חרדים

מאחורי הקלעים, יחסי דת ומדינה בנקודת רתיחה

אחרי הכרעת בג"צ שמותר יהיה לפרסם "מצג אמת" על ההשגחה ההלכתית בבתי קפה ומסעדות, ולקראת ההכרעה על משחקי הכדורגל בשבת ועל מתווה הכותל, הרוחות מתחממות. ראש הממשלה נתניהו אמר הלילה לכתבים כי במתווה הכותל "הרפורמים והקונסרבטיבים רצו לקבל הכרה בדלת האחורית", ולכן לכאורה היה צורך למנוע זאת.
 
הדברים האלה הם סטירת לחי למיליוני יהודים בארה"ב. לא מספיק שאין הכרה רשמית לזרמים שהם שייכים אליהם, ראש הממשלה מתייחס אל העניין כאילו מדובר במשהו רע. והרי למה לא להכיר רשמית בזרמים המונים מיליוני יהודים? איך זה יכול להזיק למדינה? אבל לא רק שלא מכירים, אלא גם יורקים בפרצופם.
 
מדובר גם בעיוות המציאות, שכן הממשלה היא שהציעה לתנועות הלא-אורתודוקסיות את פשרת מתווה הכותל, אחרי שרצתה להרחיקן מהרחבה הוותיקה. והרי על הפשרה הזאת הסכימו ראשי המפלגות החרדיות, ונזכרו להרים קול צעקה רק אחרי אישורה בממשלה (בעקבות לחץ עליהם מהחרד"ל, דרך התקשורת החרדית).
 
מה יכולה להיות הסיבה לדבריו של נתניהו? רמז אפשר למצוא בדברי העיתונאי החרדי הותיק יצחק נחשוני, שכתב לפני שעה קלה בטוויטר: "לא היה משהו שחיזק את הברית בין נתניהו והחרדים יותר מההצהרה שלו כי הרפורמים רצו לבצע מחטף ולקבל הכרה דרך התביעות בנושא הכותל. כמו השבעה בכותל"
 
הברית בין נתניהו לחרדים, כלומר ברית הכניעה במסגרתה עושה נתניהו כל מה שהם אומרים לו, כבר חזקה מאוד, אולם היא ניצבת בפני אתגר קרוב: נתניהו צריך לאשר משחקי כדורגל בשבת. החוק כרגע אינו מאפשר אותם, למרות שהעניין קיים מלפני קום המדינה. העותרים לבג"ץ נגד המשחקים, ארגון חרד"לי בשם 'התנועה למדינה יהודית דמוקרטית', מפעילים לחץ על המפלגות החרדיות כדי שיפעילו לחץ על נתניהו כדי שלא ייתן אישור. אתמול רמזו שופטי בג"ץ שאם לא יהיה אישור רשמי הם יאלצו לפסוק שאסור לשחק בשבת. זה החוק, בכל זאת.
 
נתניהו מאוד רוצה לתת אישור, כי הוא מבין שבוחריו רוצים כדורגל בשבת והוא לא מעוניין בעוד כניעה מבישה לחרדים. לכם, אפשר להעריך, הוא "מחזק את הברית", כלומר לקראת נתינת אישור רשמי לכדורגל בשבת.
 
מעל הכל גם מרחפת הכרעת בג"ץ בעניין מתווה הכותל. שם מבקשות התנועות הלא-אורת' כנגד אי-יישום החלטת הממשלה, כלומר מתווה הפשרה. והנה תשובתו של חה"כ גפני בעניין (תודה למשה הלפרין על ההפנייה). חג שמח, אזרחי ישראל.
Capture

על מאבקי השבת, מלכוד נתניהו, והובלת החרדים על ידי החרד"לים

מעט בשולי החדשות מתעצם שוב "המאבק על השבת" (שם קוד לקולות שמשמיעים חברי כנסת ועסקנים חרדים שאישית לא ממש אכפת להם שחילול שבת המוני שנמשך מאז קום המדינה ימשיך עוד קצת, אבל שנגררים אחרי כלי התקשורת החרדיים העצמאיים יחסית ומפעילים לחץ על ראש הממשלה בעניין). הפעם הסיפור מעניין מפני שהוא נוגע לא רק לעבודות הרכבת, אלא גם למשחקי כדורגל בשבת.
 
בעוד שבועיים יתקיים דיון בבג"ץ בעניין משחקי הכדורגל בשבת, ובימים הבאים אמורה המדינה להציג את עמדתה בפני בית המשפט. על פי החוק היבש, אין היתר למשחקים, אבל אנחנו יודעים שמשחקים כדורגל בשבת עוד מלפני קום המדינה. מי שעתר לבג"ץ (ב-2015) היא 'התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית', שדורשת לאכוף את חוקי העבודה על קבוצות הכדורגל. בפברואר השנה הגיש היועמ"ש מנדלבליט תשובה בשם המדינה וטען שיש להמשיך את המצב הנוכחי, שכן אוטוטו מתכנסת ועדת ההיתרים המורכבת מראש הממשלה, שר העבודה והשר לשירותי הדת היהודית-אורתודוקסית (במקרה שלנו דוד אזולאי מש"ס, שלא הגיע לישיבה מפני שסמכויותיו ממילא אצל רה"מ), שבסמכותה לתת את ההיתר. בג"ץ אישר כמובן להמתין לאישור רשמי של הועדה.
 
