חרד"ל

קל להבין איך המוח של הרב טאו פועל

תשמחו לדעת שהרב צבי טאו הוציא קונטרס חדש של דבריו הקדושים. בטקסט האמוני-תורני-השקפתי הוא יוצא נגד – חכו לזה – ההומוסקסואליות ועוטף את הכל בהתקפה על – התכוננו לשוק חייכם – "התרבות הפוסט-מודרנית", מילת הקסם שבלעדיה כנראה אי אפשר לכתוב מנשר רבני שמרני בזמן הזה. מסתורין גדול: הוא האם קיימת חשיבה אורתודוקסית בזמן הזה ללא הומואים ופוסטמודרניזם?

Capture

נראה שלא. אז שוב ילמד אותו כבוד תורתו שהעולם המערבי שוקע ושאל לנו לחקות את דרכי הגויים ("הצורה הלאומית החילונית הולכת ונחלשת, הולכת ומתנוונת, והרעיונות והתרבות מושפעים מהתרבות הכללית, מאמריקה ואירופה הגוססת"). ושוב הלהט"ב איכשהו מגלמים את יצר הרע הבינלאומי ולסמל של כל עוולה בעולם.
אממה? ייתכן שגם הרב טאו הרגיש שמערכות יחסים הומוסקסואליות כבר לא באמת מפחידות אף אחד, אפילו לא את צאן מרעיתו. לכן הוא ניסה להגביר את הווליום עד הסוף ולהפחיד בכל מחיר. על פי טאו
הם כבר הכשירו סטיות מין, ועכשיו הם עמלים על הכשרת עריות בתוך המשפחה – קשרים בין אמא ובן, אבא ובת או אח ואחות, וגם על משכב בהמה כבר מותר לדבר
עכשיו אני לא יודע באילו מעגלי פרינג' רדיקלים מסתובב הרב ו/או מה מאכילים אותו עוזריו, אבל אין שום מגמה ושום תופעה, לא "פוסטמודרנית" ולא אחרת, שבמסגרתה מדברים על גילוי עריות או משכב בהמה כמשהו שיש להכשיר. יתרה מכך, העובדה שהוא מאמין שזה נכון מסגירה לא רק ריחוף בהיכלות העליונים אלא חוסר הבנה מוחלט ברוח הזמן ובהגיון הפנימי שמנחה את הפרוגרסיבים העכשוויים.
.
שהרי ההגיון המוסרי הנוכחי קשור באופן מהותי לאוטונומיה של הפרט ולמימושו העצמי, ושני אלה דורשים רפלקסיה ויכולת בחירה. שני גברים שהופכים לבני זוג מקבלים את ברכתנו מפני שברור לנו – ורק אם ברור לנו – ששניהם מעוניינים בכך מתוך בחירה חופשית ורצון אמיתי. מי שזועק בזמן הזה על כל רמז להטרדה ולכפייה מינית בתנועת #metoo לא יעלה על דעתו להכשיר יחסי מין בין מבוגר לילד, גם לא בין אדם לבעל חיים.
.
טאו מפגין כאן חוסר הבנה בסיסי, ושמא יכולת מוגבלת בכלל לתפוס עמדה מוסרית ששונה משלו. הוא מורגל שהמוסר נגזר בהתאם לציוויים קבועים (עבורו: חוק אלוהי) וללא קשר למצבו הסובייקטיבי של האדם. דף ההוראות שלו במקרה דנן הוא ויקרא י"ח, שם מנויים כל האיסורים האלה ברשימה אחת. אפשר להבין בקלות איך המוח של הרב פועל: הוא פשוט מניח שאם החילוניות המנוונת הכשירה פרט אחד מהרשימה ודאי ימשיכו לפי הסדר ויכשירו אחרים. הוא לא מסוגל לצאת מתפיסת העולם שלו ובוודאי שלא יכול להבין תפיסה מוסרית אחרת.
.
וחוסר ההבנה המוסרי ממשיך לחוסר הבנה חברתי. טאו לא מסוגל להבין את החברה המערבית בזמן הזה ואת קבלתה את ההומוסקסואליות, אבל במקום לנסות הוא ממציא תיאוריה שתסביר לו למה כולם, מבחינתו, השתגעו:
יש כאן ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית. ניסיון זה נעשה על ידי אנשים בעלי 'צווארון לבן', שנמצאים מאחורי הקלעים.
כנראה שאי אפשר בלי איזו תיאוריית קונספירציה מפגרת. וזה המנהיג הרוחני של החרד"ל בעת הזאת.

