הקשר בין גיוון דתי לחילון וחשיבותו של לבוש מסורתי מעיק

לבוש דתי או מסורתי בוטה, כמו בורקיני על החוף או כמו שטריימל באוגוסט בישראל, ממכוון תמיד ליותר מאשר מטרתו המוצהרת ("צניעות" או חגיגיות). הוא תמיד גם מסמן נבדלות, כלומר את היותו של הלבוש כך חלק מקבוצה מתבדלת. לבוש כזה תמיד כרוך במאמץ מסויים, לפעמים ממש בקושי רב מצד הלובש אותו, ועצם הנכונות להתאמץ מאותתת שאותו אדם מתעקש להשתייך לקבוצתו, ולא לכלל. מדובר במעין חיסון כנגד הזדהות עם הכלל. זהו קיר תרבותי שמבדיל בין חוץ לפנים. גבול. כך המוסלמים בצרפת וכך החרדים בישראל.

 

האלטרנטיבה היא חיים בהן נקודת הייחוס הבסיסית היא הכלל. אדם יכול להיות דתי (נוצרי, מוסלמי, יהודי) כמובן, אבל הוא קודם כל צרפתי (או ישראלי, או אמריקאי). כך זה כמובן עבור רוב האנשים בצרפת או בישראל או בארה"ב. וכשזה קורה, כמו שטוען המאמר להלן, יש ככל הנראה סיכוי טוב להפחתה של הפעילות הדתית.

 

זאת ממש לא טענה חדשה, אבל המאמר מביא עוד ראיות לקורלציה בין גיוון דתי בחברה לבין חילון גובר והולך. בגדול, ככל שמדינה בארה"ב מגלה גיוון דתי גדול יותר (סוגים של נצרות + יהדות + אסלאם + הינדואיזם וכו') כך יש פחות פעילות דתית, ויותר אנשים שמצהירים שהם לא דתיים. כמובן, קורלציה אינה בהכרח סיבתיות, וייתכן שיש סיבה אחרת לקשר בין גיוון דתי לחילון, אבל יש גם הגיון במחשבה שכאשר אנחנו שכנים של אנשים מדתות שונות, ומסתבר לנו שהם בסך הכל בני אדם כמוכם, ואולי אפילו נחמדים וטובים, אנחנו פחות משוכנעים באמת הנצחית של הדת שלכם בלבד, וייתכן שתהפכו לפחות אדוקים במנהגיה.

 

וזאת, כאמור, אחת הסיבות לחשיבותה של התבדלות עבור קבוצות דתיות שונות, ומתוך כך לחשיבותו של לבוש דתי או מסורתי בוטה (ואף מעיק). ומתוך כך לחשיבות שרואה מדינה בעלת אתוס חילוני מיליטנטי לאסור לבוש כזה.

הגוף הגברי החרדי-ליטאי – על ספרו של יקיר אנגלנדר

בספר המרתק הגוף הגברי החרדי-ליטאי (מאגנס) יקיר אנגלנדר חושף אותנו לתפיסת העולם של הגבר החרדי-ליטאי, וזאת תוך התבוננות קרובה בדרך שבה הוא מתייחס אל הגוף שלו וביחסו אל המיניות. אנגלנדר מתחיל מדימוי הגוף בתנועת המוסר (שמייסדה היה ר' ישראל סלנטר, שמת ב-1883), ומראה כיצד ההנהגות שפיתחו, ואף יותר מהן רוח התנועה, חדרו אל החברה הליטאית ומשפיעות על תפיסותיה כיום.

 

עיקר הדברים הוא ברפלקסיה המבוקשת מהלומד בישיבה. החיים היהודיים הראויים הם חיים רפלקטיבים, מודעים לעצמם ומוקדים לבחינה עצמית. חיים נעדרי רפלקסיה נועדו לבהמות, והתורה ניתנה (בין השאר) כדי לעודד מודעות ובחינה עצמית. אחרי הרפלקסיה באה גם השליטה העצמית, והיכולת של הפרט להתגבר על צרכיו האגואיסטים ויצריו השונים.