הועדה כונסה לפני שבוע, ורצתה מאוד לתת היתר כללי לכדורגל בשבת. נתניהו מבין היטב שרוב מוחלט של מצביעי ליכוד מעוניינים להמשיך ללכת למשחקי כדורגל בשבת, ולחילופין שהוא ייראה מאוד רע אם ייכנע לחרדים בעניין זה. אלא שאז נזעקו החרדים. מילא שמחללים שבת ללא היתר. אבל שהממשלה שכוללת אותם תיתן אישור רשמי לחילול שבת? כך, למשל, הרשל"צ יצחק יוסף אמר ש"הספרדים שלנו, אנשים לא כל כך דתיים, אולי אפילו מחללי שבת, אבל ברגע שיש כדורגל בשבת וזה יהיה היתר רסמי של ועדת השרים – אוי ואבוי […] זה הרבה יותר חמור שהדבר נעשה בהיתר" וכו'.
 
ללא אישור רשמי סביר מאוד שבג"ץ יאסור על כדורגל בשבת, בהתאם לחוק. נתניהו כאמור מאוד לא רוצה להגיע לכך. עיתון 'משפחה' החרדי מדווח היום על דיל שנתניהו מעוניין לגבש עם הח"כים החרדים: אישור כדורגל בשבת בתמורה לעצירת עבודות הרכבת בשבת. שוב: כרגיל לא היוחברי כנסת חרדים יוצאים למאבק במשחקי הכדורגל של החילונים, וגם "הספרדים שלנו", המסורתיים של הרב יצחק יוסף מעניינים אותם כציצית ישנה שזרוקה בפינת בית המדרש.
 
וזה החלק המעניין: מי שלוחץ על הח"כים והעסקנים חרדים ומניע אותם לפעולה הם החרד"לים – סמוטריץ', אורי אריאל, ותנועות כמו התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית. אלו מזינים את התקשורת החרדית בקריאות קרב על קדושת השבת, וזו נהנית להציב את מנהיגיה באור מגוחך. שימו לב שכך היה בדיוק גם בפרשת הכותל: הפשרה, שהח"כים החרדים הסכימו לה, התפוצצה רק אחרי התערבות 'מרכז ליב"ה' החרד"לי ומתי דן מעמותת 'עטרת כהנים' שלחצו על התקשורת החרדית, שלחצה על הח"כים וכו' וכו'. כעת מנסים לעשות את אותו תרגיל עם הכדורגל. לא מן הנמנע שגם תור המרכולים והפיצוציות יגיע.
 
ראו למשל את הצילום להלן מתוך 'משפחה' של היום, שמדגים הזנת תקשורת חרדית על ידי עמותה חרד"לית. החרד"ל, משמש כראש חץ שמניע את החרדים לפעולה, דרך התקשורת החרדית. תופעה מעניינת כשלעצמה, ומעניין גם שמ'הבית היהודי' עצמו כבר אין לאותם סרוגים שום ציפיה לפעולה נחושה למען השבת.
 
ודבר אחרון, עקרוני: מדינה מודרנית לא מסוגלת להתקיים ללא חילול שבת מאסיבי. ולא רק בעניינים שאפשר איכשהו להגדיר אותם כפיקוח נפש, כמו צבא, משטרה, חשמל ומים. גם מחשבי הבנקים, מערכות הסליקה של כרטיסי האשראי, הנמלים, נתב"ג, הרכבת, אסדות הגז, מפעלים שונים, וכיוצא באלה דרושים לפעולה רציפה, 7 ימים בשבוע.
 
ההלכה במצבה הנוכחי לא מסוגלת לתת תשובה, מפני שכאן, כמו בתחומים אחרים, היא תקועה בשטעטל ובתפיסה פרה-מודרנית. במקום להתמודד הלכתית עם מציאות של מדינה מודרנית, מדמיינים שניתן לאנוס את המציאות אל תוך גדרי ההלכה כפי שהיא. זאת הבעיה המהותית, כאן ובתחומים אחרים.
(ורק נזכיר שלפני כמה חודשים חרדים היו שותפים מלאים לחילול שבת המוני במירון, בהילולה בל"ג בעומר. כי כשרוצים מאוד, אפשר.)
Capture

בנימין בראון על החברה החרדית

לא מעט ספרים יצאו בשלושים השנים האחרונות שביקשו לתת "מדריך לחברה החרדית", ובין הראשונים והפופולרים ביותר אפשר למנות את 'החרדים' של אמנון לוי מ-1988. הספר שלפנינו (עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה) נכתב על ידי בנימין בראון, פרופ' באונ' העברית וחוקר ותיק ומוערך של החברה החרדית (ספרו על החזון איש זכה לפופולריות גם בין חרדים), ומציג תמונה רחבה ועשירה על החברה התוססת והמעניינת הזאת.
 