החרד"ל מושך בחוטי החרדים, ומעט על ההבדלים התיאולוגיים ביניהם

Captureכתבתי כמה פעמים בעבר שמאבקי השבת והכותל שהחרדים מנהלים בנחישות מקורם למעשה בדירבון ומימון של ציונות דתית חרד"לית. בגיליון שישי של 'מקור ראשון', בראיון לצביקה קליין מודה יעקב גרודקה, עורך האתר 'בחדרי חרדים', בדבר במפורש. החרד"ל הוא המושך בחוטים.

זה חשוב קודם כל כדי להבין מול מי אנחנו באמת נאבקים. מי שמעוניין לשנות את המרחב הציבורי המדינה, להפוך את המדינה לחרדית יותר, מי שלא בוחל בכפייה דתית ומקדם הדרת נשים – הם בראש ובראשונה החרד"ל. סמוטריץ', אריאל, רבני הקו ודומיהם. לחרדים בעיקר אכפת מהקהילות שלהם. תנו להם לשמור על אנ"ש, על השאר הם מוכנים להתפשר.

וזה מביא אותי לאבחנה השניה, המעניינת יותר ברמה התיאולוגית, לא הפרגמטית. החרדים (בהכללה כמובן), עם כל אדיקותם, לא חיים מתוך תפיסת עולם שאין בה אפשרות לפשרה. להפך. הם מבינים היטב שהם מיעוט, שהם תלויים ברוב. אפשר לומר שמבחינה מסויימת, תוך סיוגים שונים, לתפיסתם הם עדיין בגלות, וממילא צריך לשאת ולתת עם הפריץ. גם התפיסה הדתית שלהם (שוב, הכללה) אינה טהרנית במובן האידיאולוגי. הם מבינים שהעולם אינו מושלם, שבע יפול צדיק וקם, החטא הוא חלק מהחיים, עושים מה שיכולים.

החרד"ל שונה משתי הבחינות הללו: ראשית, הם לא תופסים עצמם כמיעוט, אלא כרוב המובלע. איך אמר הרב סדן לדנה ויס? את תתפכחי ותצטרפי אלינו. העם, בין אם מבין זאת או לא, איתם. הם לא בגלות, אלא בימות המשיח. והפריץ זה הם. כלומר הם בעל הבית. וכל האמת אצלם. ממילא אין שום מקום למשא ומתן, ויש כל הצדקה לכפות את רצונם על הכלל. והתפיסה הדתית שלהם? גם היא חסרת נכונות לפשרה, טהרנית (פוריטנית, תרתי משמע). הם מכוונים לעולם מושלם, נקי מחטא. ממלכת כהנים וגוי קדוש – בעזרת השם מחר בבוקר. אין אצלם שם מקום לפשרה.

אני מקווה שברור מי מסוכן יותר לזכויות הפרט של כולנו, למעמד האישה, ולדמוקרטיה הישראלית בכלל.

אבי שגיא ודב שוורץ על המפנה של הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים

אפשר לומר בביטחון שפרופ' אבי שגיא ופרופ' דב שוורץ הם היום החוקרים הבכירים ביותר של הציונות הדתית. שניהם בניה בעצמם, ושניהם פרסמו ספרים לא מעטים על הגותה ועל ההיסטוריה שלה. ספרם האחרון, שיצא כעת, נוגע בתהליך שעבר על הציונות הדתית אחרי מלחמת ששת הימים.
 
