חרדיות

טבח החתולים הגדול ויצירתה של החרדיות

catsהספר הזה הוא יצירת מופת של מחקר היסטורי. בשישה פרקים עוקבים הוא חושף את הקורא לעולמם של ששה רבדים של החברה צרפתית של המאה ה-18, החל מהכפריים על סיפורי העם שלהם, דרך הפועלים בבתי המלאכה בערים, דרך הבורגנים, דרך קציני המשטרה, דרך האינטלקטואלים והסופרים מהדרג הבינוני ועד לפילוסופים הגדולים ומעריציהם (רוסו, במקרה זה).רוברט דרנטון מתמקד בסיפורים פרטניים שחושפים את אורחות החיים הבסיסיות, ומעניקים לקורא חוויה עשירה ועסיסית.
 
התמונה שמתקבלת לא תמיד יפה. רוב האנשים חיוב עוני מחפיר, בתת-תזונה, וחלומותיהם הגדולים היו להיות שבעים, עדיף מארוחה שיש בה גם בשר וגם יין. החיים היו קצרים יותר, קשים ובדרך כלל כמעט חסרי תקווה. הרגישות לכאב של הזולת היתה נמוכה מאוד (כותרת הספר מתייחסת לאירוע קרנבליסטי שעורר צחוק בקרב פעיליו גם זמן רב אחריו, כלומר אחרי התעללות וטבח אכזרי של חתולי רחוב), והחברה אלימה הרבה יותר. חופש הביטוי היה מוגבל מאוד, ואנשים נכלאו על פרסום דברי כפירה באמונה או חתרנות כלפי המלך.
 
אפשר לראות מתוך שגרת החיים שמתאר דרנטון את התפתחותה האיטית של תודעה קפיטליסטית (סוחרים ובורגנים רבים היו עובדים רק עד שהיו מרוויחים מספיק לקיום ברווחה מינימלית, ואז חיים על הרנטה – כלומר, אין כאן קפיטליזם של עודף, ודאי לא שפע, כפי שאנחנו מכירים כיום), ואיך החברה המסורתית מפנה את מקומה לחברה המודרנית.
 
עניין אחרון זה מעניין אותי במיוחד, והנה התייחסות אחת מהספר אליו. דרנטון מביא דברים מתוך מכתביו של סוחר מלה רושל בשם ז/אן רנסון. רנסון מעריץ את רוסו וקורא כל מה שהוא יכול מכתביו. אבל זה עניין אחר. כשרנסון מגלה שהוא עתיד להיות אבא, הוא כותב אל מוציא לאור שוויצרי בשם אוסטרולד:
 
אנא השג עבורי, אם אפשר, את עבודת המחקר המצויינת על חינוכם הפיסי של ילדים שנדפסה בידי מ. בלסר מז'נבה. אני עומד להיעשות לאב, ומחשבותיי נתונות לדרך שבה אוכל למלא את חובותיי על הצד הטוב ביותר.
על כך כותב דרנטון:
עברנו מהעולם המסורתי, שבו מגדלים ילדים על פי חכמת הדורות העוברת בירושה, אל עולמו של ד"ר ספוק, שבו הם גדלים על פי המילה הכתובה. (עמ' 225 בספר).
 
השנה היא 1777. החת"ם סופר בן 15. הרוח הזאת תתפוס גם אותו בהונגריה ותשפיע על יצירתה של החרדיות, כלומר של יהדות שמתבססת על המילה הכתובה ועל הוראות מומחים (רבנים, במקרה זה) הרבה יותר מאשר על מסורת וידע המועבר בעל פה, דור לדור.
(הוצאת כרמל, בתרגום מצויין של עודד פלד)