זהו מעין טקסט-בוק, וככזה מאוד שיטתי ומסודר: הוא פותח בהגדרת החרדים, ממשיך בחלק על החסידים, אז הליטאים מקבלים את שלהם, אחר כך החרדים הספרדים, אז פרק על החוגים היותר קיצוניים (נטורי קרתא וכו'), פרק על היחס לציונות, פרק על היחס לדמוקרטיה, ופרק על הגיוס לצה"ל. ללא ספק, הקורא יקבל מבוא ממצא על הנושא והספר מומלץ לכל מי שמעוניין לדעת יותר על החברה החרדית.
 
לי באופן אישי היה חסר פרק שלם על המשבר בחברה החרדית. נדמה לי שאי אפשר לספר את סיפורה של החרדיות בזמן הזה ללא התייחסות להתפרקותה, כלומר להתפרקות הרעיונית והחברתית של החברה החרדית כפי שהיתה, נאמר, עד לפני כעשור. בראון כמובן מתייחס לכל מני היבטים של העניין – "החרדים החדשים", הרצון והצורך ללמוד באקדמיה, הישראליזציה של החרדים (שכוללת גם אימוץ של הלאומיות), השפעת האינטרנט והעיתונות החרדית ברשת – אולם פרק שלם היה יכול לרדת לשורש העניין ולנתח את המשותף בין כל אלה.
 
הנה למשל דוגמא קטנה. בתחילת החודש (4.8.17) ראיין רותם שטרקמן בדה-מארקר את שיינדי באב"ד, מנכ"לית עמותת תמך, על קידום תעסוקה של נשים חרדיות. שטרקמן שואל את באב"ד על העומס הרב שמוטל על האישה, שנאלצת לפרנס בעל שיושב ולומד, ולא עובד. בתגובה באב"ד קובעת:
 
מי מטיל את זה עלי? בחרתי בזה. מי שהולך לאולימפיאדה עובד קשה, אף אחד לא הכריח אותו. […] בקהילה החרדית מוכנים להקריב את השמנת בשביל עקרונות […] כל משפחה בוחרת את הדרך הנכונה בשבילה.
שימו לב עד כמה מתעקשת באב"ד שהבחירה בידה. היא בוחרת, היא ספורטאית אולימפית, היא מוכנה להקריב, כל משפחה בוחרת. האין כאן דגש מודרני לגמרי על אוטונומיה? על חירות אינדיבידואלית? על רצונו של הפרט (או המשפחה)? האם חרדים בדורות קודמים היו מתעקשים ש"הם בחרו", או אומרים דווקא, ואולי בלא פחות גאווה, שבחרו בשבילם, שהם פיונים של הרבי, שהם עושים מה שאומרים להם ובזה שכרם?
 
משהו קרה כאן. לאו דווקא מהפכה, מפני שהחרדיות, בניגוד לתפיסתה העצמית, היא תופעה מודרנית, כלל לא מסורתית, ובכך ברור שמימדים מסויימים של אוטונומיה ואינדיבידואליות תמיד אפיינו אותה. ובכל זאת, יש כאן משהו שדורש ניתוח, ושאני בטוח שבראון היה יכול לנתח טוב ממני.
Capture

רם פרומן מנסה לשכנע חילונים שהם מגזר. למה זה לא רק קשה אלא אנטי-חילוני

רם פרומן ממוביל במאמריו ובמאבקו הציבורי קו מענין: הוא מנסה לשכנע את החילונים שהם מגזר. על פי פרומן הבעיה של החילונים היא שהם מרגישים אחראיים לכלל, מפני שהם מרגישים שהם הכלל. משום כך, למשל, הם מוכנים לקבל חרדים אל תוך מוסדותיהם תוך ויתור על עקרונותיהם.
 
הרי מי בנה את האוניברסיטאות? חילונים, ועל פי ערכים הומניסטים וליברלים. עכשיו רוצים החרדים ללמוד בהן. אהלן וסהלן, אבל למה שהחילונים יתאימו את עצמם לחרדים, ולא החרדים לחילונים? אין זאת אלא שהחילונים מרגישים אחריות על הכלל, מתוך שהם רואים עצמם ככלל.
 
"הרעה חולה החמורה מכל היא הממלכתיות" כותב פרומן. בשם הממלכתיות מוותרים החילונים על ערכיהם. אבל החילונים לא מבינים שהם לא הממלכה, אלא רק אחד השבטים בה. "השבט החילוני לא מוכן להכיר בהיותו שבט ולכן הוא איבד כל כוח פוליטי". פרומן מציע מפלגה מגזרית שתדאג לחילונים ותזקוף את גבם הכפוף. אני מקווה שלא תהיו מופתעים אם תמצאו אותו עומד בראש מפלגה כזאת בבחירות הקרובות.
 
