מהפך גדול דור?

בעוד אנחנו עוסקים בזוטות כפתיחת מערכת החינוך או לימוד מרחוק, בציבור החרדי-ליטאי מתחולל מה שנראה כמהפך. מגפה דוחפת את הרב גרשון אדלשטיין (בתמונה משמאל) מעל לרב חיים קנייבסקי במאבק על ההנהגה כ"גדול הדור" הליטאי.

 

מאבק הירושה בין השניים (כלומר, בין החצרות והעסקנים כמובן) מתחולל מאז מות הרב שטיינמן בסוף 2017. תחילה ידו של הרב אדלשטיין היתה על העליונה (הוא, למשל, נשא את ההספד בהלוויותו של הרב שטיינמן וסומן כיורש), אבל הוא התגלה כמנהיג יבשושי ושכלתני מדי לעידננו שוחר הרגשנות, וחצרו של הרב קנייבסקי הצליחה לבצע הפיכת חצר לקראת פסח 2018.

 

הרב קנייבסקי הציג מנהיגות כריזמטית במובן המקורי של המילה, כלומר רוויית מאגיה. הוא הוכתר כ"אדמו"ר ליטאי", כלומר מנהיג שעוסק פחות בהלכה ויותר בחלוקת ברכות. נראה היה שהמודל הזה עובד – עד שהשם שלח אלינו את הcovid-19. במשבר הנוכחי הרב קנייבסקי כשל כאשר הורה על השארת הישיבות פתוחות בניגוד להוראות המדינה. בדרכו הרומנטית הוא הכריז ש"תורה מגנא ומצלא" ולכן אין מה לדאוג.

 

הסוף ידוע, וכעת אדלשטיין זוכה לעדנה בתקשורת החרדית ומבסס את מעמדו החדש-ישן.

 

אבל (כפי שישאל החילוני הממוצע) מאי נפקא מינה? ובכן הסיפור הזה משמעותי מפני שזעזועים כאלה מחמירים את משבר ההנהגה החרדי שכבר קיים. למעשה מאז הרב שך אין מנהיג חרדי חזק ובעל "השקפה", דהיינו אידיאולוגיה סדורה. המצב בשנים האחרונות החמיר, כאשר אין מנהיג חד-משמעי, הרב קנייבסקי הוא יותר באבא מ"שר התורה", וחלק מהליטאים – "הפלג הירושלמי" – בכלל פורשים לדרכם הקיצונית יותר ולא נשמעים לא לקנייבסקי ולא לאדלשטיין.

 

תחלופות שכאלה מערערות עוד את מעמדו של "גדול הדור", סודקות את תפיסת "האמונה התמימה" והיראה האוטומטית כלפי ה"גדויילים", מרופפות את המסגרת ואף הזהות(!) החרדית, ומקדמות עוד את האינטגרציה החרדית בציבור הישראלי, דהיינו את ה"ישראליזציה" של החרדים.

 

ונדמה לי שזו רק תחילת ההשפעה של משבר הקורונה על החברה החרדית. צפויים זעזועים נוספים.

החברה החרדית עוברת תהליכי חילון משמעותיים

זוכרים את התחזיות על כך שבעוד עשרים שנה יהיו 40% (או אף יותר) ילדים חרדים במערכת החינוך הישראלית? מסתבר שהתחזית הדמוגרפית הזאת (הפתעה!) התגלתה כשגויה. נתונים חדשים מראים על בלימה כמעט מוחלטת של הגידול של החברה החרדית.

 

לא רק זאת, אלא שהבלימה מתרחשת לא רק בגלל צמצום שיעור הילודה, אלא פשוט מפני שחרדים רבים עוזבים את החברה החרדית, הופכים לישראלים יותר (כלומר שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאינם חרדיים) או ממש יוצאים בשאלה.

 

על פי הנתונים שמביא נחום בלס בתוכנית לונדון את קירשנבאום היום (דקה 32 והלאה) החברה החרדית עוברת תהליכים משמעותיים של חילון. כדאי מאוד לצפות, ואל תפספסו את דבריו של אבישי בן חיים לאחר דבריו של בלס.

 

ורק אומר שוב את מה שאמרתי כבר פעמים מספר בעבר: 1. תחזיות דמוגרפיות מועדות להפרכה; 2. לעולם המודרני, החילוני, בו אנחנו חיים, יש כוח עצום, מתמיד, כובש כל.