הכותרת של הספר (הוצאת כרמל) מבהירה תהליך זה בברור. זאת לא תזה חדשה כמובן, אבל הספר מכנס אותה לכדי נראטיב אחיד, מוער ומאיר עיניים, שכולל פירוט היסטורי ותיאולוגי, ומגיש לקורא נראטיב ממוסמך הכולל בחינה אנליטית עשירה. שגיא ושוורץ גם מוספים מדי פעם זכרונות אישיים מחוויותיהם כחלק מהציבור העובר תמורות אלה.
 
על פי המחברים הציונות הדתית החזיקה לפני 67' יסוד משיחי לטנטי, שלא שימש באופן קונקרטי לצורך פירוש ההיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. תפיסה זו הנחתה את מנהיגי המפד"ל גם מיד בתום המלחמה: משה שפירא היה מוכן להחזיר את יהודה ושומרון, זלמן ארן היה מוכן לבינאום העיר העתיקה, והרב סולובייצ'יק, ממקום יושבו בבוסטון, קבע ש"התערבות רבנים בשאלה אילו שטחים מותר להחזיר לערבים ואילו אסור להחזיר נראית לי בלתי סבירה ביותר."
 
אלא שאחרי המלחמה הדברים התחילו להשתנות. הדור הצעיר בציונות הדתית עבר "טרנספורמציה דרמטית, שהציפה את השיח המשיחי". כעת הם תפסו את האל כפועל באופן ישיר בהיסטוריה הממשית של מדינת ישראל. הרב צבי יהודה עלה כמנהיג רוחני ואיתו הקוקיזם, שייחס להתנחלות ביו"ש משמעות גאולית. בהמשך נהיה עדים להשתלטות הדור הצעיר על המפד"ל (לאו דווקא אידיאולוגים רדיקלים, מבהירים המחברים, אלא מניין ובניין הבורגנות הציונית דתית דאז) להקמת גוש אמונים וליציאה להתנחלות בשטחים.
 
המעבר למשיחיות אימננטית השפיע על הציונות הדתית במישורים רבים. המחברים מצביעים על תפיסת ההיסטוריה המשתנה, שינוי יחס אל הגוף והמיניות, וגם שינוי היחס ללימוד גמרא, שנדחקה לטובת כתבים "היסטוריים" ו"אמוניים" כמקרא, ספרי קבלה וספרי הרבנים קוק.
 
אחד החלקים המעניינים בספר הוא תיאור צמיחת החרד"ל. על פי המחברים תחילתו של תת-מגזר זה בשנות השמונים, אחרי נסיגת ישראל מסיני. הטראומה של שבירת תוכנית הגאולה (גם אז הבטיחו 'היה לא תהיה') הביאה לחשבון נפש, שגרם לחלקים מהציבור להתכנס בתוך עצמם בשני אופנים: להגביר אדיקות הלכתית כצעד מונע לפינוי עתידי (מתוך מחשבה שהבעיה לפני כן היתה חוסר הקפדה מספק), ולהתנתק מהציבור הישראלי, ממנו התאכזבו. ניתן לטעון שאחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף כל אחת ממגמות אלה הקצינה עוד.
Capture

המשך…

רוב העם מעוניין ברחבה שוויונית בכותל ומקום מרכזי יותר לנשים בתפילה

כמעט בכל דיון על מתווה הכותל הטענות כנגד מתייחסות אל הנאבקים למען רחבה שוויונית ופלורליסטים כקבוצה קטנה, שולית, תמהונית, שצצה משום מקום וסתם מפריעה לרוב המסורתי. "קבוצה קטנה ושולית של כמה עשרות עסקנים בתנועה הרפורמית" קרא להם פעם חה"כ סמוטריץ'. היום במעריב מתגלה כי המציאות רחוקה מכך:
 
על פי הסקר לא פחות מ-55% מכלל הציבור היהודי תומכים בנשות הכותל. כמעט שני שליש בקרב הדתיים(!) ושליש בקרב החרדים(!) תומכים ברחבה שוויונית בכותל. 53% מהציבור כולו תומכים בעליית נשים לקרוא בתורה, 67% סבורים שאין בעיה שאישה תשיר תפילות.
 