אין לי כמובן כל בעיה עם מאמציו של פרומן לגרום לחילונים לעמוד על ערכיהם. אדרבה, זה חשוב ונצרך. אבל הניסיון שלו לשכנע אותם שהם מגזר ולא כלל הוא לא רק קשה, אלא גם, בצורה עמוקה, חותר תחת עצם החילוניות. הרי אין זה מקרה שהחילונים רואים עצמם ככלל. אין זה גם רק מפני שהם הקימו את המדינה ושהם, עדיין, המגזר הגדול ביותר בחברה היהודית בישראל.
 
החילוניות רואה עצמה ככלל משום שזה חלק מהותי מהגדרתה העצמית. תהליך החילון מבוסס, בין היתר, על התפיסה שהמרחב הציבורי הנורמלי הוא חילוני. החילוניות היא הפשוט, המובן מאליו, הטבעי. הדת היא המוזר, הארכאי, המנחם-באשליות והנצלני-חברתית. הדת היא מגזרית, ועליה להישאר בתחומי הפרט. החילוניות היא המסגרת הכללית שמאפשרת לדתות שונות להתקיים בלי רציחות הדדיות. התפיסה הזאת היא חלק אינטגרלי מהעמדה החילונית, ועל כן ברור שהחילונים לא רואים עצמם כמגזר. הם, מבחינתם, הנורמה.
 
ובאמת, האין המציאות מגבה תפיסה זאת? האם אנחנו רואים אלפי חילונים המבקשים ללמוד בישיבות חרדיות, כפי שהחרדים מבקשים ללמוד באוניברסיטאות? לא. פרומן היה צריך לראות את הפניה החרדית לאוניברסיטאות כהודעה מובלעת בתבוסה. החרדים מודים למעשה שהם נכשלו בניסיונם לכונן חברה בת-קיימה, ומבקשים להצטופף תחת כנפי האקדמיה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. תנו לנו גם מהאדום-אדום האקדמי הזה, הם מתחננים. רק אם אפשר תתחשבו בנו ובמנהגינו המוזרים. והרי זאת התמונה העולה מכך: הדת היא החריג. החילוניות היא הנורמלי.
Capture

חוק השבת ולמה שום דבר לא יזוז לשום כיוון

נכון שעל פי נתניהו מתקיים ניסיון הפיכה נגדו (אולי כדאי להודיע לשב"כ?), אבל בכל זאת מילה על העניין הזה:
capture
 
מזה שנים מאפשרת עריית תל אביב לעסקים לפעול בשבת ללא הפרעה. כפי שכותב אילן ליאור,
ביוני 2013 קבע בית המשפט העליון כי על העירייה לאכוף את חוק העזר האוסר פתיחת עסקים בשבת, או להחליף אותו. במארס 2014 אישרה העירייה חוק עזר חדש שהתיר פתיחת כ-300 מרכולים ופיצוציות בשבת. שלושה חודשים לאחר מכן פסל שר הפנים דאז גדעון סער את התיקון לחוק. בעקבות זאת גיבשה העירייה גרסה חדשה ובה צמצמה ל-164 את מספר העסקים שיורשו לפעול בימי המנוחה. זו אושרה במועצת העיר באוגוסט 2014, אך סער עיכב את אישורה ולאחר מכן פרש מתפקידו. מחליפיו במשרד הפנים – גלעד ארדן, שלום ודרעי – נמנעו אף הם מקבלת החלטה, עד שהסוגיה הועברה להכרעת הממשלה.
 
כלומר, שלושה שרי פנים שונים נמנעו מלאשר או לפסול את חוקי העזר העירוניים שמאפשרים פתיחת מרכולים בשבת. ב-2014 השר שלום העביר את ההחלטה על כך לממשלה. אבל הממשלה לא רוצה להחליט. ביום ראשון ההחלטה צפויה לחזור להיות בסמכות שר הפנים, אריה דרעי. אני מוכן להעריך שלמרות הצהרות לוחמניות בעבר הוא לא יסגור את המרכולים בתל אביב בשבת.
 
למה? מאותה סיבה שבגלל גם סער ושלום לא עשו לעשות זאת. פשוט: הרבה מאוד ממצביעי הליכוד, וכן ממצביעי ש"ס והבית היהודי, מעוניינים לעשות קניות בשבת. ולא רק בפיצוציות. זוכרים את המסורתיים שהולכים לבית הכנסת בשבת בבוקר ואז נוסעים לראות משחק כדורגל? אז היום הם הולכים לבית הכנסת בשבת בבוקר ואז נוסעים לקניון. זה הפך להיות הבילוי המשפחתי.
 
