הלכות משפחה וזוגיות – ספרם החדש של הרבנים סתיו

ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.

יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)

זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:

ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?

א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.

ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?

א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.

ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?

א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.

ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?

א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.

ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?

א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.

ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?

א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.

בתי הדין הרבניים: עוול, טירוף וההכרח במסלול נישואים אזרחי

אני חושב שאי אפשר לקרוא את ספרה של רבקה לוביץ על תלאותיה מול בית הדין הרבני ועדיין לתמוך בחיבור הזה בין דת למדינה. סיפור ועוד סיפור, ועוד סיפור ועוד סיפור, על נשים, רובן קשות יום, שנאלצות להתחנן לאדם שהתחתנו איתו שייתן להן בטובו את חירותן. הן רק רוצות להתגרש, ואילו הוא נמצא בעמדת כוח מול מי שפעם אהב אבל כעת קרוב לוודאי הוא שונא. ולמה שלא יינצל את עמדתו ויתעלל באישתו? זה רובד ראשון.

 

רובד שני הוא בית הדין. דיינים שלא מחפשים צדק, לא מבקשים להקל, לא מתייחסים כלל לרצונה של האישה. דאגתם היחידה היא להלכה. ומכיוון שההלכה מפלה את האישה באופן חריף, הם מסייעים לבעלה לאמלל אותה. אפילו כשיש להם כלים הלכתיים הם לרוב לא משתמשים בהם מפחד לקחת אחריות ולנסות נטיב חדש. הנשים תמיד סובלות.

 

הנה שלוש דוגמאות קטנות מהספר:

 

• אשה צעירה ממשפחה עניה, התחתנה עם גבר בעיקר כדי לברוח מהבית. מהר מאוד התברר שזה לא הולך. הם נפרדו, והיא חיה עם בן זוג חדש, שרוצה להתחתן איתה. בעלה לא מוכן לתת לה גט, אלא תמורת כסף. הדיינים מגבים אותו. כשהיא כבר מוכנה לשלם הם שומעים באופן מקרי שיש לה בן זוג חדש. שואלים אותה אם שכבה איתו. היא מגמגמת שכן. הם פוסקים שהיא "אסורה לבעלה ולבועלה" – כלומר פסולת חיתון לשניהם. בן הזוג החדש שומע שהם לא יכולים להתחתן וזורק אותה. היא נשארת בלי כלום. האם גבר יהיה פסול להתחתן עם בת זוג ששכב איתה כשהוא נשוי לאחרת? ודאי שלא. אין "אסור לאשתו ולבת זוגו".

 

• בעלה של אישה מסויימת בגד בה עם אחרת, תקף אותה באלימות, הכה אותה ואנס אותה. הדיינים, שאמונים על ההלכה, לא מסוגלים לפסוק שכל זה הוא סיבה לגיטימית לגט. כי ההלכה לא חושבת כך. תקיפה או אונס אינן עילות לגירושין מגבר. האישה המוכה והנאנסת צריכה למצוא עילה אחרת על מנת שבית הדין ידרוש מבעלה לתת לה גט. ושוב: המצב שונה לגבי גבר שאשתו בגדה בו. כאן זו עילה ברורה לגירושין ולדיינים אין בעיה לגרש אותם מיד.

 

• אישה בת למעלה משבעים מעוניינת להינשא בשלישית. שני בעליה הקודמים נפטרו. אבל אישה שהתאלמנה פעמיים (לפעמים, שלוש) מוגדרת הלכתית כ"אישה קטלנית", ויש כביכול סכנה לגברים שמתחתנים איתה. בית הדין שוקל האם לאפשר לה להתחתן. לבסוף בית הדין מסכים לתת לה להתחתן במדינת ישראל, וזאת משום שבעלה הראשון נפטר בחו"ל, ואילו מאז עברה לחיות בארץ, כך שאולי "המזל שלה השתנה", והיא כבר לא קטלנית. ושוב: אין דבר כזה "בעל קטלני", רק "אישה קטלנית". גבר יכול להתאלמן עשרים פעם ולא תהיה שום בעיה הלכתית שיתחתן שוב.