החרד"ל מושך בחוטי החרדים, ומעט על ההבדלים התיאולוגיים ביניהם

כתבתי כמה פעמים בעבר שמאבקי השבת והכותל שהחרדים מנהלים בנחישות מקורם למעשה בדירבון ומימון של ציונות דתית חרד"לית. בגיליון שישי של 'מקור ראשון', בראיון לצביקה קליין מודה יעקב גרודקה, עורך האתר 'בחדרי חרדים', בדבר במפורש. החרד"ל הוא המושך בחוטים.

זה חשוב קודם כל כדי להבין מול מי אנחנו באמת נאבקים. מי שמעוניין לשנות את המרחב הציבורי המדינה, להפוך את המדינה לחרדית יותר, מי שלא בוחל בכפייה דתית ומקדם הדרת נשים – הם בראש ובראשונה החרד"ל. סמוטריץ', אריאל, רבני הקו ודומיהם. לחרדים בעיקר אכפת מהקהילות שלהם. תנו להם לשמור על אנ"ש, על השאר הם מוכנים להתפשר.

וזה מביא אותי לאבחנה השניה, המעניינת יותר ברמה התיאולוגית, לא הפרגמטית. החרדים (בהכללה כמובן), עם כל אדיקותם, לא חיים מתוך תפיסת עולם שאין בה אפשרות לפשרה. להפך. הם מבינים היטב שהם מיעוט, שהם תלויים ברוב. אפשר לומר שמבחינה מסויימת, תוך סיוגים שונים, לתפיסתם הם עדיין בגלות, וממילא צריך לשאת ולתת עם הפריץ. גם התפיסה הדתית שלהם (שוב, הכללה) אינה טהרנית במובן האידיאולוגי. הם מבינים שהעולם אינו מושלם, שבע יפול צדיק וקם, החטא הוא חלק מהחיים, עושים מה שיכולים.

החרד"ל שונה משתי הבחינות הללו: ראשית, הם לא תופסים עצמם כמיעוט, אלא כרוב המובלע. איך אמר הרב סדן לדנה ויס? את תתפכחי ותצטרפי אלינו. העם, בין אם מבין זאת או לא, איתם. הם לא בגלות, אלא בימות המשיח. והפריץ זה הם. כלומר הם בעל הבית. וכל האמת אצלם. ממילא אין שום מקום למשא ומתן, ויש כל הצדקה לכפות את רצונם על הכלל. והתפיסה הדתית שלהם? גם היא חסרת נכונות לפשרה, טהרנית (פוריטנית, תרתי משמע). הם מכוונים לעולם מושלם, נקי מחטא. ממלכת כהנים וגוי קדוש – בעזרת השם מחר בבוקר. אין אצלם שם מקום לפשרה.

אני מקווה שברור מי מסוכן יותר לזכויות הפרט של כולנו, למעמד האישה, ולדמוקרטיה הישראלית בכלל.

נציגי החרדים קפצו מעל הפופיק, הציבור מתקומם

בקואליציה הנוכחית החרדים קיבלו כוח שמעולם לא היה להם. נתניהו פשוט חתם על כל צ'ק שהם הגישו לו, ממשי או מטאפורי. איך כתב יוסי אליטוב עורך 'משפחה' החרדי? "כל מה שחולמים בלילה – מקבלים בבוקר". אלא שהשתן עלה לראש, והמפלגות החרדיות, בעידוד התקשורת החרדית ובעבודה מאחורי הקלעים של החרד"ל, הבינו בטעות שהם לא מיעוט אלא מעין אליטה חדשה עבור ציבור ישראלי שהופך מסורתי יותר ויותר.

כמו עם הסיפור על השמאל הנעלם שבעצם קיים, גם כאן מדובר באשליה. יש תהליך של "מסורתיזציה" בישראל, אבל הוא לא מוביל אל, אלא מחליף, "אורתודוקסיזציה". הן חילונים והן מסורתיים, כולל מצביעי ליכוד, כולנו, בית יהודי ואפילו ש"ס, רוצים, אחרי שחלקם עשו קידוש, לעשות קניות בשבת. בכל שבת קונים מאות אלפי(!) יהודים בקניונים, וכמובן גם במרכולים.

חוק המרכולים הוא חוק רע, משום שהוא מקדם כפייה דתית. הוא חוק כוחני, שמגיע לא מתוך הסכמה ופשרה, אלא מתוך רצון חרדי לראות "הישג" ורצון חרדל"י (בהובלת הדמוקרט הגדול בצלאל "לנתק את גבעתיים" סמוטריץ') להחזיר את המדינה בתשובה. הוא חוק שבכוונה מכניס אצבע אורתודוקסית בעין חילונית.

