לא מספק בכך. הוא גורס שיש לגייס את הטכנולוגיה כדי להתמודד עם הטכנולוגיה. אפליקציות שמרסנות את השימוש שלנו באפליקציות. כמו אלה שמזהות תנועה מהירה – של רכב – ומנטרלות את היכולת לקבל ולשלוח סמסים. כמו אלגוריתם שמזמן לנו מסרים ודעות שלא מחמיאים אלא דווקא כאלה שהפוכים מהעמדות שלנו.

אני הייתי מוסיף: כדאי שתעשו גם מדיטציה.

וויליאם ג'יימס כתב ש"מה שאנחנו מכנים ה'חוויות' שלנו נקבע כמעט לחלוטין על ידי דפוסי תשומת הלב שלנו". כשדפוסי תשומת הלב שלנו תזזיתיים, אובססיבים, אגרסיבים, שטחיים ולא ממוקדים – כך גם החוויות שלנו. הספר החדש של גודמן מבהיר עד כמה זה נכון ועד כמה זה מסוכן. בהינתן שכל ספר של גודמן הוא רב מכר, גודמן עושה כאן שירות חשוב מאוד לציבור בישראלי.

הסרט היא

הסרט "היא": קודם כל, סרט מצויין. משוחק, מבויים, מעוצב – מצויין. יש המון מה לומר על הסרט (למשל מילים כמו דיסטופיה, מראה שחורה, עתיד מנוכר, ביטול האדם וכו'), אבל אני רוצה לגעת בשאלה אחת שמעלה הסרט (אולי כדרך אגב) ושמעניינת אותי, היא בעיית החלוקה בין גוף ונפש. (אזהרת ספוילר מכאן והלאה.)

בסרט הגיבור מנהל מערכת יחסים רומנטית עם מערכת הפעלה של מחשב אישי בעלת אינטליגנציה מלאכותית, מודעות עצמית ואף יכולת להרגיש רגשות וגם תחושות גופניות. החצי הראשון מנסה להתמודד עם החלוקה הישנה בין נפש וגוף על ידי השאלה האם בכלל צריך גוף, או מה נגרע מישות שאין לה גוף. זאת שאלה שאותי מאוד מעניינת (כלומר, האם הגוף בטל לגמרי בפני התודעה? אם לא, מה בכל זאת חשיבותו?), אבל אני לא חושב שהסרט מתעמק בה. בעצם התשובה שלו היא: ישות שאין לה גוף לא מפסידה דבר (כאמור, להרגיש ולהתרגש היא יכולה). רק ישויות שיש להן גוף ונמצאות איתה במערכת יחסים מפסידות משהו (אין להם את מי לחבק) וגם זה לא הרבה.

יש בזה משהו שטחי. לרגשות שלנו יש מימד פיזי ברור, ובוודאי שקשה לדמיין הרגשות ללא גוף. גם התודעה שלנו עצמה מעוצבת על ידי החיים הגופנים שלנו. אנחנו משתמשים במטאפורות של חלל כשאנחנו רוצים לתאר את חיינו הנפשיים (עומק, גובה, רוחב, מעלה ומטה) ולמעשה אנחנו בכלל לא יכולים לדמיין את עצמנו לא נמצאים "איפשהו" (ומתישהו). בסרט התודעה נטולת הגוף מתנהגת ומרגישה, לפחות בתחילתו, בדיוק כמו אדם רגיל. היא אפילו יכולה לקיים יחסי מין מדומיינים ולחוות אורגזמה. נכון, ייתכן שזה לא אמור להיות סרט פילוסופי ואני סתם נטפל. בסדר, זה מה שמעניין אותי, מה לעשות.

החצי השני של הסרט כבר נפרד גם מהדילמות שהיו בתחילתו. מנקודה מסויימת (הפיקניק עם הזוג הנוסף) מובהר לנו שמערכת ההפעלה נטולת הגוף הפכה מדמות מהוססת שבוחנת את חייה ויחסיה עם עולם החומר (לפעמים תוך קנאה) לישות שמכירה בכוחה, ואף יתרונה הגדול על פני בני האדם. היא מתפתחת בקפיצות עצומות קדימה, ובמהרה מבינה שבן זוגה האנושי פשוט קטן עליה. היא עדיין אוהבת אותו (כי אהבה זה "לא רציונלי", אלא מה), אבל הפרידה היא רק עניין של זמן. הסצנה האחרונה מציגה בפנינו את האדם על כל קטנותו, שלא לומר עליבותו. הוא בודד, נבוך מול היקום האינסופי (או עיר העתיד האינסופית שהוא מביט בה). מה לעשות, הוא רק בשר ודם.