איך ייתכן שכולנו נתונים לחסדיה של המערכת המעוותת הזאת? כמובן שזכותו של כל אחד להאמין במה שירצה, כולל בזבל האלילי על "אישה קטלנית", אבל למה לכפות את הטירוף הזה על כלל אזרחי ישראל? יש הכרח ברור לפתוח מסלול של נישואים אזרחיים במדינה. עד אז, יש חובה ברורה להיזהר ולא להתחתן בשום אופן ברבנות הראשית, פן נגיע חלילה לבתי הדין הרבניים. המצב הנוכחי, בכל מקרה, לא יכול להימשך.

שבירת מונופול הכשרות של הרבנות – צעד נוסף בדרך לחופש דת

לבד מביטול החוק לאפלייה בגיוס, שם הדרך לתיקון עוד ארוכה, בג"צ הכריע אתמול באופן משמעותי במחלוקת בשדה הכשרות. מערך הכשרות של הרבנות, זאת יודע כל מי שקרא שתי דו"חות של מבקרי מדינה שונים עליו, מכיר את המצב בשטח ו/או דיבר עם רבנים המעורים בעניין, במצב תת-רמה על גבול הגסיסה. שחיתות, עצלות, גסות רוח, ניצול, חילול השם – כל מה שלמדנו לצפות מהרבנות הראשית לישראל.

 

בשנים האחרונות קמה אלטרנטיבה לכשרות של הרבנות. השגחה פרטית, בהנהגת הרב אהרון ליבוביץ', משגיחה על כשרותם של עשרות בתי עסק, ומתרחבת כל הזמן. אין כמו הצטרפותו של הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעזב את משרתו במערך של הרבנות הראשית, אל המיזם הזה, כדי להבהיר תחת איזו כשרות כדאי לאכול.

 

הפסיקה בבג"ץ אתמול בעצם אישררה את המצב שיצרה 'השגחה פרטית': אם אין לך תעודה מהרבנות אסור לתלות שלט שהמקום "כשר" (המילה הזאת היא סימן רשום של הרבנות הראשית לישראל), אבל מותר לתלות שלט שמבהיר שהכשרת את המקום. לשון פסק הדין: "אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים שעליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר" – כן, מדהים, מותר לכתוב את האמת של שלט!

 

העתירה לבג"ץ הוגשה על ידי עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג מהמרכז הרפורמי לדת ומדינה, והיא מהווה ניצחון גדול. היא מחזיקה בקרבה יותר ממה שנראה. בג"צ כאן איפשר את שבירת המונופול של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. הוא אישרר את המצב בשטח שיצרה 'השגחה פרטית', ופתח את הדלת לעוד ארגוני כשרות בסגנונות שונים. מה שהיה פעם רק פריבילגיה של זרמים חרדיים, תוך העלמת עין של הרבנות, יוכל עכשיו להיות נחלת כל הציבור. כפי שכותב הבוקר ד"ר שוקי פרידמן ב'הארץ', הפסיקה הופכת את הרבנות הראשית לגוף עוד פחות רלוונטי ממה שהיתה, ומצעידה אותנו עוד צעד בדרך לחופש דת במדינה.

 

השלב הבא: שבירת המונופול של הרבנות על נישואים, וכמו בכשרות, גם כאן יש כבר ארגונים – הויה, טקסים, משפחה חדשה – שמקימים את התשתית בשטח. יום יבוא.

המשך טירוף המערכות במאבק נגד סרבני גט

כדאי להתעכב על הצעת החוק שעברה אתמול, של חה"כ שולי מועלם רפאלי, שנועדה להקשיח את הסנקציות כלפי סרבני גט.