 

התפיסה הזאת, שהיא כמובן מודרנית לחלוטין וקשורה קשר הדוק לתפיסת הסובייקטיביות המודרנית, מקדשת את התחום המיני כאתר מרכזי של בחינה עצמית. עיקר מאמציו של תלמיד הישיבה הופך להיות ההימנעות ממעשה מיני אסור, שהוא כמובן כל מעשה מיני לפני החתונה, ומחשבות אסורות ופעילות בזמנים אסורים אחרי החתונה. ותמיד תמיד: אוננות.

 

אנגלנדר מביא שתי גישות המנסות להתמודד עם הבעיה הקשה. האחת היא הנהגות שונות שמגבירות את הרגישות (פוקו היה אומר, תרתי משמע) סביב אברי המין: לא לגעת, לא לנגב אחרי מקלחת, להירדם בעמידה אם יש חשק במיטה ועוד מיני סיגופים. הגוף נחשב כאן לסוסו הבהמי של הנשמה, הרוכבת עליו בנחישות אך בזהירות, לבל תיפול ותידרס תחת פרסותיו.

 

הגישה השנייה (כנראה למודת פוקו, במודע או שלא) מפגינה סוג של יאוש מהראשונה: אי אפשר לאלף את הסוס, הוא פשוט חזק מדי, והעיסוק בו רק מעצים את נוכחותו (אה, וליפול ממנו זה בעצם כיף אדיר), לכן עדיף להתעלם בכלל מקיומו. כאן הישיבה החרדית משמשת כשטח סטרילי בו לא מתייחסים כלל לגוף ולרצונותיו. תלמוד תורה הופך לאמצעי להסחת דעת ממין, והשקדנות על התלמוד היא הדרך לשרוק בחושך ולהעמיד פנים שאין לנו בכלל תשוקה. הסגפנות מתמקדת בלימוד אינטנסיבי מעל ומעבר לצרכי הגוף, עד התשתו של התלמיד גופנית ומנטלית. האוטונומיה (המודרנית) של הפרט על גופו מתבצעת על ידי הכנעתו.

 

הספר כאמור מרתק, ופותח בפני הקורא (הלא חרדי) תפיסות של עצמיות ואנושיות שהוא לא מכיר. אנגלנדר הוא חוקר מוכשר וחד, ותובנותיו מאירות את החומר. עכשיו צריך רק לחכות להשלמת התמונה עם דימויה העצמי של האישה החרדית-ליטאית.

טבח החתולים הגדול ויצירתה של החרדיות

הספר הזה הוא יצירת מופת של מחקר היסטורי. בשישה פרקים עוקבים הוא חושף את הקורא לעולמם של ששה רבדים של החברה צרפתית של המאה ה-18, החל מהכפריים על סיפורי העם שלהם, דרך הפועלים בבתי המלאכה בערים, דרך הבורגנים, דרך קציני המשטרה, דרך האינטלקטואלים והסופרים מהדרג הבינוני ועד לפילוסופים הגדולים ומעריציהם (רוסו, במקרה זה).רוברט דרנטון מתמקד בסיפורים פרטניים שחושפים את אורחות החיים הבסיסיות, ומעניקים לקורא חוויה עשירה ועסיסית.

 

התמונה שמתקבלת לא תמיד יפה. רוב האנשים חיוב עוני מחפיר, בתת-תזונה, וחלומותיהם הגדולים היו להיות שבעים, עדיף מארוחה שיש בה גם בשר וגם יין. החיים היו קצרים יותר, קשים ובדרך כלל כמעט חסרי תקווה. הרגישות לכאב של הזולת היתה נמוכה מאוד (כותרת הספר מתייחסת לאירוע קרנבליסטי שעורר צחוק בקרב פעיליו גם זמן רב אחריו, כלומר אחרי התעללות וטבח אכזרי של חתולי רחוב), והחברה אלימה הרבה יותר. חופש הביטוי היה מוגבל מאוד, ואנשים נכלאו על פרסום דברי כפירה באמונה או חתרנות כלפי המלך.