הנתונים האלה כל כך מובהקים שהם מבהירים מיד מדוע כל כך חשוב לממסד האורתודוקסי לבטל את התופעה ולנסות לגמדה: ברור לכולם שברגע שתוקם רחבה שוויונית, עם כניסה נורמלית והכרה רשמית של המדינה, חילונים ומסורתיים רבים יגיעו אליה להתפלל יחד כל המשפחה. גם לאורתודוקסיה הפרוגרסיבית יותר יהיה מקום אלטרנטיבי. ברור לכולם שברגע שרוב הציבור לא רואה שום בעיה עם התייחסות שוויונית לנשים, גם בענייני דת.
 
וזה הדבר האחרון שהרבנות הראשית וארגוני החרד"ל מעוניינים בו, שתהיה לנו בחירה. שנוכל לוותר עליהם. שנשים תקבלנה מקום גדול יותר, אולי אפילו מקום שווה.
 
אז כן, קבוצה קטנה של עסקנים מפריעה לרוב. רק לא מי שסיפרו לכם.
Capture

על מאבקי השבת, מלכוד נתניהו, והובלת החרדים על ידי החרד"לים

מעט בשולי החדשות מתעצם שוב "המאבק על השבת" (שם קוד לקולות שמשמיעים חברי כנסת ועסקנים חרדים שאישית לא ממש אכפת להם שחילול שבת המוני שנמשך מאז קום המדינה ימשיך עוד קצת, אבל שנגררים אחרי כלי התקשורת החרדיים העצמאיים יחסית ומפעילים לחץ על ראש הממשלה בעניין). הפעם הסיפור מעניין מפני שהוא נוגע לא רק לעבודות הרכבת, אלא גם למשחקי כדורגל בשבת.
 
בעוד שבועיים יתקיים דיון בבג"ץ בעניין משחקי הכדורגל בשבת, ובימים הבאים אמורה המדינה להציג את עמדתה בפני בית המשפט. על פי החוק היבש, אין היתר למשחקים, אבל אנחנו יודעים שמשחקים כדורגל בשבת עוד מלפני קום המדינה. מי שעתר לבג"ץ (ב-2015) היא 'התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית', שדורשת לאכוף את חוקי העבודה על קבוצות הכדורגל. בפברואר השנה הגיש היועמ"ש מנדלבליט תשובה בשם המדינה וטען שיש להמשיך את המצב הנוכחי, שכן אוטוטו מתכנסת ועדת ההיתרים המורכבת מראש הממשלה, שר העבודה והשר לשירותי הדת היהודית-אורתודוקסית (במקרה שלנו דוד אזולאי מש"ס, שלא הגיע לישיבה מפני שסמכויותיו ממילא אצל רה"מ), שבסמכותה לתת את ההיתר. בג"ץ אישר כמובן להמתין לאישור רשמי של הועדה.
 
הועדה כונסה לפני שבוע, ורצתה מאוד לתת היתר כללי לכדורגל בשבת. נתניהו מבין היטב שרוב מוחלט של מצביעי ליכוד מעוניינים להמשיך ללכת למשחקי כדורגל בשבת, ולחילופין שהוא ייראה מאוד רע אם ייכנע לחרדים בעניין זה. אלא שאז נזעקו החרדים. מילא שמחללים שבת ללא היתר. אבל שהממשלה שכוללת אותם תיתן אישור רשמי לחילול שבת? כך, למשל, הרשל"צ יצחק יוסף אמר ש"הספרדים שלנו, אנשים לא כל כך דתיים, אולי אפילו מחללי שבת, אבל ברגע שיש כדורגל בשבת וזה יהיה היתר רסמי של ועדת השרים – אוי ואבוי […] זה הרבה יותר חמור שהדבר נעשה בהיתר" וכו'.
 
ללא אישור רשמי סביר מאוד שבג"ץ יאסור על כדורגל בשבת, בהתאם לחוק. נתניהו כאמור מאוד לא רוצה להגיע לכך. עיתון 'משפחה' החרדי מדווח היום על דיל שנתניהו מעוניין לגבש עם הח"כים החרדים: אישור כדורגל בשבת בתמורה לעצירת עבודות הרכבת בשבת. שוב: כרגיל לא היוחברי כנסת חרדים יוצאים למאבק במשחקי הכדורגל של החילונים, וגם "הספרדים שלנו", המסורתיים של הרב יצחק יוסף מעניינים אותם כציצית ישנה שזרוקה בפינת בית המדרש.
 