זה ידוע כבר זמן מה, אבל אם צריך עוד ראיות בדיוק פורסם סקר של מכון סמית שנעשה עבור עמותת חדו"ש, ומראה ש-78% מהציבור היהודי תומכים בהפעלה, גם אם בהגבלות מסויימות, של עסקים בשבת בתל אביב. מתוכם תומכים בכך 98% מהחילונים, 86% מהמסורתיים, 34% מהדתיים ו-10% מהחרדים. בנוסף, עולה שתומכים בכך 74% ממצביעי הליכוד, 92% ממצביעי כולנו, 100% ממצביעי ישראל ביתנו ו-67% ממצביעי הבית היהודי ו-31% ממצביעי ש"ס.
 
וזאת הסיבה שלא תהיה ממשלה בישראל שתסגור את העסקים בתל אביב בשבת.
 
וזאת גם הסיבה שהשבת צריכה לקבל מענה כולל, מסודר ומוסדר, שיחליף חוקי עזר עירוניים בחוק ממלכתי ויקבע הסדר שישמור על אופיה של השבת מחד, אבל יאפשר לחילונים לחיות את חייהם מאידך. כל צד יהיה צריך להתפשר מעט, וסופו של דבר ייצא משהו טוב. אבל גם את זה הממשלה לא תעשה, כי היא לא מסוגלת לעמוד מול לחץ חרדי, שלא מוכן לזוז מגופת הסטטוס קוו המרקיבה.

החברה החרדית כמהפכה שקפאה

הרב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור החרדי הליטאי, כבר בן 103, ובימים האחרונים הוא מאושפז במצב קשה בבית חולים. החברה החרדית מתכוננת לחילופי הנהגה, אולם קשה להאמין שאלו יביאו בשורה של ממש. בדורות האחרונים, מאז מותו של הרב שך, אין מנהיג חרדי בעל חזון ברור ומשנה סדורה, אין מנהיג חרדי בעל סמכות עליונה כשהיתה, ובמקביל הועצם כוחן של חצרות המנהיגים, המלאות בעסקנים ופוליטרוקים שהאינטרס הציבורי לאו דווקא לנגד עיניהן.
 
בגיליון השילוח השני התפרסם מאמר טוב מאוד לדעתי של הרב יהושע פפר, חרדי בעצמו ומנהל המחלקה החרדית בקרן תקווה (שגם מממנת את כתב העת). פפר כותב על המשבר הרעיוני-חברתי בחברה החרדית, משבר שמאיים להביא לקריסתה.
 
פפר מצביע על כך שהחברה החרדית, שהוקמה מתוך תנועה מהפכנית, התאבנה בתוך אותו אתוס מהפכני רדיקלי ואינה מסוגלת להרפות ממנו ולאפשר לעצמה לערוך שינויים הכרחיים. מנגד שיעורי עוני גבוהים, החשיפה הגוברת לעולם החיצוני (שמאפשרת, למשל, האינטרנט) ותחושת תסכול עולה גורמים לקבוצות חרדיות שונות להתנתק מהזרם המרכזי, אם לתוך החילוניות ואם לתוך סוגות חדשות של חרדיות.
 
פפר מציין נכונה שלאתוס המרכזי של הציבור החרדי, על פיו כל הגברים מכוונים לחיים של תלמוד תורה והנשים להיות המפרנסות העיקריות של הבית, אין תקדים היסטורי. הוא תוצאה מהצורך בראשית ימי המדינה לשקם את עולם התורה האירופאי שנחרב בשואה. יש להוסיף כאן שאותו אתוס רכב על התפיסה החרדית שבמסגרתה 'מידת חסידות' (הקפדה מדוקדקת על ההלכה, הנהגות סגפניות שונות, חיפוש חומרות ולא קולות הלכתיות), שהיתה שמורה למעטים בחברה היהודית המסורתית, הפכה לנורמה המחייבת את הכלל, דבר שאף הוא כמובן חריגה מההיסטוריה היהודית (ומתאפשר, יש לומר, דווקא מתוך היווצרותו של הסובייקט המודרני (הרפלקסיבי, האוטונומי), למרבה האירוניה).
 
כל זה הוא מהפכני. דהיינו: הוא אינו שמרני. זאת האבחנה המרכזית של פפר, והיא נאה. החברה החרדית, כותב פפר, מקדמת "נראטיב, תפיסה עצמית ודימוי ציבורי אולטרה-שמרניים […] והתנהלות אוטופיסטית, א-היסטורית, המתאימה לחברה מהפכנית המנהלת את חייה תוך חריגה מן התקדים ההסיטורי של היהדות המסורתית."
 
