טבילה

ניצחון בקרב על המקוואות

mik
צעד אחר צעד, אנחנו נקבל שוויון וחופש דת במדינת ישראל. כן: לא ייתכן שמקוואות שממומנים מהמיסים של כולנו ישרתו רק את חלקנו. לא ייתכן שהממסד האורתודוקסי יחליט בשביל כולם איך משתמשים בשירות ציבורי. מהיום התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית יגיירו את מתגייריהם באותן מקוואות שבהם מגיירים אורתודוקסים.
 
כפי שכתב בפסיקתו השופט אליקים רובינשטיין (והראה בפשטות שיש גם אורתודוקסיה ליברלית): "השוויון משמעו – כך מחייב השכל הישר – יחס שווה לשווים. המאפיין המשותף לקבוצת השוויון אינו פורמאלי, אלא מהותי." משמע: יהודים רפורמים וקונסרבטיבים שווים בכל עניין ודבר ליהודים אורתודוקסים, וממילא על המדינה לספק להם שירותים כשווים בין שווים.
 
כפי שכתב בטוויטר יאיר שרקי, יש לשער שהפסיקה הזאת תסייע לפתוח את המקוואות גם לרווקות, לטובלות שלא מעוניינות בהשגחת בלנית, ולטובלות של לפני-עליה-להר-הבית.
 
אחרי הכותל המקוואות, והאחרי המקוואות יבוא גם החופש והשוויון לנישואים. כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, וככל שהיא הולכת היא רבה והולכת.

בכנסיית גוספל בברוקלין

ביום ראשון, שעה שבארץ עמד להיכנס החג, הגענו בברוקלין לתפילה בכנסיית ה-Brooklyn Tabernacle. קיבלנו עליה המלצות מחברים כאחת מכנסיות הגוספל הלוהטות בזמן הזה, ובהחלט לא התאכזבנו. כמובן, הגוספל שם הוא לא בדיוק סגנון חתרני של כנסייה קטנה ובה מקהלה מקומית שמקפיצה את המתפללים בשירי אמונה ושחרור. אולי נותרו כנסיות כאלה בניו-יורק, אבל הן הלא-מפורסמות מטבע הדברים. כאן היה מדובר במערכת מקצועית ואדירת מימדים שמעמידה מופע פולחני שלושה פעמים בכל יום א'.

המבנה עצמו אדיר מימדים ומזכיר הן בגודל והן בפאר אולם תיאטרון מראשית המאה העשרים. ישבנו עם אלפים נוספים ביציע העליון, כשהבמה רחוק מתחתינו ומולנו שלושה מסכי ענק שמעבירים את כל מה שקורה עליה. מערכת הגברה עצומה הרעימה בשירה של אנשי הדת והמקהלה, כאשר המקהלה, שמורכבת מחברים מתחלפים מקהל הכנסייה, עמדה ביציעה מיוחד מאחורי הבמה.

את הטקס מתחילים בשיא ולאט לאט מגבירים. עם המזמור הראשון הקהל – אלפי נשים וגברים כאמור – כבר היה על רגליו, ידי האנשים מונפות באויר והם שואג מנגינה חיננית ורפטטיבית בזכותו של ישו ו/או אלוהים. מיד אחרי זה מזמור נוסף, ואז כמה מילים ממנהיג הכנסייה, Pastor Jim Cymbala. אחרי זה עוד כמה שירים, הפעם בפורמט של מופע: כמה מבין חברי הכנסייה מזמרים והמקהלה מלווה אותם. בין הלהיטים האלמותיים ששמענו: Gotta Get to Jesus, How Truly Glorious is He, Your Grace is Enough for Me, Pass Me Not Oh Gentle Savior.

אחרי כמה שירים מתחילים עם ההטבלות. על מסכי הענק מצולמים בשידור ישיר אנשים מהסביבה שהחליטו To accept Jesus into their life. לפני ההטבלה הפסטור עובר על סיפור חייהם עד כה, וזה תמיד אותו סיפור עם אותן תחנות: חיים ללא משמעות, משבר, אבדן, חיפוש ואז, באופן פלאי, שומעים על ישו ועל הכנסייה. מגיעים לתפילה ופתאום שערי שמיים נפתחים, חסדו של האל עוטף וכל חלקי התשבץ נופלים למקומם המדוייק. גם כל חטאי העבר נמחלים והמאמינים החדשים מוכנים לפתוח דף חדש ב-bible הגדול של חייהם. הסיפור משמש בד בבד כנראטיב מיתי של ישועה וכוידוי אחרון של הנטבל לפני חייו החדשים.

אחרי כן מוזמנים כל החולים לקבל רפואה מחברי הקהילה: מי שמגיע אל הבמה זוכה לחיבוק שאמור לברך אותו/ה. השלב הבא הוא העברת דליי פלסטיק בקהל ואיסוף תרומות, תוך הדגשה שכל מה שנותנים נרשם בשמיים ויחזור אלינו שבעת מונים.