וזה החלק המעניין: מי שלוחץ על הח"כים והעסקנים חרדים ומניע אותם לפעולה הם החרד"לים – סמוטריץ', אורי אריאל, ותנועות כמו התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית. אלו מזינים את התקשורת החרדית בקריאות קרב על קדושת השבת, וזו נהנית להציב את מנהיגיה באור מגוחך. שימו לב שכך היה בדיוק גם בפרשת הכותל: הפשרה, שהח"כים החרדים הסכימו לה, התפוצצה רק אחרי התערבות 'מרכז ליב"ה' החרד"לי ומתי דן מעמותת 'עטרת כהנים' שלחצו על התקשורת החרדית, שלחצה על הח"כים וכו' וכו'. כעת מנסים לעשות את אותו תרגיל עם הכדורגל. לא מן הנמנע שגם תור המרכולים והפיצוציות יגיע.
 
ראו למשל את הצילום להלן מתוך 'משפחה' של היום, שמדגים הזנת תקשורת חרדית על ידי עמותה חרד"לית. החרד"ל, משמש כראש חץ שמניע את החרדים לפעולה, דרך התקשורת החרדית. תופעה מעניינת כשלעצמה, ומעניין גם שמ'הבית היהודי' עצמו כבר אין לאותם סרוגים שום ציפיה לפעולה נחושה למען השבת.
 
ודבר אחרון, עקרוני: מדינה מודרנית לא מסוגלת להתקיים ללא חילול שבת מאסיבי. ולא רק בעניינים שאפשר איכשהו להגדיר אותם כפיקוח נפש, כמו צבא, משטרה, חשמל ומים. גם מחשבי הבנקים, מערכות הסליקה של כרטיסי האשראי, הנמלים, נתב"ג, הרכבת, אסדות הגז, מפעלים שונים, וכיוצא באלה דרושים לפעולה רציפה, 7 ימים בשבוע.
 
ההלכה במצבה הנוכחי לא מסוגלת לתת תשובה, מפני שכאן, כמו בתחומים אחרים, היא תקועה בשטעטל ובתפיסה פרה-מודרנית. במקום להתמודד הלכתית עם מציאות של מדינה מודרנית, מדמיינים שניתן לאנוס את המציאות אל תוך גדרי ההלכה כפי שהיא. זאת הבעיה המהותית, כאן ובתחומים אחרים.
(ורק נזכיר שלפני כמה חודשים חרדים היו שותפים מלאים לחילול שבת המוני במירון, בהילולה בל"ג בעומר. כי כשרוצים מאוד, אפשר.)
Capture