 

אפשר לראות מתוך שגרת החיים שמתאר דרנטון את התפתחותה האיטית של תודעה קפיטליסטית (סוחרים ובורגנים רבים היו עובדים רק עד שהיו מרוויחים מספיק לקיום ברווחה מינימלית, ואז חיים על הרנטה – כלומר, אין כאן קפיטליזם של עודף, ודאי לא שפע, כפי שאנחנו מכירים כיום), ואיך החברה המסורתית מפנה את מקומה לחברה המודרנית.

 

עניין אחרון זה מעניין אותי במיוחד, והנה התייחסות אחת מהספר אליו. דרנטון מביא דברים מתוך מכתביו של סוחר מלה רושל בשם ז/אן רנסון. רנסון מעריץ את רוסו וקורא כל מה שהוא יכול מכתביו. אבל זה עניין אחר. כשרנסון מגלה שהוא עתיד להיות אבא, הוא כותב אל מוציא לאור שוויצרי בשם אוסטרולד:

 

אנא השג עבורי, אם אפשר, את עבודת המחקר המצויינת על חינוכם הפיסי של ילדים שנדפסה בידי מ. בלסר מז'נבה. אני עומד להיעשות לאב, ומחשבותיי נתונות לדרך שבה אוכל למלא את חובותיי על הצד הטוב ביותר.

על כך כותב דרנטון:

עברנו מהעולם המסורתי, שבו מגדלים ילדים על פי חכמת הדורות העוברת בירושה, אל עולמו של ד"ר ספוק, שבו הם גדלים על פי המילה הכתובה. (עמ' 225 בספר).

 

השנה היא 1777. החת"ם סופר בן 15. הרוח הזאת תתפוס גם אותו בהונגריה ותשפיע על יצירתה של החרדיות, כלומר של יהדות שמתבססת על המילה הכתובה ועל הוראות מומחים (רבנים, במקרה זה) הרבה יותר מאשר על מסורת וידע המועבר בעל פה, דור לדור.

(הוצאת כרמל, בתרגום מצויין של עודד פלד)

רדיקליות חרדית – ספר חדש ומעניין על נטורי קרתא וסאטמר

עמיתי המלומד מוטי ענברי אוהב לכתוב על דת רדיקלית. הוא כתב את הספר החשוב פונדמנטליזם יהודי והר הבית וחקר גם את המשיחיות האוונגליסטית סביב מדינת ישראל. בספרו החדש הוא פנה אל החרדיות הקיצונית ובדק את שורשי התיאולוגיה הרדיקלית של נטורי קרתא וחסידות סאטמר.

לבד מדיונים מעניינים על טיבו של פונדמנטליזם ועל ההבדלים בין הקנאות בתקופת בית שני לזו שהיום, בספר הוא חושף פרטים מאלפים מחייו של מייסד התנועה, הרב עמרם בלוי, וכן על חייהם של הרבנים חיים אלעזר שפירא ויואל טייטלבוים, מייסד חצר סאטמר בניו-יורק. הנה כמה סיפורים מרתקים:

* פעילותו הציבורית הראשונה של הרב עמרם בלוי, עוד לפני הקמת נטורי קרתא, היתה ניסיון להקים מושבה חקלאית לאנשי הישוב הישן. אילו היתה קמה מושבה זו, אי אפשר היה לטעון יותר שלחרדים לא ראוי לעבוד במקביל ללימוד תורה. הפרוייקט נכשל לצערנו.

* נישואיו של הרב בלוי לאשתו רות בן דוד: אחרי שנודע שהזוג עומד להתחתן, רצו בניו של עמרם לבד"צ העדה החרדית והוציאו פסיקה האוסרת עליו להנשא לה. למה? היו שני טיעונים: 1. הנישואים עושים שם רע לנטורי קרתא ואנשים מרכלים, כי רות היא גרה וזה לא נאה שרב גדול יתחתן עם גרה. 2. עמרם מרמה אותה, כי היא רוצה להביא ילדים לעולם, אבל עמרם הוא עקר. על טענת הרכילות ענה עמרם שזה איננו מניע לגיטימי לפסילת נישואים. לגבי טענת העקרות הוא ענה – אדרבא! רות היא גרה, ולכן היא נחשבת ליהודי סוג ב', ולכן עדיף שלא יהיו לו ילדים איתה, אי לכך יש יתרון בנישואים כאלה עם גבר עקר. מה שיפה הוא שהרב בלוי אהב את רות מאוד, ושלח לה מכתבי אהבה חמים ביותר. מעניין לראות את מנהיג משמרות הצניעות כרומנטיקן עדין.