את הדרשה של הפסטור כבר הפסדנו כי הילד התעורר והתחיל לבכות, והיינו צריכים לצאת, אבל אסכם את שראו עיני עד אז בכמה הערות קצרות. ראשית, המקצוענות. האירוע תפור מא' עד ת' בצורה מופתית. מהסדרנים המחוייטים (ובעלי אוזניות השב"כ) שמקבלים אותך בכניסה, דרך הניקיון המבהיק של האולם, הציוד הטכני שמופעל, השירה, המוזיקה (עם להקה חיה בצד הבמה) וכמובן המבנה עצמו שמרשים בצורה בלתי רגילה. למעשה, גם כשהילד בכה היינו יכולים לרדת לחדרי ילדים/משחקים/חיתול/הנקה מהודרים ומאובזרים ולצפות שם בהמשך על גבי מסכים שטוחים תוך כדי טיפול בזאטוטים והחלפת חיתולים.

שנית, הפרוטסטנטיות של העניין. שימו לב, לא היה מדובר במיסה. הפסטור כמובן אינו חוליה בשושלת קדושה אלא אחד מאיתנו. המקהלה גם היא מחברי הקהילה וכך גם כל מי שחיבק ובירך את הזקוקים לרפואה. את המבנה כולו מעטר צלב אחד בלבד, מעל הבמה. אין פסלים, אין תמונות של ישו או מריה. מצד שני, הדגש על החוויה, על השירה האקסטטית, הרגשנית, המשתפכת, על הוידוי הפומבי כל כך של המוטבלים.

ולבסוף – זה פשוט עובד. זה באמת מרגש ומקסים. כלומר, אין שום ספק למה האולם מלא עד אפס מקום ולמה אנשים מגיעים לכאן שבוע אחרי שבוע. אירוע שכזה, בו אתה שר את נשמתך ומוקף בקיטש ואהבה, ממלא אותך ומספק בצורה בלתי רגילה. ללא ספק, יודעים כאן את המלאכה.

1200933561_11

(התמונה מהאתר מפני שאסור היה לצלם)

התפרים הגסים של ההלכה – טבילת גיורות

הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי מסבירה בצורה ברורה שאין הכרח הלכתי לעדותם של דיינים גברים בטבילתה של הגיורת במקווה. הפרטים שהיא מביאה כל כך חד משמעיים עד שקשה שלא לתמוה, ולהתחיל לחשוד, מדוע המנהג בישראל התקבע כפי שהתקבע. אלה בדיוק הנקודות במסורת שניתנת לנו הזדמנות להבחין בתפרים הגסים שלא מצליחים להסתיר את המלאכותיות שבמלאכת פסיקת ההלכה, ולכן מגלים לנו את המניעים העמוקים שהביאו לכך שמנהג מסויים התעצב כך ולא אחרת. מרתק, ובמקרה הזה גם מטריד ממש. והעובדה שמדינת ישראל גם כופה את ההליך הזה על המתגיירות דרך מוסדותיה הרשמיים היא לא פחות משערוריה.

טבילה, חתונה, לוויה – שלושה ספרים חדשים ומעניינים

שלושה ספרים מעניינים יצאו לאחרונה הבוחנים טקסי חיים מרכזיים ביהדות, כל אחד מנקודת מבט אחרת.

הראשון, פרשת המים: טבילה כהזדמנות לצמיחה, להיטהרות ולריפוי (עורכות: אלונה ליסיצה, דליה מרקס, מיה ליבוביץ', תמר דבדבני; הקיבוץ המאוחד) עוסק במצוות הטבילה במקווה במים מנקודת מבט א-הלכתית, וניתן לומר גם רוחנית, תרפויטית וכזו המקדמת wellness. הספר אוצר בתוכו שלל מאמרים הצעות לטקסי טבילה שונים, המבטאים זוויות שונות שלו. הגישה שבלב הספר הולכת ונפוצה היום, ושותפות בה גם נשים אורתודוקסיות. מחברות הספר אינן אורתודוקסיות, אולם הן מאמצות את המקווה כמקור של טהרה, בכל מני מובנים שונים ומעניינים של המילה.

בספר הרי אתה מחודש לי: מגדר, דת ויחסי כוח בטקס הנישואין היהודי (עירית קורן, מאגנס) בוחנת המחברת את החידושים שעורכים (ובעיקר עורכות) שומרי/ות מצוות בטקסי הנישואין שלהם/ן. הספר מתבסס על ראיונות עם נשים שניסו, כדברי המחברת, "לגשר בין שתי מערכות אידיאולוגיות בטקס הנישואין", כלומר בין היהדות ההלכתית לפמיניזם. מסתבר שכאלה יש לא מעט, והן מתרבות. קורן מאפיינת אותן:

גילן נע מאמצע שנות העשרים ועד אמצע שנות השלושים; רובן שירתו בצבא ומיעוטן בשירות לאומי; לכולן השכלה גבוהה, תואר שני או שלישי [… וכן] רכשו גם השכלה דתית ותורנית רחבה

קורן מתארת את מאבקם לשנות את המעמד כך שיהיה יותר שוויוני, את הצלחותיהן ותסכוליהן ממה שאינן יכולות לעשות במסגרת ההלכה האורתודוקסית או במסגרת מה שמתירה להם החברה שסביבן.

בספר נידוי, מוות ואבלות (יאיר אלדן, רסלינג) חוקר המבר את הקשר בין הנידוי והחרם למוות ואבלות, המופיע בדברי חז"ל. הקישור בין אלה הוא בצורת התאבלותו של המנודה על מותו החברתי (המנודה "מאבד את הפנים החברתיות שלו"). מצד שני אלדן מנסה להראות ש"מנהגי האבלות שנוהג האבל הם אמצעי להשתיק את טענותיו כלפי האל ואת כעסו כלפי הקהילה וכלפי עצמו".