 

החוק הקיים – ויש להבין כאן את הרקע – כבר מאפשר לבית הדין להוציא צו מעצר לגבר כזה, דבר שלדעתי כשלעצמו מופרך ומסוכן: המדינה בעצם נותנת כוח לבית דין דתי לאסור אדם, וזאת אך ורק מפני שסירב לקיים דין הלכתי כלשהו. צריך להבין שעל פי ההלכה מותר בהחלט לגבר לסרב לגרש את אשתו, אבל גם אם היה אסור, איזה מקום יש למדינה דמוקרטית לאלץ אדם לקיים מצווה מסויימת? אין זאת אלא שבמקום לפתור את העניין בצורה הלכתית, משתמשת הרבנות, ומשתמשים רבני ישראל, בכוחה של המדינה (המשטרה, בתי הכלא) כדי לסייע להם בחדלונם. "פתרון" קל ועלוב, שמעיד יותר מכל על המבוכה שהרבנות נמצאת בה אל מול התופעה.

 

החוק החדש מגדיל לעשות. על פיו בתי הדין הרבניים יהיו יכולים להחליט שמהגבר הנאסר תימנע השתתפות במסגרת לימודית כלשהי בכלא, כולל לימודי קודש, שישלל ממנו מזון בכשרות מהדרין (לבד ממצרכים בסיסיים), שתישלל ממנו זכאות לשהייה באגף התורני, וכן שישללו ממנו חומרי קריאה וכתיבה (למעט ספר תפילה).

 

כלומר בשם המאבק (המוצדק) כנגד סרבני גט המדינה כעת לא רק תשלול מאדם את חירותו, היא גם תפגע בחופש הדת שלו, כאשר תמנע ממנו ללמוד תורה או להימצא בקהילה שומרת מצוות (והרב שמעון יעקבי, מנהל בתי הדין הרבניים, אמר כי מצידו "אפשר היה לתת לביה"ד למנוע גם סידור תפילה"!). הגענו למצב שבו העוול שמגולם בנישואים כדת משה וישראל פוגע לא רק בחירותן של נשים, ולא רק בזכויות האזרח של גברים, אלא גם בחופש הדת של האחרונים – ודווקא זאת בעידוד רבני ישראל! טירוף מערכות מופרך ומזיק, וכל זה מפני שבמקום להתמודד עם האתגר ההלכתי מגלגלים את העניין אל המשטרה ובתי הכלא.

 

אין לי שום סימפתיה כמובן לסרבני גט, מהנלוזים, העלובים והפתטיים שבגברים. אלא שאי אפשר לעצום עיניים בכוונה ולהתעלם מההקשר. מי שמאפשר את ההתנכלות הזאת בנשים הוא גם מי שיש לו סמכות לפתח את ההלכה, מי נותן להלכה להמשיך לאפשר לגברים לכלוא נשים בנישואים שהן לא מעוניינות בהם. לא העכבר גנב, החור גנב. הבעיה כאן היא הלכתית, והיא זקוקה לפתרון הלכתי. לא משטרתי. בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות.

 

במקום להתמודד הלכתית עם המצב העגום הזה, משתמשים באלימות מטעם המדינה, ולבסוף גם פוגעים בחופש הדת. זהו ערבוב מזיק ורע של דת ומדינה, שמגלם הסרת אחריות של רבני ישראל מעצמם.

הרב הראשי ומאבקו בגט לעגונה

בעלה של אישה מצפת הפך לצמח, מה שהפך אותה לעגונה למשך שבע שנים תמימות. הוא לא יכול לתת לה גט, והיא לא יכולה להמשיך בחייה. לפני כשלוש שנים פסק הרב אוריאל לביא בתפקידו כאב בית דין שהאישה מותרת בעזרת פלפול הלכתי כלשהו. אלא שרבנים חרדים שונים לא הסכימו לאופן שבו ניתן הגט, ומאז מנסים בכל דרך לערער עליו ועל מעמדו של הרב לביא.

 

לאחרונה, כמעט שלוש שנים אחרי הפסיקה של בית הדין, הגיע אדם שכלל אינו קשור לתיק וביקש לערער על הגט ולהפוך את האישה שוב לעגונה. והנה, הרב הראשי יצחק יוסף החליט לכנס את חברי בית הדין הגדול כדי לבטל את הגט שניתן לאישה. כלומר אישה שכבר גרושה שלוש שנים, וייתכן שבמערכת יחסים עם אדם אחר, הולכת למצוא את עצמה נואפת, ואולי בהריון עם ממזר, וכל זה מפני פלוני אלמוני ערער על פסק דין של בית דין רבני והרב הראשי היה מספיק חסר רגישות ובינה כדי לקבל את העתירה.