הרב טאו מוריד פקודות על ציבור שלא מקשיב

במחקרים על הציבור הציוני-דתי מדובר רבות על הפער ההולך ומתרחב בין הרבנים לציבור. הציונות הדתית מתחילתה לא ראתה ברבנים מנהיגי ציבור ולא טיפחה תרבות של שאלות רב על כל עניין, קטן ואף גדול.
פרופ' דב שוורץ, למשל, כותב כיצד הסמכות הרבנית, שהיתה לה עדנה מסויימת בשנות השבעים עם עלייתו של גוש אמונים ומנהיגותו של הרב צבי יהודה קוק, נדחקה שוב לשוליים משלהי שנות השמונים, וכיום נמצאת בשפל חסר תקדים. אפילו ב"ענייני ארץ ישראל" הרבנים הם רק עוד קול, לא הקול המרכזי, ודאי לא הבלעדי. מספיק להיזכר בהוראות לסרב פקודה בפינוי של גוש קטיף (לא פחות מהרב אברהם שפירא קבע שיש לסרב פקודה) ובהיענות האפסית להן.
עכשיו מגיע הרב ישראל צבי טאו, ומכריז, ממקום מושבו המנותק בליבת הכור הסטרילית של ישיבת הר המור, שיש "לצאת לרחובות" ולהנהיג "מרד אזרחי" (כך ממש אמר) וסירוב פקודה המוני לשילוב נשים בצה"ל. הרשו לי להגיב בעדינות ולומר פחחח. הרי לפקוד על הנשים שלא להתגייס הם מנסים כבר שנים, וכבר שנים נכשלים. מספר המתגייסות הדתיות רק עולה. אז סירוב פקודה של הגברים? מרד אזרחי? אוי, באמת.
אבל צריך לשים לב: החרד"ל נמצאים כרגע בנקודת משבר. הם מבינים, או בקרוב מאוד יבינו, שאין להם את ההשפעה שהם חשבו שיש להם, שההמונים לא איתם כפי שהניחו, ושגם תלמידיהם לא נשמעים להם. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו. לכל הפחות אנחנו צפויים לעוד כמה התפרצויות כמו של הרב לוינשטיין, אבל זה כמובן לא ייגמר בכך.
(הצילום מתוך חשיפת דבריו של הרב טאו בכתבה של יאיר שרקי אתמול בחדשות 2)Capture

על רבנים אדוקים וניצול מיני

yeeeeזו פסקה ממאמרו של יהודה יפרח ב'מקור ראשון' משישי, שחציו הראשון מוקדש למקרה "הרב מהצפון" שכפי הנראה ניצל מינית עשרות(!) נשים. יפרח כותב יפה על הגישה הנכונה לפרשות האלה, דהיינו על החשיבות לא לנסות "לפתור" את הבעיה על ידי החרמת רבנים, מקובלים, מורים כריזמטים או כל מקור סמכות בכלל, כאילו ששווה לרדד את התרבות שלנו בתקווה (של שווא) שהרידוד יביא להרגעה.

אבל אני רוצה להתייחס דווקא למה שעולה מהפסקה הזו עצמה. יפרח מדווח שהישיבה המדוברת, זו של אותו הרב, הקפידה במיוחד בעבודת ה': תיקוני חצות, טבילות במקווה (לגברים), תפילין כל היום. וזה מזכיר לי שגם הרב ברלנד, שממש בדקות אלה עסוק בהמלטות ממשטרת הולנד לאחר שהתכוונו שם להסגירו לישראל, הקפיד מאוד על המצוות ובמיוחד על דיני טהרה ומיניות, וגם הוא חשוד בניצול מיני מתמשך של חסידותיו. אם רוצים אפשר להזכיר כאן גם את הרב מוטי אלון, שודאי הקפיד על מה שראוי להקפיד.

למעשה אני לא זוכר מקרה של ניצול מיני המוני בידי רב שנעשה על ידי רב "לייט", על ידי פוסק שידוע כמקל, או על ידי רב שגישתו לתורה ולחיים היא פשוטה ו"רגילה". לא שזה לא יכול לקרות (ברור שכן), אבל המציאות בה רב "מקפיד" אחרי רב "מקפיד", רב "מקובל" אחרי רב "מקובל" נחשפים בקלונם, ברשעותם, אינה מקרית. אמרו את זה לפני: באווירת השושו, הסודיות, ההקפדה האובססיבית, בניתוק מהחיים הפשוטים, בניתוק מהמוסר האנושי המקובל, בנשיאת חז"ל ועל כן המקובלים לדורותיהם ועל כן הרב עצמו על נס כאילו נסתרות דרכיהם ולא מחשבותיהם מחשבותינו ואין לפקפק אחרי דבריהם – יש באלה כדי להניח את הרקע המזמין מעשי עוולה שכאלה.

כל כך הרבה אנחנו שומעים נגד גישה מקלה, נגד "תנ"ך בגובה העיניים", נגד דיאלוג פתוח ועניו עם המציאות, נגד "לייטים" ו"נאו-רפורמים" ו"מחפפים", והנה שוב ושוב מתברר שלא מהם תיפתח הרעה. שוב ושוב מתברר שדווקא מתוך מעגלי המקפידים הגדולים ביותר יוצאות הזוועות הגדולות ביותר. ועוד כלל לא דיברנו על גזענות ואלימות. כמו יפרח, אני מסכים לחלוטין שאין זה אומר שצריך להחרים את הקבלה או את מנהגי ההקפדות. אבל אולי כדאי שמי שהמסורת חשובה לו ילמד לנהוג בזהירות דווקא עם אלה.