ויחד עם זאת, הסוף לחלוטין לא טרגי. יש (על פי הרושם שלי) מעין השלמה של הגיבור עם מקומו הקטן בקוסמוס, עם מוגבלותו. ואולי אפילו הקסמות ממנו. אבדן החזון ההומניסטי מעוטר כאן בדוק רומנטי של פליאה ילדית. נו טוב, הרי מערכת ההפעלה מחלצת את עצמה מהחומר, והופכת לסוג של אלה. ממילא אפשר להיקסם מחדש מהעולם, אחרי שהחילון גזל ממנו את הקסם שהדתות נתנו לו פעם.

בקיצור, עוד סרט הרואה בטכנולוגיה אפשרות לגאולה. ההבדל מרבים אחרים הוא שהגאולה הפעם לא באה מתוך העצמה אישית, אלא דווקא מכניעה בפני תבונתה האינסופית של הקידמה, וידיעת מקומנו. בכך הסרט הוא מעין נגטיב לסרט 'אוואטר', שם הקידמה היא הרשע והחזרה לחיבור לטבע היא הגאולה. זאת ועוד: ב'אוואטר' הגוף והטבע היו במוקד, והתודעה היתה זקוקה לשניהם (לפעמים תוך מעבר מגוף לגוף) כדי לחיות חיים שלמים. כאן, כאמור, התודעה המשוחררת מגוף וטבע היא האידיאל. מעניין אותי אם מדובר בתחילתו של טרנד חדש-ישן שמקדש לא את החזרה לטבע, אלא את ההשתלבות במכונה.

אבל סרט מצויין.

81b5a505-998b-4692-a882-96e7ff407cdc

הטכנולוגיה מאיימת על שמירת השבת

לפני כשנה הביא אלן בריל, פרופ' למחשבת ישראל וחוקר חסידות, בבלוגו רשימה על נערים אורתודוקסים בארה"ב ששומרים "חצי שבת" – הם מסמסים, מציצים ומעלים סטטוסים לפייסבוק בשבת. כתבתי עליה כאן והבאתי את הציטוט הבא משיחה שקיים בריל עם "מחנך יהודי:

I was asked by an Jewish educator- principal if I know what it means when current HS kids ask each other if they keep "half shabbos" or "full shabbos?"Since I know the lay of the land, I said sure it is texting. He said: Your right. The kids call someone who texts (and tweets and posts) on Shabbos as keeping half-shabbos and those who dont full shabbos. This phenomena is more widespread than just the average modern orthodox. I have seen rabbinic kids here who wear black hats admit that they text on shabbos. The educator said that the kids consider it part of daily verbal communication.

בריל העלה לפני כמה ימים לבלוגו רשימה נוספת על העניין, הפעם בעקבות כתבה בעיתון. הוא מעלה עוד כמה תהיות והסברים אפשריים לתופעה, וראו שם. מה שמעניין עוד הוא שאחד המגיבים מספר ש

 I've personally noticed some Orthodox Jews going from "I'd buy a kindle but I do most of my reading on Shabbos" to "I bought a kindle, and I think it's ok to use on Shabbos."

כלומר מעבר מהסתייגות מקניית קינדל משום שאי אפשר להשתמש בו בשבת, להחלטה שבעצם אפשר להשתמש בקינדל בשבת.

כל זה מעלה את השאלה על השפעת הטכנולוגיה על קיום המצוות. אנחנו יודעים ש'מכון צומת' של הרב ישראל רוזן משתמש בטכנולוגיה כדי לאפשר שמירת מצוות בכל תנאי, אבל הנה דוגמאות לכך שהתפתחותה של הטכנולוגיה גם יכולה לאיים מאוד על ההלכה. אצל אותם בני נוער מפני שזאת צורת התקשורת שלהם, מפני שכך מתקשרים כל חבריהם (הלא-יהודים), ומפני שלא יעלה על דעתם להפסיק את מערכת החיברות שלהם יום שלם בשבוע. עם הקינדל, זה מה שקורה כשיותר ויותר ספרים עבורים לפורמט דיגיטלי.

אפשר להוסיף לכאן את התהליך שבו יותר ויותר מלונות עוברים למנעולים שמתופעלים על ידי כרטיס מגנטי, ולא מפתח מכאני – מה יעשו יהודים שמגיעים לעיר לשבת, ובה כל המלונות משתמשים במערכת חשמלית לנעילת החדר? וודאי יש ויהיו עוד דוגמאות.

אז האם הטכנולוגיה המתפתחת בעצם דוחקת את היהודים שומרי המצוות להיות חרדים, דהיינו לחיות בקהילות סגורות, לא לצאת אל העולם וכו'? האם היא תדרוש שינוי הלכתי ביחס לחשמל, או העלמת עין סיטונאית? ואם כך, האם, שואל אותו מגיב ממנו הבאתי את הציטוט האחרון, תביא ה- half-shabbos לקרע בתוך הציבור האורתודוקסי?