כמו תמיד עם כפיה דתית, התוצאה הפוכה: הציבור מתקומם. בלילה עבר חוק עזר עירוני בראשון לציון שיאפשר לאחת הערים הגדולות בישראל, גם אם החוק יעבור, לפתוח מרכולים בשבת. כך מתעתדות לעשות גם גבעתיים, חולון, רמת גן וערים נוספות. מסתבר שהחוק של דרעי גורם לחילול השבת הרשמי הגדול ביותר מאז ניסוח הסטטוס קוו. Great Success.

אני דווקא כן חושב שיש ערך לצביון יהודי-שבתי משותף במדינה. באופן אישי אני חושב שצריך להיות פחות מסחר בשבת. אבל כל הסדר שכזה חייב לבוא מתוך הידברות. בהסכמה. הוא חייב לכלול פשרות גם מהצד האורתודוקסי, כמו אישור תחבורה ציבורית בשבת ופתיחת מוסדות תרבות (מוזיאונים למשל) בשבת. לא תוכל להיות כפייה כוחנית חד צדדית על ציבור שלא מעוניין בכך.

כרגיל, הממסד האורתודוקסי לא מסוגל להתפשר, ומקבל בסופו של דבר את ההפך ממה שהוא רוצה. כך זה גם בגיור, בנישואים, בכשרות. כך זה יהיה גם בכותל. כך גם בשבת. בכל מקום שמנסים לכפות, הציבור מתקומם.

מאחורי הקלעים, יחסי דת ומדינה בנקודת רתיחה

אחרי הכרעת בג"צ שמותר יהיה לפרסם "מצג אמת" על ההשגחה ההלכתית בבתי קפה ומסעדות, ולקראת ההכרעה על משחקי הכדורגל בשבת ועל מתווה הכותל, הרוחות מתחממות. ראש הממשלה נתניהו אמר הלילה לכתבים כי במתווה הכותל "הרפורמים והקונסרבטיבים רצו לקבל הכרה בדלת האחורית", ולכן לכאורה היה צורך למנוע זאת.

 

הדברים האלה הם סטירת לחי למיליוני יהודים בארה"ב. לא מספיק שאין הכרה רשמית לזרמים שהם שייכים אליהם, ראש הממשלה מתייחס אל העניין כאילו מדובר במשהו רע. והרי למה לא להכיר רשמית בזרמים המונים מיליוני יהודים? איך זה יכול להזיק למדינה? אבל לא רק שלא מכירים, אלא גם יורקים בפרצופם.

 

מדובר גם בעיוות המציאות, שכן הממשלה היא שהציעה לתנועות הלא-אורתודוקסיות את פשרת מתווה הכותל, אחרי שרצתה להרחיקן מהרחבה הוותיקה. והרי על הפשרה הזאת הסכימו ראשי המפלגות החרדיות, ונזכרו להרים קול צעקה רק אחרי אישורה בממשלה (בעקבות לחץ עליהם מהחרד"ל, דרך התקשורת החרדית).

 

מה יכולה להיות הסיבה לדבריו של נתניהו? רמז אפשר למצוא בדברי העיתונאי החרדי הותיק יצחק נחשוני, שכתב לפני שעה קלה בטוויטר: "לא היה משהו שחיזק את הברית בין נתניהו והחרדים יותר מההצהרה שלו כי הרפורמים רצו לבצע מחטף ולקבל הכרה דרך התביעות בנושא הכותל. כמו השבעה בכותל"

 

הברית בין נתניהו לחרדים, כלומר ברית הכניעה במסגרתה עושה נתניהו כל מה שהם אומרים לו, כבר חזקה מאוד, אולם היא ניצבת בפני אתגר קרוב: נתניהו צריך לאשר משחקי כדורגל בשבת. החוק כרגע אינו מאפשר אותם, למרות שהעניין קיים מלפני קום המדינה. העותרים לבג"ץ נגד המשחקים, ארגון חרד"לי בשם 'התנועה למדינה יהודית דמוקרטית', מפעילים לחץ על המפלגות החרדיות כדי שיפעילו לחץ על נתניהו כדי שלא ייתן אישור. אתמול רמזו שופטי בג"ץ שאם לא יהיה אישור רשמי הם יאלצו לפסוק שאסור לשחק בשבת. זה החוק, בכל זאת.