[כתב את זה לפני ג'קי לוי בטורו ב'ישראל היום']

דת ומדינה לקראת הממשלה הבאה

יאיר אטינגר במאמר על היישור לקראת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה שעובר על המפלגות הדתיות. פתאום כולן מבטיחות שהן נשמעות לרבנים, מחוייבות לאי-שינוי, נאמנות קודם כל למגזר. בעיקר מעניינת הטרנפורמציה של הבית היהודי, שדיבר בקדנציה האחרונה על "מהפכת שירותי הדת" ועכשיו מכחיש הכל ומבטיח לא לשנות דבר. במילים אחרות, מתנצל.

כמובן, בנט מרגיש את זליגת הקולות ממפלגתו אל 'יחד', ומנסה לקשור חוסם עורקים מאולתר. זה לא יעזור משתי סיבות: ראשית, יש מצביעים שעבורם להיות "הכי" הוא חלק ממהותם, והם יצביעו עבור המפלגה הקיצונית ביותר לא משנה מה. ודאי כשמתפרסמות מודעות עם עוד ועוד רבנים בכירים שתומכים ב'יחד', כולל דב ליאור וצבי טאו(!). שנית, זאת גם לא האמת, וכולם יודעים את זה. אי אפשר לצרף את ינון מגל ואז להישבע בספר התורה שאתה אולטרה-דוס. כפי שכתבתי כבר, בנט עצמו מגיע מהזרם הקונסרבטיבי, לא למד בישיבה, ופרק עול מצוות תקופה מסויימת. הוא לא מבין בהלכה ולא אכפת לו מהלכה. כולם יודעים את זה.

אבל הכתבה של אטינגר היא גם עוד תזכורת לכך שהסיכוי הממשי לצמצום הכפייה הדתית בישראל חלף עם חלוף הממשלה הנוכחית. הממשלה הבאה תהיה שמרנית יותר וכפיינית יותר. יש בזה גם טוב: מהלכים חייכניים ותפלים כמו חוק צהר או הרפורמה בגיור לא יעברו, ולא תיווצר אשלייה של שינוי, מצג שווא שרק מחזק את ממסד הרבנות. פרצופו התוקפני והאטום של הממסד האורתודוקסי-ממלכתי יודגש, ויגרום להמשך הניכור, ההולך וגובר, של הציבור היהודי ממנו (על פי סקר מלפני חודש ל-91% מהחילונים אין אמון ברבנות הראשית). יוזמות לשינוי הסטטוס קוו יצמחו מלמטה, והרבנות תאבד עוד מהלגיטימציה הציבורית שלה. יש לקוות שבבחירות הבאות המטוטלת שוב תיטה לכיוון הנכון, ובמשנה תוקף.

החרד"ל וההר

אתמול כתבתי בפייסבוק כך:

פשוט להתמוגג. המחלוקת על העלייה להר הבית קורעת את החרד"ל מבפנים: רבני הר מור נגד הרב דב ליאור, שטבון והגר נגד בן ארי ומרזל. העניין מאוד אידיאולוגי-תיאולוגי ולא רק הלכתי-טכני, ולא יכולה להיות עליו פשרה: עבור הרב טאו ולוויניו הר הבית הוא מחוץ לתחום עד בוא המשיח. זו העמדה החרדית המסרותית והקונצנזואלית שבזמנו החזיקו בה הרבנים קוק, האב והבן. הרב ליאור, כמו עוד כמה עשרות רבנים ציונים דתיים מתונים יותר, פרסמו החל מאמצע שנות התשעים פסיקות על פיהן מותר ואף רצוי לעלות,ך בניגוד גמור למסורת ההלכה. שני הצדדים רואים בעניין נקודת משען מהותית שנוגעת ליסודות אחיזת עם ישראל בארצו. וזה מה שכל כך מתוק בסיפור הזה, שמחלוקת הלכתית, ודווקא על הר הבית, מונעת איחוד בימין הקיצוני ועלולה להביא לבזבוז קולות עצום – ואף לתבוסת הימין כולו. הקב"ה, אנחנו אוהבים אותך (ובמיוחד כשאתה מפגין חוש הומור).

