כתבתי כמה פעמים בעבר שמאבקי השבת והכותל שהחרדים מנהלים בנחישות מקורם למעשה בדירבון ומימון של ציונות דתית חרד"לית. בגיליון שישי של 'מקור ראשון', בראיון לצביקה קליין מודה יעקב גרודקה, עורך האתר 'בחדרי חרדים', בדבר במפורש. החרד"ל הוא המושך בחוטים.
זה חשוב קודם כל כדי להבין מול מי אנחנו באמת נאבקים. מי שמעוניין לשנות את המרחב הציבורי המדינה, להפוך את המדינה לחרדית יותר, מי שלא בוחל בכפייה דתית ומקדם הדרת נשים – הם בראש ובראשונה החרד"ל. סמוטריץ', אריאל, רבני הקו ודומיהם. לחרדים בעיקר אכפת מהקהילות שלהם. תנו להם לשמור על אנ"ש, על השאר הם מוכנים להתפשר.
וזה מביא אותי לאבחנה השניה, המעניינת יותר ברמה התיאולוגית, לא הפרגמטית. החרדים (בהכללה כמובן), עם כל אדיקותם, לא חיים מתוך תפיסת עולם שאין בה אפשרות לפשרה. להפך. הם מבינים היטב שהם מיעוט, שהם תלויים ברוב. אפשר לומר שמבחינה מסויימת, תוך סיוגים שונים, לתפיסתם הם עדיין בגלות, וממילא צריך לשאת ולתת עם הפריץ. גם התפיסה הדתית שלהם (שוב, הכללה) אינה טהרנית במובן האידיאולוגי. הם מבינים שהעולם אינו מושלם, שבע יפול צדיק וקם, החטא הוא חלק מהחיים, עושים מה שיכולים.
החרד"ל שונה משתי הבחינות הללו: ראשית, הם לא תופסים עצמם כמיעוט, אלא כרוב המובלע. איך אמר הרב סדן לדנה ויס? את תתפכחי ותצטרפי אלינו. העם, בין אם מבין זאת או לא, איתם. הם לא בגלות, אלא בימות המשיח. והפריץ זה הם. כלומר הם בעל הבית. וכל האמת אצלם. ממילא אין שום מקום למשא ומתן, ויש כל הצדקה לכפות את רצונם על הכלל. והתפיסה הדתית שלהם? גם היא חסרת נכונות לפשרה, טהרנית (פוריטנית, תרתי משמע). הם מכוונים לעולם מושלם, נקי מחטא. ממלכת כהנים וגוי קדוש – בעזרת השם מחר בבוקר. אין אצלם שם מקום לפשרה.
אני מקווה שברור מי מסוכן יותר לזכויות הפרט של כולנו, למעמד האישה, ולדמוקרטיה הישראלית בכלל.