פפר מביא כמה דוגמאות למצב הזה, ומבקש להביא את החרדיות להיות שמרנית, ולא מהפכנית, דהיינו חברה הנאחזת, ואף מוקירה ומקדשת, את העבר, אבל מסוגלת להשתנות, עקב בצד אגודל, בשום שכל, בהתאם לדרישות הזמן. "לא ניתן לקיים לאורך דורות את המודל המהפכני שנולד בבני ברק", כותב פפר. ממילא, הנסיגה מהחברה גם הופכת את החרדיות לתא לכאורה-אטום שאינו משפיע על העולם (אבל לא מצליח לא להיות מושפע ממנו). "אחרי שנים של להט-נעורים, עם נטייה חזקה (ונצרכת) אל הרדיקלי והדיכוטומי, שמא ניתן לנוע לקראת חרדיות מורכבת יותר, איתנה יותר, ובמובן של מאמר זה – שמרנית יותר."
 
שאלה יפה, אבל אם לחזור לראשית דבריי, נראה שכל עוד החברה החרדית תונהג על ידי הדגם הנוכחי של הרבנים והחצרות, התשובה שלילית. השינוי יגיע מלמטה, במקרה הטוב מתוך התפתחות אורגנית (כפי שכבר קורה), ובמקרה הרע מתוך קריסה ובנייה מחדש.
capture

מיזם מוצהר לחתונה אורתודוקסית מחוץ לרבנות

capture
התרגלנו מזמן להגזמות פרועות בניסוחי כותרות, אבל הכותרת של הכתבה הזאת די לעניין. יפעת ארליך מביאה כאן סיפור גדול, על מיזם חדש המשותף לעו"ד בתיה כהנא דרור ולרב אברהם דב לוין. המטרה: לאפשר למי שרוצים בכך חתונה הלכתית – וגירושין הלכתיים(!) – מחוץ לרבנות.
 
כהנא-דרור, מהפעילות הנחושות והאמיצות ביותר בתחום הפמיניזם הדתי והמאבק בסרבנות גט ועגינות, והרב לוין, אב בית הדין הרבני החרדי הפרטי 'ירושלים', מאפשרים לכל שני יהודים שרוצים בכך להתחתן כדת משה וישראל ולא להירשם ברבנות. הסידור כולל הסכם קדם נישואין + הסכם לתנאי קידושין להגנה על הצדדים (בעיקר הכלה כמובן), והחופה עצמה מאפשרת גם ברכות מצד נשים ונתינת טבעת מצד הכלה לחתן. כלומר מדובר בחופה פמיניסטית למדי, שהרבנות הראשית לא תאפשר, אבל שעדיין נחשבת כדמו"י (כמובן, תלוי את מי שואלים).
 
למעשה, הרב לוין טוען בכלל שהרבנות היא "מקום שלא כשר להתחתן בו. הם כפופים שם לכל מני לחצים. היום הרבנות מחתנת יהודים וגויים. את מי שהממשלה אומרת להם לחתן הם מחתנים". ואולי הרב לוין גם יודע על מה שהוא מדבר. בעבר הוא היה ראש מחלקת הנישואים ברבנות הראשית ירושלים.
 
החתונות האלה הן בישראל בניגוד לחוק, ועונשן עד שנתיים מאסר לזוג ולעורך החופה. כמובן שהחוק המטורלל הזה לעולם לא יאכף, אבל הכנסתו לספר החוקים לפני כשנתיים מדגימה עד כמה הרבנות הראשית חוששת בדיוק מהמצב הנ"ל. למעשה, היא בפאניקה מוחלטת. ברור לה שרבים מחכים לאלטרנטיבה שתאפשר נישואים הלכתיים מחד, פמיניסטים מאידך, ומעל לכל בלי מגע ידה של הרבנות.
 
עכשיו, חתונות כאלה גם אני וחברי וחברותי עורכים ועורכות במסגרת ארגון הויה – טקס ישראלי, אבל אין לי כל חשש מתחרות. להפך, ברור לי שיש הרבה יותר זוגות שמעוניינים בכך מאשר כל העוסקים במלאכת הקודש הזו יכולים לספק, וגם ברור שחלק מהזוגות ירגישו יותר בנוח עם רב אורתודוקסי תחת החופה, ויש כמובן לאפשר להם זאת.
 
לכן מה שמהפכני כאן הוא שלראשונה יש כאן בית דין אורתודוקסי שיוצא במוצהר ומציב אלטרנטיבה למונופול הארכאי של הרבנות הראשית לישראל. אחרי שמיזם גיור כהלכה כבר מציע גיור מחוץ לרבנות, ברור שהרבנות הולכת ומאבדת את יכולתה לכפות על הציבור את דרכה (ואת הלגיטימציה הציבורית לעשות כן כבר איבדה מזמן). בשעה טובה וישר כוח.