 

נתניהו מאוד רוצה לתת אישור, כי הוא מבין שבוחריו רוצים כדורגל בשבת והוא לא מעוניין בעוד כניעה מבישה לחרדים. לכם, אפשר להעריך, הוא "מחזק את הברית", כלומר לקראת נתינת אישור רשמי לכדורגל בשבת.

 

מעל הכל גם מרחפת הכרעת בג"ץ בעניין מתווה הכותל. שם מבקשות התנועות הלא-אורת' כנגד אי-יישום החלטת הממשלה, כלומר מתווה הפשרה. והנה תשובתו של חה"כ גפני בעניין (תודה למשה הלפרין על ההפנייה). חג שמח, אזרחי ישראל.

על מאבקי השבת, מלכוד נתניהו, והובלת החרדים על ידי החרד"לים

מעט בשולי החדשות מתעצם שוב "המאבק על השבת" (שם קוד לקולות שמשמיעים חברי כנסת ועסקנים חרדים שאישית לא ממש אכפת להם שחילול שבת המוני שנמשך מאז קום המדינה ימשיך עוד קצת, אבל שנגררים אחרי כלי התקשורת החרדיים העצמאיים יחסית ומפעילים לחץ על ראש הממשלה בעניין). הפעם הסיפור מעניין מפני שהוא נוגע לא רק לעבודות הרכבת, אלא גם למשחקי כדורגל בשבת.

 

בעוד שבועיים יתקיים דיון בבג"ץ בעניין משחקי הכדורגל בשבת, ובימים הבאים אמורה המדינה להציג את עמדתה בפני בית המשפט. על פי החוק היבש, אין היתר למשחקים, אבל אנחנו יודעים שמשחקים כדורגל בשבת עוד מלפני קום המדינה. מי שעתר לבג"ץ (ב-2015) היא 'התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית', שדורשת לאכוף את חוקי העבודה על קבוצות הכדורגל. בפברואר השנה הגיש היועמ"ש מנדלבליט תשובה בשם המדינה וטען שיש להמשיך את המצב הנוכחי, שכן אוטוטו מתכנסת ועדת ההיתרים המורכבת מראש הממשלה, שר העבודה והשר לשירותי הדת היהודית-אורתודוקסית (במקרה שלנו דוד אזולאי מש"ס, שלא הגיע לישיבה מפני שסמכויותיו ממילא אצל רה"מ), שבסמכותה לתת את ההיתר. בג"ץ אישר כמובן להמתין לאישור רשמי של הועדה.

 

הועדה כונסה לפני שבוע, ורצתה מאוד לתת היתר כללי לכדורגל בשבת. נתניהו מבין היטב שרוב מוחלט של מצביעי ליכוד מעוניינים להמשיך ללכת למשחקי כדורגל בשבת, ולחילופין שהוא ייראה מאוד רע אם ייכנע לחרדים בעניין זה. אלא שאז נזעקו החרדים. מילא שמחללים שבת ללא היתר. אבל שהממשלה שכוללת אותם תיתן אישור רשמי לחילול שבת? כך, למשל, הרשל"צ יצחק יוסף אמר ש"הספרדים שלנו, אנשים לא כל כך דתיים, אולי אפילו מחללי שבת, אבל ברגע שיש כדורגל בשבת וזה יהיה היתר רסמי של ועדת השרים – אוי ואבוי […] זה הרבה יותר חמור שהדבר נעשה בהיתר" וכו'.

 

ללא אישור רשמי סביר מאוד שבג"ץ יאסור על כדורגל בשבת, בהתאם לחוק. נתניהו כאמור מאוד לא רוצה להגיע לכך. עיתון 'משפחה' החרדי מדווח היום על דיל שנתניהו מעוניין לגבש עם הח"כים החרדים: אישור כדורגל בשבת בתמורה לעצירת עבודות הרכבת בשבת. שוב: כרגיל לא היוחברי כנסת חרדים יוצאים למאבק במשחקי הכדורגל של החילונים, וגם "הספרדים שלנו", המסורתיים של הרב יצחק יוסף מעניינים אותם כציצית ישנה שזרוקה בפינת בית המדרש.

 

וזה החלק המעניין: מי שלוחץ על הח"כים והעסקנים חרדים ומניע אותם לפעולה הם החרד"לים – סמוטריץ', אורי אריאל, ותנועות כמו התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית. אלו מזינים את התקשורת החרדית בקריאות קרב על קדושת השבת, וזו נהנית להציב את מנהיגיה באור מגוחך. שימו לב שכך היה בדיוק גם בפרשת הכותל: הפשרה, שהח"כים החרדים הסכימו לה, התפוצצה רק אחרי התערבות 'מרכז ליב"ה' החרד"לי ומתי דן מעמותת 'עטרת כהנים' שלחצו על התקשורת החרדית, שלחצה על הח"כים וכו' וכו'. כעת מנסים לעשות את אותו תרגיל עם הכדורגל. לא מן הנמנע שגם תור המרכולים והפיצוציות יגיע.