* מנהיג קנאי החרדים לפני מלחמת העולם השניה היה הרבי ממונקאטש, חיים אלעזר שפירא. בשנת 1930 ביקש הרבי לבקר בירושלים על מנת להכתיר את מלך המשיח. הרב הגיע למסקנה שישיש ירושלמי ספרדי, רב מקובל בשם אליעזר אלפנדרי, הוא בחזקת משיח, ושפירא מיהר להפגש איתו על מנת להכתירו. במהלך הביקור קרתה תקלה: אלפנדרי מת מול עיני הפמליה המבקרת. מותו הוביל למסקנה מתבקשת שהוא לא המשיח, ועתה נאלצו הקנאים למצא צדיק חדש. האיש שנמצא מתאים למשימה היה הרב שפירא עצמו.

* לבסוף, ענברי מעלה תזה מעניינת באשר לסיפור היחלצותו של הרבי מסאטמר משואת יהודי הונגריה. על פי ענברי ייתכן שהוא הסכים לעסקה שבה הוא ימתן את התנגדותו לתנועה הציונית ובתמורה הוא יכנס לרשימת הנוסעים על רכבת קאסטנר, תוך שהוא משאיר את חסידיו לחסדי הנאצים.

ספר מרתק, ורק חבל שהוצאת Cambridge University Press גובה עליו לא פחות ממאה דולר. אבל אולי בקרוב בספריה הקרובה לביתכם. בכ"א תודה מוטי על המחקר!

לתרום לארגון 'ובחרת' לבוחרים לצאת מהחברה החרדית

יחידים שמעוניינים לצאת מתוך החברה החרדית נמצאים כמעט בודדים במאבק מול כוחות חזקים מהם בהרבה: מול החברה סביבם הם הופכים פתאום להיות איום, מול מוסדות המדינה אין מי שיסייע להם, ובנוסף לכל הם מתמודדים גם עם אתגר נפשי לא פשוט.

 

'ובחרת – ארגון יוצאי המגזר החרדי' קם כדי לעזור למי שבוחר מרצונו החופשי לצאת מהחברה החרדית. אחרי כשנתיים של פעילות הוא כבר מונה אלפי חברים, וכעת הוא מבקש להקים מרכז, "מקום שיהווה כתובת זמינה לכל אדם אשר נתקל בקשיים עקב בחירתו לשנות את מסלול חייו ולצאת מהעולם החרדי".

 

אפשר לתרום למטרה החשובה הזאת בסטרטאפ כאן. כפי שתראו, אחת האופציות לתרומה תזכה אתכם בכרטיס לערב שבו ידברו הרב בני לאו, דב אלבוים ואנוכי.

משבר היציאה בשאלה בחברה החרדית

כדאי לראות את הפרק הראשון בסדרה החדשה של אבישי בן חיים על ריבוי היציאה בשאלה בחברה החרדית. הפרק מאוד חד צדדי (אני מתאר לעצמי שאת הקולות האחרים שומר בן חיים לפרקים הבאים) אבל מציג תמונה שמפתיעה הרבה לא-חרדים, והיא עומק המשבר החברתי והאידיאולוגי בחברה החרדית.

 

את הסיבות למשבר אפשר לתלות בסיבות רבות (באינטרנט, במצוקה הכלכלית, ואפילו פשוט בריבוי החרדים בעולם, ריבוי שמחייב קצוות יותר רחבים), אבל לדעתי חשוב להבין באופן מאוד בסיסי את הכוח האדיר של החילון. חילון לא במובן של איזו מהפכה מדעית ש"גילתה" לנו שאין אלוהים וכו', אלא במובן של העצמתה של האוטונומיה של הפרט והפיכתה לאידיאל, דהיינו את התגברותה המתמדת של התפיסה על פיה הפרט לא רק יכול לבחור בעצמו את מסלול חייו, אלא שאם הוא לא עושה זאת הוא חוטא כלפי עצמו (וחוטאים כאן רק כלפי העצמי, לא כלפי הקב"ה).