הקשר בין גיוון דתי לחילון וחשיבותו של לבוש מסורתי מעיק

לבוש דתי או מסורתי בוטה, כמו בורקיני על החוף או כמו שטריימל באוגוסט בישראל, ממכוון תמיד ליותר מאשר מטרתו המוצהרת ("צניעות" או חגיגיות). הוא תמיד גם מסמן נבדלות, כלומר את היותו של הלבוש כך חלק מקבוצה מתבדלת. לבוש כזה תמיד כרוך במאמץ מסויים, לפעמים ממש בקושי רב מצד הלובש אותו, ועצם הנכונות להתאמץ מאותתת שאותו אדם מתעקש להשתייך לקבוצתו, ולא לכלל. מדובר במעין חיסון כנגד הזדהות עם הכלל. זהו קיר תרבותי שמבדיל בין חוץ לפנים. גבול. כך המוסלמים בצרפת וכך החרדים בישראל.
 
האלטרנטיבה היא חיים בהן נקודת הייחוס הבסיסית היא הכלל. אדם יכול להיות דתי (נוצרי, מוסלמי, יהודי) כמובן, אבל הוא קודם כל צרפתי (או ישראלי, או אמריקאי). כך זה כמובן עבור רוב האנשים בצרפת או בישראל או בארה"ב. וכשזה קורה, כמו שטוען המאמר להלן, יש ככל הנראה סיכוי טוב להפחתה של הפעילות הדתית.
 
זאת ממש לא טענה חדשה, אבל המאמר מביא עוד ראיות לקורלציה בין גיוון דתי בחברה לבין חילון גובר והולך. בגדול, ככל שמדינה בארה"ב מגלה גיוון דתי גדול יותר (סוגים של נצרות + יהדות + אסלאם + הינדואיזם וכו') כך יש פחות פעילות דתית, ויותר אנשים שמצהירים שהם לא דתיים. כמובן, קורלציה אינה בהכרח סיבתיות, וייתכן שיש סיבה אחרת לקשר בין גיוון דתי לחילון, אבל יש גם הגיון במחשבה שכאשר אנחנו שכנים של אנשים מדתות שונות, ומסתבר לנו שהם בסך הכל בני אדם כמוכם, ואולי אפילו נחמדים וטובים, אנחנו פחות משוכנעים באמת הנצחית של הדת שלכם בלבד, וייתכן שתהפכו לפחות אדוקים במנהגיה.
 
וזאת, כאמור, אחת הסיבות לחשיבותה של התבדלות עבור קבוצות דתיות שונות, ומתוך כך לחשיבותו של לבוש דתי או מסורתי בוטה (ואף מעיק). ומתוך כך לחשיבות שרואה מדינה בעלת אתוס חילוני מיליטנטי לאסור לבוש כזה.
Capture.JPG

הגוף הגברי החרדי-ליטאי – על ספרו של יקיר אנגלנדר

yakirבספר המרתק הגוף הגברי החרדי-ליטאי (מאגנס) יקיר אנגלנדר חושף אותנו לתפיסת העולם של הגבר החרדי-ליטאי, וזאת תוך התבוננות קרובה בדרך שבה הוא מתייחס אל הגוף שלו וביחסו אל המיניות. אנגלנדר מתחיל מדימוי הגוף בתנועת המוסר (שמייסדה היה ר' ישראל סלנטר, שמת ב-1883), ומראה כיצד ההנהגות שפיתחו, ואף יותר מהן רוח התנועה, חדרו אל החברה הליטאית ומשפיעות על תפיסותיה כיום.
 
עיקר הדברים הוא ברפלקסיה המבוקשת מהלומד בישיבה. החיים היהודיים הראויים הם חיים רפלקטיבים, מודעים לעצמם ומוקדים לבחינה עצמית. חיים נעדרי רפלקסיה נועדו לבהמות, והתורה ניתנה (בין השאר) כדי לעודד מודעות ובחינה עצמית. אחרי הרפלקסיה באה גם השליטה העצמית, והיכולת של הפרט להתגבר על צרכיו האגואיסטים ויצריו השונים.
 
התפיסה הזאת, שהיא כמובן מודרנית לחלוטין וקשורה קשר הדוק לתפיסת הסובייקטיביות המודרנית, מקדשת את התחום המיני כאתר מרכזי של בחינה עצמית. עיקר מאמציו של תלמיד הישיבה הופך להיות ההימנעות ממעשה מיני אסור, שהוא כמובן כל מעשה מיני לפני החתונה, ומחשבות אסורות ופעילות בזמנים אסורים אחרי החתונה. ותמיד תמיד: אוננות.
 
אנגלנדר מביא שתי גישות המנסות להתמודד עם הבעיה הקשה. האחת היא הנהגות שונות שמגבירות את הרגישות (פוקו היה אומר, תרתי משמע) סביב אברי המין: לא לגעת, לא לנגב אחרי מקלחת, להירדם בעמידה אם יש חשק במיטה ועוד מיני סיגופים. הגוף נחשב כאן לסוסו הבהמי של הנשמה, הרוכבת עליו בנחישות אך בזהירות, לבל תיפול ותידרס תחת פרסותיו.
 