 

ראו למשל את הצילום להלן מתוך 'משפחה' של היום, שמדגים הזנת תקשורת חרדית על ידי עמותה חרד"לית. החרד"ל, משמש כראש חץ שמניע את החרדים לפעולה, דרך התקשורת החרדית. תופעה מעניינת כשלעצמה, ומעניין גם שמ'הבית היהודי' עצמו כבר אין לאותם סרוגים שום ציפיה לפעולה נחושה למען השבת.

 

ודבר אחרון, עקרוני: מדינה מודרנית לא מסוגלת להתקיים ללא חילול שבת מאסיבי. ולא רק בעניינים שאפשר איכשהו להגדיר אותם כפיקוח נפש, כמו צבא, משטרה, חשמל ומים. גם מחשבי הבנקים, מערכות הסליקה של כרטיסי האשראי, הנמלים, נתב"ג, הרכבת, אסדות הגז, מפעלים שונים, וכיוצא באלה דרושים לפעולה רציפה, 7 ימים בשבוע.

 

ההלכה במצבה הנוכחי לא מסוגלת לתת תשובה, מפני שכאן, כמו בתחומים אחרים, היא תקועה בשטעטל ובתפיסה פרה-מודרנית. במקום להתמודד הלכתית עם מציאות של מדינה מודרנית, מדמיינים שניתן לאנוס את המציאות אל תוך גדרי ההלכה כפי שהיא. זאת הבעיה המהותית, כאן ובתחומים אחרים.

(ורק נזכיר שלפני כמה חודשים חרדים היו שותפים מלאים לחילול שבת המוני במירון, בהילולה בל"ג בעומר. כי כשרוצים מאוד, אפשר.)

בנימין בראון על החברה החרדית

לא מעט ספרים יצאו בשלושים השנים האחרונות שביקשו לתת "מדריך לחברה החרדית", ובין הראשונים והפופולרים ביותר אפשר למנות את 'החרדים' של אמנון לוי מ-1988. הספר שלפנינו (עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה) נכתב על ידי בנימין בראון, פרופ' באונ' העברית וחוקר ותיק ומוערך של החברה החרדית (ספרו על החזון איש זכה לפופולריות גם בין חרדים), ומציג תמונה רחבה ועשירה על החברה התוססת והמעניינת הזאת.

 

זהו מעין טקסט-בוק, וככזה מאוד שיטתי ומסודר: הוא פותח בהגדרת החרדים, ממשיך בחלק על החסידים, אז הליטאים מקבלים את שלהם, אחר כך החרדים הספרדים, אז פרק על החוגים היותר קיצוניים (נטורי קרתא וכו'), פרק על היחס לציונות, פרק על היחס לדמוקרטיה, ופרק על הגיוס לצה"ל. ללא ספק, הקורא יקבל מבוא ממצא על הנושא והספר מומלץ לכל מי שמעוניין לדעת יותר על החברה החרדית.

 

לי באופן אישי היה חסר פרק שלם על המשבר בחברה החרדית. נדמה לי שאי אפשר לספר את סיפורה של החרדיות בזמן הזה ללא התייחסות להתפרקותה, כלומר להתפרקות הרעיונית והחברתית של החברה החרדית כפי שהיתה, נאמר, עד לפני כעשור. בראון כמובן מתייחס לכל מני היבטים של העניין – "החרדים החדשים", הרצון והצורך ללמוד באקדמיה, הישראליזציה של החרדים (שכוללת גם אימוץ של הלאומיות), השפעת האינטרנט והעיתונות החרדית ברשת – אולם פרק שלם היה יכול לרדת לשורש העניין ולנתח את המשותף בין כל אלה.

 

הנה למשל דוגמא קטנה. בתחילת החודש (4.8.17) ראיין רותם שטרקמן בדה-מארקר את שיינדי באב"ד, מנכ"לית עמותת תמך, על קידום תעסוקה של נשים חרדיות. שטרקמן שואל את באב"ד על העומס הרב שמוטל על האישה, שנאלצת לפרנס בעל שיושב ולומד, ולא עובד. בתגובה באב"ד קובעת:

 

מי מטיל את זה עלי? בחרתי בזה. מי שהולך לאולימפיאדה עובד קשה, אף אחד לא הכריח אותו. […] בקהילה החרדית מוכנים להקריב את השמנת בשביל עקרונות […] כל משפחה בוחרת את הדרך הנכונה בשבילה.