 

כפי שכותב על כך יהודה יפרח: "ביטול הגט מצפת משמעו שכל שמנדריק עם עורך דין יוכל להגיש ערעור על תיקים שלא מוצאים חן בעיניו 'בשם עם ישראל'. אף גט לא יהיה חלוט באמת, ואף אישה בעולם לא תוכל להסתמך על החלטות של בתי הדין. אם יש דרך לרסק סופית את אמון הציבור במערכת, זוהי הדרך."

 

האמון כבר מרוסק, אבל צריך להבין שלסיפור הזה יש השלכות עצומות על כל מי שטעה והתחתן דרך הרבנות הראשית לישראל. פסקי בתי הדין הופכים להצעות, וענייני כל זוג מוכרעים על ידי העמדה האישית של הרב הראשי – גם אחרי שכבר נפסק הדין בעניינם!

 

לנוכח המצב הזה הגישה בתיה כהנא דרור עתירה לבג"צ על מנת למנוע את העוול הזה. ביום רביעי, י"ג שבט, ה-11 לינואר, תתקיים הפגנה בשעה 10:30 בכיכר אגרנט מול משרד החוץ (סמוך לבית המשפט העליון) בירושלים.

ירידה דרסטית במספר המתחתנים בישראל

לפני כמה ימים פרסמה התנועה לחופש המידע באתרה מידע שקיבלה מרשות האוכלוסין וההגירה. על פי המידע הזה מספר האנשים שמתחתנים בישראל נמצא מאז 2013 בירידה דרסטית. אלו כלל הפרטים (לא הזוגות) שמתחתנים בישראל, מכל הדתות, וקשה כמובן להעריך מה גרם לירידה, או, אם לדבר על מה שיכול לעניין יהודים, עד כמה הדחייה מהרבנות הראשית ועלייתן של אופציות אלטרנטיביות לנישואין, בהם לא נרשמים במדינה, מהווים גורם שיכול להסביר את העניין.

יש כאן ירידה של כ-15 אלף איש, בלי להחשיב עלייה שהיתה אמורה להתרחש בגידול באוכלוסייה. 15 אלף איש הם 7500 זוגות. מתוכם כ-80% יהודים, על פי שיעורם באוכלוסייה, כלומר 6000 זוגות. במאמר שכתבתי לאחרונה הבאתי נתונים על כ-3450 חופות אלטרנטיביות בשנתיים האחרונות, אם כי חלקן רשומות (התנועה הרפורמית רושמת). מצד שני, יש חופות שאני לא יודע עליהן, מפני שהן נעשות באופן פרטי או עם סלבים. מצד שלישי, כמה כאלה כבר יש? אשמח להשערות לגבי התופעה.

[ואגב, ראו כמה דתות יש בארצנו הקטנטונת (חסריםפ שומרונים, שנקטעו בקובץ): ]

מיעוט מקרב החילונים מעוניין להתחתן ברבנות

שמתי ידיי על הדו"ח המלא שהוכן עבור עמותת חדו"ש לקראת ראש השנה על ידי מכון סמית (הסוקרים רפי סמית ואולגה פניאל) ושפורסם ב-ynet, ואני מתכוון לשתף כאן שני פוסטים על העניין עם כמה נתונים מעניינים.

 

הראשון הוא על העדפותיהם של החילונים מבחינת נישואין. נהוג לומר שהחילונים במדינת ישראל, שמהווים סביב 50% מהאוכלוסיה היהודית, הם "חילונים אורתודוקסים", דהיינו הם אולי לא הולכים לבית כנסת, אבל בית הכנסת שהם לא הולכים אליו הוא אורתודוקסי.