רדיקליות חרדית – ספר חדש ומעניין על נטורי קרתא וסאטמר

עמיתי המלומד מוטי ענברי אוהב לכתוב על דת רדיקלית. הוא כתב את הספר החשוב פונדמנטליזם יהודי והר הבית וחקר גם את המשיחיות האוונגליסטית סביב מדינת ישראל. בספרו החדש הוא פנה אל החרדיות הקיצונית ובדק את שורשי התיאולוגיה הרדיקלית של נטורי קרתא וחסידות סאטמר.
לבד מדיונים מעניינים על טיבו של פונדמנטליזם ועל ההבדלים בין הקנאות בתקופת בית שני לזו שהיום, בספר הוא חושף פרטים מאלפים מחייו של מייסד התנועה, הרב עמרם בלוי, וכן על חייהם של הרבנים חיים אלעזר שפירא ויואל טייטלבוים, מייסד חצר סאטמר בניו-יורק. הנה כמה סיפורים מרתקים:
* פעילותו הציבורית הראשונה של הרב עמרם בלוי, עוד לפני הקמת נטורי קרתא, היתה ניסיון להקים מושבה חקלאית לאנשי הישוב הישן. אילו היתה קמה מושבה זו, אי אפשר היה לטעון יותר שלחרדים לא ראוי לעבוד במקביל ללימוד תורה. הפרוייקט נכשל לצערנו.
* נישואיו של הרב בלוי לאשתו רות בן דוד: אחרי שנודע שהזוג עומד להתחתן, רצו בניו של עמרם לבד"צ העדה החרדית והוציאו פסיקה האוסרת עליו להנשא לה. למה? היו שני טיעונים: 1. הנישואים עושים שם רע לנטורי קרתא ואנשים מרכלים, כי רות היא גרה וזה לא נאה שרב גדול יתחתן עם גרה. 2. עמרם מרמה אותה, כי היא רוצה להביא ילדים לעולם, אבל עמרם הוא עקר. על טענת הרכילות ענה עמרם שזה איננו מניע לגיטימי לפסילת נישואים. לגבי טענת העקרות הוא ענה – אדרבא! רות היא גרה, ולכן היא נחשבת ליהודי סוג ב', ולכן עדיף שלא יהיו לו ילדים איתה, אי לכך יש יתרון בנישואים כאלה עם גבר עקר. מה שיפה הוא שהרב בלוי אהב את רות מאוד, ושלח לה מכתבי אהבה חמים ביותר. מעניין לראות את מנהיג משמרות הצניעות כרומנטיקן עדין.
* מנהיג קנאי החרדים לפני מלחמת העולם השניה היה הרבי ממונקאטש, חיים אלעזר שפירא. בשנת 1930 ביקש הרבי לבקר בירושלים על מנת להכתיר את מלך המשיח. הרב הגיע למסקנה שישיש ירושלמי ספרדי, רב מקובל בשם אליעזר אלפנדרי, הוא בחזקת משיח, ושפירא מיהר להפגש איתו על מנת להכתירו. במהלך הביקור קרתה תקלה: אלפנדרי מת מול עיני הפמליה המבקרת. מותו הוביל למסקנה מתבקשת שהוא לא המשיח, ועתה נאלצו הקנאים למצא צדיק חדש. האיש שנמצא מתאים למשימה היה הרב שפירא עצמו.
* לבסוף, ענברי מעלה תזה מעניינת באשר לסיפור היחלצותו של הרבי מסאטמר משואת יהודי הונגריה. על פי ענברי ייתכן שהוא הסכים לעסקה שבה הוא ימתן את התנגדותו לתנועה הציונית ובתמורה הוא יכנס לרשימת הנוסעים על רכבת קאסטנר, תוך שהוא משאיר את חסידיו לחסדי הנאצים.
ספר מרתק, ורק חבל שהוצאת Cambridge University Press גובה עליו לא פחות ממאה דולר. אבל אולי בקרוב בספריה הקרובה לביתכם. בכ"א תודה מוטי על המחקר!
Capture

גיליון 'תרבות דמוקרטית' על פרשת עמנואל – ניסים ליאון והקולוניאליזם התורני

כתב העת "תרבות דמוקרטית" יוצא לאור ע"י הפקולטה למשפטים והוצאת אוניברסיטת בר-אילן, בשיתוף עם המכון הישראלי לדמוקרטיה. עורכיו הראשיים הם פרופ' ידידיה שטרן ופרופ' אבי שגיא והגליון האחרון שלו, מספר 15, מוקדש לפרשת עמנואל.

מטבע הדברים המאמרים (הבאמת מעניינים) עוסקים ביחסי דת ומדינה והחברה החרדית, ואחד מהם, של ניסים ליאון, מוקדש ל"סיטואציה המזרחית בחברה החרדית בישראל". ליאון כותב על האפלייה הקשה כנגד יוצאי מדינות ערב בחברה החרדית. לשם דוגמא, הוא מצטט צעירים חרדים מזרחיים שמגלים לו ש"המדד לישיבה ליטאית אשכנזית טובה אינו בהכרח לפי איכות הלימוד בה [… אלא] כמות המכסות לתלמידים ממוצא מזרחי […] ישיבה ליטאית טובה היא ישיבה בה אחוז התלמידים ממוצא מזרחי אינו עולה על עשרים אחוזים, וגם זה נחשב למספר גבוה יחסית."

