רביב דרוקר מספר בבלוג שלו על השתלשלות העניינים עם אותה קבוצה ברסלבית (נ-נחית ליתר דיוק, וגם על זה הם עשו וריאציה משלהם) שמנהיגה הורשע בשבוע שעבר ב-16 אישומים שונים של התעללות, עבירות מין (כולל בילדים, כולל בילדיו), כליאה לצרכיי עבדות ועוד ועוד. המסקנה של דרוקר: הן במקרה זה והן במקרה גואל רצון רק אור הזרקורים של התקשורת התחיל את החקירה שבסופה הקבוצות פורקו.
צריך לומר גם את זה: יש קבוצות דתיות חדשות בעלות מאפיינים כיתתים שמנצלות בצורה נוראית, אבל ממש נוראית, את חבריהן. ודאי שצריך לעשות הכל כדי לעצור קבוצות כאלה. אלא מאי? שכפי שאפשר להבין מהדוגמא האחרונה (גואל רצון זה סיפור קצת אחר), כאשר יש מעשים פליליים אין שום בעיה לעצור את העבריינים. בדיוק בשביל זה יש משטרה, וכדי להפנות את תשומת ליבה יש תקשורת.
אפשר אולי לומר שצריך יותר מודעות ויותר מידע, וזה בוודאי נכון. השאלה היא אם צריך חוק חדש או נהליי משרד-רווחה חדשים שיוציאו ילדים מידי הוריהם או מבוגרים מקבוצותיהם הדתיות על בסיס חשד לניצול. וכאן התשובה שלי היא כמעט תמיד (תלוי בחוק ההיפותטי) ממש לא. חוק שמגביל את החופש הדתי, גם בקבוצות שנראות מבחוץ כאיומות, הוא אנטי-דמוקרטי ויפגע בסופו של דבר בזכויות הדת של כולנו.
חופש דת מתממש לא רק בנוגע לתפילות עם שופר או למעגלי שיתוף של "אנרגיות" וחיבוקי-בוקי, אלא בדיוק במקום שהזולת עושה דברים אשר *לא מוצאים חן בעינינו*. זה המקום שבו הסובלנות של המדינה והחברה נמדדת. כמובן, אלא אם מדובר בפלילים, והרי עבור מקרים כאלה יש משטרה, כאמור לעיל.