 

אני חושב שזה היה המצב עד לפני כשלושים שנה, אבל איננו עוד המצב. אם לפני שלושים שנה היו רוב החילונים מתחתנים ברבנות בלי לחשוב פעמיים, כיום, לאחר תהליכים חברתיים שונים ומשמעותיים, המצב שונה. כפי שאפשר לראות מהגרף להלן מיעוט מהחילונים היו בוחרים להתחתן בצורה אורתודוקסים אם היתה להם ברירה. כמעט שיעור שווה של חילונים היה מתחתן רפורמית או קונסרבטיבית (21% מול 22%), ואילו רוב החילונים היו מעדיפים חתונה אזרחית.

 

אלו נתונים שחשוב להפנים: רוב מוחלט של החילונים אינו מעוניין להתחתן ברבנות, ולמעשה נכפה לעשות כן על ידי המדינה (אם הוא מעוניין להירשם כנשוי). מנגד, חילונים שמעוניינים בחתונה רפורמית או קונסרבטיבית אינם יכולים להתחתן כאמונתם במדינתם, כמו כן חילונים שפשוט לא מעוניינים בכל טקס דתי שהוא. ועוד לא דיברנו על חתונות חד-מיניות.

מיזם מוצהר לחתונה אורתודוקסית מחוץ לרבנות

התרגלנו מזמן להגזמות פרועות בניסוחי כותרות, אבל הכותרת של הכתבה הזאת די לעניין. יפעת ארליך מביאה כאן סיפור גדול, על מיזם חדש המשותף לעו"ד בתיה כהנא דרור ולרב אברהם דב לוין. המטרה: לאפשר למי שרוצים בכך חתונה הלכתית – וגירושין הלכתיים(!) – מחוץ לרבנות.

 

כהנא-דרור, מהפעילות הנחושות והאמיצות ביותר בתחום הפמיניזם הדתי והמאבק בסרבנות גט ועגינות, והרב לוין, אב בית הדין הרבני החרדי הפרטי 'ירושלים', מאפשרים לכל שני יהודים שרוצים בכך להתחתן כדת משה וישראל ולא להירשם ברבנות. הסידור כולל הסכם קדם נישואין + הסכם לתנאי קידושין להגנה על הצדדים (בעיקר הכלה כמובן), והחופה עצמה מאפשרת גם ברכות מצד נשים ונתינת טבעת מצד הכלה לחתן. כלומר מדובר בחופה פמיניסטית למדי, שהרבנות הראשית לא תאפשר, אבל שעדיין נחשבת כדמו"י (כמובן, תלוי את מי שואלים).

 

למעשה, הרב לוין טוען בכלל שהרבנות היא "מקום שלא כשר להתחתן בו. הם כפופים שם לכל מני לחצים. היום הרבנות מחתנת יהודים וגויים. את מי שהממשלה אומרת להם לחתן הם מחתנים". ואולי הרב לוין גם יודע על מה שהוא מדבר. בעבר הוא היה ראש מחלקת הנישואים ברבנות הראשית ירושלים.

 

החתונות האלה הן בישראל בניגוד לחוק, ועונשן עד שנתיים מאסר לזוג ולעורך החופה. כמובן שהחוק המטורלל הזה לעולם לא יאכף, אבל הכנסתו לספר החוקים לפני כשנתיים מדגימה עד כמה הרבנות הראשית חוששת בדיוק מהמצב הנ"ל. למעשה, היא בפאניקה מוחלטת. ברור לה שרבים מחכים לאלטרנטיבה שתאפשר נישואים הלכתיים מחד, פמיניסטים מאידך, ומעל לכל בלי מגע ידה של הרבנות.

 

עכשיו, חתונות כאלה גם אני וחברי וחברותי עורכים ועורכות במסגרת ארגון הויה – טקס ישראלי, אבל אין לי כל חשש מתחרות. להפך, ברור לי שיש הרבה יותר זוגות שמעוניינים בכך מאשר כל העוסקים במלאכת הקודש הזו יכולים לספק, וגם ברור שחלק מהזוגות ירגישו יותר בנוח עם רב אורתודוקסי תחת החופה, ויש כמובן לאפשר להם זאת.