שימו לב עד כמה מתעקשת באב"ד שהבחירה בידה. היא בוחרת, היא ספורטאית אולימפית, היא מוכנה להקריב, כל משפחה בוחרת. האין כאן דגש מודרני לגמרי על אוטונומיה? על חירות אינדיבידואלית? על רצונו של הפרט (או המשפחה)? האם חרדים בדורות קודמים היו מתעקשים ש"הם בחרו", או אומרים דווקא, ואולי בלא פחות גאווה, שבחרו בשבילם, שהם פיונים של הרבי, שהם עושים מה שאומרים להם ובזה שכרם?

 

משהו קרה כאן. לאו דווקא מהפכה, מפני שהחרדיות, בניגוד לתפיסתה העצמית, היא תופעה מודרנית, כלל לא מסורתית, ובכך ברור שמימדים מסויימים של אוטונומיה ואינדיבידואליות תמיד אפיינו אותה. ובכל זאת, יש כאן משהו שדורש ניתוח, ושאני בטוח שבראון היה יכול לנתח טוב ממני.

רם פרומן מנסה לשכנע חילונים שהם מגזר. למה זה לא רק קשה אלא אנטי-חילוני

רם פרומן ממוביל במאמריו ובמאבקו הציבורי קו מענין: הוא מנסה לשכנע את החילונים שהם מגזר. על פי פרומן הבעיה של החילונים היא שהם מרגישים אחראיים לכלל, מפני שהם מרגישים שהם הכלל. משום כך, למשל, הם מוכנים לקבל חרדים אל תוך מוסדותיהם תוך ויתור על עקרונותיהם.

 

הרי מי בנה את האוניברסיטאות? חילונים, ועל פי ערכים הומניסטים וליברלים. עכשיו רוצים החרדים ללמוד בהן. אהלן וסהלן, אבל למה שהחילונים יתאימו את עצמם לחרדים, ולא החרדים לחילונים? אין זאת אלא שהחילונים מרגישים אחריות על הכלל, מתוך שהם רואים עצמם ככלל.

 

"הרעה חולה החמורה מכל היא הממלכתיות" כותב פרומן. בשם הממלכתיות מוותרים החילונים על ערכיהם. אבל החילונים לא מבינים שהם לא הממלכה, אלא רק אחד השבטים בה. "השבט החילוני לא מוכן להכיר בהיותו שבט ולכן הוא איבד כל כוח פוליטי". פרומן מציע מפלגה מגזרית שתדאג לחילונים ותזקוף את גבם הכפוף. אני מקווה שלא תהיו מופתעים אם תמצאו אותו עומד בראש מפלגה כזאת בבחירות הקרובות.

 

אין לי כמובן כל בעיה עם מאמציו של פרומן לגרום לחילונים לעמוד על ערכיהם. אדרבה, זה חשוב ונצרך. אבל הניסיון שלו לשכנע אותם שהם מגזר ולא כלל הוא לא רק קשה, אלא גם, בצורה עמוקה, חותר תחת עצם החילוניות. הרי אין זה מקרה שהחילונים רואים עצמם ככלל. אין זה גם רק מפני שהם הקימו את המדינה ושהם, עדיין, המגזר הגדול ביותר בחברה היהודית בישראל.

 

החילוניות רואה עצמה ככלל משום שזה חלק מהותי מהגדרתה העצמית. תהליך החילון מבוסס, בין היתר, על התפיסה שהמרחב הציבורי הנורמלי הוא חילוני. החילוניות היא הפשוט, המובן מאליו, הטבעי. הדת היא המוזר, הארכאי, המנחם-באשליות והנצלני-חברתית. הדת היא מגזרית, ועליה להישאר בתחומי הפרט. החילוניות היא המסגרת הכללית שמאפשרת לדתות שונות להתקיים בלי רציחות הדדיות. התפיסה הזאת היא חלק אינטגרלי מהעמדה החילונית, ועל כן ברור שהחילונים לא רואים עצמם כמגזר. הם, מבחינתם, הנורמה.