אבל עוד יותר מעניינת הסקירה שלו על מקורותיה ההסטוריים של החרדיות המזרחית. הוא מונה שלושה: 1. ישיבת 'פורת יוסף' בירושלים, שקמה בשנות העשרים של המאה הקודמת, הוציאה מתוכה אליטה רבנית מזרחית, אבל לא הצליחה למקם את עצמה כהנהגה בעולם המזרחי או לזכות להכרה מצד הציבור המזרחי; 2. חוזרים בתשובה; 3. ההשפעה על חינוכם של יהודי מרוקו על ידי חרדים ליטאים וחסידי חב"ד. החלק האחרון הוא המעניין ביותר, ולימים המשמעותי ביותר.

מסתבר שבין 1948-1958 נלקחו ממרוקו למעלה מ-4000 תלמידים לישיבות ליטאיות בארה"ב ובישראל. המגוייסים היו רק התלמידים המבריקים ביותר, והם שימשו למילוי הישיבות המרוקנות אחרי השואה. ליאון מצטט את יעקב לופו, היסטוריון החוקר את החברה החרדית, המקביל בין המצוקה של החוגים הליטאיים אחרי השואה לזו של החוגים הציוניים: שניהם היו צריכים הון אנושי חדש לשם שיקום והמשכיות.

בתחילה המטרה היתה ליצור כור היתוך תורני המטשטש את ההבדלים בין הקבוצות ומאפשר חישולה של חברת לומדים אחידה וחזקה. בהמשך התגלה שעד כמה שתלמיד יהיה חכם, המוצא האתני ימשיך להוות קריטריון לאפלייה, ודאי בכל הנוגע לקבלה למוסדות לימוד ושידוכים. הטרגי הוא שדווקא מתוך מעגלים אלה נבנתה התדמית של החרדי הספרדי, כלומר כהעתק של זה הליטאי והנושא בקרבו רגשי נחיתות מובנים. החרדים האשכנזים מצידם פיתחו תודעת רועה ומושיע, וממשיכים לראות באחיהם המזרחיים תלמידים הזקוקים להכוונה והנהגה אשכנזית.

יעקב לופו כינה את המצב הזה "קולוניאליזם תורני", כלומר מצב בו קבוצה הגמונית שולטת בחברה זרה ו"מחזיקה במונופול מלא על הכוח והמשאבים שלה, תוך שהיא מבססת מבנה שליטה ובידול פיזי, ריבודי וכלכלי, המעוגן בחוק ובדינמיקה החברתית." כמו במצבים רבים כאלה, קשה לנכבשים למרוד בכובשים, משום שהם הפנימו את ההגיון שעל פיו מובנה חוסר השוויון. 

לכן על אף תרומתם של המזרחים לשיקום עולם הישיבות הליטאי ותרומתם כיום, דרך ש"ס, לביצור כוחו הפוליטי, הם עדיין נחשבים על ידי הליטאים כחרדים "כלא אותנטים, כתלושים וכחקיניים". לכן, כמובן, מוצא עדתי ורמת הקפדה במצוות קשורים זה בזה בעיני החרדים, וממילא הדרה על רקע "רמה תורנית" היא אפלייה עדתית.

ועם זאת, ליאון מעז להתנבא כי "הדבר זמני. ניסיון המחקר ההיסטורי בתופעות של המרת דת וקולוניאליזם מלמדות כי לאורך זמן, כוחות הפריפריה לשעבר הופכים בשלב כלשהו למגן האמונה ולמרכז הפוליטי והאידיאולוגי החדש." אשרי המאמין.

אורתודוקסיה ומשטר המודרניות – ספר מומלץ

הרשו לי להמליץ לכם על ספר. הוא יצא לפני שנתיים, אבל קראתי אותו רק עכשיו, וגיליתי שהוא פשוט מעולה. הספר אורתודוקסיה ומשטר המודרניות מאת ד"ר דוד סורוצקין, היסטוריון, מביא הסבר מרתק להתגבשותה של האורתודוקסיה היהודית, ובעיקר להיווצרות השקפת העולם החרדית.