היום נוספת התפתחות:

זוכרים שיש עימות פנים-חרד"לי בעניין העלייה להר הבית? זוכרים שזה מה שלא מאפשר לרשימת ישי-שטבון להתאחד עם רשימת בן ארי-מרזל? ובכן, לאחר שבן ארי, שמתעקש לעלות להר, הועף (ובמקומו יוצב ברוך מרזל), והרב משה הגר, שמתעקש שאיש לא יעלה להר, פרש (ובמקומו לא יוצב איש), נותר רק לחתום על האיחוד – אלא שאז הודיע בו ארי שהוא עולה הבוקר להר, מתוך פרינציפ כמובן. והנה, הוא קיבל שיחת טלפון בהולה מהרב דב ליאור שדרש ממנו לא לעלות "שכן מדובר בפרובוקציה שתעלה באיחוד עם מפלגת יחד" (כך על פי חנן גרינווד). מסתבר שאם רק רוצים אז עלייה להר הבית היא פתאום פרובוקציה ואפילו אפשר להימנע ממנה. למדנו משהו.

הערות ראשוניות על רשימת הבית היהודי

1. אני שמח שאורי אורבך ואבי וורצמן בפנים, גם אם קיבלו פחות ממה שמגיע להם. אנשים הגונים ורציניים.

2. חבל לי שניסן סלומינסקי ומוטי יוגב בפנים, אם כי הסיבות שהם לא מוצאים חן בעיני (העברות כספים מפוקפקות, הצטיינות בצעקות) הן כנראה בדיוק אלה שמוצאות חן בעיני חלק מהמצביעים.

3. אנשים שכמועמד חילוני-לאומני העדיפו לבחור את רונן שובל על פני דני דיין – כנראה לא אבין אתכם לעולם.

4. הרב רונצקי בפנים, ולדעתי יאבד את דרכו בכנסת. מבחינת הגשמת מטרותיו הוא הרבה יותר אפקטיבי כעסקן חיצוני. כמובן, ימים יגידו אם ההערכה הזאת נכונה.

5. מעניין אותי לדעת כמה קולות קיבלה אנט חאסכייה. מעניין כמה הצביעו בבית היהודי עבור מועמדת מוסלמית.

6. בסך הכל הרשימה צבועה בגוון צהבהב חרד"לי, ובנט יהיה חייב להשתמש בשריונים שלו כדי לאזן אותה. אבל זה אומר לא מעט על המתפקדים: רבים מהציונות הדתית המתונה (או מאלה שהתפקדו בעקבות שריונו של ינון מגל) נשארו בבית, ונתנו למחנה ה"תורני"/"אמוני" להכניס את האנשים שהם מזדהים איתם יותר. יחד עם שריוני תקומה המצב דיז'ון. אין מה לצפות לרפורמות סטייל עליזה לביא או אלעזר שטרן.

הרשימה:
1. נפתלי בנט
2. אורי אריאל (שריון תקומה)
3. איילת שקד
4. אלי בן דהן
5. ניסן סלומינסקי
6. אורי אורבך
7. ינון מגל (שריון בנט)
8. שולי מועלם (שריון לאשה)
9. בצלאל סמוטריץ' (שריון תקומה)
10. מוטי יוגב
11. אבי וורצמן
12. ניר אורבך
13. יהודית שילת (שריון לאשה)
14. הרב אביחי רונצקי
15. אורית סטרוק (שריון תקומה)
16. רונן שובל
17. שרה אליאש (שריון לאשה)
18. זבולון כלפה (שריון תקומה)
19. אביחי בוארון
20. משה סולומון
21. דני דייין