 

תפיסת העצמי הזאת הופכת כמעט מובנת מאליה בתרבות המערבית, וצריך לבנות חומות הרמטיות למדי כדי לא להיות מושפעים ממנה. חלק מהקבוצות החרדיות מצליחות בכך, אולם יותר ויותר (נכון, גם בגלל האינטרנט) אינן. לחילון מהסוג הזה יש השפעה דרמטית, וכמעט בלתי אפשרי לחמוק ממנו וממנה. כמובן שזה לא אומר שכל החרדים יהפכו לחילונים. תמיד יש דרכים להתמודד עם התהליך הזה ויציאה בשאלה היא רק צורה אחת של התמודדות. אבל כל התמודדות ממילא תשנה את החברה החרדית, וזה אומר שעם או בלי יציאה בשאלה המונית, החברה החרדית עוד עשרים שנה תהיה שונה מזו של היום, אולי שונה מאוד.

מה עומד מאחורי קריאת 'במשפחה' לפלסטינים לא לרצוח חרדים

עיתון 'במשפחה' החרדי מפרסם היום קריאה לערבים, בערבית, שלא לרצוח חרדים מפני שהם לא עולים להר הבית. הקריאה מופיעה בטור של סגן העורך אריה ארליך, והיא, למען האמת, מזוויעה למדי. שהרי מכלל לאו יכול מי שרוצה לשמוע הן.

הרקע לדברים האלה הוא המספר הגדול יחסית של חרדים שנרצחו בפיגועים בחודשים האחרונים. קל מאוד לזהות אותם כיהודים, ולכן, ניתן להניח, הם הפכו למטרות מושכות עבור המחבלים.

אבל מעבר לזה, צריך לשאול האם ארליך או העיתון באמת חושבים שהקריאה הזאת תגיע ותשכנע מישהו בצד השני. מן הסתם הם יודעים שלא. לכן את הטור הזה צריך להבין כממלא שתי פונקציות:

ראשית, הטור הוא תיאודיציה, כלומר צידוק הדין. יש כאן הסבר לקוראים המבקשים להבין במה חטאו החרדים שהם נרצחים. ארליך אומר: לא אנחנו חטאנו, אלא הם, והם מביאים עלינו אסונות.

שנית, הטור אינו פנייה אל הפלסטינים, אלא פנייה אל הציונות הדתית דווקא, וכעוד דרך שבה חלקים מהחברה החרדית מנסים לבדל את עצמם. לאמור: אתם טועים, אתם חוטאים, אתם מביאים לאסונות – ואנחנו לא כמוכם.

ההסכם הקואליציוני בין הליכוד ליהדות התורה – חדשות רעות

ההסכם בין הליכוד ליהדות התורה – אם מה שפורסם בתקשורת נכון – מביא חדשות רעות מאוד למדינת ישראל. ביטול ה"שוויון בנטל" (שמעולם לא היה אמור להתקיים) וגריסת רפורמת הגיור אינם משמעותיים בעיני. מה שצריך להדאיג את כולנו מתחלק לשני מוקדים: רגרסיה בכיוון ההשתלבות בחברה ובכלכלה הישראלית של החרדים, והעצמת הכפייה הדתית במערך דיני המשפחה בישראל.

הנושא הראשון כולל את החזרת קצבאות הילדים; ביטול קיצוץ תקציבי מוסדות חינוך שלא מלמדים לימודי ליבה; ביטול קיצוץ מלגות בחורי ישיבות ואברכים (ואף הכפלתם); והעברת חוק שיחדש את התשלום של גמלת הבטחת הכנסה לאברכים (בניגוד לפסיקת בג"ץ).