 

ובאמת, האין המציאות מגבה תפיסה זאת? האם אנחנו רואים אלפי חילונים המבקשים ללמוד בישיבות חרדיות, כפי שהחרדים מבקשים ללמוד באוניברסיטאות? לא. פרומן היה צריך לראות את הפניה החרדית לאוניברסיטאות כהודעה מובלעת בתבוסה. החרדים מודים למעשה שהם נכשלו בניסיונם לכונן חברה בת-קיימה, ומבקשים להצטופף תחת כנפי האקדמיה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. תנו לנו גם מהאדום-אדום האקדמי הזה, הם מתחננים. רק אם אפשר תתחשבו בנו ובמנהגינו המוזרים. והרי זאת התמונה העולה מכך: הדת היא החריג. החילוניות היא הנורמלי.

חוק השבת ולמה שום דבר לא יזוז לשום כיוון

נכון שעל פי נתניהו מתקיים ניסיון הפיכה נגדו (אולי כדאי להודיע לשב"כ?), אבל בכל זאת מילה על העניין הזה:

 

מזה שנים מאפשרת עריית תל אביב לעסקים לפעול בשבת ללא הפרעה. כפי שכותב אילן ליאור,

ביוני 2013 קבע בית המשפט העליון כי על העירייה לאכוף את חוק העזר האוסר פתיחת עסקים בשבת, או להחליף אותו. במארס 2014 אישרה העירייה חוק עזר חדש שהתיר פתיחת כ-300 מרכולים ופיצוציות בשבת. שלושה חודשים לאחר מכן פסל שר הפנים דאז גדעון סער את התיקון לחוק. בעקבות זאת גיבשה העירייה גרסה חדשה ובה צמצמה ל-164 את מספר העסקים שיורשו לפעול בימי המנוחה. זו אושרה במועצת העיר באוגוסט 2014, אך סער עיכב את אישורה ולאחר מכן פרש מתפקידו. מחליפיו במשרד הפנים – גלעד ארדן, שלום ודרעי – נמנעו אף הם מקבלת החלטה, עד שהסוגיה הועברה להכרעת הממשלה.

 

כלומר, שלושה שרי פנים שונים נמנעו מלאשר או לפסול את חוקי העזר העירוניים שמאפשרים פתיחת מרכולים בשבת. ב-2014 השר שלום העביר את ההחלטה על כך לממשלה. אבל הממשלה לא רוצה להחליט. ביום ראשון ההחלטה צפויה לחזור להיות בסמכות שר הפנים, אריה דרעי. אני מוכן להעריך שלמרות הצהרות לוחמניות בעבר הוא לא יסגור את המרכולים בתל אביב בשבת.

 

למה? מאותה סיבה שבגלל גם סער ושלום לא עשו לעשות זאת. פשוט: הרבה מאוד ממצביעי הליכוד, וכן ממצביעי ש"ס והבית היהודי, מעוניינים לעשות קניות בשבת. ולא רק בפיצוציות. זוכרים את המסורתיים שהולכים לבית הכנסת בשבת בבוקר ואז נוסעים לראות משחק כדורגל? אז היום הם הולכים לבית הכנסת בשבת בבוקר ואז נוסעים לקניון. זה הפך להיות הבילוי המשפחתי.

 

זה ידוע כבר זמן מה, אבל אם צריך עוד ראיות בדיוק פורסם סקר של מכון סמית שנעשה עבור עמותת חדו"ש, ומראה ש-78% מהציבור היהודי תומכים בהפעלה, גם אם בהגבלות מסויימות, של עסקים בשבת בתל אביב. מתוכם תומכים בכך 98% מהחילונים, 86% מהמסורתיים, 34% מהדתיים ו-10% מהחרדים. בנוסף, עולה שתומכים בכך 74% ממצביעי הליכוד, 92% ממצביעי כולנו, 100% ממצביעי ישראל ביתנו ו-67% ממצביעי הבית היהודי ו-31% ממצביעי ש"ס.

 

וזאת הסיבה שלא תהיה ממשלה בישראל שתסגור את העסקים בתל אביב בשבת.

 

וזאת גם הסיבה שהשבת צריכה לקבל מענה כולל, מסודר ומוסדר, שיחליף חוקי עזר עירוניים בחוק ממלכתי ויקבע הסדר שישמור על אופיה של השבת מחד, אבל יאפשר לחילונים לחיות את חייהם מאידך. כל צד יהיה צריך להתפשר מעט, וסופו של דבר ייצא משהו טוב. אבל גם את זה הממשלה לא תעשה, כי היא לא מסוגלת לעמוד מול לחץ חרדי, שלא מוכן לזוז מגופת הסטטוס קוו המרקיבה.