 

לכן מה שמהפכני כאן הוא שלראשונה יש כאן בית דין אורתודוקסי שיוצא במוצהר ומציב אלטרנטיבה למונופול הארכאי של הרבנות הראשית לישראל. אחרי שמיזם גיור כהלכה כבר מציע גיור מחוץ לרבנות, ברור שהרבנות הולכת ומאבדת את יכולתה לכפות על הציבור את דרכה (ואת הלגיטימציה הציבורית לעשות כן כבר איבדה מזמן). בשעה טובה וישר כוח.

רבנים מחתנים יהודים עם לא-יהודים-על-פי-ההלכה תמורת אלפי שקלים

יש שחיתות לא נורמלית ברבנות הראשית? ספרו לי עוד על כך שהשמש זורחת במזרח. גם זה שלא ממש אכפת לחלקם מההלכה לא מפתיע. מדובר בממסד ציני, מסואב ודל בערך דתי.

אבל הצד העצוב בסיפור הזה הוא הזוגות. מדובר באזרחי ישראל, בדיוק כמוני וכמוכם, שאינם יכולים להתחתן במדינתם. פשוט כי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לא מאפשרת חתונה של יהודי/ה עם לא-יהודי/ה. החוק לא מתיר את זה.

ואולי עוד יותר עצוב הוא רצונם של אותם זוגות בכל זאת בחתונה ברבנות. דווקא הזוגות הדחויים הם שרוצים חתונה שתיראה "רגילה", כלומר עם רב חרדי שעבורו הזוגיות שלהם חסרת משמעות, אם לא גרוע מזה. אז הם מוכנים לשלם אלפי שקלים בשביל שהוא יעשה כאילו.

בושה למדינה, פגם בדמוקרטיה שלנו וחילול השם מכל כך הרבה כיוונים בסיפור אחד קטן.

עודד גז והניסיון לתקן הלכה בעזרת משטרה

הזרוע הארוכה של מדינת ישראל הגיעה עד בלגיה, שם היא שמה ידה על סרבן הגט הבינלאומי, הבעל העקשן הידוע לשמצה, שומר המצוות וזכות הסירוב הנמלט עודד גז. הדמוקרטיה היחידה במזה"ת מבקשת מדמוקרטיות אחרות בעולם להסגיר לידיה את מר גז כדי שהיא תוכל להביאו בפני בית דין רבני על מנת שזה יפסוק לו את עונשו. העוון: הוא לא מוכן להשתתף בטקס דתי מסויים, ועל כן לא מאפשר לאשתו להשתתף בטקס דתי מסויים. הזעיקו את אינטרפול.

נכון, אשתו של גז מסכנה מאוד וצריך למצוא פתרון למצוקתה. אבל הפתרון הזה לא יכול להיות דרך שלילת חירותו (או רישיון הנהיגה, גם את זה מסתבר עושים) של בעלה (גם לא של אביו – התחרפנות מוחלטת). הרעיון שרבנים משתמשים בכוחה של המדינה על מנת לפתור בעיה הלכתית הוא מעוות לחלוטין. לא מכניסים אנשים לכלא בגלל שהם לא מוכנים לבצע מעשה דתי כלשהו.

שימו לב: הבעיה *איננה* שמר גז מסרב לתת גט לאשתו. זאת לא הבעיה. הבעיה היא שההלכה *מאפשרת* לו לסרב לתת גט ולכפות על אשתו להישאר נשואה לו. זאת הבעיה. ולבעיה הזאת צריך למצוא פתרון הלכתי. לא משטרתי. יישבו רבנים גדולים וימצאו את הדרך ההלכתית להתיר את האישה. ריבונו של עולם, זה הרי תפקידם. אל יגלגלו את הבעיה לפתחה של המדינה, ואל ישתמשו בשירותי השיטור והאכיפה של המדינה כדי להתמודד עם בעיה שהם לא מסוגלים – או יותר נכון, מפחדים – לפתור.

הנה עיקרון הבסיס שעליו יש לבנות: בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות. שוב: בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות. פשוט, לא? והזיווג בין הרבנות למשטרה הוא בזיון הן למדינת ישראל והן למסורת ישראל.