הגישה השנייה (כנראה למודת פוקו, במודע או שלא) מפגינה סוג של יאוש מהראשונה: אי אפשר לאלף את הסוס, הוא פשוט חזק מדי, והעיסוק בו רק מעצים את נוכחותו (אה, וליפול ממנו זה בעצם כיף אדיר), לכן עדיף להתעלם בכלל מקיומו. כאן הישיבה החרדית משמשת כשטח סטרילי בו לא מתייחסים כלל לגוף ולרצונותיו. תלמוד תורה הופך לאמצעי להסחת דעת ממין, והשקדנות על התלמוד היא הדרך לשרוק בחושך ולהעמיד פנים שאין לנו בכלל תשוקה. הסגפנות מתמקדת בלימוד אינטנסיבי מעל ומעבר לצרכי הגוף, עד התשתו של התלמיד גופנית ומנטלית. האוטונומיה (המודרנית) של הפרט על גופו מתבצעת על ידי הכנעתו.
 
הספר כאמור מרתק, ופותח בפני הקורא (הלא חרדי) תפיסות של עצמיות ואנושיות שהוא לא מכיר. אנגלנדר הוא חוקר מוכשר וחד, ותובנותיו מאירות את החומר. עכשיו צריך רק לחכות להשלמת התמונה עם דימויה העצמי של האישה החרדית-ליטאית.

טבח החתולים הגדול ויצירתה של החרדיות

catsהספר הזה הוא יצירת מופת של מחקר היסטורי. בשישה פרקים עוקבים הוא חושף את הקורא לעולמם של ששה רבדים של החברה צרפתית של המאה ה-18, החל מהכפריים על סיפורי העם שלהם, דרך הפועלים בבתי המלאכה בערים, דרך הבורגנים, דרך קציני המשטרה, דרך האינטלקטואלים והסופרים מהדרג הבינוני ועד לפילוסופים הגדולים ומעריציהם (רוסו, במקרה זה).רוברט דרנטון מתמקד בסיפורים פרטניים שחושפים את אורחות החיים הבסיסיות, ומעניקים לקורא חוויה עשירה ועסיסית.
 
התמונה שמתקבלת לא תמיד יפה. רוב האנשים חיוב עוני מחפיר, בתת-תזונה, וחלומותיהם הגדולים היו להיות שבעים, עדיף מארוחה שיש בה גם בשר וגם יין. החיים היו קצרים יותר, קשים ובדרך כלל כמעט חסרי תקווה. הרגישות לכאב של הזולת היתה נמוכה מאוד (כותרת הספר מתייחסת לאירוע קרנבליסטי שעורר צחוק בקרב פעיליו גם זמן רב אחריו, כלומר אחרי התעללות וטבח אכזרי של חתולי רחוב), והחברה אלימה הרבה יותר. חופש הביטוי היה מוגבל מאוד, ואנשים נכלאו על פרסום דברי כפירה באמונה או חתרנות כלפי המלך.
 
אפשר לראות מתוך שגרת החיים שמתאר דרנטון את התפתחותה האיטית של תודעה קפיטליסטית (סוחרים ובורגנים רבים היו עובדים רק עד שהיו מרוויחים מספיק לקיום ברווחה מינימלית, ואז חיים על הרנטה – כלומר, אין כאן קפיטליזם של עודף, ודאי לא שפע, כפי שאנחנו מכירים כיום), ואיך החברה המסורתית מפנה את מקומה לחברה המודרנית.
 
עניין אחרון זה מעניין אותי במיוחד, והנה התייחסות אחת מהספר אליו. דרנטון מביא דברים מתוך מכתביו של סוחר מלה רושל בשם ז/אן רנסון. רנסון מעריץ את רוסו וקורא כל מה שהוא יכול מכתביו. אבל זה עניין אחר. כשרנסון מגלה שהוא עתיד להיות אבא, הוא כותב אל מוציא לאור שוויצרי בשם אוסטרולד:
 
אנא השג עבורי, אם אפשר, את עבודת המחקר המצויינת על חינוכם הפיסי של ילדים שנדפסה בידי מ. בלסר מז'נבה. אני עומד להיעשות לאב, ומחשבותיי נתונות לדרך שבה אוכל למלא את חובותיי על הצד הטוב ביותר.
על כך כותב דרנטון:
עברנו מהעולם המסורתי, שבו מגדלים ילדים על פי חכמת הדורות העוברת בירושה, אל עולמו של ד"ר ספוק, שבו הם גדלים על פי המילה הכתובה. (עמ' 225 בספר).
 
השנה היא 1777. החת"ם סופר בן 15. הרוח הזאת תתפוס גם אותו בהונגריה ותשפיע על יצירתה של החרדיות, כלומר של יהדות שמתבססת על המילה הכתובה ועל הוראות מומחים (רבנים, במקרה זה) הרבה יותר מאשר על מסורת וידע המועבר בעל פה, דור לדור.
(הוצאת כרמל, בתרגום מצויין של עודד פלד)