הנושא השני כולל את הסרת שריונן של ארבע נשים בוועדה למינוי דיינים; ביטול חוק צהר לפתיחת אזורי רישום לנישואים; וניסיון להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבנים כך שיוכלו לדון בנושאים אזרחיים (הסכמי גירושין, חלוקת רכוש).

הנושא הראשון יבטיח ששיעור ניכר מהילדים שיגדלו בישראל יגדלו ללא השכלה כללית וללא מניע להשתלבות בשוק ובחברה הישראלית. להפך: עוד הסתגרות, עוד בורות.

הנושא השני יבטיח את המשך ההתעללות והתעמרות בחילונים בכל הנוגע לנישואים (הדרכת כלה, מקווה חובה, רב חרדי תחת החופה), והמשך ההתעללות וההתעמרות בנשים בכל הנוגע לגירושין.

התוצאה: מדינה ענייה יותר, משכילה פחות, מחולקת לשבטים שאין ביניהם שפה משותפת, ונוהגת כלפי אזרחיה בכפייה דתית. התחלה עגומה לממשלת נתניהו הרביעית.

המועצה האזרחית המייעצת לש"ס

אפרת שני שטרית פרסמה אתמול את התמונה הזאת ונדמה לי שהיא לא זכתה למספיק תשומת לב. מדובר בפגישה הראשונה אחרי הבחירות של המועצה האזרחית המייעצת לש"ס, ונידונה בה רפורמות שונות כענייני גבולות מוניציפלים ועובדי קבלן.

בלי להיכנס לסיכויים שייצא מזה משהו, עצם קיומה של פגישה בין ראש מפלגה חרדית למועצה מייעצת(!) שמורכבת גם מחילונים, ועוד יותר מכך מחילוניות, ועוד יותר מכך מאנשים ונשים שמדברים ומדברות על פמיניזם וזכויות אדם, היא ציון דרך משמעותי בתולדות הפוליטיקה הישראלית. ש"ס תמיד היתה פחות מסתגרת, יותר לאומית ויותר ציונית מאגודת ישראל, ובכל זאת, כשמדובר על גוף רשמי שמתכנס עם ראש המפלגה מדובר בפריצה של הגבולות הברורים, לכאורה, של החרדיות, ובהכרה מתחזקת של הישראליות והחילוניות (וגם, עם אירוניה מסויימת, של המערביות). התפתחות מעניינת מאוד.

ואם ניכנס לרגע בכל זאת לסיכויים, צריך לומר שהכל תלוי בדרעי. הוא כיום השליט היחיד בש"ס, ואחרי שישי נפרד מהכנסת אין לו גם ממי לפחד מחוץ לש"ס. אם הוא רוצה, דברים יקרו. ואם לא ירצה, יש לקוות שהאנשים הטובים בתמונה ידעו להסיק מסקנות.

על פי הרב ניסן קפלן הרב שטיינמן אמר שחברי ממשלת ישראל הם המן ועמלק ויש לקחת סכין ולהרוג אותם

נתן סליפקין מדווח בבלוגו על הקלטה בה נשמע הרב ניסן קפלן, רב בכיר בישיבת מיר, שמספר שהוא שמע מהרב אהרן יהודה לייב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור הליטאי, ש"יש היום המן ועמלק וזה כל הממשלה, ולמעשה הדרך היא לקחת סכין ולהרוג אותם, בדיוק כמו [שנעשה על ידי החשמונאים] עם היוונים". כששאל אותו למה לא עושים זאת אמר שטיינמן לעדותו ש"אני לא מכיר עדיין גנרל שיכול לנהל את המלחמה, אבל אם אכיר גנרל כזה נצא עם הסכינים".

והאדם הזה נחשב לגדול הדור. אוי לדור שאלה גדוליו, אוי לחסידים השוטים שהולכים אחריו.

—
רשימת הבלוג: http://www.rationalistjudaism.com/2014/05/deadly-serious.html?spref=fb
ההקלטה שבה הדברים נאמרים (באנגלית, מדקה 36:50) להורדה: http://ravkaplan.dafyomireview.com/listen.php?f=%2Faud%2FChumash-5774%2F022-5774-tzav%2Emp3