סורוצקין יוצא מנקודת הנחה שהמובן מאליו המחקרי כיום, דהיינו ראיית החרדיות כתגובה למודרנה, הוא חד צדדי ושטחי. הוא מראה כיצד הלכי רוח מתבדלים, סגפניים, דקדקניים בהלכה וכאלה המרחיבים את תחום הקדושה על כלל מימדי הקיום התפתחו יחד עם עלייתו של הסובייקט המודרני, כחלק (אמנם, שונה) מאותה תנועה אירופאית גדולה (ולא כתגובה "מסורתית" אליה). במילים אחרות, האורתודוקסיה אינה "תגובה" ל"חילון" אלא התפתחות יהודית אורגנית של אינטרוספקציה, וולנטריזם ומשטור שהגיעה יחד עם הסובייקטיביות המודרנית.

עם זאת, סורוצקין מוצא תלות בין ההגדרה העצמית של החרדים והגנאי שמצאו ביהדות נוצרים ואנטישמים שונים אירופאים החל מהרנסנס. גנאי זה נעוץ בתלמוד, שנחשב על ידי הוגים נוצרים (ומאוחר יותר גם על ידי המשכילים היהודיים והציונים) לעיוות של התורה (הברית הישנה עבור הנוצרים). האורתודוקסיה, ובעיקר החרדיות, לקחה "גנאי" זה, והפכה אותו בתגובה למרכז חייה הדתיים.

בניגוד למחקר המקובל, הלוקח את החת"ם סופר וקביעתו כי "חדש אסור מן התורה" כנקודת היציאה להתהוות האורתודוקסיה היהודית, סורוצקין הולך אחורה, אל המהר"ל מפראג, ואז אל ר' יעקב עמדן, כדי לאתר את מקורות הגישה המתבדלת והשוללת את השכל הטבעי והרציונליות של החברה החרדית. בדיון מרתק הוא מראה כיצד כבר אצל המהר"ל נקבעו עקרונות שילוו את האורתודוקסיה עד ימינו.

בין לבין הוא נוגע גם במפעלו של ר' יוסף קארו לאיחוד ההלכה, בתהליך הציבילטורי, בר' יהודה אריה מודינה ובחסידות סאטמר. מדובר בניתוח מבריק, רחב, רב ידע ומרתק של היווצרותו של העולם המחשבתי האורתודוקסי. כאמור, מומלץ מאוד.

sddd

הרב אבינר מדגיש את חרדיותו

בעוד בנט צועק וזועק על שחרורם הקרוב של המחבלים (אבל דואג להשאר צמוד לכסא השר – ואיתו לאחריות המיניסטריאלית), הרב אבינר החליט לשמש כמופע צדדי לזעם הקדוש של הרב טאו ולהסביר למה 'הבית היהודי' אינה מפלגה הנאמנה לתורה:

מדינאי שמתפשר איפה שאסור איננו מנהיג, הוא עסקן. מפלגה דתית לא יכולה להתפשר על התורה, היא יסוד הקיום שלה […] מה שקורה היום בבית היהודי, זו נסיגה של תורה. זו מפלגה דתית, היא לא יכולה לעשות עסקים בשם התורה.

אבינר שוב מדגיש כאן את ההבדל העקרוני לדעתי בין שני הפלגים בציונות הדתית, החרד"לי וזה שקרוב יותר לציונות הדתית הקלאסית: הראשון מחזיק שהאידיאולוגיה קודמת למציאות, ולכן ממילא אינה יכולה להתחשב בה. אדרבה: התורה היא לא רק מפת הדרכים שלנו לעולם, אלא שמחשש לבלבול או היסח דעת אסור להוריד ממנה את העניניים ולהסתכל בו עצמו. הפלג שאליו בנט שייך, אף שגם הוא כמובן מחוייב לאידיאולוגיה כוללת, מעדיף בכל זאת לראות מה אשכרה קורה בשטח, ולנהל דיאלוג עם המציאות.

נכון, זה לא שבחינתו של בנט את המצב לאשורו ראויה למחמאות, אבל כאן בכל זאת נעוץ ההבדל העקרוני בין הציונות הדתית לחרדים למיניהם *מבחינה השקפתית*: לאחרונים אין כל שאיפה להיפגש עם המציאות. מצונפים בקלף הקדוש הם בוחרים להתעלם מהתרחשויות והשינויים שבהוויה עצמה. כך הם מגינים על עצמם מהצורך להתמודד איתם, ומצד שני הופכים עצמם לבלתי רלוונטים עבור רוב האנושות. ומה שלדעתי חשוב להבין הוא שזו כשלעצמה עמדה *מודרנית*, וכלל לא מסורתית. iכתבתי על הנושא בעבר כאן.

הנה השיחה המלאה של הרב אבינר על הנושא: