חסידות

דיכוי בחסידות גור

שמענו כבר על המנהגים המדכאים של חסידות גור, ושמענו גם על השימוש בכדורים פסיכיאטרים לשליטה של החסידות בחסידיה (אחד התחקירים החשובים של Yair Ettinger). גור בעצם הפכה תחת האדמו"ר האחרון לאובססיבית לענייני מין בצורה קיצונית, עד שהיא בעצם מנהיגה נזירות נוצרית בגבולות ההלכה. לבעל אסור לחבק את אשתו, לבעל אסור אפילו לקרוא לאשתו בשמה, לחסידים אסור לומר "אמא", ועוד ועוד. ואחרי זה מספרים לכם שהרפורמים ממציאים יהדות אחרת.
 
לדעתי, ואני מבסס את דברי גם על שיחות עם חסידות/ים לשעבר, מדובר באורח חיים שמסב נזק נפשי ומייצר אנשים אומללים ושבורים. אבל זו דעתי. הזכות לחופש דת מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים לחיות באופן שלנו נראה מוזר או שלילי, ולחסידות גור שמורה הזכות הזאת כמובן. מאידך, הזכות לחופש דת גם מחייבת את המדינה לאפשר לאנשים שרוצים לחיות אחרת, לעשות כן, כלומר למנוע הגבלות על חופש הדת של אזרחיה. וכאן המדינה נכשלת.
 
אי אפשר להצדיק ניסיונות למנוע מאנשים שמעוניינים בכך לצאת מהחסידות, ודאי שלא בעזרת כדורים פסיכיאטרים. אי אפשר להצדיק חלוקת כדורים פסיכיאטרים או זריקות של הורמונים שמיועדים לדכא את היצר המיני אך ורק כדי שהחסידות תוכל לשלוט בחסידיה טוב יותר (ואין כמו השימוש בכדורים פסיכיאטרים ללמד שאורח החיים הזה בלתי אפשרי מבחינה אנושית). זה באופן פשוט לא חוקי, וזה שהמדינה מאפשרת לזה להתקיים, שנים אחרי שזה נודע לראשונה, זו שערוריה. על פי התחקיר של המקור גם שר הבריאות ליצמן, המאמי הלאומי החדש, מעורב בעניין ושומר על החסידות מכל פגע.
 
יום אחד כל זה יתפוצץ.
capture

אנתולוגיה חדשה של סיפורים חסידיים

בנימין שבילי ערך אנתולוגיה חדשה ויפה של סיפורים חסידיים בשם 'ביום שנולד הבעש"ט נשרף הגיהנום' ובה כמאתיים וחמישים סיפורים (שנבחרו לאורך שנים מתוך עשרות אלפי(!) סיפורים). בניגוד לאנתולוגיה הקלאסית של בובר, 'האור הגנוז', שבילי מביא את הסיפורים בלשונם המקורי, וחלקם רואים אור לראשונה בספר שאינו "ספרות קודש".

הסיפורים מסודרים על פי נושאים ועל פי מעגל השנה, ולהלן סיפור אחד שנקרא "הזוג שלא הרהר בשעת הזיווג". יש כאן לכאורה מעין הישג שתוך כדי משגל, אם כי לא הבנתי בדיוק על מה בעצם מדובר. אולי אתם תבינו. בין הפותרים נכונה יוגרל הרהור.

bennnnnnnn

ציונים-דתיים שהופכים לחסידים

במגזין 'מוצש' פרסם אריאל שנבל כתבה על תופעת בני הציונות הדתית שהופכים לברסלברים ולחב"דניקים (3.10.14, 'שחור זה השחור החדש', עמ' 30). בגלל מה? לשם מה? הנה תשובותיי לשאלותיו משם.

Scan100143

ספר חדש, כל סיפור ר' נחמן, השוואת גרסאות

ראש השנה נראה כבר באופק, הדרכים נמלאו מודעות הקוראות להגיע לאומן, וממש עכשיו יצא לאור ספר מופלא מאוד: 'כל סיפורי רבי נחמן מברסלב: המעשיות, הסיפורים הסודיים, החלומות והחזיונות'. בספר, כשמו, מקבץ לראשונה את כל סיפורי ר' נחמן, כולל המצונזרים, האבודים, הנדירים והסודיים – והכל במהדורה מדעית מוערת, עם תאריכים, השוואת גרסאות והערות נוספות. על הכל ניצח פרופ' צבי מרק המומחה לברסלב, עזר לו הרב אליעזר חשין (חסיד ברסלב המומחה לכתבי היד של החסידות), את הפרוייקט ריכז ד"ר אלחנן שילה, ערך והביא לדפוס דב אלבוים, והספר עצמו יצא בהוצאות מוסד ביאליק, בית – יצירה עברית, וידיעות ספרים. בקיצור, פרוייקט לתפארת.

הספר מביא 162 סיפורים, מהם מוכרים מאוד ומהם לא ידועים כלל. כאן אביא לפניכם שתי גרסאות לסיפור מאוד מוכר, המשל על התבואה המשגעת (התנצלותי על איכות הסריקה). ראו נא בתמונות את שתי הגרסאות, האחת מהספר 'מעשיות ומשלים' שיצא בשנת 1935, והשניה מהספר 'שיח שרפי קודש' שיצא בשנת 1988. שימו לב שהסיפור המאוחר יותר, שהוא הגרסה שסופרה על ידי הרב לוי יצחק בנדר, מעניק לקורא לא יותר מאשר מוסר השכל חביב שמעודד אותו לשמור מצוות, ואילו הסיפור המוקדם יותר מכיל מסר חתרני שמערער את התפיסה הנורמלית, תרתי משמע, של המציאות כולה.

אם נשתמש בכלל המחקרי Lectio difficilior potior ("הקריאה הקשה יותר חזקה יותר"), נוכל להניח שהגרסה "הקשה יותר", כלומר המערערת יותר, היא האמיתית, כלומר זו שסיפר ר' נחמן, שכן סביר יותר להניח שאינטרסים ממסדיים ימתנו את המקור מאשר יקצינו אותו. אם אכן כך, נראה שההשוואה בין הגרסאות מרתקת חושפת לפנינו את התהליך בו הסיפור "בוית", דהיינו התהליך בו שגעונה המטורף של התבואה המשוגעת נמהל בלקח דידקטי בינוני שנועד לחנך את החסידים.

הספר באמת עשיר ומלא כל טוב, וזוהי רק טעימה זעירה ממנו. כל הכבוד לכל העושים במלאכה, שהעניקו לתרבות העברית מתנה גדולה ויפה. אשתדל להביא עוד טעימות מהספר בהמשך.

Scan100372

Scan100382

 

2014-09-02_1716483

הרפתקאות אלן בריל באוניברסיטת ורנסי

פרופ' אלן בריל, מומחה להגות יהודית מודרנית, מיסטיקה יהודית ותיאולוגיה בין-דתית, מלמד כבר כמה חודשים באוניברסיטה ההינדית בורנסי (BHU). לפני כמה ימים הוא העלה בבלוג שלו רשימה מעניינת המסכמת את חוויותיו (יש גם עוד כמה רשימות מעניינות לפניה משם). אני ממליץ מאוד לקרוא את הרשימה, וכאן אביא שלוש נקודות שתפסו את עיני.

1. כפי שכתבתי בעבר בעצמי, עבור ההודים היהדות, אם הם בכלל שמעו עליה, אינה יותר מסוג של נצרות. איכשהו עם לא ממש שמעו על זה שעם ישראל "הוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי", כלשון מגילת העצמאות, או שמעו וזה לא עשה עליהם רושם. גם אחרי שהם משווים הם לא בדיוק עפים על הדתות המונותאיסטיות: בריל כותב שספרי הלימוד באוניברסיטה(!) מראים כיצד ההינדואיזם היא דת עליונה על הנצרות מפני שהיא מביאה את האדם לשחרור בצורה טובה יותר.

2. בריל מספר שמתוך המסורת המיסטית היהודית הסטודנטים העדיפו את הקבלה על החסידות. עבורם הקבלה דומה לפילוסופיה הדואליסטית ההודית (Madhva, Dvaita) בה העולם העליון, הרוחני, אמיתי יותר מזה התחתון והחומרי, ואילו החסידות נתפסת אצלם כרגשנות. הקבלה יעילה יותר בהשגת שחרור לדעתם, ולכן עדיפה.

3. בריל כותב שלימד אותם על תפיסות מערביות בחקר המיסטיקה, למשל אלו של ג'יימס. וויליאם ג'יימס, בקצרה, רואה את החוויה הדתית של הפרט כלב הדת, כתחילתה וגם כמטרתה הסופית. עבור הסטודנטים של בריל זה שנשמע מופרך, משום שלדעתם גורו שמורה לפרט כיצד יש להגיע לשחרור הוא הכרחי, כמו גם מחוייבות לתרגול רוחני. החוויה לבדה אינה אומרת דבר. שימו לב עד כמה זה שונה מהתדמית שיש לנו (בעיקר במעגלי הניו-אייג') על דתות המזרח כממוקדות חוויה. מדובר, למעשה, בהכנסת הדגש על הטרנספורמציה הפנימית שאכן קיים במזרח לתוך המסגרת הפרשנית של ג'יימס, שהיא בעצמה תוצר של כיוון פרוטסטנטי מסויים.

תגובות למאמרי על הרב גינזבורג, ברוך גולדשטיין, והקשר לרומנטיקה הגרמנית

שתי תגובות התפרסמו היום ב'מוסף הארץ' למאמרי על התפיסה הרומנטית של הרב גינזבורג, אחת של תלמידו הקרוב לשעבר אוהד אזרחי ואחת של תלמידו הקרוב בהווה ניר מנוסי. התגובות כתובות היטב ומאירות עיניים, ואני ממליץ לקרוא אותן במלואן. תגובתו של אזרחי מגבה את דברי במאמר ומוסיפה עליהם נקודות מתוך היכרותו האישית עם גינזבורג. תגובתו של מנוסי, באופן מובן, חולקת על דברי, וכאן אתייחס אליה.

ראשית אומר שאני מודה למנוסי על תגובתו, ועוד יותר מודה לו על הענייניות והרצינות. להלן כמה נקודות עקרוניות – אצטט את מנוסי על פי סדר דבריו במאמר ואגיב תחת הציטוטים.

בחישוב גס שעשיתי, תופס השיעור הזה [='ברוך הגבר'] כמאית אחוז משיעוריו. אך לא זה הרושם העולה מקריאת מאמריהם של רוב החוקרים שביקשו לעסוק ברב גינזבורג. הללו עטו על החוברת הקטנה הזו כאילו היא אנתולוגיה תמציתית המסכמת את כל הגותו. מקריאת מאמריהם ניתן לראות מיד שהם כלל לא העמיקו בעשירית מהגותו הכללית, או אפילו קראו אותה.

כמה אקדמאים כבר עטו על החוברת הזאת? אני מכיר שניים: ד"ר שלמה פישר וד"ר דון סימן. שניהם כתבו מאמרים אקדמיים על העניין. לעומת זאת אני מכיר מחקרים ארוכים הרבה יותר, כולל דוקטורטים, על צדדים אחרים של הרב ג'. למעשה, בדוקטורט שלי עצמי יש פרק שלם על הרב גינזבורג שעוסק בשיטותיו המדיטטיביות וכלל לא נוגע ב'ברוך הגבר'. לגבי הקונטרס עצמו, שני דברים: הוא חשוב מפני שהוא נכתב בעת קשה, וייתכן שדווקא משום כך מוציא החוצה חומרים לא נעימים שכרגיל היו נשארים פנימה (אפשר גם ללכת ולקרוא את מאמרו של הרב "הזמן לפצח את האגוז" מתקופת ההתנתקות לאותו אפקט). שנית, רוב הגותו של ג' עוסקת במיני עניינים שונים (זוגיות, התבוננות, הלכה), ולכן ממילא אינה רלוונטית לנושא דנן, שהוא הלכות הריגת גויים וחשיבות הנקמה וכו'. יחד עם זאת, כפי שכותב אזרחי, ההגיון הפנימי של קידוש הטבע בהחלט מרכזי בחשיבתו של הרב ג'.

עוד מלפני פורים תשנ"ד ועד היום, מסביר הרב גינזבורג לתלמידיו שדרכו אינה דרך "כך", ושהוא מתנגד לנקיטת פעולות עצמאיות או מחתרתיות (בסגנון "המחתרת היהודית") נגד ערבים, שאין להן גיבוי ותמיכה מצד רוב עם ישראל

אולי, אבל זה לא מפריע לו לכתוב "הטוב שבגויים הרוג" ולהשעין את כל תורתו על הבדלה גזענית בין היהודים עם "הנפש האלוהית" שלהם לבין הגויים עם "הנפש הבהמית". לא מקרה הוא שמבית מדרשו יצא החיבור הגזעני והאלים 'תורת המלך'.

לאחר הטבח הוא שלח לרבו הרבי מליובאוויטש את השאלה אם לתמוך בגולדשטיין או לאו, והלה השיב בחיוב

מרתק. קודם כל לדעתי יש כאן סקופ. אני לא שמעתי מעולם על העניין הזה, כלומר שהרבי מליובאוויטש הורה לג' לתמוך ברוצח ממערת המכפלה. זה כמובן לא מצייר את הרבי מליובאוויטש באור חיובי. אבל אם אפשר לתמוה: מה בכלל הביא את הרב גינזבורג לשאול שאלה כזאת? מי שואל את רבו האם לתמוך ברוצח המונים? לדעתי יש בזה כדי ללמד אותנו על נטיות לבו של הרב גינזבורג.

הוא החליט לנסות ללמד סנגוריה על ברוך גולדשטיין

הרי לא מדובר בלימוד זכות. לא מדובר בהגנה על שמו הטוב של עבריין. מדובר בהפיכתו של רוצח לקדוש, ותפירת תיאולוגיה שלמה שמסבירה איך הוא נגע בנקודה האלוהית שבתוכו בדיוק לפני שירה, ואיך נקמה היא דבר טבעי, ואצל היהודים – קדוש. נדמה לי שכולנו מסוגלים להבחין בין סנוגוריה לבין קנוניזציה.

האם החוברת פוסקת באופן מוחלט שהדברים הללו היו במעשה? התשובה שלילית: בסעיף "דברי סיום" החשוב שבסוף החוברת כתוב בפירוש, שלגבי כל אחת מחמש הנקודות ניתן לטעון בעקביות שההפך ממנה הוא שהתקיים, ולא ניתן להכריע בוודאות.

נכון, בדברי הסיום מעלה הרב ג' אפשרות שהמעשה של גולדשטיין דווקא לא היה שיא של קדושה וטהרה. אז ראשית, בוקר טוב. ושנית, כשזה מגיע אחרי שלושים עמודים של הילולים זה נשמע אפעס קצת חלש.

חוקר שיחדור באמת לעולמה של החסידות יזהה כי מראשיתה היא מהווה, בלשונה, "תיקון" של הרומנטיקה – גרסה מאוזנת ובוגרת שלה, שכנגד שיבתה החד-ממדית לטבע מציבה גישה מורכבת המשלבת בין שחרור וריסון, ומעוגנת במסגרת הלכתית שהיא אנטי-רומנטית בעליל. הגותו של הרב גינזבורג מהווה המשך ישיר ורציף של מגמה זו בחסידות.

אשמח אם מנוסי יפנה אותי לטקסט בו הבעל שם טוב כותב על ספונטניות, חיבור לזרמים האקולוגיים של הקיום, וביטול עצמי כרקע לאלימות רצחנית ונקמה. או המגיד ממזריטש. או כל הוגה אחר מאלו שעיצבו את החסידות. אני לא טוען שגינזבורג אינו הוגה חסידי הנסמך על מקורות חסידיים כמובן. אני טוען שאת הנקודות האלה ספציפית הרב ג' פיתח והושפע בצורה מכרעת מרוח הרומנטיקה הגרמנית.

הסיבה למסקנתם השגויה של פרסיקו וחבריו פשוטה: הם בעצמם נטועים במרחב תרבותי המשתלשל במישרין מהרומנטיקה הגרמנית. מהרומנטיקה הגרמנית יצאו שני פלגים – זרם 'ימני' ולאומי שהוביל לגיבוש הלאומיות הגרמנית ולבסוף הנאציזם, וזרם 'שמאלני' אינדיוידואליסטי-אוניברסלי, שדרך שורת אינטלקטואלים בולטים שהיגרו לארה"ב יצר את השמאל החדש. השמאל המודרני חושל בכור המצרף של פלג זה של הרומנטיקה, באפיק שהוא הרבה יותר ישיר מכל השפעה של הפלג השני על היהדות הדתית. אכן, הוא בעצמו מהווה סוג של נסיון לשלב בין הרומנטיקה לבין הנאורות השכלית; אך הוא מזדרז לזהות את עקבותיה בקרב יריביו, ומתקשה (או אינו רוצה) להבחין בינה לבין נסיונות אחרים לתקנה.

ניתוח מצויין. אמת ויציב שאני חלק מהרומנטיקה, וכך כתבתי בפירוש במאמר. ציינתי שהרוחניות העכשווית גם כן מושפעת ממנה. מנוסי מדייק כשאומר שיש אצלי ניסיון לשלב בין הרומנטיקה לנאורות הרציונליסטית והאוניברסליסטית. לצערי הרב ג' נשאר עם הרומנטיקה האתנוצנטרית והגזענית.

באופן כללי, אני חושב (מנסיון) שכאשר איש השמאל מספר לעצמו כי ה"אחר" שלו, אותו עליו להתאמץ ולהכיר, הוא הפלסטיני, הוא מרמה את עצמו. האחרים האמיתיים של השמאל אינם הערבים אלא הדתיים, הימנים, המתנחלים. אלו הם הציבורים שאותם הוא מכיר בקושי ודרך זכוכית עבה של דעות קדומות, אותם הוא משטיח ומפשט, ולגביהם הוא מסתפק בדיווחים של כלי התקשורת של מגזרו כדי לצאת ידי חובת הכרתם. איש אמת לא יתיימר להבין את הרב יצחק גינזבורג או את חוגו על סמך מבקריהם, אלא ישאף לעמוד על קנקנם בכוחות עצמו.

אמת, קראו את הרב ג'. הוא מקורי ומרתק. הוא חכם ומתוחכם. וקראו גם את 'ברוך הגבר' וגם את 'תורת המלך'. הגיעו למסקנות בעצמכם.

ושאלה לסיום: עשרים שנה עברו מאז פרסום החוברת. רוב קוראיה שאינם מתלמידי הרב סבורים שמדובר בתועבה גזענית ואלימה. אם אכן כולם לא הבינו את החוברת, מדוע בכל השנים האלה לא פרסם הרב גינזבורג הבהרה? למה הוא לא כותב (באתר שלו למשל): תראו, בקשר ל'ברוך הגבר', לא הובנתי נכון, אני בשום אופן לא תומך בנקמה רצחנית ולא חושב שיש משהו רוחני בנקמה רצחנית. רק רציתי ללמד זכות, זה הכל. אני לא בעד מעשהו של גולדשטיין, ולא בעד פעולות 'תג מחיר' שיוצאות מיצהר, מקום ישיבתי. אם אכן אלו דעותיו, למה שלא יכתוב אותם בפשטות?

:

גרסאות ארוכות יותר למאמרים של אזרחי ומנוסי (וגם פתוחות לקריאה חופשית) ניתן למצוא באתריהם: אזרחי, מנוסי.

הרב כדורי נגד חב"ד

בבלוג של אלן בריל פורסם לפני חודש חלק שני מראיון עם מקובל צעיר, הרב מיכאל צדוק. הגעתי אליו רק לאחרונה ונדהמתי למצוא שם עדות של אותו מקובל (מתוך הבלוג שלו) על שנות לימודיו בישיבתו של הרב כדורי. הנה הציטוט:

יום אחד, כשלמדתי תניא מתוך עותק של חת"ת [חומש, תהילים, תניא] הגיע הרב [כדורי] ועמד ליד הסטנדר שלי. […] שאלתי אותו אם יש משהו שהוא רוצה או צריך. […] הוא אמר, יש כמה טעויות בספר [התניא]. אם אתה רוצה, אעשה לך תיקון סופרים. […] הוא לקח את הספר והלך. אחרי חצי שעה הוא חזר, הגיש לי אותו, ואמר שעכשיו הוא כשר. הספר הרגיש קל. הסתבר לי שהוא קרע החוצה את התניא […] מתוך שיחות אחרות איתו על חסידות חב"ד המעשה הזה ממצה את הדעה שלו [בנושא].

ראו את הרשימה של בריל, שם מסביר צדוק שכל שושלת הרש"ש פשוט לא מקבלת את התיאולוגיה הפנאנתאיסטית החסידית, ועומדת על הבדל עקרוני ובלתי ניתן לגישור בין האלוהות לעולם (על פי התיאולוגיה החב"דית העולם הוא הוא האלוהות, גם אם היא נמצאת גם מעבר אליו). אבל עד כדי כך הפולמוס עקרוני שמצדיק קריעה של כל התניא והשלכתה? לא נעים. וראו את הלינק לבלוג של אותו מקובל צעיר לתמונה של הספר הקרוע.

השתלמות על החסידות, מראשיתה ועד עתה

בשנה הקרובה אשתתף בסדרת הרצאות בבית התפוצות על "החסידות, מראשיתה ועד עתה". אני ארצה, בסוף הקורס, על הניאו-חסידות והתפתחויותיה המדיטטיביות כמובן. ההרשמה נפתחה. הנה הפרטים:

שנה טובה מהרבי זצ"ל והרבי שליט"א

בעמוד 5 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "איגרת של הרבי מליובאוויטש זצ"ל לקראת השנה החדשה":

בעמוד 13 של החלק הראשי של הארץ היום מתפרסמת מודעה לקראת השנה החדשה מטעם חב"ד, ובה "אגרת קודש לראש השנה מהוד כבוד קדושת הרבי שליט"א מליובאוויטש מלך המשיח":

ונשאלת השאלה: למה כאן כתבו "איגרת" וכאן "אגרת"? מה משמעותה של הי' הנוספת או חסרונה?

תורות הבעש"ט מתורגמות ומוערות

בשבוע שעבר נכחתי בערב השקה לכבוד ספרו החדש של מנחם קלוש,

The Pillar of Prayer: Teachings of Contemplative Guidance in Prayer, Sacred Study,  and the Spiritual Life from the Ba‘al Shem Tov and his Circle

הספר הוא למעשה תרגום ראשון, מוער ומפורט בצורה מרשימה ביותר, של אמרות הבעש"ט על התורה כפי שנתקבלו מתלמידיו. קלוש הוא אחד המומחים האקדמיים העולמיים לתורת הכוונות והייחודים של האר"י.

לבד מהאפרט האקדמי המדהים בפרטנותו ובדקדקנותו שמלווה את כל הספר, מה שמיוחד בו הוא התרגום של קלוש. נראה שקלוש כאן לקח על עצמו את משימתו של שמואל אבן תיבון בתרגומו את מורה נבוכים לרמב"ם, דהיינו נתינת כלים טרמינולוגים ופילוסופיים להבנה של המקור בשפה זרה (עבור תיבון, לעברית; עבור קלוש, לאנגלית).

הרצון של קלוש, כך נדמה לי, הוא לאפשר לתסיסה הרוחנית ביהדות האמריקאית של ימינו להשתמש בתורות הבעש"ט כדי להעשיר את חיי הדת. פרופ' יהודה גלמן, שדיבר בערב, אכן אמר שלדעתו התרגום של קלוש לבעש"ט מאפשר אחרון לעודד "תפילה קונטמפלטיבית". מהמעט שראיתי אני יכול לומר שהתרגום הוא אכן פרשנות על דרך הרוחניות העכשווית לתורות הבעש"ט.

בכלל, הערב היה הצצה מעניינת לקהילה האנגלוסקסית ג'וויש-רניואלית בירושלים. עוד פרוסה מהקיגל היהודי כאן בארץ. ואיכשהו גם צולמתי (על ידי ברנדה גרוסקין): הנה תמונה שלי, של קלוש (במרכז) ושל הרב ד"ר נתן אופיר, שמלמד מדיטציה יהודית:

צולם על ידי Brenda Gruskin

הדוברים בערב, מימין לשמאל: הרב אברהם לידר, פרופ' יהודה גלמן, ד"ר יוסי חיות, ד"ר מלילה הלנר-אשד, ד"ר מנחם קלוש:

משתתפי ה