החברה החרדית כמהפכה שקפאה

הרב שטיינמן, מנהיג רוב הציבור החרדי הליטאי, כבר בן 103, ובימים האחרונים הוא מאושפז במצב קשה בבית חולים. החברה החרדית מתכוננת לחילופי הנהגה, אולם קשה להאמין שאלו יביאו בשורה של ממש. בדורות האחרונים, מאז מותו של הרב שך, אין מנהיג חרדי בעל חזון ברור ומשנה סדורה, אין מנהיג חרדי בעל סמכות עליונה כשהיתה, ובמקביל הועצם כוחן של חצרות המנהיגים, המלאות בעסקנים ופוליטרוקים שהאינטרס הציבורי לאו דווקא לנגד עיניהן.

 

בגיליון השילוח השני התפרסם מאמר טוב מאוד לדעתי של הרב יהושע פפר, חרדי בעצמו ומנהל המחלקה החרדית בקרן תקווה (שגם מממנת את כתב העת). פפר כותב על המשבר הרעיוני-חברתי בחברה החרדית, משבר שמאיים להביא לקריסתה.

 

פפר מצביע על כך שהחברה החרדית, שהוקמה מתוך תנועה מהפכנית, התאבנה בתוך אותו אתוס מהפכני רדיקלי ואינה מסוגלת להרפות ממנו ולאפשר לעצמה לערוך שינויים הכרחיים. מנגד שיעורי עוני גבוהים, החשיפה הגוברת לעולם החיצוני (שמאפשרת, למשל, האינטרנט) ותחושת תסכול עולה גורמים לקבוצות חרדיות שונות להתנתק מהזרם המרכזי, אם לתוך החילוניות ואם לתוך סוגות חדשות של חרדיות.

 

פפר מציין נכונה שלאתוס המרכזי של הציבור החרדי, על פיו כל הגברים מכוונים לחיים של תלמוד תורה והנשים להיות המפרנסות העיקריות של הבית, אין תקדים היסטורי. הוא תוצאה מהצורך בראשית ימי המדינה לשקם את עולם התורה האירופאי שנחרב בשואה. יש להוסיף כאן שאותו אתוס רכב על התפיסה החרדית שבמסגרתה 'מידת חסידות' (הקפדה מדוקדקת על ההלכה, הנהגות סגפניות שונות, חיפוש חומרות ולא קולות הלכתיות), שהיתה שמורה למעטים בחברה היהודית המסורתית, הפכה לנורמה המחייבת את הכלל, דבר שאף הוא כמובן חריגה מההיסטוריה היהודית (ומתאפשר, יש לומר, דווקא מתוך היווצרותו של הסובייקט המודרני (הרפלקסיבי, האוטונומי), למרבה האירוניה).

 

כל זה הוא מהפכני. דהיינו: הוא אינו שמרני. זאת האבחנה המרכזית של פפר, והיא נאה. החברה החרדית, כותב פפר, מקדמת "נראטיב, תפיסה עצמית ודימוי ציבורי אולטרה-שמרניים […] והתנהלות אוטופיסטית, א-היסטורית, המתאימה לחברה מהפכנית המנהלת את חייה תוך חריגה מן התקדים ההסיטורי של היהדות המסורתית."

 

פפר מביא כמה דוגמאות למצב הזה, ומבקש להביא את החרדיות להיות שמרנית, ולא מהפכנית, דהיינו חברה הנאחזת, ואף מוקירה ומקדשת, את העבר, אבל מסוגלת להשתנות, עקב בצד אגודל, בשום שכל, בהתאם לדרישות הזמן. "לא ניתן לקיים לאורך דורות את המודל המהפכני שנולד בבני ברק", כותב פפר. ממילא, הנסיגה מהחברה גם הופכת את החרדיות לתא לכאורה-אטום שאינו משפיע על העולם (אבל לא מצליח לא להיות מושפע ממנו). "אחרי שנים של להט-נעורים, עם נטייה חזקה (ונצרכת) אל הרדיקלי והדיכוטומי, שמא ניתן לנוע לקראת חרדיות מורכבת יותר, איתנה יותר, ובמובן של מאמר זה – שמרנית יותר."

 

שאלה יפה, אבל אם לחזור לראשית דבריי, נראה שכל עוד החברה החרדית תונהג על ידי הדגם הנוכחי של הרבנים והחצרות, התשובה שלילית. השינוי יגיע מלמטה, במקרה הטוב מתוך התפתחות אורגנית (כפי שכבר קורה), ובמקרה הרע מתוך קריסה ובנייה מחדש.